פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…
וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר
מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –
הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.
וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן
לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!

"פגישה, חצי פגישה", אחד השירים היפים שכתבה רחל המשוררת.

את השיר כתבה רחל ב־13 באפריל 1925. יום שני, חול המועד פסח תרפ"ה. על איזו פגישה היא מדברת? את זה לא נדע בוודאות. אך כמה ימים קודם לכן, באותו חג הפסח, חזרה רחל מגלותה הביתה, אל צפון הארץ, אל הכינרת. שם היא חוזרת אל חבריה, שמהם נאלצה להיפרד בצער עמוק בשנת 1919 כשסולקה מדגניה בעקבות מחלת השחפת שהתפרצה בגופה.

בביקורה בפסח ההוא של 1925 רחל יוצאת לטיול קצר אל כינרת, דגניה ונהלל עם חברתה הטובה מדגניה שפרה ירובסקי. מצבה הרפואי של רחל רע למדי, והיא יודעת ששנותיה ספורות. והפגישה הזו, חצי פגישה, עם האוהבים, היא שנותנת לה את הכוחות להמשיך בחיים.

את סדר הפסח היא מקיימת באסם של חצר כנרת עם חברה משכבר הימים בן־ציון ישראלי. בשלב מסוים היא יוצאת לטיול רגלי קצר סמוך לבית העלמין כנרת, שבו תיקבר בדיוק שש שנים לאחר מכן כשהשחפת תכריע אותה באפריל 1931, כשתהיה בסך־הכול בת 40. בן־ציון מתעקש ללוותה לטיול בבית העלמין. והיא מצידה נותנת לו תמונה שלה, שיזכור.

באותה חופשה קסומה רחל גם כותבת שיר ומקדישה אותו לחברה בן־ציון. אך את השיר היא לא מספיקה להעניק לו.

כמה חודשים חולפים. אוגוסט 1925. רחל בודדה. היא מאושפזת בבית החולים "הדסה" הישן בצפת ונזכרת במסע, ברגעים הקסומים ובמתנה שלא הספיקה לתת. היא יושבת וכותבת מכתב:

בן-ציון, האם נח (נפתולסקי, נ"ג) לא אמר לך כי אנוכי פה, וכי תבוא לבקרני, כי ביקור חולים מצווה היא.

כשישבנו על שפת הירדן באותה השבת הברוכה שכבר כל כך רחוקה עתה, בשבת של פסח, כתבתי שיר. ולך השיר בן-ציון, כי היית חלק בלתי נפרד בשמחת-זכרונות הנוגה שעטפתני. את השיר אני רוצה לתת לך במו-ידי, ועל כן עליך לבוא. דירתי, דירת קבע כמעט, ב"הדסה" של צפת. וכן גם כתובתי. אמור שלום ממני לחיה ולפעוטים.

רחל

השיר שכתבה בפסח יגיע ליעדו בסופו של דבר. שיר קצר. שיר שבו חוזה רחל את מותה, את קברה. שיר מצמרר המחבר בין אהבתה לכינרת למותה. שיר שלא פורסם מעולם בקובצי השירה שלה:

קוֹלְךָ לָחַש: עִמְדִי מִנֶגֶד נָטִיתִי רֹאש וְאֶעבוֹר.
צָחֲקָה כִּינֶרֶת בִּדְמִי שֶקֶט אֶל מוּל תוּגָת הָבּוֹר.

רַחָש רוּחַ עָל מַצֶבֶת שָר בָּעֲפָאִים…
נְשִיקָתֶך יְפָת הָמַוֶות שְלוּחָה אֶל הַחַיִים.

בן־ציון ישראלי, ממייסדי קיבוץ כנרת, היה חברה הטוב של רחל מימי עלייתם להתיישבות בחוות כנרת ב־1909, והוא שמר איתה על קשר במהלך השנים. בעיניה סימל בן־ציון את כל מה שהיה לה ואבד. החיים החלוציים, החברים, כל מה שנלקח ממנה בשל מחלת השחפת הארורה והגירוש דה־פקטו מדגניה.

