חנכה, 1949. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
נֵר לִי, נֵר לִי, נֵר לִי דָּקִיק.
בַּחֲנֻכָּה נֵרִי אַדְלִיק.
בַּחֲנֻכָּה נֵרִי יָאִיר,
בַּחֲנֻכָּה שִׁירִי אָשִׁיר.
קיפניס בשירות הגננות
מכירים את זה שיש לכן גן ילדים לנהל אבל אין לכם שירים בעברית? לא?
אז זה בערך היה המצב בארץ ישראל של פעם. שירים ביידיש היו, לחנים גרמניים גם כן, אבל מה עם קצת שירים כחול לבן? טוב שיש לוין קיפניס בסביבה!
כמו רבים משיריו, גם השיר "נר לי" הומצא כדי לסייע לגננות להכניס את הילדים הקטנים לאווירת החג. ולכן, לא במקרה, השיר פורסם לראשונה בכתב העת "גליונות: ספורים ושירים לגן הילדים" בעריכתו של קיפניס אי שם בשנת תרצ"ה (1935-1934).
והנה הוא הפרסום הראשון אי פעם של השיר:
קיפניס מטגן לביבות
דרך אגב עמוד לפני "נר לי", מפרסם לוין קיפניס ב"גליונות" שיר חנוכה אחר, הפעם דווקא על לביבות:
הלחן הראשון
הראשון שניסה את כוחו בהלחנת השיר "נר לי" היה המלחין והמחנך יצחק אדל. קיפניס, שהיה ידוע בכך שליווה את שיריו מהכתיבה ועד ההלחנה, לא אהב את הלחן של אדל שכן היה "מזרח אירופאי מדי" לטעמו.
לאחר שהניסיון של אדל להלחין את השיר לא תפס, גויס המלחין דניאל סמבורסקי לנסות את מזלו. "לבסוף הלחן הזה של אבא שלי הוא הלחן שהתקבל והפך מוכר בארץ ובעולם", סיפרה עפרה סמבורסקי־חמדת, בתו של המלחין דניאל סמבורסקי. "אבא שלי אהב את הלחן הזה ושמח כשהשיר היה מושר בפי ילדים. הוא היה גאה בכך. זה הפך לשיר נצחי".
מסתבר שקיפניס גם לא אהב את הגרסה של סמבורסקי כי היה "מערבי מדי". ומלחין שלישי, בנימין עומר הידוע בכינויו "חתולי" גויס למלאכה. לא מצאנו ביצוע בלחן הזה, שממש לא תפס, אבל הנה התווים. מוזמנים לנסות לנגן בפסנתר בבית:
החיים בעיר סואנים ביותר. הרחובות מלאים אדם, רוב החנויות פתוחות. בשווקים מתנהל מסחר ער. חזות פני התושבים שמחה יותר ונראה שהשלימו עם הכיבוש. הם מנסים לבוא בדברים עם חיילים ואזרחים ישראליים. במחנות הפליטים מתקבלים אזרחי ישראל בהמולה והם מוקפים מיד המוני ילדים ומבוגרים. חזות פני הפליטים טובה מאוד. המחנות מצטיינים בנקיונם. הזקנים שבין הפליטים מתעניינים לשלום ידידהם בארץ.
"הלילה יפרצו כוחותינו לרצועת עזה". כך בישרה האיגרת שקיבלו חיילי צה"ל ב-1 בנובמבר 1956. לאחר כמעט עשור של פעולות עוינות מהרצועה, שהביאו למותם של מאות ישראלים, היוזמה עברה לישראל. מלחמת סיני (או בשמה האחר "מבצע קדש"), הייתה מהלך מלחמתי יזום של ישראל, לאחר שפעולות הפדאיון הלכו והתגברו. אחת ולתמיד, קיוותה ישראל לשים קץ לאיום על היישובים הישראלים בקווי הגבול. במהלך המלחמה הצליחה ישראל להשתלט – בסיוע בריטי צרפתית – על שטחים אדירים ובהם חצי האי סיני ורצועת עזה.
הפקודה על כיבוש עזה. 1 בנובמבר 1956
את עזה כבש צה"ל בקלות יחסית, ותוך שלושה ימים, עזה, אז בשליטת מצרים, נכנעה.
עדות לחיים בעזה של אז, אפשר לראות בשורה של תצלומים צבעוניים נדירים של הצלם והעיתונאי היהודי-אמריקאי משה (מרלין) לוין שתיעד את חיי היום יום בעיר תחת השלטון הצבאי הישראלי.
האמת, שמדינת ישראל לא ידעה אז בנובמבר 1956 כי תשלוט ברצועה רק לתקופה קצרה. בישראל נכנסו לאופוריה בעקבות הכיבושים, וכיבוש עזה, זכה לשם "שחרור עזה" שם שלא ממש מרמז כי יש כוונה לסגת ממנו. ונזכיר שבמשך שנים רבות בהיסטוריה היהודית הייתה ברצועת עזה התיישבות יהודית שהסתיימה במאורעות תרפ"ט, ככה שעבור רבים החזרה לעזה לא נתפסה ככיבוש של שטח חיצוני, אלא כחזרה למולדת.
