התחביב של נעמי שמר שהפך לשיר האלף-בית

תגלית צנועה מארכיונה של נעמי שמר, חושפת כיצד תחביב קטן ומתוק של המשוררת היה למעשה הגלגול הראשון של שיר ה"אלף בית". ואיך קשור לזה אבנר להבי, האח של שלומית מ"שלומית בונה סוכה"?

נעמי שמר והילדים שרים ורוקדים את שיר ה"אלף בית". מתוך הסדרה ""נעמי שמר וידידיה מרחוב האוניברסיטה". הטלוויזיה החינוכית, 1973

זה החל בחיפוש אחר טיוטה של השיר "אלף בית" במחברותיה של נעמי שמר השמורות בספרייה הלאומית. איפשהו בין הטיוטות האחרות לבין השירים באנגלית אותן רשמה במחברתה, אולי מסתתרת לה טיוטה של אחד מהשירים האהובים ביותר על ילדי ישראל? השיר שמלמד דורות של ילדים את אותיות האלף בית?

את השיר בטיוטת ידה של נעמי שמר לא מצאנו, אבל משהו דומה כן מצאנו. שימו לב לפלא שהסתתר בתיק "טיוטות ורישומים 1969-1967":

הכתב? כתב ידה של נעמי. אך זהו לא שיר "האלף בית". זה משהו אחר.

בתה של נעמי שמר, הללי (ללי) פתרה את התעלומה עבורנו. זוהי למעשה טיוטה של אלפון שהכינה נעמי שמר לאבנר להבי, בנם של חבריה הטובים של נעמי, איה ורמי. ואם השם "להבי" נשמע לכם מוכר, אולי זה בגלל שלאחותו של אבנר קוראים שלומית להבי, והיא היא הכוכבת של שירה של נעמי שמר "שלומית בונה סוכה".

מתברר שזה היה תחביב של נעמי, להכין אלפוני מתנה לחברים. הטיוטה הזו, היא למעשה הטיוטה לאלפון המיוחד שהכינה נעמי לרגל עלייתו לכיתה א' של אבנר להבי הקטן, אי שם בשנת 1968. כל הרמזים שם: יש לנו באות א' את אבנר (להבי) ובאות ש' את אחותו שלומית. באות ה' מתחבאת הבת הללי, ובנ' לא אחרת מאשר נעמי עצמה. ובין האותיות מסתתרות גם מילים שונות מעולמות הבית ספר, כיאה למעמד, "בית ספר", "תעודה", "טוב מאוד" ועוד!

לשמחתנו ללי גם שמרה תמונות של אותו אלפון משמח. והנה טעימה מהיצירה הסופית שהכינה נעמי שמר לפשוש הקטן אבנר להבי.

כפיים לא', חתן השמחה אבנרי הקטן, וכפיים גם ל"בלונים" שהחליפו את מקומו של "בית הספר" מהטיוטה:

והנה באות ה' בדיוק כמו בטיוטה, הללי (ללי) שמר בכבודה בעצמה נערה צעירה ומקסימה:

פנינו גם לאבנר להבי, ושמחנו לשמוע שהאלפון עדיין שמור ונמצא בחזקתו. "נעמי שמר השתמשה מאוד גם בצד הוויזואלי בעבודתה", סיפר לנו אבנר. "אני זוכר זאת גם כתלמיד לפסנתר שלה. מבחינתה גם התווים והאותיות היו בעצמם אמנות ויזואלית בפני עצמה.  תעיד על כך גם העובדה שכשהייתה כותבת את שמה הייתה בעצם מציירת את האותיות".

מתברר שהאלפונים המצויירים האלו היו תחביב של ממש של נעמי שמר. היא הכינה כאלו לילדים בסביבתה, ילדי חברים וכמובן נכדיה.

שנתיים בערך יחלפו מאז האלפון שניתן לאבנר הקטן, והתחביב של נעמי שמר יהפוך לשיר "האלף בית" היפה כל כך. את טיוטת המילים של שמר לא מצאנו, אבל את התווים, שהפכו את השיר הזה ללהיט בכתב ידה של שמר, מצאנו גם מצאנו, וככה זה מתחיל:

והשאר?

היסטוריה.

מקסים במיוחד לראות את הביצוע היפהפה של נעמי שמר עצמה לשיר מתוך הסדרה בחינוכית "נעמי שמר וידידיה מרחוב האוניברסיטה", ששודרה בשנת 1973.