לבן־ציון היו הרבה צדדים. הוא היה חלוץ, חקלאי, לוחם, אך הייתה לו גם אהבה גדולה אחרת: עצי תמר. למעשה הוא הראשון שחידש את ענף התמר בארץ ישראל. ובשנת 1933, שנתיים בלבד לאחר מותה של חברתו רחל, הוא יוצא לשליחות מסוכנת בעיראק ומצליח להשיג חוטרים עיראקיים אמיתיים.

"שָׁם עַל חוֹף הַיָּם יֵשׁ דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת", מצטט בן־ציון מהשיר "כנרת" של רחל בטור מיוחד בעיתון "דבר", שבו הוא מתאר את מסעו לבגדד ואת המיזם להנצחת רחל. במאמרו הוא מספר שהחוטרים שהשיג בדרך לא דרך יינטעו ב"גן רחל" בכינרת, סמוך למקום קבורתה של רחל. "נקווה כי גן רחל יהיה באמת לגן אם לחורשות רבות של תמרים בארץ, כאשר ראוי לכך העץ הנאה והקדום הזה, וכאשר ראוי לכך זכרה היקר של רחל".

לקריאה נוספת

רחל. שירים, מכתבים רשימות, קורות חייה / עורך – אורי מילשטיין

כחכות רחל : קווים ביוגרפיים / מוקי צור. השירים / רחל

על שפת אגם סואן / בן־ציון וחיה ישראלי, עורכים – מוקי צור, אהרן ישראלי

יעקב אורלנד נולד בו' בתמוז תרע"ד (30 ביוני 1914) בעיירה האוקראינית טטייב, השוכנת כ-180 קילומטר מדרום לקייב. בשלהי מלחמת העולם הראשונה חיו באוקראינה כשניים ורבע מיליון יהודים. הם מנו רק שמונה אחוזים מהאוכלוסייה, אך הטביעו חותם עצום על חיי הכלכלה והתרבות. כ-350,000 יהודים גרו בארבע ערי אוקראינה הגדולות – קייב, אודיסה, יקטרינוסלב וחארקוב, אך רובם המכריע גרו בערים קטנות ובעיירות שברבות מהן הם היו רוב האוכלוסייה.

טטייב נמנתה עם העיירות שבהן היה רוב יהודי. לאחר מלחמת העולם הראשונה חיו בעיירה כ-1,400 משפחות יהודיות, שמנו כ-7,000 נפש. בפוגרום הנורא שהתרחש בעיירה במרס 1920, בהובלת קצינים לשעבר מצבא פטלורה שחלקם תושבי העיירה, נרצחו למעלה מ-4500 יהודים, ביניהם איטה, סבתו של אורלנד, סבו האהוב אברהם, שנרצחו לנגד עיניו, דודיו ובני משפחה נוספים. אירועי הפוגרום הנורא רדפו את אורלנד, אך בספריו המוקדמים הדחיק את עברו הכואב ולא העז להתעמת איתו באופן ישיר ומפורש. שיריו מחניקים את הכאב ואת הזיכרון, ומותירים חלל אפל שמתמלא בשתיקה. הנופים שמתוארים במחזורי השירים של ספרו הראשון אילן ברוח (גזית, 1939) הם ברובם נופים אוקראיניים שנחקקו בתודעתו כמראות תשתית: שדות רחוקים, אגמים שופעי מים, חשכת יערות, כרי מרעה, מסילות דרכים. נדרשו כשבעים שנה עד שאורלנד העז להתעמת באופן ישיר, גלוי ומפורש עם האירוע הטראומטי הנורא שחווה בילדותו.

הפואמה 'קִיֵב' ראתה אור לראשונה בשנת 1986 בגיליון השני של איגרא, אלמנך לדברי ספרות, בעריכתם של דן מירון ונתן זך. התגובות העזות לפרסומה עודדו את אורלנד להוציא בשנת 1991 את הפואמה כספר, ואף לצרף לה פואמה נוספת, 'אני כותב טטייב', בשתי טיוטות שונות. את הספר מלווים איוריו היפהפיים של הצייר גני דורין.

