יואנה בנבנישתי נולדה באמצע המאה הארבע עשרה בספרד למשפחה אמידה ומיוחסת. בגיל עשרים היא התחתנה עם שלמה הלוי שהיה מיוחס ומבוסס לא פחות ממנה. הם עברו לחיות יחד בבּוּרגוֹס שבחבל קסטיליה, והחיים שלהם כמשפחה נראו יפים ורגועים. נולדו להם חמישה ילדים ושלמה הלוי הפך לרבה הראשי של העיר. 

אבל אז הגיעו פרעות קשות. בראש חודש תמוז, שנת קנ"א (1391) פרצו פרעות קשות ביהודי סביליה בעקבות דרשות הבישוף של העיר שהטיף נגד היהודים. אבל הפרעות לא עצרו שם. ברגע שהתלקחו כבר היה קשה לעצור אותן והם התפשטו ברחבי ספרד. קהילות שלמות נחרבו ויהודים נרצחו תחת הסיסמה: "היהודים חייבים להתנצר או למות". 

הפרעות הגיעו גם לביתם של יואנה ושלמה הלוי, לעיר בורגוס שבקסטיליה. כרב העיר ניסה שלמה להגן על הקהילה שלו. הוא ריכז רבים מהם במצודה עתיקה אבל גם הצעד הזה לא הצליח להגן עליהם מן הפורעים. רבים מבני הקהילה נהרגו ושלמה הלוי החליט שהגיע הזמן להתנצר. 

הוא החליף את שמו לפבלו דה סנטה מריה והפך לכומר. הוא החליף את עורו מאיש דת יהודי לאיש תיאולוגיה נוצרי, ובסופו של דבר חזר לעירו בורגוס – הפעם לא בתפקיד רב אלא כבישוף. סיפורו של הרב שהפך לבכיר בכנסייה הקתולית, ידוע היטב בהיסטוריה הספרדית. אבל סיפורה של יואנה הושתק. הסיפור שלה הפך להערת שוליים זניחה בסיפור של בעלה.

יואנה לא ויתרה על אמונתה, היא נשארה נאמנה ליהדותה למרות הבחירה של בעלה. היא בחרה להמשיך לחיות כיהודייה למרות שלבחירה הזו היו השלכות קשות. משפחתה אבדה לה. בספרד של אותם ימים אם אחד מבני הזוג היה מתנצר החוק קבע כי הילדים יתנצרו איתו ויהיו תחת חסותו. יואנה שמרה על אמונתה, אבל איבדה את ילדיה. היא נשארה לגור בבורגוס ומותר היה לה לבקר אותם, אבל לא לגדלם. בבת אחת הבית שלה התרוקן. בית המשפחה השמח נשאר שקט ושומם. 

אני מנסה לדמיין אותה בשנים האלה, מדליקה נרות שבת בבית ריק מילדים. מקדשת בעצמה על היין, מברכת לבד על החלות. שומרת על כל המנהגים המסורתיים אבל בודדה. כל כך בודדה. 

יואנה לא נשארה לבד לנצח. בזכות חוק שמתיר ליהודים שהתנצרו לחזור ליהדותם, בחרו שניים מילדיה לחזור לחיק היהדות בראשית המאה החמש עשרה, וגם לחיקה של אימם. ביאטריס, בתם של יואנה והרב שהפך לכומר, וטודרוס בן הזקונים שלהם, שבו הביתה והחזירו לתוכו שמחה ואהבה. 

קשה לדעת מה עבר בראשם של הילדים באותם ימים. טודרוס היה רק בן שלוש כשהופרד מאימו וכל אורחות חייו שונו והפכו לנוצריים. אבל כנראה שמשהו ממנה נשמר בליבו לאורך השנים ולכן, כשרק יכול, הוא חזר הביתה, לאמו וליהדותו. 

יואנה נפטרה בגיל שישים ואחת ונקברה בכנסייה שהקים בעלה. לארכיבישוף של בורגוס הייתה סמכות לקבור את אשתו לשעבר בכל מקום שיחפוץ. למרות שלאורך חייה שמרה על יהדותה, במותה היא נקברה בטקס נוצרי. ארבע עשרה שנה לאחר מכן נפטר גם פבלו דה סנטה מריה, לשעבר שלמה הלוי, ונקבר לצידה.