ובנוסף נעשו צעדים להחזיר את "השגרה" לשטח שנכבש. וכך, לצד העוצר שהוטל על תושבי הרצועה בשעות הלילה, במהלך היום קמה פקודה דווקא לפתוח חנויות כדי לאפשר חיי מסחר.
כיום אנחנו יודעים שהכיבוש ההוא, של 1956, היה זמני מאוד. ישראל גילתה מהר מאוד כי בעלי הבית האמיתיים של העולם, אינם עוד בריטניה וצרפת, כי אם רוסיה ובעיקר ארצות הברית שהפעילו לחץ על ישראל לסגת. וב-8 במרץ, בסך הכל ארבעה חודשים אחרי אותה כניעה, בטור ארוך של רכבים משוריינים נסגה ישראל מהרצועה, והשליטה ברצועה חזרה למצרים.
עד המלחמה הבאה.
שלום ביירות. שלום ולא להתראות
חדש על המדף, והפעם: במסגרת שירותו בצבא הקנדי הוצב אביה של טניה לשנה כקצין או"ם בגבול בין ישראל ללבנון. בסוף אוגוסט 1982 הגיע עם משפחתו לשהות בישראל ובלבנון. טניה, שהיתה בת 12 כשהגיעו למזרח התיכון, מספרת בזיכרונותיה (המבוססים על יומן שכתבה בחודשים שחייתה בישראל ובלבנון) על חוויותיה מאותה תקופה, ומביאה מבט יוצא דופן על התקופה של מלחמת שלום הגליל ואחריה, מלחמת האזרחים בלבנון, והסכסוכים במזרח התיכון באופן כללי
'טבריה נמצאת במרחק נסיעה במדבר של חצי יום בלבד מירושלים' אבי פתח את בקבוק המרלו ומזג לעצמו כוס , פניו מוארות באור הנרות שדלקו במרכז השולחן, מחוץ לחלון חדר האוכל שלנו ייללה הרוח הארקטית. השמיים היו כהים משעה שתיים בצהריים. עננים נמוכים ושלג כבד הקשו על הראות. בשלוש השנים האחרונות גרנו בילונייף, מקום שירותו של אבי כקצין לוגיסטי בצבא הקנדי.
'ארץ הקודש…' אמרה אמא. 'מקום של פלאות. 3 מחזורי יבולים של תותים בשנה. תאנים טריות. תמרים. זיתים'. כל הדברים האלו עלו הון בילונייף.
כך נפתח ספרה של טניה בלהומאר-אללאט המתאר את השנה המטלטלת שחוותה משפחתה במזרח התיכון. הספר, המבוסס על היומן שכתבה טניה ב1982, מתאר את המעבר החד מחיים רגועים בבסיס הצבאי בעיר ילונייף הקטנה והקפואה למזרח התיכון התוסס והלוהט – תרתי משמע.
אביה של טניה כבר שירת בגבולה הצפוני של ישראל בעבר, והרגיע את חששות שאר בני המשפחה שמדובר באזור רגוע ושיהיה להם הרבה זמן לטיולים. אלא שהפעם המצב היה שונה. כשבועיים וחצי אחרי הגעתם – נחיתתם בישראל היתה בסוף אוגוסט – נרצח נשיא לבנון בשיר ג'ומאייל, הפלנגות הנוצריות נכנסו למחנות סברה- ושתילה, והאירועים השפיעו עליהם בדרכים שלא יכלו לשער.
נראה שהחוויה המטלטלת שעברו בימים הראשונים בארץ, כשהגיעו לסיור בירושלים, סימלה את העתיד לבוא: שוד של האב באיומי סכין על ידי המדריך הערבי שליווה אותם בסיור זה.
טניה ואחיה אטיין מרגישים שהגיעו עם משפחתם למקום זר, שהכל בו מרגיש ונראה מוזר ושונה: האירועים ברחוב, הריחות, הצבעים, ורעשי הסביבה. הם מגיעים לדירה ששכר אביהם בטבריה – שכונה שרוב דייריה יהודים דתיים (כנראה חרדים), דירת שיכון צפופה השונה מאוד מביתם הקודם. המשפחה בקשר עם שאר חיילי האו"ם הגרים בטבריה, וטניה ואטיין אינם יוצרים קשרים עם ילדי השכונה.
המשפחה והרכב בטבריה
טבריה של טניה היא סוג של "יקום מקביל" לטבריה המוכרת היטב לישראלים. אווירה של קהילה סגורה, עם חגים, מנהגים ותרבות משלה. המבט של טניה מחדד אירועים שחלפים על פנינו בלי שנבין עד כמה אינם מובנים מאליהם: למשל היעדר תחבורה ציבורית ביום הכיפורים, או העובדה שאטיין נדרש להתלוות לטניה ואמא שלהם בביקורם בשוק בבגדד – כי הרי ברור שנשים לא מסתובבות ללא ליווי של גבר (גם אם מדובר בנער בן 14).