אורלנד עצמו התייחס למנגנוני ההדחקה הפנימיים שפעלו בו ב'דברים שלפני ואחרי' שהקדים לספר:

נתחי זכרונות-טטיב בערו וחרכו בי לסירוגין מאז הפוגרומים באפריל 1919, שהייתי עד להם ומעורב בהם בגופי. למעלה משבע עשרות שנים פרנסה אותם אש עקשת ויַקדָנית שחששה להשתלהב, אך לא דעכה מעולם. אותיות המוסיפות לרחוש במכוַת האפר מעידות על חיותן. למה לא נשתלהבו עד כה? – איני יודע, אך אין בודקים באותיות דולקות. אחר=הכול לא כנף=האש עִקר, אלא עורו של הנצלֶה.
(עמ' 5)

יצוין, כי על פי העדויות הכתובות שמצאתי ולנוכח התיעוד ההיסטורי, הפוגרום בטטייב פרץ ב-ה' בניסן תר"פ, 24 במרס 1920, ונמשך שלושה ימים רצופים – כשנה לאחר התיארוך בו נקט אורלנד.

שתי הפואמות 'קיב' ו'אני כותב טטיב' מעמידות במרכזן, בדרך תיאורית אנקדוטלית, את סיפור חייו האישי של אורלנד ואת זיקתו המיוסרת והבלתי פתורה לעיירת הולדתו ולמרחבי אוקראינה. זיקה שיש בה געגועים והתרפקות על הנופים ועל מראות הילדות, לצד זיכרונות אימה טרופים מהפוגרום: "הַכֹּל קִיֶב. שׁוּב קִיֶב./ כְּאִלּוּ כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי – מִשָּׁם יֵשׁ לִי. מִמֶּנָּה בַּנּוֹף. מִכְּתִיבַת-הָאָרֶץ שֶׁלָּהּ" כותב אורלנד (עמ' 18). הכֵּנות האישית והחשיפה העצומה שנדרשו בפואמות אלה, לא היו יכולות לבוא לידי גילום אלמלא קדמו להן הפואמות ההיסטוריות שכתב לפני כן, יום תל פאחר, כז שירים: נתן היה אומר וסמטת החבשים. הפואמות הללו שהעמידו במרכזם אירועים היסטוריים (יום תל פאחר) או דמויות היסטוריות בתקופה נתונה (כז שירים: נתן היה אומר וסמטת החבשים), הצניעו את הממד האישי, ואורלנד שימש בעיקר בתפקיד של מתבונן-מתעד המספר את סיפורו של המקום, של האדם או של האירוע. העיסוק בתיעוד האירועים ובניסיון לפענח את משמעותם סלל עבורו את התווי הפואטי לכתיבתה של הפואמה קיב, ואיפשר לו להיפתח ולהתעמת עם הכאב האישי והמשפחתי. אורלנד כתב טיוטות אחדות לשיר 'אני כותב טטיב', ובפרט לטקסט שמופיע תחת הכותרת 'טיוטה ב'. טיוטה א' וטיוטה ב' לא נכתבו כשתי וריאציות על אותו נושא, שיש ביניהן קווי דמיון, אלא כשני סוגי טקסט שונים שמשקפים דרכים שונות להתבוננות באימת הפרעות בטטייב ולהתמודדות עם רישומן. הנוסחים הראשונים של טיוטה ב' המצויים בארכיון אורלנד, כתובים כפרוזה לירית ונושאים אופי תיאורי-נטורליסטי רב-פרטים, ונטול סלקציה ועידון:

