ארץ יהודי הפרא: המפלצות האמיתיות של מוריס סנדק

כשמוריס סנדק כתב ואייר את "ארץ יצורי הפרא" עמדו לנגד עיניו דמויות אמיתיות. האפלה בספריו, שהיו מיועדים לילדים, הייתה מושא לביקורת חוזרת ונשנית, אבל היא שיקפה יותר מכל את העולם בו הוא חי                             

הסופר והמאייר מוריס סנדק על רקע דמויות מספרו "ארץ יצורי הפרא". צילום: Clarence Patch

"וכשבא אל ארץ יצורי הפרא

הם שאגו את השאגות הנוראות שלהם וחרקו בשיניים הנוראות שלהם

וגלגלו את עיניהם הנוראות ושלפו את ציפורניהם הנוראות

עד שמקס קרא "שקט!"

והכניע אותם בטכסיס – קסמים:

הוא הביט ישר לתוך העיניים הצהובות שלהם בלי למצמץ אפילו פעם אחת והם נבהלו נורא וקראו לו יצור-הפרא הכי הכי פראי"

מתוך הספר "ארץ יצורי הפרא"

מפחידים, קודרים, לא מתאימים לילדים. פוטנציאל גבוה לסיוטי לילה. כך תוארו ספריו של מוריס סנדק על ידי המבקרים השונים.

ב"ארץ יצורי הפרא", לדוגמא, מקס פוגש בחדרו יצורים מעוררי אימה בעלי שיניים וקרניים מחודדות. גם בספרים אחרים (כמעט) קורים דברים מבעיתים: ילד אחד שכמעט נבלע בתוך קערת בצק עוגיות (In The Night Kitchen,1970), וילד אחר שנחטף על ידי גובלינים (Outside Over There,1981). אבל למרות האפלה (ואולי בגללה?) ספריו של מוריס סנדק זכו להצלחה בינלאומית אדירה.

מוריס נולד ב-1928 כבן זקונים, שלישי במספר להורים מהגרים, יהודים-פולנים. שרה, אימו, הגיעה בגפה לארה"ב בתחילת שנות ה-20' כשהיא בת 16 בלבד, אחרי סכסוך קשה עם אימה ובלי שהיא יודעת מילה באנגלית. פיליפ, אביו של סנדק הגיע גם כן לבדו לארה"ב, מעיירה אחרת בפולין. אביו היה רב קהילה ומשפחתו ישבה עליו שבעה כשהחליט לעזוב הכל ולעבור לארה"ב. מבין השורות בספריו ובראיונות שונים שנערכו עימו עולה כי האוירה הקודרת והמלנכולית בבית הוריו , שכל אחד מהם עזב את משפחתו מתוך עימות קשה, בצילה של הקטסטרופה הכללית של העם היהודי באותן שנים, השפיעה עליו ועל יצירתו עד מאוד.

מוריס סנדק התינוק ובני משפחתו' 1928. מתוך הספר: The Art of Maurice Sendak

סנדק סיפר בעצמו כי לא גדל בבית שמח. תיאוריו  המתייחסים לילדותו ולאווירה בבית בו גדל מאפיינים מאוד סיפורים של בני דור שני לניצולי שואה המוכרים לנו מרבים מהבתים שהוקמו כאן, בישראל. אמנם הוריו לא חוו את אימי השואה בעצמם, אבל היא נכחה שם כל הזמן, בברוקלין היהודית-יידישאית, עוטפת את המרחב הקהילתי והמשפחתי שלו.  הקדרות בספריו הגיעה בירושה מהוריו והייתה חלק בלתי נפרד מהבית בו גדל.

בספריו הוא מכיר בחלקים הפחות נעימים של הילדות באכזריות ובבדידות שיכולות ללוות אותה. "אני מסרב לשקר לילדים" הוא אומר. ולכן הוא בוחר לכתוב את ספריו גם על חוויות שאינו נעימות בילדות, אך מוכרות לכל ילד, ולא מנסה ליפייף את המציאות. ואולי דווקא זה סוד הצלחתו הגדולה.

מתוך הספר "ארץ יצורי הפרא"

הדוגמא הבולטת והמוכרת ביותר לכך היא התיאור של סנדק להשראה שהולידה את יצורי הפרא המפורסמים מהספר "ארץ יצורי הפרא":

"אלה, אם תרצו, הקרובים היהודים של משפחתנו, דודים ודודות מצד אמי, שנהגו לבוא לאכול בבית הורי בברוקלין, מדי יום ראשון…

חוייבנו להתלבש יפה לכבודם. הרהיטים כוסו בכיסויי פלסטיק מכוערים. אסור היה לנו לצאת החוצה או להסתגר בחדרינו…

אני זוכר כמה עילגים ומגושמים היו הקרובים הללו בקשירת שיחה קלה עם ילדים. אתה יושב שם ביניהם, חסר ישע לחלוטין, כשהם גוחנים מעליך, משתעלים עליך. שיניהם הרעועות, השערות שמזדקרות מנחיריהם והשומות שעל חוטמיהם מתעצמות בעיניך לממדי-ענק. הפנים שלהם קרבים וקרבים, עד שאתה רואה את גלגלי עיניהם המרושתים נימי דם…

והם גוהרים מעלינו ועושים מה שנראה להם כנחמד לעשות עם ילדים: צובטים את לחיינו החוזקה, עד זוב דם כמעט, או אומרים משהו מפחיד כמו: 'אתה כל כך מתוק, שהייתי יכול לאכול אותך!' ואני ידעתי שאם אמא לא תזדרז שם עם הבישולים שלה, הם עוד עלולים לעשות את זה."