התעצבנו לגלות כי אחת הילדות המתוקות ששרות ורוקדות בסרטון הלכה לעולמה בגיל צעיר. גליה יהב ז"ל הייתה אמנית ומבקרת אמנות, ונפטרה ממחלת הסרטן באוקטובר 2016, והיא בסך הכל בת 47 במותה.

גליה יהב עצמה, בשנת 2011, סיפרה לחבריה ברשת הפייסבוק, על המפגש המחודש שלה עם הקליפ הנוסטלגי:

עוד כמה דורות יגדלו וילמדו את האלף בית העברי דרך שירה המקסים של נעמי שמר? ומי אמר שללמוד לא יכול להיות הדבר הכי כיף והכי משמח בעולם?

ולכל הילדים, הילדות, המורים והמורות נאחל: שנת לימודים מוצלחת!

"מכתבים לזוג מאושר שלא כל כך יוצא לו לדבר": פתקי האהבה של יוסי בנאי למשפחתו

יוסי בנאי היה עמוד תווך בתרבות הישראלית: איש תיאטרון, איש במה, כותב, במאי ומבצע, שתמיד חיפש את הדבר הבא. בשביל זה הוא עבד לא מעט ובילה שעות ארוכות באולפנים ועל הבמות. בכל הזמן הזה הוא גם התגעגע למשפחתו, לאשתו ולילדיו - ושיקע את אהבתו בפתקים קצרים שהשאיר להם. האהבה והגעגועים שלא ידעו גבול ניכרים מכל מילה בהודעות הקצרות, בשירים, במסרים ובברכות שכעת אפשר לקרוא בזכות ארכיונו העשיר שהופקד על ידי משפחתו בספרייה הלאומית

1

פורטרט של יוסי בנאי. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המעטפה קטנה, לבנה, ללא סימנים מזהים. רק שלוש מילים כתובות בעט כחול, בכתב יד זוויתי ואלגנטי: "לפתוח לפני מותי". בעל המעטפה שכתב את ההוראות האלה, יוסי בנאי, הלך לעולמו לפני 16 שנים ארוכות. המעטפה היא חלק יוצא דופן ושונה עד מאוד משאר ארכיונו הגדול – שורה ארוכה של מסמכים, פתקים, תמונות, כתבי יד וטיוטות – שהופקד למשמורת בספרייה הלאומית על ידי אלמנתו, אביבה בנאי, ובני משפחתו.

אז פתחנו. בפנים דף אחד, לבן, מינימליסטי. "מת עלייך". זה כל מה שכתוב שם. זה והתאריך – 6 בנובמבר 1990.

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי
1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

כזה היה חוש ההומור של יוסי בנאי. כזו הייתה אהבתו של בנאי לבני משפחתו. הפתק הזה, שהשאיר בנאי לאשתו אביבה, הוא רק אחד מבין עשרות פתקים קטנים וגדולים שמצאנו בארכיון. חלקם מרגשים, חלקם יפים, חלקם מצחיקים, וכולם כולם חושפים צד אישי ופרטי בחייו של בנאי, מדגימים לנו לראשונה איזה אב ובעל היה.

יוסי בנאי היה אחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית. קשה לחלוק על הקביעה הנחרצת הזאת. יוסי, נציגה הבולט ביותר של משפחת בנאי שפיזרה את בניה ובנותיה בענפי התרבות הישראלית היה מפעל תרבות של איש אחד. הוא חלם על קריירת משחק מילדותו, ומהחלום הזה צמחו עוד ועוד חלומות שאותם ביקש בנאי להגשים. הוא אכן החל את הקריירה כשחקן במחזור הראשון של להקת הנח"ל, המשיך ללימודי משחק ושיחק על בימות התיאטרון ו"הבימה" בפרט. התיאטרון זרם בעורקיו והוא לא עצר שם: יחד עם ניסים אלוני ואבנר חזקיהו הקימו באמצע שנות השישים את "תיאטרון העונות" – צעד אמיץ ויוצא דופן באותה תקופה ובכלל.

1
יוסי בנאי בהצגה של ניסים אלוני בתיאטרון "העונות". צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

סקרנותו שלא ידעה גבול שלחה אותו אל תחומי במה נוספים. הוא כתב וביים תוכניות בימה קלה שכבשו את הבמות, ובהן המציא "שפה חדשה" (שפת "הגששים") שהותירה חותם על השפה העברית עד היום. על אף שמעולם לא כינה את עצמו זמר ("אני מגיש פזמונים", אמר על עצמו), רובנו מכירים אותו בעיקר כמי שביצע כמה מנכסי צאן הברזל של המוזיקה בישראל – כי רצה לעבוד גם עם מוזיקה ופזמונים.