המשפחה יוצאת לחופשות בבגדד ובדמשק, ומהתיאור האגבי של טניה ניתן לראות עד כמה היו סוריה ועיראק שונות בעיניה מישראל, ואיך תקריות קטנות עם כוחות השיטור והצבא שם הכניסו אותה לחרדות.
לקראת סוף שנת 1982 הסכים אביה של טניה לשנות את מקום שירותו, ובמקום ברמת הגולן קיבל הצבה בביירות. לילדים הוצג המהלך כשיפור מבחינה משפחתית: במקום לראות את האב רק אחת לשבועיים או שלושה, הוא יגור בבית ויצא משם לביצוע המשימות שיקבל. טניה חוזרת על השאלה – האם לא מסוכן בביירות, והתשובה שהיא מקבלת היא שההורים מחפשים דירה ברובע המוסלמי, רחוק מאזור הקרבות.
אבא בגולן
את ליל כניסתה של 1983, יום לפני המעבר לביירות, המשפחה מציינת בבילוי במסעדה צרפתית בדמשק. אלא ששיחת החולין בדרך למסעדה מלמדת עד כמה המצב הזוי: האמא מספרת על הפעם הראשונה שביקרה בדמשק ואז ראתה בכיכר המרכזית, בה הם צועדים, גופות של אנשים שנתלו שם יום קודם. הדיון גולש לעונשים החמורים המוטלים על פושעים בסוריה – מה שמביא את טניה למחשבות על העימות בין המעצמות הגדולות ("המלחמה הקרה"), ועל החשש להילכד באמצע בזמן מלחמה גרעינית בין ישראל וסוריה.
הארוחה עצמה, שהיתה מפוארת ומרשימה, מסתיימת במטח יריות מחוץ למסעדה. עם הגעתם למלון מתברר שרשת החשמל קרסה בגלל הביקוש הרב לרגל החג – וכך, מבלי להגיד זאת במפורש, מודגם הכאוס הקיים בדמשק.
הנסיעה מדמשק לביירות מהווה רמז לעתיד הצפוי למשפחה בהמשך השנה: מחסומי דרכים בדרך הראשית, עיקוף ענק דרך טריפולי – תוך כדי "איבוד" ג'יפ האו"ם שהיה אמור לאבטח אותם ברכבם הפרטי – ומחסום נוסף בכניסה לטריפולי המופגזת בדיוק כשהם מגיעים אליה.
ההגעה לביירות מסמנת את הבאות: העיר שרויה בהאפלה, הבתים והחנויות מוארים במנורות נפט ובנרות, והתחושה הכללית היא של הזנחה. קצין המודיעין של האו"ם פוגש אותם ליד הדירה ששכר עבורם, "מציאה אמיתית" לפי דבריו: 3 חדרי שינה, 3 חדרי אמבטיה ומטבח מרווח. הוא משבח את האוכל בביירות, ואת החנויות ומה שניתן לקנות בהן. אלא שדבריו נקטעים ברעש עז של פיצוץ המרעיד את כל החפצים בבית. הנסיונות להרגיע את המשפחה שמדובר בהפגזות מרוחקות לא ממש מצליחים, והפחד והחשש ילוו את החיים הנוחים (מן הבחינה החומרית) בביירות.
ביירות של טניה היא עיר קודרת, הרוסה ומפחידה. גלי הריסות ובורות מהפצצות מכבידות על התנועה, מכרים נעלמים – חלקם בורחים בגלל איומים על חייהם וחלקם נחטפים למטרות כופר ומיקוח. הכיתות בבית הספר קטנות והרבה משפחות של דיפלומטים ואנשי או"ם עוזבים את לבנון. אין אפילו את הנחמה שבהליכה לתפילה בכנסייה. האו"ם אסר על הגעה למקומות הומי אדם – כי אתרים שהכילו קהל רב היו יעד מועדף על המחבלים. עם ירידת הערב הסתגרו טניה ומשפחתה בבית, כשהם מגיפים את תריסי המתכת הכבדים על החלונות. כי עם רדת החשיכה החלו ההפגזות, שנשמעו היטב בעיר גם אם הקרב התחולל מעבר להרים שמצפון לעיר. הפסקות חשמל היו נפוצות מאוד, ופעמים רבות נאלצה המשפחה לסעוד את ארוחת הערב ולנהל את שאר הפעילות לאורם העמום של נרות.