סקיצה לספר "ארץ יצורי הפרא", 1963. מתוך הספר: The Art of Maurice Sendak

ההקשר היהודי הגלותי ליווה את ילדותו של סנדק. זיכרון טראגי אחד בולט בסיפור המשפחתי שלו: ביום בו עמד לחגוג את בר המצווה שלו, אביו קיבל את הודעה הנוראה שכל משפחתו נספתה, ולא נותר אף אחד מהם בחיים. הוא התמוטט על מיטתו וסרב לקום. מוריס בן ב-13 מספר שניגש לאביו וצרח עליו: "אתה חייב לקום!" והוא אכן קם. האירוע התקיים כמתוכנן, אבל סנדק נשאר עם רגשות אשמה קשים על הדרך בה נהג באביו.

בראיונות מאוחרים יותר בחייו, התיאור של סנדק את הוריו קשה מנשוא: "הם היו משוגעים" הוא אומר, הם היו אנשים שסבלו מטראומה, כועסים, שחיו חיים אומללים.

סנדק לא אהב את בית הספר, והחל לצייר בגיל צעיר. עבודותיו הראשונות היו "יהודיות" ממש. הספר הראשון שאייר היה ספר בשם "Good Shabbos, Everybody" – "שבת שלום לכולם", ספר שיצא לאור ב-1951 על ידי איחוד בתי הכנסת בארה"ב והופץ בהם.

ספר נוסף שסנדק כתב בעצמו וגם אייר, אך לא תורגם לעברית, היה "Chicken Soup with Rice" – ספרון מקסים המלמד פעוטות על חודשי השנה, ומתאר כיצד מרק עוף – המאכל היהודי המסורתי שידוע כתרופה לכל דבר כמעט – מתאים לכל חודש וחודש בשנה.

הוריו לא העריכו במיוחד את עבודתו, ואף התעצבו כשבמקום לפנות ללימודים באוניברסיטה הוא התחיל לעבוד כמאייר. אבל היה רגע אחד של פיוס בינו לבין הוריו: זה קרה כשהוא התבקש לאייר את סיפוריו של יצחק בשביס זינגר, ועל כך הם התגאו בו.

הספר נקרא "זלטה העז וסיפורים אחרים" ולפני שהוא התחיל לאייר אותו הוא פנה לאלבומי תמונות המשפחה של הוריו מפולין. אביו מופיע בתמונות עם אחיו הגבוהים ויפי התואר, והנשים בתמונות עם שיער ארוך ופרחים. הוא עבר על כל האלבומים ובחר כמה מקרובי משפחתו של אביו וכמה מבני משפחתה של אימו וצייר אותם בדיוק רב. כשהוריו ראו את העבודות הם זיהו את קרובי משפחתם, ופרצו בבכי. גם הוא בכה יחד איתם. הוא מספר כי זה היה רגע מיוחד במינו בקשר שלהם, כשהם הבינו שבזכותו זיכרונם של קרוביהם האהובים יישאר לעד בספרים.

סבא וסבתא של מוריס סנדק מצד אמו. מתוך הספר: The Art of Maurice Sendak

במובן מסוים סנדק ראה את עצמו כניצול שואה. הוא זכר תמיד שרק במקרה הוא חי, אילולא היו הוריו עולים על ספינה מפולין לארה"ב, הוא לא היה בחיים. הוא וגם אחיו הגדול בחרו שלא להביא ילדים לעולם. "תמיד שואלים אותי", הוא סיפר פעם "אם אני כל-כך מתעניין בילדים למה אין לי ילדים משלי. התשובה פשוטה: אני חושב שכהורה הייתי נכשל. ואני שונא להיכשל. הייתה לי ילדות רבת-תלאות. כשבגרתי לא חשתי שיש לי סגולות מתאימות להיות הורה."

מוריס סנדק הלך לעולמו בשנת 2012, בגיל 83. כחלק מהיותו בן למשפחה יידישאית, אפיינו אותו לא רק המלנכוליה ורצון עמוק להביא את האמת שלו מבלי להתפשר, אלא גם הומור מושחז. בראיון שהתקיים רק כמה חודשים לפני מותו משתקף ההומור העוקצני שלו: הכתבת הגיעה לביתו באיזור כפרי שבקונטיקט, ובכניסה מקבל אותה כלב, ענק מסוג רועה גרמני העונה לשם הרמן (על שם הרמן מלוויל). סנדק ניגש לקבל את פניה ולוחש באוזנה: "הוא לא יודע שאני יהודי".

 

מקורות נוספים בהם נעזרנו להכנת הכתבה:

ראיון על מוריס סנדק בגרדיאן

יהודה אטלס כותב על מוריס סנדק, מקור ראשון

"איך רון? האם הוא כבר אומר "אבא"?