אחת הנכדות של בני הזוג, שנולדה וגדלה כנוצרייה, הפכה לנזירה  – הנזירה תרזה מקרטחנה. היא הייתה אחת מחלוצות הפמיניזם. היא איבדה את שמיעתה ונעשתה חירשת לגמרי. ובכל זאת, תרזה כתבה. היא כתבה כי דווקא החירשות העניקה לה את מתנת השקט ויצרה את האפשרות לשמוע את דבר האל. הטקסט הראשון שלה זכה לביקורת חריפה. רבים לא האמינו שחירשים מסוגלים לכתוב ככה ובטח שלא אישה. ולכן בהמשך היא כתבה חיבור נוסף, בו הסבירה כי אין שום סיבה שאלוהים, אשר נתן לגברים את יכולת הכתיבה, ימנע את אותה יכולת מן הנשים. העובדה שגברים מרגישים שהכתיבה טבעית להם, נובעת לטענתה רק מן המסורת. לימוד ותרגול הכתיבה לנשים, יוכיחו כי זו פעולה טבעית עבורן לא פחות. תרזה דחתה את הטענה שנשים הן מין חלש או נחות ואף הביאה דוגמאות מכתבי הקודש, כמו סיפור גבורתה של יהודית. 

תרזה לא פגשה את סבתה מעולם, היא נולדה חמש שנים לאחר פטירתה. אבל מעניין לחשוב מה היא שמעה בבית על האישה האמיצה הזו, איזו סבתא תיארו באוזניה, וכיצד אולי השפיעה העמידה האיתנה של סבתה על היכולת הבלתי רגילה שלה לכתוב וליצור מציאות אחרת. 

לאחרונה יצא לאור הספר "אשת הרב אשת הבישוף" שכתבו הסופרת חיותה דויטש והחוקר ד"ר דוד יעקבסון, שמתחקים בו אחר סיפורה של יואנה הלוי. ספר שמעמיד במרכז העלילה דווקא את דמותה המושתקת. ספר שמחולל תיקון היסטורי משמעותי ומעניק סוף סוף מקום של כבוד לסיפור המיוחד שלה. 

אני רק מנסה לדמיין כמה נשים כאלה קיימות בהיסטוריה, נשים שאפילו את שמן איננו יודעות, כל כך הרבה נשים שספרי ההיסטוריה לא מתארים לנו את סיפורן. כל כך הרבה נשים שמופיעות בהערת שוליים כאשר בני הזוג שלהם נמצאים במרכז. כל כך הרבה ספרים שעוד צריכים להיכתב כדי להשלים את הפער הזה. כדי לספר את הסיפורים שנותרו מאחור. כדי לתאר את ההיסטוריה הנשית הנעלמת שחבויה בין השורות. 

"אֲמַרְתֶּם עֲשָׂרָה קַבִּין שִׂיחָה יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה לָקְחוּ נָשִׁים. אֲבָל אֲנַחְנוּ אִלְּמוֹת. אִלְּמוֹת בְּדִבְרֵי הַיָּמִים שֶׁכְּתַבְתֶּם אַתֶּם. אִלְּמוֹת בְּבָתֵּי הַדִּין שֶׁל מַטָּה. אִלְּמוֹת בְּבָתֵּי הַתְּפִלָּה לֶאֱלֹקִים חַיִּים לַשְׁכִינָה. וַאֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ נַחְפֹּר אֶת מֵתוֹתֵינוּ מִקִבְרֵי הַהִסְטוֹרְיָה וְנִתֵּן לַהֵן יָד וַשֵם וּפֶה" – אסתר שקלים

תוכלו לשמוע עוד על סיפורה המופלא של יואנה הלוי באירוע מיוחד עם כותבי הספר לרגל יום האישה הבינלאומי. האירוע יתקיים ב-8 במרץ 2022 בשעה 19:00 ובאופן מקוון.  לפרטים ולהרשמה לחצו כאן.

