גם כשהייתה בין חיים ומוות, רחל המשוררת לא שכחה את הרגעים הקסומים והקטנים בחיק חבריה הטובים
פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…
וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר
מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –
הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.
וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן
לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!
"פגישה, חצי פגישה", אחד השירים היפים שכתבה רחל המשוררת.
את השיר כתבה רחל ב־13 באפריל 1925. יום שני, חול המועד פסח תרפ"ה. על איזו פגישה היא מדברת? את זה לא נדע בוודאות. אך כמה ימים קודם לכן, באותו חג הפסח, חזרה רחל מגלותה הביתה, אל צפון הארץ, אל הכינרת. שם היא חוזרת אל חבריה, שמהם נאלצה להיפרד בצער עמוק בשנת 1919 כשסולקה מדגניה בעקבות מחלת השחפת שהתפרצה בגופה.
בביקורה בפסח ההוא של 1925 רחל יוצאת לטיול קצר אל כינרת, דגניה ונהלל עם חברתה הטובה מדגניה שפרה ירובסקי. מצבה הרפואי של רחל רע למדי, והיא יודעת ששנותיה ספורות. והפגישה הזו, חצי פגישה, עם האוהבים, היא שנותנת לה את הכוחות להמשיך בחיים.
את סדר הפסח היא מקיימת באסם של חצר כנרת עם חברה משכבר הימים בן־ציון ישראלי. בשלב מסוים היא יוצאת לטיול רגלי קצר סמוך לבית העלמין כנרת, שבו תיקבר בדיוק שש שנים לאחר מכן כשהשחפת תכריע אותה באפריל 1931, כשתהיה בסך־הכול בת 40. בן־ציון מתעקש ללוותה לטיול בבית העלמין. והיא מצידה נותנת לו תמונה שלה, שיזכור.
באותה חופשה קסומה רחל גם כותבת שיר ומקדישה אותו לחברה בן־ציון. אך את השיר היא לא מספיקה להעניק לו.
כמה חודשים חולפים. אוגוסט 1925. רחל בודדה. היא מאושפזת בבית החולים "הדסה" הישן בצפת ונזכרת במסע, ברגעים הקסומים ובמתנה שלא הספיקה לתת. היא יושבת וכותבת מכתב:
בן-ציון, האם נח (נפתולסקי, נ"ג) לא אמר לך כי אנוכי פה, וכי תבוא לבקרני, כי ביקור חולים מצווה היא.
כשישבנו על שפת הירדן באותה השבת הברוכה שכבר כל כך רחוקה עתה, בשבת של פסח, כתבתי שיר. ולך השיר בן-ציון, כי היית חלק בלתי נפרד בשמחת-זכרונות הנוגה שעטפתני. את השיר אני רוצה לתת לך במו-ידי, ועל כן עליך לבוא. דירתי, דירת קבע כמעט, ב"הדסה" של צפת. וכן גם כתובתי. אמור שלום ממני לחיה ולפעוטים.
רחל
השיר שכתבה בפסח יגיע ליעדו בסופו של דבר. שיר קצר. שיר שבו חוזה רחל את מותה, את קברה. שיר מצמרר המחבר בין אהבתה לכינרת למותה. שיר שלא פורסם מעולם בקובצי השירה שלה:
קוֹלְךָ לָחַש: עִמְדִי מִנֶגֶד נָטִיתִי רֹאש וְאֶעבוֹר.
צָחֲקָה כִּינֶרֶת בִּדְמִי שֶקֶט אֶל מוּל תוּגָת הָבּוֹר.רַחָש רוּחַ עָל מַצֶבֶת שָר בָּעֲפָאִים…
נְשִיקָתֶך יְפָת הָמַוֶות שְלוּחָה אֶל הַחַיִים.
בן־ציון ישראלי, ממייסדי קיבוץ כנרת, היה חברה הטוב של רחל מימי עלייתם להתיישבות בחוות כנרת ב־1909, והוא שמר איתה על קשר במהלך השנים. בעיניה סימל בן־ציון את כל מה שהיה לה ואבד. החיים החלוציים, החברים, כל מה שנלקח ממנה בשל מחלת השחפת הארורה והגירוש דה־פקטו מדגניה.
לבן־ציון היו הרבה צדדים. הוא היה חלוץ, חקלאי, לוחם, אך הייתה לו גם אהבה גדולה אחרת: עצי תמר. למעשה הוא הראשון שחידש את ענף התמר בארץ ישראל. ובשנת 1933, שנתיים בלבד לאחר מותה של חברתו רחל, הוא יוצא לשליחות מסוכנת בעיראק ומצליח להשיג חוטרים עיראקיים אמיתיים.
"שָׁם עַל חוֹף הַיָּם יֵשׁ דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת", מצטט בן־ציון מהשיר "כנרת" של רחל בטור מיוחד בעיתון "דבר", שבו הוא מתאר את מסעו לבגדד ואת המיזם להנצחת רחל. במאמרו הוא מספר שהחוטרים שהשיג בדרך לא דרך יינטעו ב"גן רחל" בכינרת, סמוך למקום קבורתה של רחל. "נקווה כי גן רחל יהיה באמת לגן אם לחורשות רבות של תמרים בארץ, כאשר ראוי לכך העץ הנאה והקדום הזה, וכאשר ראוי לכך זכרה היקר של רחל".
רחל. שירים, מכתבים רשימות, קורות חייה / עורך – אורי מילשטיין
כחכות רחל : קווים ביוגרפיים / מוקי צור. השירים / רחל
על שפת אגם סואן / בן־ציון וחיה ישראלי, עורכים – מוקי צור, אהרן ישראלי
תגובות על כתבה זו