רון דורון לא הכיר את אביו, שלמה דורון ז"ל, שנפל במבצע סיני, כשרון היה בן שנה בלבד. בעת פינוי דירת הוריו גילה מזוודה ובה מסמכים אישיים רבים של אביו: מכתבים ויומנים חושפים לוחם אמיץ שהיה גם איש משפחה מסור

שלמה דורון ז"ל ובנו רון

לפני כחודש פינה רון דורון את דירתה של אימו ברחוב צייטלין בתל-אביב. בבוידעם המאובק הוא מצא מזוודה מלאה בפריטים שהיו שייכים לאביו, שלמה דורון ז"ל, שנהרג במהלך מבצע קדש, והוא בן 28 בלבד, בעת שקיבל יחד עם פלוגתו, את כניעתה של משטרת עזה, אבל אז תקפו אחרוני חיילי האויב ושלמה נהרג.

עוד שנים לפני נפילתו, שירת שלמה דורון ביחידת "חיות הנגב" של הפלמ"ח. במזוודה היו בעיקר פריטים ששייכים לתקופה הזו – מדים, שברייה, יומני כיס מהשנים 1949-1946, פקודות יום, הזמנות לכנסים של הפלמ"ח ועוד.

רון, שהיה בן שנה כשאביו נהרג, לא ידע על קיומה של פיסת ההיסטוריה המשפחתית הזו. בשיחה שקיימנו איתו הוא סיפר שההנחה הראשונה שלו הייתה שאמו הסתירה אותה ממנו כל השנים, מתוך כוונה להגן עליו: "משפחתי ביקשה להרחיק אותי מעולם השכול כדי שאזכה לילדות רגילה. הייתי ככל הנראה בבית ספר עממי כשאמי שמה את המזוודה בצד ושכחה להגיד לי".

רון דורון פותח את המזוודה של אביו

 

לאחר מותו יצא לזכרון ספר הזכרון המרגש: "בזחל בדרך לעזה". הספר חושף את סיפור חייו של סרן שלמה דורון ז"ל.

שלמה נולד בכפר-סבא ב- 1928, ומצעירותו כבר התבלט כבעל תפיסה מהירה, מסודר וכבעל ידי זהב. אבל אימו מספרת עליו ש"עם כל עדינותו העז לא פעם להגיד ישר את האמת הקשה ביותר."

כשסיים את לימודיו בתיכון חשבה אמו לשלוח אותו לחוץ לארץ ללמוד רפואת-שיניים, המקצוע שלה. אך הוא בחר לוותר על תעודת בגרות, על לימודים ועל דיפלומה ולהתנדב לפלמ"ח. ביוני 1946 נכלא יחד עם חבריו בלטרון.

"הוא היה גאה על כך שחבריו למאסר היו גם משה שרת והרב מימון." מספרת אמו, "בשני בדצמבר 1947 נשלח לנגב, שם השתתף בכל הקרבות, תמיד עז רוח וללא פחד, תמיד בקו האש הקדמי…"

ספר היזכור של מ"פ שלמה דורון

בספר מכתב מרגש, מכתב שלא נשלח, שכתבה אלמנתו של שלמה, רות:

"מזה שבועות מציק לי צורך נפשי לכתוב אליך. ניסיתי לדכאו ולא עלה בידי ובסופו של דבר הנה נכנעתי, ואני יושבת וכותבת, אף כי ברור כי לעולם לא יוטל מכתב זה לתיבת מכתבים, ואם במעטפה יושם – לא תישא המעטפה כתובת…

זוכר אתה, שלמה, אותו ערב, בו הכרנו לראשונה? איך חמקנו, מאותו נשף חתונה צבאי, צוהל ורועש, אל חיק הלילה הדומם. מעולם לא גיליתי לך מה מאוד היסס ליבי אותה שעה. שהרי לא הכרתיך כמעט וכה צעירה וחששנית הייתי. אך היה בך משהו שהפיח ביטחון בלב; וארשת פניך – האם אמרתי לך זאת כבר אי פעם? שופעת אצילות וחן, וכולך ענוג למראה וכה עדין, עד כי לא האמנתי כמעט, בכל אשר ייחסו לך. לא האמנתי כי יכול ליראות כך מי שהיה פלמ"חניק מגיל חמש עשרה, חייל וקצין ב"חיות-הנגב"…"

בהמשך מספרת רות אלמנתו של שלמה על החיים בלעדי בעלה האהוב, על התרעומת שחשה כשהבינה שגם בנם המשותף, התינוק, יעביר את שארית חייו ללא שלמה. את המכתב המרגש היא מסיימת במילים:

"מה אומר לך ולא אמרתי עוד, יקירי? האומר לך, כי מודה אני לך על השנים הקצרות המאושרות שהענקת לי האשא לך תודה על כל הזיכרונות הנפלאים המשבצים את ליבי ומתנוצצים כאבני חן בחשכה זו שירדה עלי? על מראות הנוף המקסימים שלימדתני לראות? על ילדנו היקר, המבורך במתנות שהענקת לי? האודה לך על כל אלה, יקירי?