וזה לא הכל. כי בנאי גם כתב בעצמו פזמונים מוכרים ואהובים (כמו "אני וסימון ומואיז הקטן", "מרוב אהבה", "שיכור ולא מיין"), היה ממייבאי השאנסונים והמוזיקה הצרפתית לישראל וכתב ספרים וספרי ילדים. בהתאם לאישיותו המגשרת ומחברת – בין ירושלים לתל אביב, בין מזרח למערב – ועל אף שהיה חילוני אדוק, בחר גם להקליט בקולו את כל פרקי ספר תהילים. כך הפך בנאי לאחד מהקולות המזוהים ביותר בתרבות הישראלית.

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

וכעת, בין כל הטקסטים שכתב, אנחנו זוכים להציץ גם לאלו הקצרים יותר והבינאישיים יותר. אנחנו נחשפים לכינויי החיבה המשפחתיים, ולומדים גם קצת על החיים לצידו של אחד מהשחקנים והזמרים העסוקים ביותר במדינה.

כך למשל, בכמה פתקים מבקש יוסי מאשתו גם סליחה על היעדרותו, וגם להעירו כדי שיספיק להעיף מבט בשני בניו, אריאל ודניאל, לפני שימשיכו בעיסוקיהם. בפתק אחד, עם ציון הזמן "יום ראשון, לילה מאוד", מדגים בנאי את הפיוטיות האלגנטית שהוא מפזר בקלות לכל עבר אפילו בפתק בבית: "למרות יחסך הרשמי למחצה אליי בימים האחרונים, ולמרות האירוניה הדקה שבמבטך אליי בעוברי על פנייך אני כולי מלא הערכה וכבוד לגופך החמקמק והסלחני…אני נושק לדמותך יפתי ומניח זר של חלומות פורחים בליבך שם משכני הקבוע. אהובך…". מן העבר השני הוסיף: "אנא העירי אותי כדי לראות את צאצאיי השניים בטרם יפוצו איש איש לדרכו", וסיים: "נושק את כפות רגלייך כתמיד ומצפה בדריכות להתבונן בך שוב עת השחר יפצח ויאיר את חיקך יקירה. בוקר טוב ומבורך".

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי
1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

מקומם של הילדים לא נפקד מפתקים אחרים. היעדרותו של בנאי מהבית בשל העבודה הקשתה עליו, ובפתק אחד שרבט: "בוקר טוב לדניאל שלי ואריאל שלי. אני הרבה בעבודה ורואה אתכם מעט ומתגעגע!!! שלכם אבא". בנאי לא רצה לפספס רגעים חשובים בחיי ילדיו: "בא לי לתת נשיקה מחר בבוקר לדניאל לפני הטיול – זה חשוב לי", ובמקרה אחר ביקש להשאיר "נשיקות לאריאל ולדניאל וגם לך…הסדר יכול להיות גם הפוך…לא הנשיקות".

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

ערמת הפתקים בלתי נגמרת, ומכילה ברכות יום הולדת, עדכונים על הצגות ואפילו ברכה שהקריא יוסי לעצמו ביום הולדתו ה-70. קשה עד בלתי אפשרי הייתה מלאכת הברירה והבחירה, כשכמעט כל פתק מעלה חיוך על השפתיים. נציג רק עוד כמה דוגמאות בודדות לאהבה שנשפכת מכל מילה ומילה.

על חלק מהפתקים הוסיף בנאי גם שרבוטים מעשה ידיו למילים החמות. "לפרח חיי האחת", כתב בפתק ממאי 1998 לצד איור פרח סכמטי, "המבשמת את כל נשמתי האוהבת". לפעמים היה צריך לעדכן בפעולות הכי יומיומיות שנאלץ לעשות בנפרד ממשפחתו בשל העבודה מסביב לשעון: "אהובתי. אכלתי, זה טוב, אני עייף. הולך לישון. בבוקר נקום ויום חדש יפציע על הראש שלך ושלי ויהיה לנו טוב, גם, בלי נדר, מחר", כתב. "אל תלכי לפני שתתני לי לנשק לך ולילדים גם", הוסיף וחתם "יוסף".