יְהוּדִים אֲחֻזֵי-אֵשׁ. נוֹאֲקִים.
פֵּאוֹת עֲקוּרוֹת. זְקָנִים תְלוּשִׁים. עָפִים. מְנֻפְנָפִים בָּרוּחַ. נוֹטְפִים דָּם.
לַפִּידִים עִוְרִים. מַחְלְפוֹת=הַכֹּחַ הַשְׂרוּפוֹת שֶׁל נֶצַח יִשְׂרָאֵל.
וְהָרוֹצְחִים. מִי סַכִּינִים. מִי גַרְזְנִים. חֲרָבוֹת מְמֹרָטוֹת. חֹד-קִלְשׁוֹנִים […]
הִנֵּה דוֹדִי קוֹרֵס. הַנְחַת-חֶרֶב עָלָיו. נָהָר אָדֹם מִגְרוֹנוֹ.
הִנֵּה דוֹדָתִי יְרוּיָּה. קְנֵה-הָרוֹבֶה בֵּין שָׁדֶיהָ. עֵינֶיהָ מְפֻלְבָּלוֹת.

(ארכיון אורלנד, 17/2ב)

לעומת זאת, בנוסח הסופי בחר אורלנד באופציה פיוטית שירית נטולת סממני פרוזה, תוך שהוא מהדק ומשכלל את היסוד הצורני באמצעות האפיפורה החותמת את הטורים בבית הראשון (המילה 'שֶלי'), חריזה משוכללת בסופי טורים (בבתים ב-ד) וארגון מבני מוקפד, אך נטול סימני פיסוק כלשהם, עובדה היוצרת קצב הולך וגובר ככל שמתקדמים בקריאת השיר, ללא נשימה, ללא הפסקה. ההעצמה של העיצוב הצורני מגויסת ליצירתן של העֲמדות גרוטסקיות. כמו יצירת שוויוני ערך מעוותים בין אונֵס לבין נֵס, בין חתן לבין שטן וכיוצא באלה.

קְנֵה-רוֹבֶה בַּחַלּוֹן יוֹם-אֵימִים שֶׁלִי
מֵת נוֹפֵל עַל פָּנַי יוֹם-דָּמִים שֶׁלִי
אֵיךְ אַסִּיחַ עֵינֶיךָ תָּמִים שֶׁלִי
וְעֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֵין-עוֹנִים שֶׁלִי
עֶרְוַת-אֲבוֹתֶיךָ קְלוֹנִים שֶׁלִי
טֵרוּף פְּנֵי אִמְךָ צֵל-פָּנִים שֶׁלִי

צַוַּאר דּוֹדוֹתֶיךָ בַּתַעַר עוֹבֵר
סָבְךָ לַפִּיד-אֵשׁ וְגוֹשֵׁש עִוֵּר
גֻּלְגֹלֶת אָבִיךָ קַרְדֹּם שׁוֹבֵר
מִי זֶה בְּבֵית הָעַלְמִין קוֹבֵר
אִישׁ עָרוּף רֹאשׁ וְהַכֶּלֶב נוֹבֵר
לָמָה יַלְדִּי אַתָּה כֹה חִוֵּר

הפרטים אינם נמסרים ברצף מסודר, אלא בדרך של שחזור מקוטע המושתת על קליטתו החושית של הדובר-המתעד. השימוש בחומרים קונקרטיים, אקטואליים, עשוי היה להוליך לתיאור מזעזע ומעורר דחייה שיש בו עודף של רגש והבעה, ובמידה מסוימת גם גלישה לטון פתטי. הבחירה בנוסח השירי לכתיבת הטיוטה (בניגוד לנוסח הפרוזאי שבכתב היד) אפשרה רטוריקה תמציתית והבעה מדויקת, המושגות באמצעות שליטתו המוחלטת של אורלנד בשפה ובמשמעויותיה המגוונות. לחזרות הרטוריות תפקיד ריתמי, ומההקפדה היתרה על החריזה והמצלול מהדהד הפיוט הימי ביניימי, ובפרט זה של לשון הקינות. עירוב זה הוא חלק ממתח מכוון שיוצר אורלנד בין חומרי מציאות מעוררי דחייה לבין ארגונם הקומפוזיציוני וכוח אחדותם הפנימי שמתקבל כאסתטי ועז מבע. כתיבת השיר מסתמנת כתהליך תרפויטי שמאפשר לאורלנד לפרוק את המטענים הרגשיים הכבדים מנשוא שנשא במשך שבעה עשורים, ולשתף בהם את קוראיו כחלק מהתהליך התרפויטי. בד בבד עולה מהנימה האירונית גם טון אחר, שיש בו סרקסזם וביקורת על הסיטואציה, ובפרט על בורא עולם שעמד מנגד ואפשר את התרחשותה.