רון, שטיפס ועלה בזה הרגע על ברכי, אומר בלא דעת: "כן, אמא!"

כן, יקירי! אני מודה לך, בעד כל אשר הענקת לי ובעד כל אשר עתיד היית עוד להעניק לנו, אלמלא נלקחת."

שלמה דורון יחד עם הבן רון

בספר כתב על אופיו של שלמה אחד מהלוחמים שלחמו לצידו במלחמת העצמאות, חייל שהזדהה בספר רק בשם "בצלאל": "נחבא אל הכלים, מסוגר בתוך עצמו, שונא צביעות ובז לברק חיצוני זול. ברר את חבריו בקפידה רבה, והתרחק מן הצעקנים והרברבנים. הייתה בו גאווה פנימית שקטה, שנשענה על הבסיס האיתן של המעשה וההתנדבות. דיבורים ריקים היו ממנו והלאה. וכבר אז, וגם לאחר מכן, כאשר החל לסלול לעצמו דרך בחיים, תמיד חיפש את המקום בו עושים הרבה ומדברים מעט, והעיקר המקום בו עושים דברים גדולים."

יומני המלחמה של הנופל

בן 28 היה סרן שלמה דורון בנפלו בקרב בעזה, במהלך מבצע סיני. אבל כמו המזוודה שנמצאה בדירה, גם שני היומנים שתרם בנו לספרייה מתעדים לא את המלחמה הזאת, אלא את פעילותו וגבורתו במהלך מלחמת העצמאות. היומנים כתובים בשפה לקונית, קצרנית, שבין שורותיה ניתן להבחין באדם שתיארה אמו – נכון לצאת למשימה, להגן על המדינה הצעירה ולא להתרברב בכך. כתיבתו האישית ביותר הייתה תיעודית, עם מעט מאוד הבלחות של רגש. הוא מתאר את האירועים כאילו שמדובר בצופה מהצד ולא בשחקן פעיל בהם:

ינואר 1946 – התגייסתי לפלמ"ח

16 יוני 1946 – פיצוץ הגשרים.

1 אוקטובר 1946 – עזבנו את בית הערבה.

אפילו תוצאות כ"ט בנובמבר, והכרזת האו"ם על הפסקת המנדט הבריטי והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בצידה של מדינה ערבית, מוזכרות ביומן במילים ספורות:

29 בנובמבר 1947 – הכרזת המדינה ע"י האו"ם.

מעט יותר מחודש מאז החלטת האו"ם הגורלית, כאשר היישוב העברי כבר נמצא בשלבי הראשונים של מלחמת העצמאות, שלמה כותב ביומן את שמות חבריו שנפלו בחזית הנגב שאליה נשלח יחד איתם:

התיעוד ביומן הראשון מסתיים ביוני 1948, ומרגע זה עובר שלמה אל היומן השני – "לוח החייל" שהנפיק צה"ל.

ביומן זה המשיך לציין שלמה את מספר החודשים שהוא לוחם בנגב, את הגיחות הקצרות ביותר לביתו וגם את הביקורים של ראשי הצבא והמדינה בחזית. ב-4 בנובמבר 198 מציין ביומנו "שנה בנגב".

המכתבים האחרונים

מלבד הציוד הצבאי ומסמכי הפלמ"ח מצא רון במזוודה של אביו גם שני מכתבים שנשלחו אל שלמה בסמוך למותו, וכנראה לא הגיעו אליו. הכותבות היו שתי הנשים החשובות בחייו – אשתו ואמו.

המכתבים האחרונים ששלח שלמה בעצמו לפני מותו בקרב ביקשו להרגיע את הנותרים בעורף, לדרוש בשלומם ולהתעניין באבהיות טבעית בהתפתחותו של רון, הקטן שלו:

"איך רון? האם הוא אומר כבר אבא? האם אוכל בסדר ומתפתח יפה? איך עברה השבת? איך הייתה קבלת האורחים ויום הולדתו של בננו?

כתבי!!"

לעומתם, המכתבים של שתי הנשים מלאים גם הם בגעגוע, אך גם בדאגה עמוקה. אמו של שלמה מודה לו על מכתבו, שהרגיע אותה, אך לא היה די בכך. הוא כותבת לבנה:

"אני רוצה ידיעה משעה אחרונה. אני יודעת שזה דבר בלתי אפשרי – אבל אין לי כוח יותר לסבול. אני דואגת מאוד, מאוד ואני לא יכולה להיות גיבורה עכשיו. אין לי כבר סבלנות וכוח למלחמה, עוד לא שכחתי את העבר. אצלי לוחמים (נאבקים, ח.מ) מחשבות של בן-אדם שמבין (את) כל המצב שלנו עם הרגשות של אם. לב כואב ורעוד בעד כל אחד ובפרט בעד בן יחיד".

היא מספרת לשלמה שבתו של פנחס ספיר, שבה היא מטפלת בקליניקה, מסרה דרישת שלום ממך. וכמה הדבר העניק לה אושר "שקיבלתי ידיעה ממך ונתתי לצבירה נשיקה ומהתרגשות סבתא ואני התחלנו לבכות. תודה לאל!"