פיגוע מכונית התופת בשגרירות האמריקנית בביירות (18/4/1983) מהווה נקודת ציון היסטורית בסיום מעורבות הכוחות הרב-לאומיים, בעיקר אנשי האו"ם והאמריקנים, במלחמת האזרחים הלבנונית. וזו גם נקודת מפנה משפחתית. טניה מתארת מכלי ראשון את הפיצוץ והשעות שאחריו, במתחם בית הספר האמריקני הסמוך לשגרירות. אלא שהיא מתייחסת ביומנה למורים שניסו להמשיך שגרת לימודים (תוך שימוש בנרות, כי מערכת החשמל כמובן קרסה). בדרך הביתה הם נאלצו לעבור בדיקה בטחונית – גם גופנית וגם של חפציהם – שלוש פעמים, הכל בתוך המתחם האמריקני המאובטח והסגור. אחיה אטיין עבר חוויה גרועה בהרבה, כשהגיע עם כיתתו למתחם השגרירות הפגוע. בעלה של מורתו עבד בשגרירות והיא לקחה איתה את תלמידיה בחיפוש אחריו. אטיין מתאר לטניה מעט מהזוועות שחזה בהן, אבל אחרי שהוא מתעורר מסיוט בצרחות באותו הלילה מחליט האב לצאת לחופשה משפחתית בקפריסין. ובתוך כל הכאוס מתארת טניה את אכזבתה מכך שהיא מפסידה את נשף הריקודים הראשון שלה בחטיבת הביניים – זה שלקראתו קנו לה חצאית מיני סגולה וגרביון תואם…
השהייה בביירות אליה חוזרת המשפחה מקפריסין קשה אפילו יותר מכפי שהיתה בתחילה. לאחר שבעה חודשי שירות בלבנון מבקש אביה של טניה לסיים את הצבתו ולחזור לקנדה. כשהם סוגרים אחריהם בפעם האחרונה את הדלת חסינת הכדורים של הדירה שגרו בה, מסכמים דבריה של טניה את תחושותיה מביירות:
Goodbye, Beirut, I said to the buildings and streets as she passed. I never want to see you again
ספרה של טניה שונה מרוב האוטוביוגרפיות הנכתבות על האירועים במזרח התיכון בכלל, וההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי ומלחמת האזרחים הלבנונית. התיאורים מטבריה מביאים חוויות צפויות של ילדים בארץ חדשה, חיי יום יום במציאות שונה מזו השגורה והמוכרת. התאהבות ביוהאן – חברו של אחיה, לימודים בבית הספר, התנסות במאכלים לא מוכרים ועוד. עם המעבר לביירות משתנה נימת הדברים. הקושי האישי והפחד הקיומי גדלים, והרצון לחזור לקנדה גובר והולך ככל שהשהייה בביירות מתארכת.
עץ חג המולד בטבריה
הסכסוך הים-תיכוני המדמם נוכח ברקע, והשפעתו על היומיום גוברת והולכת. אבל הילדה הקנדית בת השתים עשרה מתייחסת לכך כסוג של מציאות חיים, ואינה נכנסת למסקנות או תומכת בטענותיו של צד זה או אחר. עם זאת, בין השיטין ניתן להבין שגם כנערה בגיל העשרה ההבדל התרבותי בין מזרח ומערב הציק לה, בעיקר השוביניזם המובנה בחברה הערבית והזילות בחיי אדם. טניה בהחלט מתאימה לביטוי "אני מהאו"ם!", מטבע לשון המסמל את מי שאינו מעורב ורק צופה מהצד. אבל לדעתי דווקא היבט זה הוא ייחודו של הספר. מנקודת מבט ישראלית תיאוריה של טניה על מקומות ואירועים היסטוריים המוכרים לנו הם מיוחדים ומסקרנים.
להתבגר בן רגע: הנוער שהתגייס לשמור על העורף
"הבנו שהעולם שלנו לא יחזור להיות מה שהיה": כשכל מי שהיה כשיר גויס בבהלה, בני הנוער היו אלו נותרו בעורף והתנדבו לשלל משימות. הם ניהלו משקים חקלאיים, טיפלו בפצועים שהובאו מהחזית ואפילו פינו גופות בבית החולים. בני הנוער של מלחמת יום כיפור מספרים על הימים שלעולם לא ישכחו. על הסיפוק, החוויות ואפילו אהבה שנבטה, וגם על המראות שלא מרפים. פרויקט מיוחד
דני ירדני, נער בכיתה יב', מקיבוץ בית השיטה, מחליף מגוייסים בעבודה בחקלאות בזמן מלחמת יום כיפור, 1973, ארכיון בית השיטה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית השיטה, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
מלחמת יום כיפור פרצה בהפתעה ותוך שעות ספורות הרחובות התרוקנו. מובן שהמלחמה השפיעה עמוקות על מי שהשתתף בה, אך היא שינתה גם את מי שנשארו בבית, דואגים ליקיריהם שבחזית.
הנערים והנערות של אז מצאו עצמם בין לבין: צעירים מכדי להתגייס אך בוגרים מספיק להבין את גודל האירוע. המשק הישראלי נאלץ להתמודד עם היעדרם הפתאומי של עובדים רבים שגויסו. ובני הנוער נרתמו. חלקם סייעו בעסקים, בתעשייה או במשקים. אחרים התנדבו היכן שנדרשו ידיים עובדות, גם במקומות שבני נוער לא אמורים להיות בהם כמו חדרי המתים בבתי חולים. רבים חוו חוויות שלא יימחו והתבגרו באחת בלי שהתכוונו לכך. יש שנושאים את הצלקות עד היום, אבל יש גם מי שהמלחמה הכניסה אהבה לחייהם.