אמא שלה אמרה לה שתפסיק ללמוד. "אף גבר לא רוצה אישה חכמה כל כך, אף גבר לא יסכים להתחתן איתך" היא טענה. אבל ז'קלין כהנוב המשיכה. היא למדה וקראה וכתבה הגות ייחודית, יהודית, מזרחית ונשית. בכתיבתה היא העזה לפרוץ את הנורמות המקובלות ולצייר מציאות אחרת. אבל המילים שלה לא נשמעו בעולם. היא הייתה אישה, היא הייתה מזרחית ובמקום להפוך לדמות קאנונית בחברה הישראלית היא הפכה לדמות שולית שכמעט אינה מוכרת לציבור הרחב. 

ז'קלין כהנוב גדלה על תפר בין עולמות. היא נולדה בשנת 1917 כבת למשפחת שוחט בקהיר, שהייתה באותם ימים עיר קוסמופוליטית שברחובה נשמע בליל מיוחד של שפות: יוונית, צרפתית, אנגלית וערבית. ז'קלין כהנוב פסעה בין המילים והתרבויות השונות וגילתה עולם חדש בכל מפגש שאליו נחשפה.

המפגש עם המשרתת הנוצרייה של המשפחה, מריה, היה אחד המפגשים המשמעותיים בילדותה. בימי ראשון ביקשה מריה לקחת את ז'קלין יחד איתה אל הכנסייה. ז'קלין הילדה שאלה את אביה אם תוכל ללכת, והוא ענה לה שהיא יכולה ללכת איתה אל המיסה ובלבד שלא תצטלב. צריך לזכור, הוא הסביר לה, ש"לכל עם יש דת משלו, ממש כמו שלכל ציפור יש שיר משלה, והאלוהים הוא שבראם, והוא אוהב ומבין את כולם" (מתוך "הצעיף הכחול של הקדמה", עמ' 50). מתוך תפיסה שפניה אל העולם ומכילה את השונות, נחשפה ז'קלין הצעירה לדתות השונות, והתחילה לפתח מערכת ערכים מרתקת ומיוחדת במינה, המאירה את כל בני האדם במבט אוהב וחומל.  

מפגש נוסף שעיצב את דמותה הבוגרת התרחש דווקא בחברת הילדות והילדים עם חברתה הטובה קאדריה. יום אחד הגיעה קאדריה לביתה של ז'קלין בדיוק בזמן ההכנות לחג הפסח. אנחנו, שחוגגים וחוגגות את חג הפסח בארץ המובטחת ומספרים על "יציאה ממצרים", לא יכולים לדמיין את המבוכה שאוחזת בילדים וילדות שצריכים לחגוג את ליל הסדר בעודם חיים בקהיר, בירת מצרים עצמה. ילדים וילדות שמקשיבים לסיפור ההגדה מגלים לפתע שהם חיים בארצו של פרעה, ומי יודע, אולי בעוד רגע יקומו המצרים סביבם ויתחילו להעביד אותם בפרך. כהנוב מתארת כיצד סיפרה לקאדריה על החג שאותו הם חוגגים. היא וחברתה נבהלו מהסיפור העתיק, אולם לאחר כמה דקות אמרה לה קאדריה: "אילו היה אלוהים קצת אישה, לא רק גבר, הייתה ניתנת לכם הארץ המובטחת ואנחנו היינו תמיד ידידות. אבל האחים שלי, אני בטוחה, לעולם לא יתנו לכם" ("לזכור את מצרים", עמוד 64).

גם במקרה הזה ז'קלין כהנוב היא ילדה ואישה שחיה בעולם גברי. הפעם קאדריה היא שמעלה את אתגר הגבריות וטוענת שאם אלוהים וסגניו היו קצת יותר נשיים הסכסוך בין העמים היה נפתר בקלות. אולם מכיוון שזה אינו המצב, שתיהן מבינות שבקרוב חברות הילדות שלהן תגיע לסיומה. במשחקי הדמיון שלהן חוזרות הילדות לתקופת התנ"ך אבל הפעם בת פרעה היא השליטה במקום פרעה. בת פרעה מלווה את משה ואת עם ישראל לארץ המובטחת, שם הם כורתים הסכם שלום ומבטיחים שלא להילחם יותר לעולם. 