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

בפעם אחרת שב כנראה בנאי מהצגה בשעה מאוחרת ומיהר להשאיר את רשמיו על דף שנתלש מיומן לשנת תשמ"ז, 1987. "יקירתי", כתב בראש הדף לצד הכיתוב "רשום" שיבטיח שהפתק יגיע רק לתעודתו. "אותו סיפור חוזר על עצמו", גילה לה. "נורא מעט קהל, 200 אולי קצת יותר, אבל מקבלים את ההצגה כאילו היו אלף ומאתיים איש". אבל בנאי שומר על אופטימיות: "במילים אחרות אני חוזר הביתה עם המון כבוד ועם מעט ממון", ולא שוכח גם את הדבר החשוב ביותר: "הצדק בסוף ינצח, והאמת תצא לאור – כי אני עדיין מת עלייך ועל הילדים וזה מה שחשוב הלא יותר מכל".

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

הפתקים הבלתי פוסקים מנכיחים את הגעגוע לאביבה ולילדים שליווה את יוסי גם בזמן שהסתובב בין הבמות והאולמות. דוגמה יפה אחת מראה איך גם בזמן שבנאי עבד, הוא מצא זמן לבטא את רגשותיו במילים. למזלנו, הוא העדיף עט ונייר על פני הודעה בוואטסאפ, ועל מפית של קפה "קקאו" מצאנו בארכיון שיר אהבה. "סונֶט", קרא לו בנאי:

"אני יושב לבד

בסינמטק

וחושב לי כך:

זה לא כמו

איתך

זה לא כמו

איתך.

הנוף יפה ומסחרר

אבל כשאת איתי

הרבה יותר

אישה שלי

הרבה יותר".

עכשיו נמתין לראות מי ירימו את הכפפה וילחינו את השיר הקצר והיפה הזה.

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי
1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

זוהי רק הצצה קטנה לצד נוסף בחייו של יוסי בנאי, הצד הפרטי והפחות מוכר עד עתה. מפתקים קטנים ואישיים נגלה לנו כאן יוסי איש המשפחה, מלא אהבה והומור. יוסי בנאי שכתב באגביות בקצה פתק קטן שהחיוך הדק עולה מכל מילה בו, מיד אחרי שביקש מאביבה שיחת השכמה כדי להגיע לרופא השיניים: "אם זה ככה יימשך בסוף השנה נוציא ספר מכל הפתקאות האלה ונקרא לספר 'מכתבים לזוג מאושר שלא כל כך יוצא לו לדבר אחר עם השני'". נראה שיוסי בנאי ידע גם לכתוב מרוב אהבה.

לתגובות, הערות, הארות ותוספות, תוכלו לכתוב לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.

הקיסר ששרד את הגטו: סיפורה של האופרה "קיסר אטלנטיס"

בזמן שהמוות נכח בכל רגע בטרזינשטאט ורכבות מלאות ביהודים נשלחו לאושוויץ, כתבו ויקטור אולמן ופטר קין אופרה שכולה ביקורת הומוריסטית ומכמירת לב על המציאות הבוערת באירופה. הם נשלחו לאושוויץ, אך מזוודת היצירות שניתנה לספרן הגטו שרדה לספר את סיפור הניצחון של רוח האדם על המוות

1

דיוקן עצמי של פטר קין ותמונתו של ויקטור אולמן. מתוך ויקיפדיה

בשנת 1943 בגטו טרזינשטאט, עת מחנות המוות והריכוז פעלו בחסות מפעל ההשמדה הנאצי ורכבות נשאו יהודים למותם, נכתבה בהיחבא על ידי שני אסירים בגטו, אופרה שכולה ביקורת נוקבת על המצב. השניים היו ויקטור אולמן, מלחין אוסטרי ממוצא פולני-יהודי שרק החל לפרוץ, ופטר קין, צייר, משורר ומחזאי. האופרה שלהם לא זכתה לעלות על בימת הגטו, בו מתוקף היותו "גטו לדוגמה" פעל תיאטרון שופע הפקות. כותביה ומשתתפיה נרצחו כולם, אך באורח נס היא שרדה, ובשנות ה-70 אפילו עלתה על הבמות. איך קרה הפלא הזה?

