"אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לְאָן | הַשִּׁיר הַזֶּה סוֹחֵב | אֲנִי לֹא קוֹבֵעַ כָּאן | אֲנִי רַק הַכּוֹתֵב"
[מתוך "טיפש חכם" שנכלל באלבום "שירי חג ומועד ונופל"]
"אלכימאי לשון" קרא לו הלשונאי רוביק רוזנטל. וכל מי שהאזין פעם למילותיו של אריאל (או קרא אותן), שעיצב מחדש חוקי דקדוק ותחביר והעניק לעברית צירופים בלתי אפשריים שהפכו למטבעות לשון, מבין את הקסם שבכתיבתו.
כנער הוא כתב שירים היתוליים וחרוזים למסיבות וחגים בקיבוץ משמרות, בו גדל, שם התגלו הניצנים הראשונים של גאונותו ככותב. כשיישאל על הטקסטים הראשונים שלו שנים לאחר מכן, יתייחס אליהם בביטול. למרות זאת שמר רבים מהם. למעשה, אריאל שמר את רוב כתיבתו לאורך השנים, כולל גרסאות שונות לאותו טקסט וטיוטות ראשונות. הוא שמר אותם לעצמו בלבד. רוב כתיבתו נשארה גנוזה, עד למותו.
הביקורת העצמית החמורה שלו, כותבים ניסים קלדרון ועודד זהבי בביוגרפיה "ארול אחד", גרמה לו לכתוב הרבה מאוד אבל להוציא לאור רק מעט. וכך, אנחנו זכינו לקבל את העידית שבעידית מכתיבתו – שירים שהם מופת של כתיבה וחשיבה, שנינות מתחכמת, מלאת רגש, שצברה לה קהל מעריצים נאמן.

הצד השני של הביקורת הזו, הפחות טוב, גרם לו לחוסר ביטחון ביצירתו, ולפעמים גם לשיתוק ולתחושת חוסר ערך.
מי היה מאיר אריאל ככותב? בלשנו קצת אחרי הארס-פואטיקה של הפזמונאי-משורר וגם גילינו מה עמד מאחורי הלהיט הגדול ביותר שלו, שהפך מטקסט מתוחכם שמדבר למתי למעט להמנון עידוד שמנחם אותנו עד היום.
בגילוי לב אופייני (שכן את מילותיו הלא כתובות פיזר אריאל בנדיבות נמהרת) סיפר אריאל לעיתונאי יואב בירנברג על הכתיבה שלו: "כתבתי מעט מאוד בימי חיי. אני לא חושב שעברתי את המאה שירים. לא הרביתי לכתוב, קודם־כול, בגלל שלא ראיתי בזה ייעוד. לקח לי הרבה זמן להסתדר עם העובדה הזאת, שמה שאני הולך לעשות בימי חיי זה לכתוב שירים ולבצע אותם ולתת אותם לזמרים. הרבה שנים כתבתי רק כשמישהו דחף אותי לכתוב, או שבאו אלי מבחוץ וביקשו, ולא היתה לי סיבה לסרב", סיפר. "אני כותב לאט ומעט, ואין לי עם זה בעיה. זה מתאים לי ואני לא מוצא כל טעם, דווקא עכשיו, להאיץ קצב, לכתוב יותר. בכלל לא רע לי עם היבול הדל מבחינה מספרית. יש הרבה מאוד התחלות או דברים במצב של חומר גלם, שעזבתי. אני לא כותב למגירה, ודברים שלא יצאו – או שהם לא נגמרו, או שלא מצאתי עניין להוציא אותם".

למעשה, בריאיון הזה נשמע כאילו אריאל מתייחס לכתיבתו כאל דיבוק, מעשה שבכפייה: "אני כותב רק כשאני מרגיש שאני מוכרח. אני תמיד משול בעיני למי שעומד לידו מישהו עם אקדח מכוון לרקה, ואומר לו: או שתכתוב, או שאני מעיף לך את הראש. אם אני בוחר שהוא לא יעיף לי את הראש, אז אני מוכרח לכתוב. למעשה, אף אחד לא מכריח אותי לכתוב, אני לבדי מכריח את עצמי. אם הייתי יכול שלא לכתוב, הייתי שמח."
במקרים מסוימים הוא רואה את עצמו פחות כיוצר, ויותר כאיש מלאכה: "לפעמים זה אילוץ חיצוני, זמר או זמרת מבקשים טקסט או מלים למנגינה. אני אומר לעצמי: זה המקצוע שלך, ובמסגרתו אתה חייב גם לעשות דברים שלא באים לך. אז אני יושב לשולחן ועובד, ועד שהלקוח מרוצה, אני לא מניח לזה. ובתוך זה כבר יש רגעים של ריגוש, אבל לרגע אתה לא שוכח שבאת מנקודת אפס, בגלל חוסר חשק".
