מאיר אריאל לא רצה לכתוב

"אני כותב רק כשאני מרגיש שאני מוכרח. אני תמיד משול בעיני למי שעומד לידו מישהו עם אקדח מכוון לרקה, ואומר לו: או שתכתוב, או שאני מעיף לך את הראש." מאיר אריאל כתב מעט, ואת רוב יצירתו גנז. מה עמד מאחורי האופן שבו כתב, ולמה השיר המצליח ביותר שלו לא השיג את מטרתו בעיניו? במלאות 25 שנים למותו של היוצר והמוזיקאי, אנחנו חוזרים למה שהניע אותו - המילים

832 629 Blog

מאיר אריאל מופיע בפסטיבל ערד בקיץ 1988. צילום: ורד פאר. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

"אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לְאָן | הַשִּׁיר הַזֶּה סוֹחֵב | אֲנִי לֹא קוֹבֵעַ כָּאן | אֲנִי רַק הַכּוֹתֵב" 

[מתוך "טיפש חכם" שנכלל באלבום "שירי חג ומועד ונופל"] 

"אלכימאי לשון" קרא לו הלשונאי רוביק רוזנטל. וכל מי שהאזין פעם למילותיו של אריאל (או קרא אותן), שעיצב מחדש חוקי דקדוק ותחביר והעניק לעברית צירופים בלתי אפשריים שהפכו למטבעות לשון, מבין את הקסם שבכתיבתו.

כנער הוא כתב שירים היתוליים וחרוזים למסיבות וחגים בקיבוץ משמרות, בו גדל, שם התגלו הניצנים הראשונים של גאונותו ככותב. כשיישאל על הטקסטים הראשונים שלו שנים לאחר מכן, יתייחס אליהם בביטול. למרות זאת שמר רבים מהם. למעשה, אריאל שמר את רוב כתיבתו לאורך השנים, כולל גרסאות שונות לאותו טקסט וטיוטות ראשונות. הוא שמר אותם לעצמו בלבד. רוב כתיבתו נשארה גנוזה, עד למותו. 

הביקורת העצמית החמורה שלו, כותבים ניסים קלדרון ועודד זהבי בביוגרפיה "ארול אחד", גרמה לו לכתוב הרבה מאוד אבל להוציא לאור רק מעט. וכך, אנחנו זכינו לקבל את העידית שבעידית מכתיבתו – שירים שהם מופת של כתיבה וחשיבה, שנינות מתחכמת, מלאת רגש, שצברה לה קהל מעריצים נאמן.

Whatsapp Image 2024 07 17 At 13.19.55
כריכת הספר ארול אחד – מאיר אריאל, ביוגרפיה | ניסים קלדרון בשיתוף עודד זהבי.

הצד השני של הביקורת הזו, הפחות טוב, גרם לו לחוסר ביטחון ביצירתו, ולפעמים גם לשיתוק ולתחושת חוסר ערך.

מי היה מאיר אריאל ככותב? בלשנו קצת אחרי הארס-פואטיקה של הפזמונאי-משורר וגם גילינו מה עמד מאחורי הלהיט הגדול ביותר שלו, שהפך מטקסט מתוחכם שמדבר למתי למעט להמנון עידוד שמנחם אותנו עד היום.

בגילוי לב אופייני (שכן את מילותיו הלא כתובות פיזר אריאל בנדיבות נמהרת) סיפר אריאל לעיתונאי יואב בירנברג על הכתיבה שלו: "כתבתי מעט מאוד בימי חיי. אני לא חושב שעברתי את המאה שירים. לא הרביתי לכתוב, קודם־כול, בגלל שלא ראיתי בזה ייעוד. לקח לי הרבה זמן להסתדר עם העובדה הזאת, שמה שאני הולך לעשות בימי חיי זה לכתוב שירים ולבצע אותם ולתת אותם לזמרים. הרבה שנים כתבתי רק כשמישהו דחף אותי לכתוב, או שבאו אלי מבחוץ וביקשו, ולא היתה לי סיבה לסרב", סיפר. "אני כותב לאט ומעט, ואין לי עם זה בעיה. זה מתאים לי ואני לא מוצא כל טעם, דווקא עכשיו, להאיץ קצב, לכתוב יותר. בכלל לא רע לי עם היבול הדל מבחינה מספרית. יש הרבה מאוד התחלות או דברים במצב של חומר גלם, שעזבתי. אני לא כותב למגירה, ודברים שלא יצאו – או שהם לא נגמרו, או שלא מצאתי עניין להוציא אותם". 

חדשות⁩, 5 נובמבר 1991⁩
"הילדים הלא חוקיים של מאיר אריאל", עיתון חדשות, 5 בנובמבר 1991. מתוך ארכיון העיתונות של הספרייה הלאומית.

למעשה, בריאיון הזה נשמע כאילו אריאל מתייחס לכתיבתו כאל דיבוק, מעשה שבכפייה: "אני כותב רק כשאני מרגיש שאני מוכרח. אני תמיד משול בעיני למי שעומד לידו מישהו עם אקדח מכוון לרקה, ואומר לו: או שתכתוב, או שאני מעיף לך את הראש. אם אני בוחר שהוא לא יעיף לי את הראש, אז אני מוכרח לכתוב. למעשה, אף אחד לא מכריח אותי לכתוב, אני לבדי מכריח את עצמי. אם הייתי יכול שלא לכתוב, הייתי שמח."