נערות מתנדבות מחלקות דואר במהלך מלחמת יום כיפור. פורסם בעיתון פתח תקוה, גליון 46, 1973. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
בחקלאות: חייבים להספיק לקטוף את הפרחים
בימי המלחמה בני נוער סייעו להוריהם ככל יכולתם בכל ענפי המשק. אבל בחקלאות הצורך הורגש במיוחד – הגידולים ובעלי החיים לא יכלו להישאר ללא טיפול. יוסי רוז'ני היה בן 16 כשפרצה המלחמה ואביו גויס. במשק המשפחתי, הסמוך לירושלים בה למד, היו בין היתר פרות חולבות ותרנגולות. יוסי, שהתרגל לעזור מילדות, נותר פחות או יותר לבדו לדאוג למשק כולו, עם שגרה הכוללת חליבה פעמיים ביום, האכלה שלוש פעמים ביום ועוד. כך ללא הפסקה. יוסי נזכר בחיוך איך דאג אז שחבריו העירוניים, שהתנדבו באריזת מנות קרב, יחשבו שהוא משתמט מאחריות. הוא אומר שהתקופה ההיא נתנה לו תחושת הצלחה וביטחון ביכולות שלו. בכל מקרה היא לא המאיסה עליו את העבודה בחקלאות כי גם כשפנה לקריירה שונה המשיך להחזיק במשק פעיל, עד היום.
בבית הספר החקלאי בפרדס חנה המצב היה דומה. אילנה אייזנשטט זוכרת שאחיה, בן 17 בלבד, ניהל לבדו במשך שלושה חודשים רפת שכללה 300 פרות, כולל המלטות, טיפול רפואי וכמובן חליבות והאכלות יומיומיות.
לא רחוק משם, במדרשיית נעם בפרדס חנה, אבי דסקל למד בכיתה י'. אל השבט שלו בבני עקיבא פנתה אחות של חייל מגויס (שהתגלה בהמשך כי נפל בשבי) וביקשה עזרה: החייל החזיק משק פרחים במושב סמוך. למיטב זכרונו של אבי, גדלו שם ורדים שהיה צריך לקטוף בהקדם לפני שההשקעה בהם תרד לטמיון. חניכי השבט יצאו מדי יום ברגל למושב וסייעו בגיזום, אריזה וכל מה שנדרש. שם הרגישו משמעותיים. חוויותיו כנער השפיעו עליו עמוקות – עד היום אבי לא מפסיק לעסוק במלחמה ההיא וללמוד אותה, ואפשר להניח שתרמה להפיכתו למרצה למדע המדינה שמלמד גם קורסים העוסקים בה.
תלמיד מתנדב במשק חקלאי בזמן מלחמת יום כיפור. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
בקיבוצים: "על הטרקטורים, לבדנו, היה מותר לבכות"
בקיבוצים בני הנוער לקחו על עצמם תפקיד חשוב בשמירה על התוצרת החקלאית. אמוץ זרטל, בן קיבוץ עין שמר, היה רק בן 13. באותה שנה הוא שובץ לעבודה במטע האבוקדו. המלחמה הוציאה ממנו אומץ וביטחון שלא הכיר בעצמו.
"באותו יום ראשון בבוקר עמדו כמה מתנדבים ליד חדר האוכל בקיבוץ והיו אובדי עצות", הוא נזכר. "בלי להתבלבל ניגשתי ללוח שעליו היו תלויים מפתחות רכבי הקיבוץ, לקחתי את המפתח של הטנדר, נסעתי לחדר האוכל, אספתי את העובדים ונסעתי למטע האבוקדו. למוחרת אותו הדבר, אלא שכשיצאתי לכביש ראיתי ניידת משטרה. השוטר מסמן לי לעצור בצד ובדמיוני אני כבר בכלא מאחורי הסורגים. הייתי בן 13 עם טנדר מלא עובדים! להפתעתי השוטר אמר: 'בחורצ'יק, כשפונים שמאלה מאותתים שמאלה ולא ימינה. יאללה סע לעבודה'. וכך המשכתי להסיע יום יום את העובדים למטע".
אמוץ זרטל, אז והיום (עם אימו). מתוך אלבום משפחתי.
זהר רוזן מקיבוץ שריד היה אז בן 15, ואת זיכרונותיו מהמלחמה העלה על הכתב. וכך תיאר איך הרגיש בקהילה שמתרוקנת ברגע מהגברים שלה:
"כל הלילה אוטובוסים וג'יפים באו ואספו את הגברים. למחרת נולד כפר תלוש וקרוע והמום כאילו התרוקן. פתאום נשארנו אנחנו, כמה זקנים והנשים לנהל את הקיבוץ. כבמטה קסם, כל הצעירים התבגרו בדקה, כל הקשישים הצעירו, שריריהם נמתחו, נשים יצאו ומילאו הכול בעשייה וכך הכול שהתרוקן בחטף באותה המהירות התמלא. אנחנו, בני הנוער הגדולים, פנינו לממלכת השדות לשדוד את משמרות קטיף הכותנה, הקצירה והחריש. הרגשנו שהפקידו בידינו צעצוע זמני וקסום, הטרקטור, שבטוח תכף ייקחו לנו. שם, בשדות, שלוות השגרה ניצחה. לא היו אזעקות ולא פחד.