מכתבה של אמו של שלמה, רופאת השיניים ד"ר לאה צווייג

רות, אשתו של שלמה, כתבה במכתבה גם היא על הגעגועים והדאגה.

"לבעל ולאבא היקר שלום רב! הרבה נשיקות!

שמחנו מאוד לקבל ממך לפחות מילים מספר, אשר עודדנו מעט (אותי ואת "הפיצי") אך כבר יותר מזה היינו רוצים לראותך בבית.

יום ההולדת של רון היתה מעט בחוסר מצב רוח, וההכנות בהתאם לכך גם היו. את האמא אתה כבר יכול לתאר לך. אך חיינו בהרגשה שבוודאי תתן קפיצה קלה. מתברר שהתבדינו. אני מקוה שכתבת גם לכפר סבא. אני על כל פנים אצלצל מחר. שלמה. אל תשכח תמיד להוסיף תאריך בזמן כתיבת מכתב…

רון גידל בינתיים שן שביעית, את אבא הוא מחפש כל בוקר במיטתו. כדאי כבר שתחזור ותהיה איתנו…

שלמה ושוב, הרבה הרבה נשיקות ושמור היטב על עצמך זכור שרון ואני מחכים לשובך המהירה.

להתראות מהר מהר.

רות."

מכתבה של רות, אלמנתו של שלמה

במהלך פינוי הדירה ומציאת המזוודה, על כל תכולתה המרגשת, שמע רון על "מבצע יומן" של הספרייה הלאומית, במסגרתו הספרייה אוספת יומנים של בנות ובני דור תש"ח. הוא יצר קשר עם הספרייה ומסר את היומנים של אביו סרן שלמה דורון ז"ל, יחד עם פריטים נוספים מעזבונו, למשמרת.

היומנים, התמונות, ספר הזכרון והמכתבים יחדיו איפשרו לרון להכיר את אביו טוב יותר, ולנו נתנו הצצה נדירה לחייו של אדם בתקופה של הקמת המדינה ושנותיה הראשונות. דרכם משתקף כיצד עשה שלמה ז"ל בנחישות ובצניעות את מה שהיה נדרש למען שמירה על המדינה שבדרך ולאחר מכן על המדינה הצעירה, אבל תוך כדי שמר על מה שהיה לו חשוב יותר מכל – הקשר עם משפחתו האהובה.

יש גם לכם יומן מימי תש"ח? אנו אוספים יומנים אישיים של בני ובנות דור קום המדינה למען הדורות הבאים! כל הפרטים כאן

אתם זוכרים את השירים: שיר הפוסט-טראומה של יהונתן גפן

מלחמת יום הכיפורים הותירה את יהונתן גפן עם פצע שותת דם שאף אחד לא יכול היה לראות. לאורך השנים התייחס בכתיבתו להלם הקרב, לכאב ולסבל. שיר אחד שכתב, שזור געגועים לרגעים שלפני השבר הגדול שעבר על דור שלם, מצא את דרכו אל חנן יובל ומשם אל לב כולנו

יהונתן גפן, 1968. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"אלוהים, כמה שאני מפחד, כל הגוף שלי רועד. אני שוכב בתוך שוחה שטוחה, רועד כמו עלה נידף. הם רוצים להרוג אותי. להרוג אותי, זה מה שהם רוצים. ואם אני אמות, מה עם כל הדברים שימותו יחד איתי? השירים שלא כתבתי, המחשבות שלא חשבתי. הרעיונות שאני מאמין בהם. והחיפושיות, ודילן תומס, ושירה ואביב, הילדים הקטנים שלי. אבא כל כך פוחד בשוחה שלו…כמעט כל החברים שלי נהרגו או נפצעו. אני חי, אבל את מה שמת בי, לא תחזירו לי לעולם."

[יהונתן גפן, מתוך הספר "המחדל"]

יהונתן גפן חזר ממלחמת יום הכיפורים כשבר כלי. למרות ששב הביתה בגפיים שלמות, בלי שריטות על עורו, הוא היה פצוע קשה, מת מהלך. המראות שראה והצלילים ששמע רדפו אותו. בלילה, כאשר ניסה להירדם במיטתו, לצד אישתו נורית, כשילדיו הרכים נמים בחדר השני, היו פוקדים אותו ביעותים וסיוטים.

גפן, כמו רבים אחרים מטובי אחינו ואחיותינו, היה הלום קרב, ופציעתו הנפשית השפיעה על כל המשך חייו: היא הובילה אותו להתמכרויות לסמים ואלכוהול, השפיעה על יחסו למשפחתו וילדיו וביקרה גם בכתיבתו.

כבר ב-1970 כתב גפן טור שבועי בעיתון "מעריב", בשם "הצד הרביעי של המטבע". אחרי הטראומה ממלחמת יום הכיפורים נוסף לכתיבתו דוק עז של כאב מהול בציניות. יום אחד, נתקל חנן יובל בטורו של גפן בעיתון. היה זה אחרי המלחמה, ויובל קרא שם שיר יפהפה שכתב גפן והקדיש "לילדי נהלל":

טורו של יהונתן גפן שבו פורסם לראשונה השיר. "מעריב", 15 בפברואר, 1974

 

אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הַשִּׁירִים
שֶׁשַּׁרְנוּ אָז, אֶת שְׁמֵי הַפָּז,
אַתֶּם זוֹכְרִים בַּעֲרָבִים
מִתַּחַת גַּג שֶׁל כּוֹכָבִים
עִם חֲבֵרוֹת וַחֲבֵרִים
הָיִינוּ לִפְעָמִים שָׁרִים.

אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הַטִּיּוּל
עִם הַמַּדְרִיךְ הַהוּא שָׁאוּל
וְאֵיךְ אַהֲרוֹנְצִ'יק הַבִּרְיוֹן
הָיָה לוֹחֵץ אָקוֹרְדְּיוֹן
וְגַם צוֹעֵק בְּקוֹל אַדִּיר:
"עַכְשָׁו כֻּלָּם, כֻּלָּם לָשִׁיר".

וּבַלֵּילוֹת הֲכִי קָרִים
הָיִינוּ סְתָם מְאֻשָּׁרִים
עִם בְּדַל סִיגַרְיָה רִאשׁוֹנָה,
לוֹקְחִים לַלֵּב וּלְרֵאוֹת
מִשְׁתַּעֲלִים וְשׁוֹאֲלִים,
וּמְחַכִּים לְהַפְתָּעוֹת.

מי שלא הקשיב קשב רב למילות השיר, יכול היה לחשוב שמדובר במסע נוסטלגי תמים אל הילדות ותו לא, אבל בין הזכרונות שעמס גפן במלאכת מחשבת, בצבצו 4 שורות שצבעו הכל בצבעים הקודרים של הלם הקרב ממנו סבל:

הַכֹּל עָבַר כָּל כָּךְ מַהֵר
וּקְצָת קָשֶׁה לְהִזָּכֵר
אֵיךְ פַּעַם זֶה הָיָה פָּשׁוּט
לָשִׁיר לִחְיוֹת וְלֹא לָמוּת.

יהונתן, נורית וזהר גפן. נהלל, 1952. נדב מן, ביתמונה. מאוסף שמואל דיין. מקור האוסף: זהר בצר. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

יובל היה באותו תקופה במילואים, כחלק מצוות הווי ששר לחיילים ובידר אותם בזמן המלחמה ולאחריה, בשירו של גפן נתקל בחופשת סוף השבוע, רגע לפני שחזר לשיר בפני החיילים בתעלה. הוא היה אז בתחילתה של קריירת הסולו שלו. בלבו נשא פספוס צורב – למרות שהיה הראשון ששר את "אגדת דשא", אחרים הקליטו את השיר לפניו והוא "נלקח ממנו". יובל כעס ששיר כל כך טוב אינו מזוהה איתו. הוא ידע שאין לו במה לבוא בטענות אל שאר הזמרים ששרו והקליטו את השיר, אבל החליט שאת השיר הגדול הבא ישמור לעצמו, ויוודא שהוא יהיה זה שיקצור את פירות הצלחתו.

חנן יובל, 1991. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

יובל זיהה במילים של גפן פוטנציאל גדול להפוך לשיר מולחן, יותר מכך – הוא הרגיש שהשיר הזה יימלא את הרגשת החסר שנותרה בו אחרי ש"איבד" את זכות הראשונים על "אגדת דשא".

הוא קרע את הדף מהעיתון והכניס אותו לכיסו.

בתום החופשה הקצרה חזר יובל עם צוות ההווי אל התעלה, ושם על גבעה במדבר, הלחין את מילותיו של גפן, לאוזניו של שותפו לצוות, טוביה צפיר. צפיר, שהיה בעצם המאזין הראשון ללחן, עזר ליובל בפידבקים מיידים, שסייעו ליובל לדייק את המנגינה לתוך היצירה המופלאה שאנחנו מכירים ומכירות.

 

"הפעם הראשונה שהשיר הושמע היתה מול חיילים על משחתת במפרץ אילת", סיפר יובל בריאיון, ומאז, לאיטו, צבר השיר קהל מאזינים הולך וגדל עד שנכנס לפסקול הישראלי כאחד מנכסי צאן הברזל שלו. מילות הפתיחה שלו אף הפכו למטבע לשון – אחד מני רבים שטבע יהונתן גפן בכתיבתו.

גפן ויובל היו נציגיו של דור חבול ופצוע. אלה ממנו שחזרו שלמים בגופם, שילמו בנפשם מחיר כבד מנשוא: "זה שיר שמדבר על נוסטלגיה, שיר שמסכם את המלחמה ובכלל את ישראל במשפט פשוט לכאורה: 'הכל היה כל כך פשוט – לשיר, לחיות ולא למות'. אם ב-67' נולדו המון שירים של ישראליות זקופה ('אנחנו נעבור במצרי טיראן', 'נאצר מחכה לרבין'), שירים של אופוריה וגאווה, בשנת 73' לא היתה סיבה לשמוח, היתה התפכחות מתוך שבר עמוק וכאב". [מתוך ריאיון ב-ynet מיום 5 באוקטובר 2003]

בהכנת הכתבה נעזרנו גם בשיחה של יואב קוטנר עם חנן יובל במסגרת תיעוד יוצרים – פרויקט של מפעל הפיס.