במקרים מסוימים הוא רואה את עצמו פחות כיוצר, ויותר כאיש מלאכה: "לפעמים זה אילוץ חיצוני, זמר או זמרת מבקשים טקסט או מלים למנגינה. אני אומר לעצמי: זה המקצוע שלך, ובמסגרתו אתה חייב גם לעשות דברים שלא באים לך. אז אני יושב לשולחן ועובד, ועד שהלקוח מרוצה, אני לא מניח לזה. ובתוך זה כבר יש רגעים של ריגוש, אבל לרגע אתה לא שוכח שבאת מנקודת אפס, בגלל חוסר חשק".

לצד הדואליות שבה התייחס לעצם מעשה הכתיבה, נדרש אריאל להתמודד גם עם איך שנתפסו הצורה והתוכן של כתיבתו. הוא היה מודע לדימוי שלו כמתחכם דווקאי, בחייו ובשירתו. בריאיון אחר אמר: "אני לא מחפש את ההתחכמות, אבל לפעמים היא תוקפת אותי. יש לי פליטות. תמיד היו לי פליטות־פה. ועל חלקן אני מצטער. ברגע שאתה מתחיל לדבר בלי יותר מדי חשבון, קופץ מישהו מבפנים ויורה, ולפעמים פוגע באנשים. עד שאני תופש את זה, הלשון מטרטרת והגרון צורח. יחד עם זה, שירים זה לא פליטות."

אבל אריאל לא היה רק בעל המלאכה הנרגן שמבצע את עבודתו תחת מחאה. "הייתה בו כפילות של נסיך ושל לוזר שהתבטאה גם בכתיבה, גם בפרסום, וגם בהופעה." כתב קלדרון. "כאשר שר, שוב ושוב ובמשך שנים, בפני עשרים איש בפאב רועש, חלק ממנו היה מיואש. חלק אחר ממנו האמין שיום ההכתרה יגיע. וחלק נוסף שלו האמין שהיצירה הראויה היא זו המכילה את ההכרה בכשלונותיה."

שיר כזה, שמבטא את השניות הזו של אריאל ומדבר על הקושי שחווה ביצירה, נשאר במגירה עד שמשפחתו של אריאל הוציאה אותו לאור, לאחר מותו:

אני יושב לכתוב שיר

אֲנִי יוֹשֵׁב לִכְתֹּב שִׁיר.

בּוֹאוּ כָּל הַשְּׂנָאוֹת, כָּל הַפְּחָדִים,

כָּל הָאֲהָבוֹת, כָּל הָרַחֲמִים,

כָּל הַנִּסְיוֹנוֹת, בּוֹאוּ

כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת, בּוֹאוּ

כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת, בּוֹאוּ כָּל הַחֶזְיוֹנוֹת

עִם רְצוֹנוֹת, מַאֲוַיִּים –

בּוֹאוּ הִתְנַקְּזוּ אֶל תַּחְתִּית נַפְשִׁי,

תַּתְחִילוּ לִרְתֹּחַ עַל דְּפִיקוֹת לִבִּי.

אֲנִי יוֹשֵׁב לִכְתֹּב שִׁיר.

בּוֹא מִשְׁקָל, בּוֹא קֶצֶב, בּוֹא חָרוּז

הִנֵּה אוֹשִׁיט יָדִי אֶל שׁוּלֵי הָאַדֶּרֶת

הִנֵּה אֲנִי מֵרִים אוֹתָהּ בַּיִת אַחַר בֵּית

הֲיַעֲמֹד בִּי כּוֹחִי לִרְאוֹת

אֶת הִשְׁתַּקְּפוּת נַפְשִׁי בָּאֲוִיר?

אֲנִי יוֹשֵׁב לִכְתֹּב שִׁיר.

גַּם שִׁיר עַל שִׁיר זֶה שִׁיר.

וְשִׁיר זֶה חַיַּת בַּר מְבֹהֶלֶת,

צָרִיךְ הַרְבֵּה סַבְלָנוּת שֶׁל צַיָּד

לַעֲצֹר אֶת הַנְּשִׁימָה, לָתֵת לוֹ

לְהִתְקָרֵב קָרוֹב-קָרוֹב

וְאָז לְהַשְׁלִיךְ עָלָיו מִשְׁפָּט

אֶחָד חַד… וְהוּא שֶׁלְּךָ…

סְגֹר עָלָיו מַעְגָּלִים…

[תשל"ח, 1977, מתוך "80 לכבוד 80 למאיר אריאל – שירים וקטעים מהמגירה"]

עדת המעריצים הקטנה אך נחושה של אריאל שימחה והטרידה אותו בימי חייו, והאזינה באדיקות לשירים, שהיו לפעמים קשים לעיכול. אבל לא יהיה זה הוגן אם לא נזכיר שהוא חתום על כמה וכמה שירים – אותם כתב לו ולאחרים – שמתוייגים היום בדברי ימי המוזיקה הישראלית כנכסי צאן ברזל. בין "שיר כאב" ל"שדות גולדברג", "נשל הנחש", "טרמינל לומינלט", "זרעי קיץ", "שלל שרב", "ערב כחול עמוק", "לא יכול להוריד ממך את העיניים" ועוד רבים, נמצא גם משל שכתב אריאל על החוסן היהודי והישראלי אל מול רוע, אטימות, חלמאות ושחיתות, או כפי שהוא מתאר אותו – שיר מחאה ותקווה. 