לצד הדואליות שבה התייחס לעצם מעשה הכתיבה, נדרש אריאל להתמודד גם עם איך שנתפסו הצורה והתוכן של כתיבתו. הוא היה מודע לדימוי שלו כמתחכם דווקאי, בחייו ובשירתו. בריאיון אחר אמר: "אני לא מחפש את ההתחכמות, אבל לפעמים היא תוקפת אותי. יש לי פליטות. תמיד היו לי פליטות־פה. ועל חלקן אני מצטער. ברגע שאתה מתחיל לדבר בלי יותר מדי חשבון, קופץ מישהו מבפנים ויורה, ולפעמים פוגע באנשים. עד שאני תופש את זה, הלשון מטרטרת והגרון צורח. יחד עם זה, שירים זה לא פליטות."
אבל אריאל לא היה רק בעל המלאכה הנרגן שמבצע את עבודתו תחת מחאה. "הייתה בו כפילות של נסיך ושל לוזר שהתבטאה גם בכתיבה, גם בפרסום, וגם בהופעה." כתב קלדרון. "כאשר שר, שוב ושוב ובמשך שנים, בפני עשרים איש בפאב רועש, חלק ממנו היה מיואש. חלק אחר ממנו האמין שיום ההכתרה יגיע. וחלק נוסף שלו האמין שהיצירה הראויה היא זו המכילה את ההכרה בכשלונותיה."
שיר כזה, שמבטא את השניות הזו של אריאל ומדבר על הקושי שחווה ביצירה, נשאר במגירה עד שמשפחתו של אריאל הוציאה אותו לאור, לאחר מותו:
אני יושב לכתוב שיר
אֲנִי יוֹשֵׁב לִכְתֹּב שִׁיר.
בּוֹאוּ כָּל הַשְּׂנָאוֹת, כָּל הַפְּחָדִים,
כָּל הָאֲהָבוֹת, כָּל הָרַחֲמִים,
כָּל הַנִּסְיוֹנוֹת, בּוֹאוּ
כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת, בּוֹאוּ
כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת, בּוֹאוּ כָּל הַחֶזְיוֹנוֹת
עִם רְצוֹנוֹת, מַאֲוַיִּים –
בּוֹאוּ הִתְנַקְּזוּ אֶל תַּחְתִּית נַפְשִׁי,
תַּתְחִילוּ לִרְתֹּחַ עַל דְּפִיקוֹת לִבִּי.
אֲנִי יוֹשֵׁב לִכְתֹּב שִׁיר.
בּוֹא מִשְׁקָל, בּוֹא קֶצֶב, בּוֹא חָרוּז
הִנֵּה אוֹשִׁיט יָדִי אֶל שׁוּלֵי הָאַדֶּרֶת
הִנֵּה אֲנִי מֵרִים אוֹתָהּ בַּיִת אַחַר בֵּית
הֲיַעֲמֹד בִּי כּוֹחִי לִרְאוֹת
אֶת הִשְׁתַּקְּפוּת נַפְשִׁי בָּאֲוִיר?
אֲנִי יוֹשֵׁב לִכְתֹּב שִׁיר.
גַּם שִׁיר עַל שִׁיר זֶה שִׁיר.
וְשִׁיר זֶה חַיַּת בַּר מְבֹהֶלֶת,
צָרִיךְ הַרְבֵּה סַבְלָנוּת שֶׁל צַיָּד
לַעֲצֹר אֶת הַנְּשִׁימָה, לָתֵת לוֹ
לְהִתְקָרֵב קָרוֹב-קָרוֹב
וְאָז לְהַשְׁלִיךְ עָלָיו מִשְׁפָּט
אֶחָד חַד… וְהוּא שֶׁלְּךָ…
סְגֹר עָלָיו מַעְגָּלִים…
[תשל"ח, 1977, מתוך "80 לכבוד 80 למאיר אריאל – שירים וקטעים מהמגירה"]
עדת המעריצים הקטנה אך נחושה של אריאל שימחה והטרידה אותו בימי חייו, והאזינה באדיקות לשירים, שהיו לפעמים קשים לעיכול. אבל לא יהיה זה הוגן אם לא נזכיר שהוא חתום על כמה וכמה שירים – אותם כתב לו ולאחרים – שמתוייגים היום בדברי ימי המוזיקה הישראלית כנכסי צאן ברזל. בין "שיר כאב" ל"שדות גולדברג", "נשל הנחש", "טרמינל לומינלט", "זרעי קיץ", "שלל שרב", "ערב כחול עמוק", "לא יכול להוריד ממך את העיניים" ועוד רבים, נמצא גם משל שכתב אריאל על החוסן היהודי והישראלי אל מול רוע, אטימות, חלמאות ושחיתות, או כפי שהוא מתאר אותו – שיר מחאה ותקווה.