1
שטר כסף מגטו טרזינשטאט בעיצובו של אליעזר סקלרץ. באדיבות נדב מן, ביתמונה. מאוסף ארכיון בית שטורמן. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ויקטור אולמן ופטר קין: חלקו אותו תאריך יום הולדת ונשלחו אל אושוויץ יחד

ויקטור אולמן נולד ב-1 בינואר 1898 בטשן צ'כיה, אזור שהשתייך אז לאימפריה האוסטרו-הונגרית. הוריו התנצרו עוד לפני הולדתו. אביו היה קצין בצבא, וכשהיה בן 11 עברה המשפחה לווינה, שם המשיך הילד ויקטור בלימודי המוסיקה התיאורטית, יחד עם לימודי פסנתר. אחרי שירות צבאי קצר במלחמת העולם הראשונה, הוא שוחרר ב-1918 לטובת לימודי משפטים במקביל ללימודי הלחנה. שנה לאחר מכן עזב לפראג והקדיש את עצמו למוסיקה: הוא החל לנהל מקהלה ולשמש כנגן פסנתר בחזרות. הוא נדד באירופה בכובעיו אלה עד שחזר להתיישב בפראג ב-1933. אחרי הכיבוש הנאצי ב-1939, הוא הצליח להבריח שניים מילדיו בטרנספורט הילדים לאנגליה, אם כי שניהם מתו שם בגיל צעיר. בספטמבר 1942 הוא עצמו גורש לטרזינשטאט עם אשתו השלישית ובנם הקטן והתאחד שם עם בנו הבכור שכבר שהה במחנה. חלק מעבודותיו מתקופה זו נשמרו.

לא הרבה אחרי שהגיע לגטו הפך אולמן לאחת הדמויות המרכזיות בעולם המוסיקלי שהתפתח בטרזינשטאט. הוא כתב ביקורות מוסיקליות, ארגן קונצרטים וחיבר קומפוזיציות – 16 מהן נשמרו וארבע ככל הנראה אבדו לעד. בגטו החל אולמן לשלב מוטיבים יהודיים במוסיקה שלו ויש הטוענים שביצירותיו אפשר למצוא מעין זהות מוסיקלית שאימץ מחדש, כזו המשלבת את כל זהויותיו הלאומיות – יהודי, גרמני וצ'כי. את יצירותיו וכתביו שמר אולמן במזוודה ולפני גירושו לאושוויץ העביר אותה לספרן הגטו, פרופסור אמיל אוטיץ. אוטיץ שרד את המלחמה והגיע לאנגליה וכך הן ניצלו.

1
ויקטור אולמן באיור שרשם פטר קין. באדיבות מוזיאון און-ליין של התיאטרון היהודי

בצירוף מקרים מוזר גם פטר קין נולד ב1 בינואר אך בשנת 1919. משפחתו היהודית של קין התגוררה בוורנסדורף, שבגבול צ'כיה-גרמניה, וב-1929 עברה לברנו שבצ'כיה. כשרון הציור שלו נראה למרחוק – בגיל 14 כבר הוצגו ציוריו בתערוכה בעיר. הוא סיים את לימודי התיכון בהצטיינות תוך ציון לשבח של כישרונו בציור ובכתיבה, ומיד החל את לימודיו באוניברסיטה של פראג לאומנויות יפות. בשנת 1939 הוא הורחק מהאוניברסיטה בשל יהדותו והחל ללמד אומנות בקהילה היהודית. הוא אף ניסה לעלות לארץ ישראל אך לא קיבל את הסרטיפיקט המיוחל בשל מום בלב. ב-1940 הוא התחתן עם אילזה סטרנסקי, שהייתה מבוגרת ממנו בארבע שנים. הוא ניסה להגר עם משפחתו לארצות הברית ולטורקיה, אך ללא הועיל. 

בדצמבר 1941 הוא נשלח לטרזינשטאט, שם שובץ כסגן מנהל מחלקת השרטוט הטכני. העבודה הטכנית לא סיפקה את צרכיו, וקין סיכן את חייו וגנב דפים משרדיים לציור. מרבית הציורים שנותרו אחריו מצוירים משני צדדיהם. את ציוריו העביר להלגה וולפשטיין, מי שהייתה אז אהובתו מחוץ לנישואים, ושאיתה נהג לצייר בגטו. את מזוודת הציורים והרישומים, כ-500 במספר, היא שמרה במחלקה למחלות מדבקות במרפאת הגטו, בה עבדה אמה. לאחר המלחמה היא הביאה איתה את המזוודה לעיר הולדתה – ברנו, אך הרשויות הקומוניסטיות החרימו אותה והיא נמצאת היום בבית ההנצחה בטרזין.

קין ואולמן נשלחו שניהם בטרנספורט שיצא ב-16 באוקטובר לאושוויץ, לשם הגיעו יומיים לאחר מכן.