"עברנו את פרעה (נעבור גם את זה)", שיצא ב-1990, היה הלהיט הגדול ביותר של אריאל, שני אולי רק ל"נשל הנחש". אריאל קרא לו "שיר אינסופי" שאפשר להוסיף לו עוד ועוד בתים (כפי שאריאל עשה אחרי שהוקלט). שירז אריאל, בתו, מספרת שאת הביטוי המוצלח שעל בסיסו נכתב השיר שמע אריאל בשוק הכרמל בתל אביב. 

חדשות⁩, 12 אפריל 1990⁩
"פרעה ונודניקים אחרים", עיתון חדשות, 12 באפריל 1990. מתוך ארכיון העיתונות של הספרייה הלאומית.

למה פרעה, נשאל אריאל? "זהו סימבול לכל מה שמסמל השם הזה בתודעה שלנו." ענה. "לא היתה לי כוונה למישהו פרטי מסוים, אלא לנצל סמל שמקובע בתודעת הציבור כקשור לשעבוד ודיכוי, ואפשר להוסיף: של עם אחד על עם אחר, ניצולו."

מַס הַכְנָסָה הֵם עִקְּלוּ לִי מַגְבֵּר

מַס עֵרֶךְ מוּסָף הֵם עִקְּלוּ לִי מְשַׁדֵּר

חֶבְרַת הַחַשְׁמַל עִקְּלוּ לִי מַצְבֵּר

מִנְהָל הַמַּיִם סָתְמוּ לִי בְּאֵר

רָאִיתִי שֶׁאֲנִי מִתְדַּרְדֵּר לְמַשְׁבֵּר

הִתְחַלְתִּי הוֹזֶה,

אֲבָל עָבַרְנוּ אֶת פַּרְעֹה –

נַעֲבֹר גַּם אֶת זֶה

טָעוּת בַּמַּחְשֵׁב עָלְתָה לִי מִילְיוֹן

כַּסְפּוֹמָט בָּלַע לִי יִתְרַת חֶשְׁבּוֹן

מַזְכִּירָה אֵלֶקְטְרוֹנִית דָּחֲתָה לִי רֵאָיוֹן

שׁוֹפֵט אוֹטוֹמָטִי שָׁלַל לִי רִשָּׁיוֹן

לְעוֹרֵךְ דִּין מַכְאֵנִי שִׁלְשַׁלְתִּי אֲסִימוֹן בֶּחָרִיץ הַפֶּה,

אֲבָל עָבַרְנוּ אֶת פַּרְעֹה –

נַעֲבֹר גַּם אֶת זֶה

[מתוך "עברנו את פרעה (נעבור גם את זה)"]

השיר המתוחכם והמחוכם של אריאל התקבל כפשוטו, אבל אפילו הוא לא יכול היה להתכחש לצד האופטימי שבו: "מעומק הפסימיות אני לפעמים אופטימי. קורה ואני עובר לצד האופטימי של המתרס. כשאתה אומר אופטימיות, הכוונה היא למצב קיומי טוב קיים. בכל מקרה, אני לא נותן לזה לעוור אותי מלראות את המציאות כפי שהיא." אמר, אבל נשאר נאמן לשניות שליוותה אותו כל חייו ויצירתו.

אריאל שמח על הצלחתו של השיר, אבל גם נזף במאזינים שלו על הפשטנות: "למרות הדברים הקשים בבתי השיר, הציבור נתפס למשפט החוזר, והחיל אותו על תופעות בחיים היומיומיים. אני עדיין מקווה שמישהו יחפש מעט יותר תוכן ומשמעות בשירים. אם הוא יעשה כן, הוא ימצא."

Festival Music
מאיר אריאל מופיע בפסטיבל ערד בקיץ 1988. צילום: ורד פאר. מתוך
ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

***

לקריאה נוספת:

ארול אחד – מאיר אריאל, ביוגרפיה | ניסים קלדרון בשיתוף עודד זהבי, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן-דביר.

"הילדים הלא חוקיים של מאיר אריאל", התפרסם ב"חדשות", 5 בנובמבר 1991.

"פרעה ונודניקים אחרים", התפרסם ב"חדשות", 12 באפריל 1990.

80 לכבוד 80 למאיר אריאל -שירים וקטעים מהמגירה | הוצאת אריאל הפקות, 2022.

מודה אני לפניך: כשמאיר אריאל הפסיק להופיע בשבת

שחר אריאל מספר על הקשר שבין השיר "מודה אני" לאמונה של אביו לפיה "התורה לא אוהבת שמעליבים בשמה אנשים"

מאיר אריאל. צילום: רפי גולדמן

מוֹדֶה אֲנִי 
לְפָנֶיךָ וּלְךָ 
עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה 
שֶׁעָשׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי 
וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי 
וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי
וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם
אֲשֶׁר בָּרָאתָ.

