השיר המקורי "אורחים לחג" נכתב על ידי מרק ורשבסקי בידיש וכותרתו 'שמחת תורה'. לשיר עשרה בתים עם פזמון, ובהם מתוארת התורה, השמחה והחגיגה של שמחת תורה מנקודת מבטם של המשכילים בסוף המאה ה-19. נימת השיר הומוריסטית וקלילה, ומספרת על החיים במשפחה מעוטת יכולת בתקופת החג, אשר החג משמש לה עילה לשתייה רבה, ריקוד ושמחה.
זמן קצר לאחר מכן שכתב לוין קיפניס את השיר, הפך אותו לשיר על ארבעת המינים בסוכה, וקרא לו 'אורחים לחג'. השורה הראשונה מדברת על שמחת החג ובכך דומה לשורה הראשונה בשיר המקורי ביידיש, ואחריה באים לסוכה אתרוג זהוב, לולב ירוק, הדס ריחן ובת הנחל ערבה. הפזמון הוא רק 'לה לה לה', שלא כמו הנוסח ביידיש, שבו הפזמון אומר: "אוי-וויי, אוי-אוי-אוי! פֿריילעך, קינדער, אָט אַזוי! רענדלעך שיטן זיך פֿון די זעק – פֿריילעך אָן אַן עק".
קיפניס שינה מעט את המנגינה והתאימהּ לשיר ילדים. הכותרת 'אורחים לחג', יוצרת ציפייה שהשיר ידבר על האושפיזין, אולם לכל אורך השיר מדובר רק על ארבעת המינים בצורה פשוטה מאוד, המציגה אותם בצורה דידקטית לילדים כדי שילמדו את שמותם. זוהי דוגמה אחת מיני רבות של הנמכת הטקסט המקורי מיידיש כאשר הוא עובר לשפה העברית, וזריקה של ההקשר היהודי, המזרח אירופי, והטון ההומוריסטי שיודע לצחוק על עצמו ונותר רק בגרסה המקורית. לוין קיפניס היה אחד מהיוצרים הפורים ביותר בתחילת המאה ה-20 של שירי ילדים, אשר רבים מהם נכנסו לקאנון הישראלי ומושרים עד היום.
במילים שקיפניס כותב למנגינה, הוא משתמש אך ורק בשורה הראשונה של השיר המקורי ביידיש 'יום טוב לנו חג שמח, ילדים נגילה נא', ומתעלם מנושא השיר – שמחת התורה והתורה, וכן מהסיפור הנבנה לאורכו, ומתייחס רק לארבעת המינים, אשר אף הם מוצגים באופן שטחי, ללא הסבר או משמעות.
המינים מתוארים באפיון שטחי של תוכנו כגון ריח וצבע, ולא מסופר על משמעותם בחג וסיבת בחירתם לארבעת המינים. כל אזכור דתי נעלם בגרסתו של קיפניס, וכך גם האווירה המשפחתית של המשפחה דוברת היידיש בתקופה.
את הלחן התאים מרק ורשבסקי על פי מנגינה חסידית שרווחה במזרח אירופה בסוף המאה ה-19. המנגינה המקורית שימשה לריקוד הקפות וגם לשיר לפורים. השיר נכתב בסולם מינורי, וחלקו השני פותח בקפיצה ובצלילים חוזרים שמדגישים יותר את המעבר. טכניקה זו אופיינית לניגונים חסידיים ("סיגנל").
הציונות הישנה העבירה את המסורת היהודית חילון וקשרה אותה בארץ, בטבע ,באדמה ובילדים העבריים החדשים. בתקופה זו, מקובל היה לציין את החגים בסימן העבודה והיצירה המשותפת העברית בארץ-ללא קשר או ייחוס למסורת היהודית ולתורה.
יוֹם טוֹב לָנוּ, חַג שָׂמֵחַ
יְלָדִים, נָגִילָה נָא
לְסֻכָּתֵנוּ בָּא אוֹרֵחַ:
אֶתְרוֹג זָהֹב – בָּרוּךְ הַבָּא!יַחַד אֶת הֶחָג נָחֹג
בְּלוּלָב, הֲדַס אֶתְרוֹג
הוֹ, הֶאָח, נִשְׂמַח מְאוֹד
וּבַמַּעְגָּל נִרְקֹד.יוֹם טוֹב לָנוּ, חַג שָׂמֵחַ
יְלָדִים, נָגִילָה נָא
לְסֻכָּתֵנוּ בָּא אוֹרֵחַ:
לוּלָב יָרֹק – בָּרוּךְ הַבָּא!יַחַד אֶת הֶחָג נָחֹג…
יוֹם טוֹב לָנוּ, חַג שָׂמֵחַ
יְלָדִים, נָגִילָה נָא
לְסֻכָּתֵנוּ בָּא אוֹרֵחַ:
הֲדַס רֵיחָן – בָּרוּךְ הַבָּא!יַחַד אֶת הֶחָג נָחֹג…
וְעַתָּה, כֻּלָּנוּ יַחַד
יְלָדִים, נָגִילָה נָא
נְקַבֵּל פְּנֵי אוֹרַחַת:
בַּת הַנַּחַל – עֲרָבָה!