הקיסר מאטלנטיס – מחאה על-זמנית ממעמקי הגטו  

אבל לפני שנשלחו למחנה ההשמדה, כתבו השניים אופרה בשם "הקיסר מאטלנטיס". האופרה, שהלחין אולמן וכתב קין, בסך הכל בת מערכה אחת ובה ארבע תמונות בלבד, אך כל פרט מכיל משמעות וככל שמתעמקים בה יותר, מתרבים הרבדים. הטקסט והתווים נכתבו על ניירות של רשימות אסירים ועל בקשות של אסירים, שככל הנראה נגנבו מהמשרדים תוך חירוף נפש לא מבוטל. היא מתחילה כשכל הזמרים עולים לבמה עם מזוודות. קול ברמקולים, שמזכיר את הכריזה במחנות, פותח בקריאת "הלו, הלו" שמהדהדת את הקריאה הנאצית, נותן להם תפקידים והם הולכים להתלבש בהתאם. אם מצאתם בזה רמז למחיקת הזהות שהתרחשה במחנות, או לשרירותיות בקביעת גורלות של בני אדם רק על פי מוצאם, או אולי לרעיון שהרוע קיים בכל אדם, יש להניח שבדיוק לזה כיוונו היוצרים.  

מקום ההתרחשות דמיוני. אי שם באטלנטיס, הקיסר überall (ובתרגום חופשי – הקיסר מעלהכל, שם שמזכיר את ההמנון הנאצי "גרמניה מעל הכל") מחליט על מלחמה טוטאלית, של כולם בכולם. אך אז מתעוררת בעיה בלתי צפויה – מלאך המוות מחליט על שביתה בשל הניסיון של בני האדם לקחת לו את התפקיד, והוא מחליט שאף אחד לא ימות. ההוצאות להורג עליהן מורה הקיסר אינן צולחות, חייל ונערה שנלחמים זה בזה פוצעים אחת את השנייה כמעט עד מוות, בו בזמן שהם מתאהבים זה בזה, אבל אף אחד לא מת. בסופו של דבר כל הדמויות מבקשות את המוות, אפילו הקיסר שמסביר למוות שבני האדם אינם יכולים לחיות בלעדיו. 

1
דיוקנה של אילזה סטרנסקי, חלק מיצירה דו־צדדית של פטר קין שהוצגה ביד ושם. באדיבות אוסף המוזיאון לאמנות, יד ושם

במציאות של צפיפות בלתי נסבלת, מגפת דיזנטריה וטיפוס, רעב ועבודות כפייה, הסרקזם כתב את עצמו וכמוהו גם הביקורת כלפי רודנים – כל רודן בכל עת ובכל מקום. האופרה מסתיימת כאשר מלאך המוות מסכים לסיים את השביתה ולהרוג את הקיסר ראשון ולבסוף את כל הדמויות, שמתות בעודן שרות שאין לשאת את שם המוות לשווא. המוות ניצח – ואולי המנצחים היו גם בני האדם שביקשו את המוות וקיבלו אותו בגאון ומתוך כבוד עצמי. הידיעה שאף אחד מכותבי האופרה או מבצעיה לא נותר בחיים הופכת את הקרביים. אם המשאלה למות בכבוד היתה משאלתם, אפשר רק לקוות שהיא אכן נענתה.

גם בלב המאפליה היצירה בערה בעצמותיהם

טרזין, עיר המבצר הקטנה שנועדה לאכלס כ-7,000 בני אדם, הייתה לגטו היחיד במרכז אירופה ובשיא שהו בה כ-59,000 יהודים. גטו טרזינשטאט נודע כ"גטו לדוגמא", משום ששימש את התעמולה הנאצית. משלחת של הצלב האדום הובאה אליו כדי להראות שתנאי היהודים טובים, ולהזים את השמועות על השמדה המונית. בפועל היה זה גטו שנוהל כמו מחנה ריכוז על ידי הס"ס. כ-155,000 יהודים עברו בגטו, 35,440 מהם נספו בו ועוד כ-88,000 נשלחו ממנו למחנות המוות. 

את האופרה הזו החליטו אולמן וקין להעלות בגטו כנגד כל הסיכויים, או כמו שכתב אולמן באחד מכתביו ששרדו: "בכל מקרה לא ישבנו ובכינו על נהרות בבל, חתירתנו לאומנות משולה לרצוננו לחיות". כך אכן היה. בתוך הצפיפות של הגטו, עם הרעב, המוות, המחלות ועבודות הכפייה, היצירה לא פסקה לרגע – דבר לא עצר את הרצון ליצור גם בתוך המאפליה.