בַּלָּאט, חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ 
אַט אַט, טוֹפְפוֹת 
עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ, 
וְאַתְּ מְחַיֶּיֶכת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה. 
יִהְיֶה לָנוּ טוֹב, טוֹב מִטּוֹב, טוֹב מְאֹד, 
זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר 
אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי 
מִתּוֹךְ, מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה

("מודה אני", מילים ולחן: מאיר אריאל)

 

הימים היו תחילת שנות התשעים, אחרי מלחמת המפרץ, במהלך הקלטת האלבום "זרעי קיץ", ואחריו. תהליך התחזקות האמונה אצל אבא היה בעיצומו. חוג "פרשת השבוע" כבר התנהל בימי רביעי, ולראשונה, אבא החליט להפסיק להופיע בשבתות. לא שמירת שבת על פי שולחן ערוך אבל להופיע – לא!

קידוש בערב שבת תמיד היה, ועכשיו, כבר לא היה צריך למהר ולצאת מיד אחרי ארוחת שבת להופיע. אבא היה מאושר מהמהלך, אימא קצת פחות. היות שחוג החברים של אבא ואימא היה חלק מהדור שכל האירועים, המסיבות והמפגשים, היו נקבעים לערב שבת, האפשרות שאימא תגיע למפגשים האלה ללא מאיר, שהעדיף לא לנסוע בשבת, הייתה בעייתית.

באותו זמן אבא נהג לדבר אתנו על התורה כעל ישות חיה ומרגישה, "התורה לא אוהבת שמעליבים בשמה אנשים", "זה משמח את התורה". משפטים מהסוג הזה היינו שומעים הרבה ממנו, ככה למדנו על התורה דרכו, דרך הנהגותיו.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

אני לא בטוח שהפוסקים היו מאשרים לו את ההגדרות שלו לעונג שבת, שכללו למשל סרט טוב של האמפרי בוגרט, בילוי שהיה נחשב "עונג שבת ראוי" כלשונו, כך גם לשמוע תקליט שלם מהתחלה עד הסוף. מזל שהוא לא שאל אף פוסק בעניין.

והנה, ערב שבת אחד, הייתה מסיבת יום הולדת לאחת החברות הטובות של אימא, וסוגיית הנסיעה בשבת מיד בתום הסעודה, עמדה על הפרק. להפתעתי אבא היה רגוע מאוד. כשעשינו את הדרך למכונית הוא סיפר לי ש"התורה לא תאהב שאימא תבוא לבד למסיבה וכולם יאשימו אותה (את התורה) בעוגמת הנפש שתיגרם לאימא ולכולם". אני הייתי אמור להסיע את הוריי למסיבה ולהמשיך משם לחברים, וכך, כשנכנסנו למכונית, הוא עצר אותי לפני שהתנעתי, ואמר " הריני מצהיר, קבל שמיים וארץ, שמכוניתי היא חצרי, היא אדמתי, וכל זמן שאני בתוכה, אינני זז מביתי." כשסיים הוא הסתכל עליי ואמר, "סע!". התנעתי ונסענו. אהבתי את התורה הזאת של אבא.

אז מה הקשר ל"מודה אני"?

שמח ששאלתם.

הטקסט המקראי תמיד היה חלק מהכתיבה של אבא, עוד לפני תהליך ההתקרבות שלו למקורות, הוא כבר היה קרוב. עד "מודה אני" התורה הייתה נוכחת בשירים אבל לא מקדימה, בתוך, מאחורה. "אז עכשיו הוא יצחק אותה", למשל, מתוך השיר "לילה שקט עבר על כוחותינו", יצחק מגיע מפרשת לך לך אברהם, יצחק שרה וישמעאל… ויש עוד דוגמאות רבות. ואילו ב"מודה אני" אבא שם את תפילת הבוקר השגורה בפי כל יהודי ירא שמיים, כשיר, הנושא, העיקר, אלא שכדרכו, הפך את תפילת "מודה אני" של הסידור, למשהו ישראלי, חי, נושם, כמו התורה, כמו העברית שלו.

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי"בפייסבוק ושתפו אותנו

 

כתבות נוספות

מאיר אריאל כותב מהחזית

חיית המתכת חיית הברזל: מאיר אריאל פוגש את הנביא דניאל

עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי מֶה הָיָה כִּי צָמַחַתְּ בַּחַמָּה

"עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה": לאה גולדברג נפרדת מהחיים

חיית המתכת חיית הברזל: מאיר אריאל פוגש את הנביא דניאל

"דָּם מֵצִיף אֶת תַּת־הַהַכָּרָה": חזון אחרית הימים ב"חיית הברזל"

מאיר אריאל בהופעה. צילום: רפי גולדמן

ב-1995 הוציא מאיר אריאל את אלבומו החמישי, רישומי פחם. האלבום יצא כשנתיים לאחר אלבומו הקודם, זרעי קיץ, ובמובנים רבים הוא מהווה את היפוכו הגמור. בעוד שב-זרעי קיץ ניסה אריאל לפנות לקהל רחב דרך שירים קצרים, קליטים ונגישים יותר מן הרגיל, ובעזרת ההפקה המוזיקלית השופעת של שלום חנוך, רישומי פחם מאופיין בשירים ארוכים וקודרים, ומופק בצורה מינימליסטית וכמעט חובבנית על ידי אריאל עצמו. כבר בכותרת האלבום – שמפנה את ליבנו בו־זמנית גם אל העולם המודרני של תחנות כוח פחמיות וגם אל העולם הקמאי של ציורי מערות – ניתן לזהות תמה שנשזרת לאורך היצירה כולה: חיבור בין עבר קדמון לעתיד קודר ודיסטופי. החיבור הזה מאפשר את הבניית חלק משירי האלבום כחזיונות נבואה שצופות לעתיד אבל מעוגנות במסורת היהודית. כזה הוא גם השיר הראשון והמוכר ביותר באלבום, "חיית הברזל".