כהנוב נמשכה אל קסמו של העולם המסורתי, אל הסיפורים, המנהגים והריחות. היא פגשה את המסורת דרך עיני אביה ועיני סבה וסבתה: 

"תמונות של ממש לא היו בביתו של סבא. זה היה בחזקת איסור. אבל היו שני גווילים כתובים, נתונים במסגרות, על הקיר הפשוט והמסויד לבן, שראיתי תמיד בהרימי את ראשי לאחר הברכה שקיבלתי את ברכתו של סבא. אבא הסביר שהאחד הוא עשרת הדיברות בעברית…הגוויל השני היה הצהרת בלפור באנגלית ובה נאמר כי הולכת וקרבה עת שובנו לארץ המובטחת" ("הצעיף הכחול של הקדמה", מתוך: "בין שני עולמות"; מסות ופרקי התבוננות בעריכת דוד אוחנה, עמ' 51).

על שני הגווילים הללו מבססת ז'קלין כהנוב את היהדות שלה. הראשון כולל את עשרת הדיברות, מבדיל בין טוב ובין רע. הוא מדגיש את האלמנט האנושי והמוסרי ביהדות כאלמנט מרכזי. הגוויל שני, האנגלי, ובו הצהרת בלפור, מבשר על פעמוני הגאולה בתמהיל מיוחד של ארץ עתיקה ומובטחת עם מילים מערביות וזרות. במילותיה מעניקה לנו כהנוב הצצה אל הריקוד המרתק שבין חידוש למסורת שהתקיים בקרב יהדות ארצות המזרח.

אבל אימה והאומנת האנגלייה שלה כיוונו אותה למחוזות אחרים. הן רצו שתקרא הגות מודרנית, שתתרחק מן העולם המסורתי ותתקרב אל העולם המערבי. ז'קלין כהנוב מתארת איך השתנו חייה מרגע שהגיעה האומנת אל ביתה. היא חוותה סוג של רעידת אדמה פנימית בנפשה כשזו הגיעה לשבת קבע. מאותה עת היא הייתה צריכה ללבוש צעיף מיוחד כשיצאה החוצה אל הרחוב, כדי להגן עליה מהחיידקים, ואולי כדי להפריד אותה מהרחוב הקהירי ולחבר אותה דווקא אל העולם האנגלי והמערבי ממנו הגיעה האומנת. ז'קלין כהנוב מתארת את החיכוכים בין הסבתות לבין האומנות. בין החינוך המערבי לחינוך המסורתי ודווקא משם, מתוך הכאב של המפגש נוצרה הכתיבה המיוחדת שלה. 

ז'קלין כהנוב משרטטת בכתביה הגות חדשנית ואחרת ביד בטוחה. כזו שמעניקה מקום להומניזם מזרחי ששואב מתוך מקורות יהודיים ולציונות שיונקת מתפיסה מסורתית ומגיעה עד לימי משה רבנו ויציאת מצרים.

בין מילים גדולות לאירועים יומיומיים

ז'קלין כהנוב עלתה ארצה בשנת 1954 אחרי לימודים באוניברסיטת קולומביה ומגורים בצרפת. היא גרה במשך שנתיים במרכז קליטה בבאר שבע ומשם עברה להתגורר בבת ים. היא התחתנה פעמיים והתגרשה פעמיים, ומעולם לא נולדו לה ילדים. ואז חלתה בסרטן הרחם. תוך כדי ההתמודדות עם המחלה היא המשיכה לכתוב, ותיארה את הפחד והחשש מההליכים הרפואיים שעברה וגם את תחושת ההודיה שחשה לצידם. "דווקא הטכנולוגיה הרפואית הבלתי-אישית היא שאפשרה לי לא רק לחיות עוד כמה שנים (נקווה), אלא לחוות דבר-מה שהוא מעין התגלות, חגיגה מיסטית כמעט של החיים. אני חשה חדווה עזה בהתבונני בעולם – אילנות, רקיע, פרחים, איוושת הרוח – בו ובכל ריחותיו, צורותיו, צבעיו". בשנת 1979 היא נפטרה ונקברה בבית העלמין של בת ים. 