פרסומה של הפואמה קיֶב עורר הדים, ואורלנד קבל תגובות רבות. המשורר חיים גורי היה נרגש מאוד מהספר, ופנה ביוזמתו במכתב ליושב ראש הסוכנות היהודית, שמחה דיניץ: "המשורר יעקב אורלנד כתב יצירה גדולה, "קיב", פואמה ביוגרפית. לפני 70 שנה עלה ארצה יעקב, ועברו דורות עד שפורסמה הפואמה הנפלאה הזאת. זה מאורע לאומי=תרבותי ורצוי מאד שיצירה זו תוודע ברוסית לקהל הקיֶבי היהודי והרוסי. יש בה חשבון נוקב עם עַם הארץ. לדעתי יעקב אורלנד ח י ב לנסוע לקיב ולקרוא את היצירה ש ם. זה מאורע שאסור להחמיצו. כחבר אני מעז לבקש אותך כי תעזור לו'. (ארכיון אורלנד, 288/1.)

ב-14 באוקטובר 1992 הבשילה היוזמה, ואורלנד ורעייתו בת-אל נסעו מטעם הסוכנות למסע בן שבועיים לטטייב, לקיב, למוסקבה ולסנט פטרבורג. במהלכו הם נפגשו עם הקהילות היהודיות ועם אנשי רוח מקומיים. לקראת המפגשים הפיצה הסוכנות את התרגום לרוסית של הפואמה 'קיב', שעורר התעניינות מרובה. הנסיעה לטטייב נעשתה בלימוזינה, עם נהג חמוש ומספר רישוי. כשלושה קילומטרים מן העיירה התלוו למכונית שני ג'יפים משטרתיים מלפנים ומאחור. בעיירה עצמה התקבלו אורלנד ובת-אל ברוב פאר והדר. מושל המחוז ופרנסי העיירה יצאו מגדרם כדי להסב קורת רוח לאורחים ולהנעים את שהותם. הם מצאו עיירה יפהפייה ומוריקה שמנתה 16,000 תושבים, אך ללא יהודי אחד. אורלנד היה נרגש ונסער. המראות שבו והיכו בו. היה ניגוד בלתי נתפס בין הרוגע והשלווה שאפיינו את העיירה המוריקה, והשתדלותם הרבה של מארחיו לכבדו ולהנעים את שהותו, לבין נופי האלם השרופים מפחד שנותרו חקוקים בזכרונו והוסיפו להטריד את שלוותו.

בסוף שנת 1993 זיכתה הפואמה 'קיֶב' את אורלנד בפרס עיריית חיפה ע"ש המשורר ש' שלום. בחוות הדעת של השופטים נכתב כי "ביצירה זו הגיעו היבטיה המיוחדים של שירת אורלנד למלוא הבשלתם: הן האסתטית, באוצר ציוריה צלולי המבע, והן התבונית, בפכחונה ובעומק ראייתה הפסיכולוגית והתרבותית". אולם דומה, כי מבחינתו של אורלנד הזכייה הגדולה ביותר היתה עצם כתיבתה של הפואמה וההתעמתות עם עברו, שהתעצמה בעת ביקורו הייחודי בטטייב.

לקריאה נוספת

תמר וולף-מונזון "בהיר וגבוה כזמר – יעקב אורלנד: פואטיקה, היסטוריה, תרבות"