השיר נפתח בפתאומיות, ללא שום הקדמה מוזיקלית או אפילו רגע של דממה לפני שקולו של מאיר אריאל בוקע – "תְּקוּפַת הַמַּתֶּכֶת, עִדַּן הַבַּרְזֶל, / מַזְכִּיר לִי חַיָּה מֵחֲזוֹן דָּנִיֵּאל". בכך אנחנו נזרקים היישר לתוך העימות שבין העבר המקראי והעתיד הטכנולוגי – ניגוד שמובלט על ידי המילים "תקופה" ו"עידן" שמכוונים את המאזין להתמקד במרחב הזמן. בהקשר זה, ראוי גם לשים לב לשפה שאריאל משתמש בה, שמערבבת משלב ספרותי "גבוה" במשלב דיבורי "נמוך", ובין הרובד המקראי לעכשווי. כך אנחנו מוצאים צירופים כגון "מֻזְרֶקֶת נְתוּנִים / פַּרְצוּף שֶׁל שִׁפְחָה, / לֹא עוֹשָׂה עִנְיָנִים", או:

 

 חַיַּת הַמַּתֶּכֶת, חַיַּת הַבַּרְזֶל,
לְכָל מָקוֹם יַגִּיעוּ יוֹנְקוֹתֶיהָ.
שִׁלְטוֹן הַמַּתֶּכֶת, מַלְכוֹת הַבַּרְזֶל,
בְּנֵי־אָדָם טִפּוֹת שֶׁל דָּם בְּקַשְקַשּׂיהָ…

 

המילה המקראית "יונקותיה" מעניינת במיוחד לא רק מכיוון שהיא ארכאית, אלא גם בגלל הצירוף בינה לבין ה"מתכת" וה"ברזל". משמעות המילה "יוֹנֶקֶת" היא ענף רך וצעיר, וצירופה למפלצת הדורסנית והמודרנית יוצר ניגוד נוסף (שקיים כבר בעצם השם "חיית הברזל") בין החי לטכנולוגי. בנוסף, המילה עשויה לעורר בקרב המאזין הישראלי אסוציאציות של יניקה, ובעזרת החרוז נוצר ניגוד נוסף, בין חלב ויניקה לבין "דם" ו"קשקשים". השילוב הלשוני הזה אינו ייחודי לשיר, אלא מאפיין את כלל יצירתו של מאיר אריאל, אבל כאן הוא מנוצל בצורה מוגברת, שמבליטה את החיבור שאריאל עושה בין המקרא לעתיד.

לחן השיר פשוט מאוד ונוטה למונוטוניות מסוימת. הפזמון מורכב מארבעה אקורדים, בעוד שהבתים מורכבים משני אקורדים בלבד: דו מז'ור ולה מינור (אקורדים דומים מאוד מבחינת המבנה, עם הבדל של תו אחד ביניהם), והם מתחלפים ביניהם הלוך ושוב. ההפקה המחוספסת והמינימליסטית שמאפיינת את האלבום כולו מוקצנת כאן. הכלי העיקרי הוא הגיטרה של אריאל עצמו, והוא פורט על המיתרים בצורה גסה ולא אחידה מבחינת קצב או רמת הקול. האקורדיון של דורון פיקר מצטרף בפזמון, בנגינה רכה בהרבה לעומת הגיטרה, ונמוג כל פעם מחדש. התוצאה היא שהמנגינה לא תמיד נעימה לאוזן, אך מאלצת אותנו להקשיב בתשומת לב רבה יותר למילים.

מאיר אריאל בחדר העבודה. צילום: תרצה אריאל

השירה של מאיר אריאל היא דיבורית מלכתחילה, כהרגלו, ונעשית פחות ופחות מלודית ככל שהשיר מתפתח, עד לקטע המסיים. דווקא שם, כאשר אריאל מצטט היישר מתוך הארמית של ספר דניאל – שפה שאיננה מובנת למאזין הממוצע – אריאל בוחר לשיר את המילים בצורה מוזיקלית יותר. ייתכן שמאחר והמילים הללו אינן מובנות, אריאל אינו מרגיש צורך להנכיח אותן כפי שהוא עושה במילים העבריות – אך נראה שיש כאן גם רצון לתת דווקא לשפה הארכאית, הדתית, והלא מובנת, מעמד אסתטי מיוחד. לאורך השיר כולו, הגיטרה מעגנת את הטקסט בקצב מסוים, כאשר כמעט כל שורה מחולקת לשני חצאים (בדומה לשירה מקראית, אבל גם בדומה לשירה של אלתרמן, שהשפיעה רבות על אריאל) שמותאמים פחות או יותר למעבר בין האקורדים. בעזרת המקצב הקבוע הזה, לצד היבטים מוזיקליים של הטקסט עצמו (חריזה ומצלול) אריאל מציב מסגרת, רופפת ככל שתהיה, סביב הטקסט ה"דיבורי" שטומן בתוכו חזון מבהיל של אחרית הימים – אך כמובן שגם המסגרת הזאת לפעמים קורסת תחת ההתפרצות הנבואית של המילים.