1
סנדלריה. איור של פטר קין, באדיבות מוזיאון און-ליין של התיאטרון היהודי

כמו סיפורם של היוצרים, גם סיפור העלאת האופרה בגטו לא נגמר בסוף טוב. במאי 1944 החלו החזרות בהשתתפות מספר זמרים ונגנים מצומצם. באוגוסט 1944 נכחו קציני ס"ס בחזרה של האופרה ובו במקום הודיעו כי היא לא תעלה. ב-16 באוקטובר נשלחו ויקטור אולמן ופטר קין לאושוויץ. אולמן נשלח לתאי הגזים מיד ולא ברור אם קין גם כן, או שנפטר לאחר מכן ממחלה.

אבל לפעמים מה שנראה כמו סוף אינו סוף. עותק של האופרה, היצירה שלא נוגנה מעולם בגטו, התגלגל לידיו של קרי וודוורד, מנהל תזמורת בריטית. ביוזמתו ובעידודו האופרה הועלתה לראשונה ב-1975, 31 שנים לאחר הירצחם של יוצריה. מאז היא מנוגנת ברחבי העולם וממשיכה להתריע מפני רודנים, מלחמות ורוע אנושי צרוף. 

חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם: הסרט שהפגיש בין אוהבי ארץ ישראל, משני צידיה

כשמוטי קירשנבאום הפגיש בין נעמי שמר ועמוס קינן כדי לשמוע את דעתם על המצב במדינה, הוא לא ידע מה תהיה התוצאה. בצפייה חוזרת, 40 שנה אחרי, נראה ש"אל בורות המים" הוא סרט שהפך לשיר אהבה לארץ - סוערת ומורכבת ככל שתהיה. חזרנו לסיפור מאחורי הסרט, ולשיר שנכתב בעקבותיו. ומה הקשר ל"ירושלים של זהב?"

1

נעמי שמר ועמוס קינן מתוך הסרט "אל בורות המים"

מֵאַהֲבָתִי

הָלַכְתִּי אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם

בְּדַרְכֵי מִדְבָּר

בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה

מֵאַהֲבָתִי

שָׁכַחְתִּי עִיר וּבַיִת

וּבְעִקְבוֹתֶיךָ –

בִּנְהִיָּה פְּרוּעָה –

מי שעקבו מעט אחרי פועלה של המוזיקאית המוכשרת רונה קינן, שמעו אותה ודאי מבצעת לא פעם את השיר שמצוטט כאן למעלה. את המילים האלה שרה רונה קינן למשל בהלוויתו של מוטי קירשנבאום, אחד מיוצרי הקולנוע הדוקומנטרי הגדולים שהיו בישראל, מעל קברו הפתוח. הבחירה הזאת לא הייתה מקרית. אפשר לומר שקירשנבאום הוא כנראה המנוע ליצירתו של השיר הזה, הוא הסיבה שנעמי שמר כתבה והלחינה את המילים המופלאות האלה.

1
מוטי קירשנבאום ב-1975. צילום מתוך העיתון "חדשות", 10 אוקטובר 1990

איך כל זה קרה?

השנה היא 1982. 15 שנים עברו מאז מלחמת ששת הימים שכוננה את הויכוח הגדול ביותר בציבוריות הישראלית מאז. החברה בישראל מקוטבת מתמיד וחלוקה בסוגיות מפתח: ברקע ויכוחים על יישום השלב האחרון בנסיגה מחצי האי סיני ופינוי חבל ימית; מספר חודשים לאחר מכן תפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, שמהרגע הראשון עוררה נגדה מחאה נרחבת. במאי הטלוויזיה והסרטים התיעודיים מרדכי קירשנבאום מחליט לצלם סרט שיתנגש בשסעים האלה ראש בראש.

הוא מחליט לתעד מפגש בין שניים: נעמי שמר, המשוררת והפזמונאית הלאומית, אישה שעיצבה מחדש את המושג שירי ארץ ישראל משנות השישים ואילך; ואת עמוס קינן, מהסופרים העבריים הגדולים של המאה ה-20, משורר, עיתונאי ואיש אשכולות. בשנות השבעים, פחות או יותר, חשפה נעמי שמר את עמדותיה המדיניות שמיקמו אותה בצד הימני של המפה הפוליטית. השורה "אל נא תעקור נטוע" משירה "על הדבש ועל העוקץ" הפכה להיות סיסמה של מתנגדי פינוי סיני. קינן, מצידו, עבר מהפך: בצעירותו היה חבר לח"י, המחתרת שהוציאה מתוכה גם את יצחק שמיר וגאולה כהן. אולם בשנות השמונים כבר היה קינן קול בולט בשמאל הישראלי וקרא להיפגש עם יאסר ערפאת כשזה עוד היה רעיון בלתי נסלח בציבוריות הישראלית.