בבוקר יום א', אחד מחברי הקיבוץ שהכרתי גויס. הוא עבר במזכירות וראה אותי מפעיל אזעקה, ואז אמר מחויך: 'או, זהר, כל הכבוד. תשמרו על הקיבוץ, אתה יודע איך זה, נחזור עוד שבועיים'. הוא לא חזר. ימים כבדים נפלו על התודעה של מה זו המלחמה הזו. הקיבוץ שלנו צמוד לבסיס חיל האוויר. ראינו פנטום מקרטע לנחיתה ומתרסק בשדה ליד הפרדס, ראינו שמכל מבנה מטוסים יוצא, חוזרים רק אחד או שניים והבנו המון יותר ממה שהיינו מוכנים להגיד. אנחנו, בממלכתנו האלטרנטיבית בשדות, ישבנו על הטרקטורים ושם לבדנו היה מותר מדי פעם לבכות והבנו שהעולם שלנו לא יחזור להיות מה שהיה. ללמוד כבר לא חזרנו, נשארנו לעבוד ולעזור. רשמו בארכיון – בני קבוצת סנונית נשארו בכיתה י'".
אהבה בזכות המלחמה: השי לחייל הסתיים בחתונה
ההתנדבויות במלחמה זימנו לבני ובנות הנוער מפגשים שלעיתים הובילו לניצוצות שהציתו אהבה. נוני זיוה לוי למדה בכיתה י' בנהריה כשהתבקשה עם חבריה להכין שי לחיילים. על החבילה שהכינה רשמה את שמה וכתובתה עם ברכה לבבית. להפתעתה, כעבור מספר שבועות דפק בדלת ביתה החייל שקיבל את השי וסיפר שהברכה ריגשה אותו ולכן החליט להגיע ולראות מי כתבה אותה. הם המשיכו להתכתב, הקשר התהדק והתפתח לזוגיות שנמשכה שנה וחצי.
ההתנדבות של אורה לוי, אז בת 16 מאשקלון, לקחה אותה כמה צעדים רחוק יותר – להקמת משפחה. היא מספרת:
"כרשג"דית בגדנ"ע קיבלתי ערמה גדולה של 'מכתבים מתוקים לחיילים'. התבקשתי לחלק אותם לתלמידות ולתלמידי ביה"ס ע"ש א. תגר באשקלון כדי שיכתבו כמה מילים לחיילים בחזית. חזרו אליי כארבעים מכתבים ריקים… מה לעשות איתם? משימה זו משימה! ישבתי וכתבתי בכולם! לאחר כמה ימים התחילו להגיע מכתבי תשובה מחיילים. הגיעו כעשרה, עניתי לכולם בשמחה, אבל לאחר כמה שבועות בחרתי להמשיך להתכתב רק עם חייל אחד, שלא היו לו שגיאות כתיב וכתב לי מכתבים ארוכים. אפילו שלחתי לו חבילה מושקעת מאוד: לכל דבר בחבילה הדבקתי פתק עם ברכה, בדיחה או ציור. בחופשה הראשונה שלו התקשר אליי החייל, ששמו היה יוסי צחורי, וביקש שניפגש. הוא הגיע לתחנה המרכזית באשקלון, חייל מזוקן ויפהפה, ומייד התאהבנו. יוסי שירת במסייעת בגולני ומסתבר שהוא ירד בדיוק מהקרב בחרמון והמפגש איתי נתן לו כוחות לחזור להמשך הלחימה והשירות הצבאי בכלל. המשכנו להתכתב, נפגשנו כשהיה אפשרי ואחרי שנתיים וחצי התחתנו ונולדה לנו בת מקסימה".
אחד מהמכתבים לחייל ששלחה אורה לוי במהלך מלחמת יום כיפור. "הכתמים הלבנים הם במקום בו הדביקו ממתקים מטעם האגודה למען החייל". מתוך אלבום משפחתי.
אורה לוי כנערה, מתוך אלבום משפחתי.
נוער בבתי החולים: "שנים אחר כך התחילו הפלאשבקים"
ברחבי הארץ בני נוער נרתמו לעזרה בשלל תפקידים: חלוקת דואר, צביעת פנסי מכוניות בצבע כהה, שמירה על ההאפלה, סריגת כובעים ועוד ועוד. רבים התנדבו במקום שבו נזקקו להם ביותר – בבתי החולים. החוויות שם היו מורכבות והשפיעו על מי שהם בגרו להיות.
כשפרצה המלחמה אלי דרור בן ה־17 מייד חשב איך לעזור. כששמע על המלווה למלחמה, מכר את אופניו היקרים ואת הכסף תרם להלוואה הגדולה שנאספה למימון הוצאות המלחמה. אך זה לא הספיק מבחינתו. כשהוא וחבריו מתיכון ליד"ה בירושלים שמעו שמחפשים מתנדבים לבית החולים הדסה עין כרם, התייצבו מייד. הבנות שובצו במחלקות והבנים בסיוע בהעברת פצועים שהגיעו במסוקים. אלי משחזר:
"היינו ניגשים ארבעה חבר'ה למסוק ומורידים את הפצועים לאלונקה עם גלגלים. משם ממהרים למיון עם כל מה שהיה איתם – אינפוזיות, איברים קטועים, מה שהיה. הרבה פצועי שריון הגיעו עם כוויות קשות, והיה חשוב שנהיה כמה שיותר זהירים כי כל טלטלה קלה, אבן קטנה או בליטה בשביל הייתה מכאיבה להם ביותר.