השיר מבוסס בעיקרו על החזון שמופיע בפרק ז של ספר דניאל, אבל מאיר אריאל מלביש את החזון המקראי על המציאות העכשווית. הבית הראשון הוא למעשה רק תיאור מתומצת של החזון מדניאל, ומעניין שאריאל מתאר את החזון רק עד מות החיה הרביעית ("סוֹפָהּ לְהִתְקַטֵּל וּלְהִתְחָרֵב") ומתעלם מתמונת הגאולה שמופיעה בסוף החלום המקורי.

 

בִּשְׁנַת אַחַת לְבֵלְטְשַׁאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל 
חָזוֹן בַּחֲלוֹם רָאָה דָּנִיּאֵל 
וַתַּעֲלֶינָה אַרְבַּע חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת מֵהַיָּם 
וְכָל חַיָּה מְסַמֶּלֶת מַלְכוּת בָּעוֹלָם 
וְהָרְבִיעִית שׁוֹנָה וּמְשֻׁנָּה מִקּוֹדְמוֹתֶיהָ 
מַפְחִידָה וְאֵימְתָנִית וְתַקִּיפָה בִּתְנוּעוֹתֶיהָ 
עִם שֵׁנִי בַּרְזֶל גְּדוֹלוֹת אוֹכֶלֶת וְגוֹרֶסֶת 
וְהַשְּׁאָר בְּצִפָּרְנֵי נְחֹשֶׁת דּוֹרֶסֶת 
וְעֶשֶׂר קַרְנַיִם לָהּ וְהַקְּטַנָּה מִתּוֹכָן צוֹמַחַת וּגְדֵלָה 
וְצָצוֹת בָּהּ כְּעֵינַי בְּנִי אָדָם 
וּפֶה מִדְבָּר גְּדוֹלוֹת מִתְרַבְרֵב 
סוֹפָהּ לְהִתְקַטֵּל וּלְהִתְחָרֵב 

 

הבית השני בשיר מתאר את העולם המודרני: תמונה של עולם קפיטליסטי, עירוני, וטכנולוגי עד כדי ניכור הגוף – "כָּל הַמַּחְשְׁבִים הָאֵלֶּה, / הַמַּרְדִּימִים הָאֵלֶּה, / הָעוֹקְרִים הָאֵלֶּה אֶת אֶצְבְּעוֹתֵינוּ / מֵעוֹלָמֵנוּ". בבית הזה הקשר לחיה מספר דניאל ברור, אבל הוא לא מצוין מפורשות – התמונה שאריאל מצייר עולה כרצף אסוציאציות שהיחסים בינן אינם תמיד ברורים. החלום הנבואי של דניאל מתערבב בתת־מודע של הדובר בשיר, ונוצרת נבואה חדשה.

 

כָּל הַמִּגְדָּלִים הַמְשֻׁנָּנִים הָאֵלֶּה הַנּוֹגְסִים בַּתְּכֵלֶת 
כָּל הַשְּׁפִּיצִים הָאֵלֶּה בֵּגְּרָפִים 
בַּרְזֶל כְּתַנִּין, מַתֶּכֶת כְּפֶרֶד 
בַּרְזֶל כְּצִפּוֹר, מַתֶּכֶת גִ'ירָפָה 
בַּרְזֶל מְצֻפֶּה מַתֶּכֶת עַרְמוּמִית 
מֻזְרֶמֶת אֵלֶקְטְרוֹנִיקָה, מֻזְרֶקֶת נְתוּנִים 
פַּרְצוּף שֶׁל שִׁפְחָה, לֹא עוֹשָׂה עִנְיָנִים 
עִם הָרֶשֶׁת הֲכִי גְּדוֹלָה שֶׁל סוֹכְנִים כְּפוּלִים 
כָּל הַמַּחְשֵׁבִים הָאֵלֶּה 
הַמַּרְדִּימִים הָאֵלֶּה, הָעוֹקְרִים הָאֵלֶּה 
אֶת אֶצְבְּעוֹתֵינוּ…מֵעוֹלָמֵנוּ… 

 

 הבית השלישי מתאר את חיית הברזל עצמה, והקווים שבין סמל למסומל מתמסמסים: בעוד שבחזון המקראי ברור כי כל חיה "מסמלת מלכות בעולם" כדברי אריאל, כאן נראה שחיית הברזל אינה מסמלת מלכות ממשית אלה היא מלכות בפני עצמה – שוב, " שִׁלְטוֹן הַמַּתֶּכֶת, מַלְכוֹת הַבַּרְזֶל, / בְּנֵי־אָדָם טִפּוֹת שֶׁל דָּם בְּקַשְקַשּׂיהָ".