1
נעמי שמר ועמוס קינן מטיילים במישור החוף. מתוך הסרט "אל בורות המים"

את שתי אושיות התרבות עם הדעות המנוגדות כל כך לקח קירשנבאום לסיור ברחבי הארץ. הם תרו את הארץ לאורכה ולרוחבה ועברו גם בנחל כזיב, בחולות מישור החוף, במטעי הדקלים שלחופי הכנרת וכמובן בירושלים. על רקע נופי הארץ השניים מתווכחים על תולדות הארץ, על דת ומדינה, על מלחמה ושלום, ובין לבין משולבים קטעים מתוך דיון מצולם בו השתתפו גם חבר הכנסת אברהם יפה והסופר עמוס עוז.

אֵיכָה יָבְשׁוּ בּוֹרוֹת הַמַּיִם

כִּכַּר הַשּׁוּק רֵיקָה

וְאֵין פּוֹקֵד אֶת הַר הַבַּיִת

בָּעִיר הָעַתִּיקָה

1
עמוס עוז. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אחד הרגעים המפורסמים מתוך הסרט חוזר אל ההמנון הגדול הראשון של נעמי שמר, "ירושלים של זהב". עמוס עוז, שמשתתף גם בדיון המצולם, נהג לבקר את הבית השלישי של השיר, זה שמצוטט למעלה. על פי עוז, הבית מתעלם מאלו שדווקא כן הילכו בכיכר השוק וכן שאבו מים מן הבורות – ערביי מזרח ירושלים. שמר בסרט מגיבה בחריפות לביקורת. "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה", אמרה אז בסרט. "זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו […] ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'. זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותו…עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת…וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה".

חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם

לַשּׁוּק וְלַכִּכָּר

שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר הַבַּיִת

בָּעִיר הָעַתִּיקָה

1
נעמי שמר. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

חדי וחדות העין שמו לב כנראה כבר מזמן לקשר הבולט בין שם השיר והסרט לשיר "ירושלים של זהב". בורות המים מככבים בשיר על עיר הבירה. הם סמל לעיר שהתרוקנה מיהודיה וגם המקום אליו הם חזרו. בשיר החדש יותר, "אל בורות המים", הבורות הם היעד, החלום והשאיפות, והם גם אולי סמל למדינה היהודית כולה. שמר מתארת את עזיבת הבית, חוויה שחוו רבים מאלו שהגיעו למדינת ישראל או נלחמו על הקמתה. שמר מספרת על ההליכה בארץ לא זרועה, ארמז מקראי לנביא ירמיהו שרומז אולי על המאבק להקמת המדינה.

אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם, אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם

אֶל הַמַּעְיָן אֲשֶׁר פּוֹעֵם בָּהָר

שָׁם אַהֲבָתִי תִּמְצָא עֲדַיִן

מֵי מַבּוּעַ

מֵי תְּהוֹם

וּמֵי נָהָר

1
עמוס קינן. צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ב"אל בורות המים" הבורות הם מקור החיים – שם נמצאים מי המבוע. הם גם המקום בו אהבתה של הדוברת תעצום את עיניה. ומיהי אותה אהבה? ככל הנראה גם אותה ארץ מולדת, הארץ שבנתה לה בית, הארץ שנרמזת גם בעזרת אזכורי התאנה, הזית והרימון – משבעת המינים בהם נתברכה ישראל.

כך נרקמים החוטים בין שני השירים המופתיים של שמר. בין השיר שהפך להמנון האלטרנטיבי של ישראלים רבים, שיר הגעגועים לירושלים שהפך לסמל, ובין שיר האהבה המפעפע כמו מים: אהבה אישית ולאומית. כך שבה שמר – וכך שבים גם אנחנו הצופים והמאזינים – אל בורות המים שלה ושלנו, אל הסיור בנופי הארץ ואל השאלות שמגדירות את חיינו כאן.

שנים לאחר מכן, כשתשיר את השיר מעל קברו של קירשנבאום, תשזור רונה קינן, בתו של עמוס קינן, עוד חוט לרקמה העדינה הזו, ותחבר בין שמאל לימין, בין אז והיום, בין מי התהום ומי הנהר.