מבן שמן למחנה הריכוז ובחזרה: סיפורה של תמונה משפחתית

תמונה אחת. זה מה שהשאירה יהודית כגאן לבית לינקובסקי כ"עזבון" במחנה הריכוז קלוגה. אבל לפעמים תמונה אחת היא כל מה שנדרש כדי לסגור מעגל משפחתי כואב.

בני משפחת לינקובסקי בקובנה, 1939. התמונה נמצאה בין הריסות מחנה הריכוז ושמורה היום ביד ושם.

משפחה. גברים ונשים צעירים החולקים ד.נ.א משותף או קשרי נישואין, ושלושה ילדים קטנים, כולם מחייכים לצלם שמקפיא עבורם רגע בזמן ובמקום: קובנה, 1939. חודשים ספורים לפני שכל העולם מתהפך.

לכאורה, תמונה משפחתית רגילה, אחת מאלפי אלפים ששמורות באוספי התצלומים של יד ושם, מנציחות עולם שלם שהיה ואיננו.

אבל מאחורי התמונה הספציפית הזו מסתתר סיפור רחב יותר. בחלקו, הוא כתוב ממש על גבה.

הכיתוב שמופיע בגב התמונה. התמונה שמורה היום ביד ושם.

"א מתנה פור דיא גאנצע משפחה פון אייער ברודער און זיין אייניקעל. אברהם דליה לינקובסקי 18.5.39. בן שמן."

הכיתוב ברור מאד, ובתרגום לעברית מהיידיש המקורית, זה מה שכתוב שם: "מתנה לכל המשפחה, מאחיכם והנכדה, אברהם דליה לינקובסקי, בן שמן 18.5.39."

איך הגיעה תמונה מכפר הנוער הציוני למחנה הריכוז המרוחק? מי היו אברהם ודליה לינקובסקי ומה הקשר שלהם למצולמים?

כדי לראות את התמונה המלאה צריך ללכת קצת אחורה.

בשנות העשרים של המאה הקודמת פקדה טרגדיה נוראית את ילדי משפחת לינקובסקי שחיה בקובנה: הם איבדו את שני הוריהם. תעודת הפטירה של האב נמצאת היום ביד ושם, אבל ככל הנראה גם האם לא הייתה בין החיים עוד לפני פרוץ המלחמה.

האחים הגדולים יצאו כל אחד למסע חייו הפרטי והעצמאי, גם אם זה היה מוקדם מהצפוי. אבל שני האחים הקטנים – אברהם ופשה – נשלחו לבית היתומים היהודי שבעיר. עובדה זו, הגם שנראתה כטרגית ביותר בזמנו, הצילה את חייהם.

ילדים בבית היתומים בקובנה, מתוך ארכיון כפר הנוער בן שמן (סימול IL-BSYV-001-13-0102-02)

 

את בית היתומים היהודי של קובנה, או כפי שהוא נקרא אז: ה"קינדרהאוז", הקים וניהל איש החינוך היהודי-גרמני זיגפריד להמן. להמן הגיע לקובנה על פי בקשת מקס סולובייצ'יק – השר לענייני יהודים בממשלת ליטא. להמן היה איש חינוך מלא השראה שחלם על חינוך שיתופי ושוויוני. גם אם לא היה כזה בתחילת דרכו, הוא הפך עם השנים לציוני נלהב ובשנת 1926 הוא עלה לארץ כדי להקים את מה שגדל להיות כפר הנוער בן שמן – מוסד חינוך שיהיה בית לילדים שגדלו בו.

ד"ר זיגפריד להמן, מתוך ארכיון בן שמן (סימול IL-BSYV-001-13-0102-01)

 

הוא לא עלה לבד, יחד איתו הגיע המחזור הראשון של התלמידים – ילדי הקינדרהאוז מקובנה. בהמשך, הגיעו עוד שתי קבוצות נוספות של ילדים מקובנה והם התערו עם תלמידים נוספים, "צברים" יליד הארץ וילדי עליית הנוער שהגיעו מאוחר יותר מארצות אחרות באירופה.

 

תעודת העליה של אברהם לינקובסקי, באדיבות ארכיון כפר הנוער בן שמן.

באחת מהקבוצות הראשונות האלו הגיעו גם היתומים אברהם ופשה לינקובסקי. אברהם היה בן שש עשרה, פשה בת ארבע עשרה. בתמונות השמורות בארכיון בן שמן הם נראים ביחד עם חבריהם ומוריהם שהיו להם למשפחה. אבל הם לא התנתקו לחלוטין מבני משפחתם שנשארו בליטא, ושמרו על קשר מכתבים.

עם סיום הלימודים, אברהם נשא לאישה את שרה (לבית וורפול) ושניהם נשארו לעבוד בכפר הנוער. בת נולדה להם, והיא קיבלה את השם דליה.

באביב 1939 נסעה המשפחה הקטנה והצעירה לבקר את קרוביהם שבליטא. אברהם ושרה לקחו את דליה להכיר את הדודים שבקובנה הרחוקה, דודים אותם היא תראה פעם אחת בלבד בחייה, כשהיא קטנה מכדי לזכור.