 

גּוֹרֶסֶת, דּוֹרֶסֶת, הוֹרֶסֶת, הוֹדֶקֶת, 
וּמְשַׁוֶּקֶת אֶת זֶה כְּחֹפֶשׁ דִּבּוּר 
מוֹצֶצֶת וְיוֹרֶקֶת, מִשְׁתַּמֶּשֶׁת וְזוֹרֶקֶת 
עֶצֶם לְתַחְקִירְנֵי זְכוּת הַצִּבּוּר 
קַרְנַיִם שׁוֹלְטוֹת רָחוֹק, עֵינַיִם בְּכָל מָקוֹם, 
פֶּה לֹא מַפְסִיק לְלַהֵג 
אוֹמֵר מַה לִּרְצוֹת, מַה לַּחְשֹׁב, 
מַה לִּהְיוֹת, מַה לַּעֲשׂוֹת וְאֵיךְ לְהִתְנַהֵג 
וַהֲמוֹנִים הֲמוֹנִים חֲצִי אוֹטוֹמָטִי 
הֲלוּמֵי פַּטִּישׁוֹנֵי כֶּסֶף סְמוּיִים 
רָצִים רָצִים מְפֻקְּדֵי רִצּוּדִים מְהַבְהֲבִים 
עֲטוּפִים בִּמְגִלָּה שֶׁל תְּנָאִים וּזְכֻיּוֹת 
מְסֻמְּמֵי קִדְמָה וְהִתְפַּתְּחֻיּוֹת 
לַעֲבֹד בְּלִי דַּעַת וּלְשָׁרֵת 
לְשַׁמֵּשׁ וּלְשַׁמֵּן אֶת 
חַיַּת הַמַּתֶּכֶת חַיַּת הַבַּרְזֶל 
לְכָל מָקוֹם יַגִּיעוּ יוֹנְקוֹתֶיהָ 
שִׁלְטוֹן הַמַּתֶּכֶת מַלְכוּת הַבַּרְזֶל 
בְּנֵי אָדָם, טִפּוֹת שֶׁל דָּם וְקַשְׂקַשֶּׂיהָ 

 

רק בבית הרביעי אריאל חוזר לחזון המקראי, ולפרשנות האלגורית המקובלת בתלמוד, לפיה החיה הרביעית בחלומו של דניאל מסמלת את האימפריה הרומית (זאת בניגוד לעמדה המודרנית, המזהה בחיה הרביעית את השלטון ההלניסטי). אבל שוב הגבול בין האלגוריה למציאות, בין העבר העתיק לעולם המודרני, ובין הנבואה של דניאל לנבואה של מאיר אריאל עצמו – נקרע: טלוויזיה וקולוסיאום מתאחדים זה עם זה, ולניכור הטכנולוגי שתואר בבתים הקודמים מצטרף כעת תיאור של גלובליזם משחית וטעון אלימות.

 

מְקֻבָּל שֶׁהָרְבִיעִית הִיא רוֹמִי 
מְקֻבָּל שֶׁרוֹמִי הִיא אֶדוֹם 
מַמָּשׁ כָּךְ אוֹ בְּאֹפֶן סִמְלִי יֵשׁ דֵּי הַרְבֵּה מֵרוֹמִי הַיּוֹם 
כָּל הַקּוֹלוֹסֵאוֹם הַכֹּל־עוֹלָמִי הַזֶּה 
עִם חַלּוֹנוֹת הַהֲצָצָה אֶל הַזִּירָה 
הַמְלֵאָה גְּלָדִיאָטוֹרִים שֶׁהֵם חַיּוֹת טֶרֶף 
וְדָם מֵצִיף אֶת תַּת־הַהַכָּרָה 
תַּחֲלִיף תַּחֲנוֹת תָּמִיר עֲרוּצִים 
תְּשׁוֹטֵט כְּאַוַּת נַפְשְׁךָ בָּעוֹלָם 
תַּחְשֹׁב שֶׁאַתָּה מִחוּץ לְכָל זֶה 
לֹא נוֹגֵעַ לְךָ זֶה שָׁם 
אֲבָל בֵּינְתַיִם בְּעֶצֶם מַה שֶּׁקּוֹרֶה זֶה 
שֶׁאַתָּה עוֹד אֶחָד שֶׁיּוֹרֶה וְיוֹרֶה 
מִתְרַגֵּל לְחַסֵּל בִּלְחִיצַת כַּפְתּוֹר 
חַיַּת טֶרֶף גְּלָדִיאָטוֹר 

 

סוג הנבואה שמיוצגת בשיר היא נבואה אישית ושקטה, כמו חזונו המקורי של דניאל. במקומות מסוימים, צלילי השפה הופכים את התיאור לאלים, כמו ברצף החרוזים "גּוֹרֶסֶת, דּוֹרֶסֶת, הוֹרֶסֶת, הוֹדֶקֶת / וּמְשַׁוֶּקֶת אֶת זֶה כְּחֹפֶשׁ דִּבּוּר", או במצלולים כגון "כָּל הַקּוֹלוֹסֵיאוּם הַכֹּל־עוֹלָמִי הַזֶּה", והשפה עצמה מאיימת לקרוס ולהתפרק תחת כובד הנבואה, אבל בכל זאת הדובר כאן אינו נביא זעם. התיאור הוא של תגלית בלבד, ללא הוכחה, הטפה או הנחיות. הנביא אינו מנסה לשכנע את העם לסור מדרכיו ולא נראה שיש אפילו דרך למנוע את החורבן שהוא חוזה – הוא רק מדווח את אשר נגלה לו.