"עברנו את פרעה (נעבור גם את זה)", שיצא ב-1990, היה הלהיט הגדול ביותר של אריאל, שני אולי רק ל"נשל הנחש". אריאל קרא לו "שיר אינסופי" שאפשר להוסיף לו עוד ועוד בתים (כפי שאריאל עשה אחרי שהוקלט). שירז אריאל, בתו, מספרת שאת הביטוי המוצלח שעל בסיסו נכתב השיר שמע אריאל בשוק הכרמל בתל אביב.

למה פרעה, נשאל אריאל? "זהו סימבול לכל מה שמסמל השם הזה בתודעה שלנו." ענה. "לא היתה לי כוונה למישהו פרטי מסוים, אלא לנצל סמל שמקובע בתודעת הציבור כקשור לשעבוד ודיכוי, ואפשר להוסיף: של עם אחד על עם אחר, ניצולו."
מַס הַכְנָסָה הֵם עִקְּלוּ לִי מַגְבֵּר
מַס עֵרֶךְ מוּסָף הֵם עִקְּלוּ לִי מְשַׁדֵּר
חֶבְרַת הַחַשְׁמַל עִקְּלוּ לִי מַצְבֵּר
מִנְהָל הַמַּיִם סָתְמוּ לִי בְּאֵר
רָאִיתִי שֶׁאֲנִי מִתְדַּרְדֵּר לְמַשְׁבֵּר
הִתְחַלְתִּי הוֹזֶה,
אֲבָל עָבַרְנוּ אֶת פַּרְעֹה –
נַעֲבֹר גַּם אֶת זֶה
טָעוּת בַּמַּחְשֵׁב עָלְתָה לִי מִילְיוֹן
כַּסְפּוֹמָט בָּלַע לִי יִתְרַת חֶשְׁבּוֹן
מַזְכִּירָה אֵלֶקְטְרוֹנִית דָּחֲתָה לִי רֵאָיוֹן
שׁוֹפֵט אוֹטוֹמָטִי שָׁלַל לִי רִשָּׁיוֹן
לְעוֹרֵךְ דִּין מַכְאֵנִי שִׁלְשַׁלְתִּי אֲסִימוֹן בֶּחָרִיץ הַפֶּה,
אֲבָל עָבַרְנוּ אֶת פַּרְעֹה –
נַעֲבֹר גַּם אֶת זֶה
[מתוך "עברנו את פרעה (נעבור גם את זה)"]
השיר המתוחכם והמחוכם של אריאל התקבל כפשוטו, אבל אפילו הוא לא יכול היה להתכחש לצד האופטימי שבו: "מעומק הפסימיות אני לפעמים אופטימי. קורה ואני עובר לצד האופטימי של המתרס. כשאתה אומר אופטימיות, הכוונה היא למצב קיומי טוב קיים. בכל מקרה, אני לא נותן לזה לעוור אותי מלראות את המציאות כפי שהיא." אמר, אבל נשאר נאמן לשניות שליוותה אותו כל חייו ויצירתו.
אריאל שמח על הצלחתו של השיר, אבל גם נזף במאזינים שלו על הפשטנות: "למרות הדברים הקשים בבתי השיר, הציבור נתפס למשפט החוזר, והחיל אותו על תופעות בחיים היומיומיים. אני עדיין מקווה שמישהו יחפש מעט יותר תוכן ומשמעות בשירים. אם הוא יעשה כן, הוא ימצא."

ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
***
לקריאה נוספת:
ארול אחד – מאיר אריאל, ביוגרפיה | ניסים קלדרון בשיתוף עודד זהבי, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן-דביר.
"הילדים הלא חוקיים של מאיר אריאל", התפרסם ב"חדשות", 5 בנובמבר 1991.
"פרעה ונודניקים אחרים", התפרסם ב"חדשות", 12 באפריל 1990.
80 לכבוד 80 למאיר אריאל -שירים וקטעים מהמגירה | הוצאת אריאל הפקות, 2022.