לפעמים המשכנו איתם לבדיקות, צילומי רנטגן וכל מה שיכולנו לעזור. פעמים רבות ביקשו מאיתנו להודיע למשפחות שלהם היכן הם ועשינו זאת במהירות האפשרית בטלפון שהיה שם. ההתנדבות הזו הייתה לי מאוד משמעותית ברמה האישית, הרגשתי שאני תורם ומשמעותי. בזכותה, כך אני מאמין, המשכתי כאדם בוגר להתנדב שנים ארוכות".
קרוב יותר לחזית שרה אמתי בן משה בת ה־17 מטבריה הבינה שעשייה זו הדרך היחידה להתמודד עם המצב המטלטל. היא נזכרת בהתנדבות שלה בבית החולים פוריה:
"ראינו את כל הרמה בוערת, מטוסים נופלים. החשש היה אמיתי ולא יכולנו פשוט לשבת בבית, חיפשנו כמה חברים מה לעשות. לא ידענו לאן אנחנו מגיעים. לא היה עם מי לדבר. כל הצוות היה באטרף. ביקשו שאעבור בחדרים לראות מי צריך מים, להרטיב עבורם את השפתיים. וכך עשיתי.
בחדר של פצועי הכוויות הייתה אחות שהתעלפה. נכנסתי ועשיתי מה שביקשו ממני, לא יודעת איך אבל הצלחתי להתנתק. אני זוכרת פצוע אחד, מילואימניק, מורה להיסטוריה בתיכון, כרות רגל. הוא היחיד ששם לב שאנחנו צעירים וניסה להצחיק אותנו, להקליל קצת את האווירה.
עבורי זו הייתה שבירה מוחלטת לראות ביום כיפור אנשים רצים, מכוניות נוסעות. לא צמתי יותר בחיים אחרי המלחמה, אבל כל יום כיפור אני מדליקה נר נשמה, בגלל המלחמה. רק שנים אחר כך התחילו לי הפלאשבקים. ריח של בשר שרוף היה מחזיר אותי לשם. תמיד חשבתי, מי אנחנו לעומת מי שלחם ונפצע? אבל כולנו, כל הדור הזה, נושאים את זה איתנו לתמיד. מי פחות מי יותר".
שרה אמיתי בן משה עם חברים בבית החולים פוריה בטבריה. מתוך אלבום משפחתי.
דורית גנון זינגר, ילידת צפת, הייתה רק בכיתה ט' כשהתלמידים התכנסו בחצר התיכון עם המורים שנותרו, ואנשי הג"א (שהיו אחראים על הגנת העורף, י"א) חילקו משימות לתלמידים. "הייתה תחושה שמגייסים אותנו", היא נזכרת, "הגדולים שובצו לסיוע בבית הספר היסודי. אנחנו סייענו בחלוקת דואר ובניקיון וסידור הציוד ב'זיו', בית החולים החדש שרק סיימו לבנות אז.
"חלק מהבנות, ואני ביניהן, הפכו לאלחוטניות, והבנים לאלונקאים. מוקמנו בתחנת מד"א בעיר. ב'זיו' טרם הוקם משטח נחיתה. ההליקופטרים נחתו ברחבה סמוכה, והפצועים פונו אליו באמבולנסים. כחלק מתפקידי עשיתי דברים שהיום נראה לי הזוי לתת לבת 14: הזמנתי מנות דם, שלחתי את הבנים עם אלונקות למשטח הנחיתה, דיברתי עם הטייסים.
לאחר שהוכשר משטח הנחיתה החדש, נשלחנו לסייע במחלקות החדשות. שובצתי במחלקה האורטופדית. החלפתי מצעים, פיניתי סירי לילה ולמעשה עשיתי כל מה שהתבקשתי. זכור לי במיוחד פצוע קטוע ידיים, שביקש להכתיב לי מכתבים לחברה שלו ולמשפחה. האופטימיות שלו הייתה מדבקת, למרות מצבו הקשה. כל התקופה הייתה נוראית. במבט לאחור, ממש חיינו בסרט. אני זוכרת שכשחזרנו לשגרה עם סיום המלחמה הכול היה אחרת. גדלנו. אני בטוחה שהתבגרנו בן רגע".
דורית גנון זינגר, כיום וכנערה. מתוך אלבום משפחתי.
בני 15 בסורוקה: "הפצוע הראשון שליוויתי לא יוצא לי מהראש"
רונן טוכפלד וחנוך רון היו בני 15, תלמידי כיתה י' במקיף ד' בבאר שבע. חנוך מספר שכדי שיוכלו להתנדב לחלק מהמשימות שיקרו לגבי גילם ואמרו שהם תלמידי י"א. וכך הגיעו לבית החולים סורוקה למשימת התנדבות שתשנה את חייהם.