את המילים שכתבה לא לומדים בשיעורי ספרות בבתי הספר. ההגות שלה נשארה רחוקה ומוכרת רק ליודעי דבר, על אף הרעיונות המרתקים והחדשניים החבויים בה. ז'קלין כהנוב הקדימה את זמנה. היא דיברה על רב תרבותיות כשתפיסת כור ההיתוך עוד כיכבה בחברה הישראלית. הקול שלה כאישה לא ממש הצליח להישמע מעל פגזי המלחמות שישראל התמודדה איתן.

אני חושבת שכהנוב בכתיבתה מצליחה ליצור תמהיל מיוחד ומזוקק דווקא בשל היותה אישה. בכתיבה שלה היא פוגשת דלתות נעולות, היא מלאה בחלומות שכמעט לא ניתנים למימוש ומנסה כל חייה לחצוב את הדרך כדי לגשר על הפער הזה של היותה אישה-אורחת בעולם היהודי והישראלי. 

כהנוב מחוללת בהגות שלה מהלך נשי נוסף. בדרך כלל הגות נכתבת במילים גבוהות ובשפה פילוסופית. אבל היא כתבה הגות כמעט אינטימית ומתארת רעיונות גדולים מתוך העיניים שלה כילדה, בהתבסס על חוויות הילדות שלה. ההגות שלה נעה בין מילים גדולות לאירועים יומיומיים ולכאורה שוליים. 

במילים מלאות כנות ובסיפורים שובי לב שמשקפים ילדות מורכבת, ז'קלין כהנוב טוותה רעיונות עמוקים על הומניזם חוצה גבולות ומגדר. היא חיה במתח שבין העולמות, ליהטטה בין שפות שונות – מזרח ומערב, מסורת וחידוש – והעניקה לנו הגות חד פעמית ומהפכנית שניזונה מכל העולמות הללו יחד. 

למרות כל הקשיים, היא המשיכה לכתוב. היא מעולם לא ויתרה אפילו כשצעדה לגמרי לבדה בארץ לא זרועה. ז'קלין כהנוב תיארה כמה מאתגרת ההתמודדות עם הבדידות, אולם אפילו אז שמרה על הקו שאותו החזיקה לאורך כל הגותה. מה שהפיג את בדידותה היה דווקא החיבור אל העבר, העובדה שהיא חוליה אחת בשרשרת דורות ארוכה:

"כל פעם שהרגשתי קצת בודדת ומה אני עושה ואולי זו טעות ולמה אני כל כך רחוקה או למה אני כותבת דווקא בארץ ישראל על לוונטיניות אז התשובה היתה תמיד: את שייכת, שייכת לשיירה של סבא משה. וזה מה שאת צריכה לעשות, כאן, עכשיו" (מתוך ראיון שערך עימה גדעון לב ארי. הראיון מופיע בתוך הספר "ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות").

אני שייכת, אומרת לנו ז'קלין כהנוב. למרות שהיא אישה, למרות שהיא סוטה מהדרך המקובלת, למרות שהיא צועדת בדרך חדשה. היא מושכת חוט של חסד ואהבה מתוך העולם הישן ומייצרת חיבור ייחודי ומשמעותי בין אתמול ומחר. היא מתווה לנו דרך שגם היום נוכל לצעוד בה.  

אנחנו זקוקות להגותה של ז'קלין כהנוב. לצד כתיבתן של לאה גולדברג, רחל וזלדה. לצד ביאליק עגנון וברנר. אנחנו זקוקות גם לקול שלה. קול שמאפשר לרבים ורבות לשכון בין כתליו ולהרגיש סוף סוף שייכות לאותה שרשרת דורות מסתורית שכולנו חלק ממנה.