למזכרת, לפני שאברהם ושרה חוזרים לארץ ישראל, הם הצטלמו כולם יחד. גדר עוברת מאחוריהם, ומאחוריה נהר או שדות. נוף אירופאי. מה הם חשבו כשנעמדו לצילום הזה? האם עלה בדעתם שזו פגישתם האחרונה?

התמונה השמורה היום ביד ושם

המצלמה הייתה ככל הנראה של אברהם, וחזרה איתו לארץ. שם הוא פיתח את התמונה ושלח אותה כמתנה לאחיו. מזכרת. האם שמר גם עותק לעצמו? לא נוכל לדעת.

בינתיים פרצה המלחמה. אברהם לא שמע יותר מאחיו ואחיותיו. הם אבדו בשואה האיומה שפקדה את כל יהדות אירופה, ובמשך שנים רבות לא ידעה המשפחה שנשארה בארץ פרטים מדויקים אודות המקום והזמן שבו הם מצאו את מותם.

אבל התמונה, התמונה ההיא שנשלחה מארץ ישראל לאירופה לפני שעלתה בלהבות, נשארה. והיא מספרת לנו את סיפורם של בני המשפחה שאבדו.

בשנת 1944 שחררו הרוסים את אסטוניה מידי הגרמנים. בין השאר, הם הגיעו לשרידיו של מחנה הריכוז קלוגה. מחנה קלוגה הוקם רק בשנת 1943 כאחד מכמה מחנות עבודה שמטרתם הייתה ניצול משאבי הטבע של האזור. אל המחנה נשלחו בעיקר יהודים מגטאות וילנה וקובנה.

אבל כשהרוסים הגיעו סוף סוף "לשחרר" את המחנה, לא נותר כבר את מי לשחרר. ימים ספורים לפני הגעת הצבא האדום, כשהם שומעים את הדי קולות התותחים הרוסיים מתקרבים, הבינו מנהלי המחנה הגרמנים שזה הסוף מבחינתם. יחד עם משתפי פעולה מקומיים, הם רצחו את כל אסירי המחנה, כשהם קושרים אותם לגזעי עצים במטרה לשרוף את הגופות לחלוטין ולהעלים כל זכר לזוועות שהתנהלו במקום. אבל אולי בגלל החיפזון, ואולי בגלל מזג האוויר – האש שהודלקה לא הספיקה כדי לשרוף את כל הגופות ורובן נשארו כמעט שלמות.

הרוסים מצאו ערימות של גופות חמות עדיין, ריח עז של בשר חרוך וערימות של מסמכים ותצלומים. בתוך התופת והזועה שכוסתה באפר, נשארו דפים וחלקי דפים שיספרו, בלי קול, את סיפורם של אלה שאבדו שם.

ביניהם, נמצאה התמונה הזו, עם הכיתוב מאחוריה שטווה חוט ברור של קשר למישהו, לבני משפחה שחיכו בארץ ושמעו על הנורא מכל רק מרחוק. מלבד התמונה נמצאו שם גם רמזים נוספים: תעודת הפטירה של אליהו לינקובסקי (המתוארכת לשנים רבות לפני המלחמה, עדות ליתמותם המוקדמת של האחים), והייתה שם גם תעודת הנישואין של שרה לינקובסקי ויהודה כגאן. שמה של שרה כגאן נמצא ברשימות אסירי המחנה. אסירה מספר 856.

הקשר בין האחים נותק ככל הנראה ב 1941, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות. ומנקודה זו ואילך אפשר רק לנחש, על סמך סיפורי שורדים אחרים מאותו אזור, את מה שעבר על שרה. ההתכנסות בגטו. הרעב. המוות. הפחד. האריזה המהירה על פי הנחיות הגרמנים. איך בוחרים מה לקחת מהבית, בידיעה כמעט ברורה שלא תשובי אליו? הנסיעה המסוייטת למחנה הריכוז, הגזילה של כל מה שהבאת למשרדי הגרמנים. התעודות. והתמונות.

הן הגיעו איתה, בכיסים או מתחת לבגדים תחתונים, אבל לא נשארו איתה.

הן נשארו אחריה, לספר לאחרים עוד קצת על מה שהיה ואבד.

אברהם, שזכה להקים משפחה לתפארת בארץ, לא זכה לראות את התמונה שוב, או לשמוע את הסיפור הזה. הרוסים העבירו את החומר הארכיוני של מה שמכונה היום ביד ושם "אוסף קלוגה" רק לאחר פטירתו.

בין אלפי המסמכים והתצלומים, התמונה הזו כנראה הייתה נשארת בצל, חלק אנונימי בתצוגת קלוגה ביד ושם. אבל חוקרת אחת, אורית אדוריאן, לא נחה עד שהצליחה, יחד עם ותיקי בן שמן המנהלים את ארכיון כפר הנוער, לסגור עבור הנפטרים את המעגל הזה.

הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון כפר הנוער בן שמן וזמינים במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

תודה מיוחדת לאורית אדוריאן ששיתפה אותנו בחלקה בסיפור הזה וסייעה בהכנת הכתבה.