מרבית הנערים שהתנדבו בסורוקה שובצו לכוננות סיוע למסוקים שהגיעו מסיני. אלו היו תורנויות ארוכות, בנות 12 שעות. כשהגיע מסוק היו מזנקים אליו, מסייעים בהעברה מהירה ומסודרת של הפצוע לאלונקה על גלגלים ורצים איתו במהירות האפשרית למיון המאולתר שהוקם בכניסה לבית החולים. עד היום חנוך לא יכול לשכוח את הפצוע הראשון שליווה מהמסוק למיון: "השם שלו לא יוצא לי מהראש: צבי סביטובסקי. הוא, כמו רבים, היה שרוף כולו. עד היום אין לי מושג מה קרה איתו בהמשך. לא משנה כמה ניסיתי לחפש אותו, לא מצאתי".
התפקיד של רונן בסורוקה היה מורכב אפילו יותר. הוא ונער נוסף התבקשו לסייע בחדר המיון המאולתר ובהחלפת הסניטרים, שרובם ככולם גויסו. "משעות הצוהריים היה מתחיל הבלגן", מספר רונן, "מסוקים ואוטובוסים הוסבו כך שיוכלו להכיל פצועים שוכבים או יושבים, כל אוטובוס כזה הגיע אלינו עם 50 עד 100 פצועים. זה מחזה לא פשוט והמון המון עבודה. כולם צריכים עזרה. עברו שם מאות אם לא אלפי פצועים בשבועות האלה. היינו עוזרים להם בדברים הקטנים, לזה מביאים כוס מים, עם זה מדברים קצת, שומרים על הציוד שלהם, מכסים טוב עם השמיכה כדי שלא ירגישו חשופים. הכי חשוב היה לתת להם את ההרגשה שמישהו שם לב אליהם. הצוות היה מתרוצץ בטירוף. לפעמים היינו נקשרים לאחד מהם ונשארים איתו, ההיצמדות יצרה קשר מיוחד".
רונן וחברו גילו שמעבר לעבודה המאומצת וההתרוצצות מפצוע לפצוע, במשימה שלהם היה חלק קשה יותר, שנחרת בנשמתם. רונן מסביר:
"הדבר הראשון שהיה עלינו לעשות בבקרים הוא לקחת את מי שנפטר במהלך הלילה לפתולוגיה. שם, אם היה מקום, היינו מכניסים את הגופות למקררים. כשלא היה מקום, גופות החיילים שלא שרדו את הלילה היו מונחות על אין ספור אלונקות בכניסה למחלקה. הן היו מכוסות בסדין, רגליהן חשופות ועל בהונותיהן תווית קטנה עם שם ומספר אישי. לעיתים דסקית הייתה קשורה לרגלן של גופות חיילים שהגיעו בלילה ישר מסיני לבית החולים, נעליהם מונחות בין רגליהם. ואנחנו עמדנו שם, מסתכלים, לא מבינים איך המוות נראה פתאום כל כך קרוב".
השבועות שבילה רונן בסיוע לפצועים ובפינוי המתים השפיעו על כל חייו: "באותו זמן לא הבנתי כלום ממה שקרה לי אז ובטח שלא דיברתי על זה עם אף אחד. זה לא היה מקובל, כל אחד תרם את מה שהיה יכול. ואני המשכתי בחיי. התגייסתי לצבא, הקמתי משפחה, עבדתי. רק בהסתכלות אחורה, עשרות שנים אחרי המלחמה, יכולתי לחבר את הנקודות ולראות איך התקופה הזו השפיעה עליי: לא יכולתי לראות מחטים, בזריקות או בדיקות דם תמיד אני מסיט את הראש. בלידות של הילדים שלי לא הייתי. רק נכנס לביקור קצר ומייד יוצא, לא יכול להישאר בבית חולים לזמן ארוך. זו טראומה".
בין שלל הרגעים הקשים שליוו את ההתנדבות בבית החולים, זכו הנערים גם לכמה רגעי חסד: אימא של חנוך אושפזה בסורוקה באותה תקופה. יום אחד ניצל הפוגה בעבודתו וביקר אותה. מהחדר הסמוך לה בקעו צלילים מזמינים: "בחדר אחד, שבו שמונה מיטות של חיילים פצועים, עמדו חברי להקת כוורת ונתנו הופעה מכל הלב. ואני עומד שם ומקשיב. גם זו חוויה שלא שכחתי".
יוסי, אמוץ, שרה, דורית, רונן ורבים אחרים – היו כולם נערים ונערות בזמן מלחמת יום הכיפורים. אמנם הם לא שירתו בחזית, אך המלחמה השפיעה על חייהם באופן עמוק, כמו על כל מי שהיה בעורף ונאלץ להתמודד עם מדינה במצב חירום. הסיפור שלהם, גם הוא, חלק מהסיפור של כולנו על המלחמה ההיא.