כאמור, בסוף השיר הלחן נעשה שקט ומלודי כאשר מופיע הציטוט מדניאל: שברי פסוקים שמדלגים בכוונה על האוטופיה שאמורה לבוא אחרי החורבן, ומנטרלים בכך גם את האפשרות לחפש תקווה בחזון המקורי. אריאל מפסיק לנגן על הגיטרה רגע לפני שהוא מסיים לשיר, ומתירה להברה אחת להדהד בשקט ששורר בסוף – " וְחֶזְוֵי רֹאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי". בכך, הסיומת מדגישה את הבהלה האישית שכרוכה בחזון. אם כן, נראה שהנביא פועל מתוך הכרח פנימי, שכן נבואה היא גם "מַשָׂא", והחזון נאמר מתוך צורך לפרוק את העול שכרוח בחוויה הנבואית המבהילה. בכך בוחר מאיר אריאל לפתוח את אלבומו: בחזון קודר ומבהיל של אחרית הימים; חזון שקט אבל מוצף בדם ואלימות.

עם זאת, חשוב לזכור כי רישומי פחם הוא אלבום שנועד להישמע ברצף (וגם הוקלט כך), ו"חיית הברזל" אינו אלא הפתיחה שלו. לכן מן הראוי לציין שלמרות שהאלבום פונה למחוזות קודרים נוספים בהמשך (וראוי במיוחד לציין את "דמוקראסי", עוד חלום נבואי מבהיל שנראה כמושפע מספר דניאל), בסוף חלה תפנית מסוימת.

השיר האחרון, "פה גדול", הוא שיר יוצא דופן באלבום: הוא קצר בהרבה משאר השירים, ובעל טון עליז ומשתובב. יחסית למינימליזם של "חיית הברזל", המנגינה של "פה גדול" גדושה בצלילי אקורדיון ופסנתר, וצמודה ללחן מתנדנד שמזכיר זמר ספנים או אפילו שיר ילדים. גם כאן נשמעים אי-דיוקים בנגינה וחוסר עקביות מבחינת רמת הקול, אבל דברים אלו רק מחזקים את האופי השובב של השיר. נושא השיר לקוח מן האגדה הידועה על חורבן הבית השני בידי טיטוס והתרברבותו מול אלוהי ישראל, שמעניש אותו ביתוש שנכנס למוחו. השיר סוגר מעגל שנפתח ב"חיית הברזל": הוא חוזר לרומא ולחורבן, ול"פֶה מְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת, מִתְרַבְרֵב", ובסוף גם לחיית הברזל עצמה.

בסוף השיר, כשראשו של טיטוס נפתח, בוקע ממנו היתוש "בּגֹדֶל גּוֹזָל – / שְׂפָתָיו שֶׁל נְחֹשֶׁת / וְצִפָּרְנָיו שֶׁל בַּרְזֶל" – בהקבלה ישירה ל"שיני הברזל" ו"ציפורני הנחושת" של חיית הברזל. נראה שבאותו רגע בו המלכות הרומית (שאותה כאמור, החיה הרביעית של דניאל מסמלת עבור מאיר אריאל) גוועת, חיית הברזל נולדת מחדש. הבחירה דווקא במילה "גוזל" (בעוד שבמקור במסכת גיטין כתוב "ציפור"), מציירת דימוי בו ראשו של טיטוס הוא ביצה ויוצרת רושם של גלגול אפוקליפטי אינסופי: חיית ברזל שמחריבה ונחרבת, ונולדת מחדש שוב ושוב.

אולי נצליח להבין את הקשר בין תחילת האלבום לסופו בעזרת שיר אחר של מאיר אריאל: "עברנו את פרעה נעבור גם את זה" – שיר שגם מצוטט (לצד דניאל פרק ז ומסכת בבלי גיטין) בחוברת של רישומי פחם כאחד המקורות לאלבום. גם כאן העבר המקראי מעומת עם הווה טכנולוגי ומנוכר, אבל בניגוד ל"חיית הברזל", פה נראה שבכל זאת יש מעט תקווה בקריאה החוזרת – "נעבור גם את זה". אם כן, אפשר להבין את "פה גדול" כשיר שנועד להפנות את רישומי פחם לכיוון דומה: בסוף האלבום, אריאל הופך מנביא מבוהל למוקיון עליז ששר בשאננות על חורבן מעגלי ואינסופי.

באופן אירוני, דווקא המעגליות הזאת היא שפותחת פתח לאופטימיות זהירה, כי כל זה כבר היה – ועבר. לכן החזון שמאיר אריאל נושא בתחילת האלבום אמנם מבהיל, אבל הוא אינו מהווה סוף ממשי. הסוף האמתי שהאלבום מציע הוא התחלה מחדש: עברנו את טיטוס – נעבור גם את זה.

איור רישומי פחם. אייר: מאיר אריאל

"חיית הברזל". מילים ולחן: מאיר אריאל

תְּקוּפַת הַמַּתֶּכֶת, עִדַּן הַבַּרְזֶל 
מַזְכִּיר לִי חַיָּה מֵחֲזוֹן דָּנִיּאֵל 
חַיַּת הַמַּתֶּכֶת חַיַּת הַבַּרְזֶל 
כָּל כָּךְ דּוֹמֶה שֶׁאֲנִי מִתְבַּהֵל… 

בִּשְׁנַת אַחַת לְבֵלְטְשַׁאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל 
חָזוֹן בַּחֲלוֹם רָאָה דָּנִיּאֵל 
וַתַּעֲלֶינָה אַרְבַּע חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת מֵהַיָּם 
וְכָל חַיָּה מְסַמֶּלֶת מַלְכוּת בָּעוֹלָם 
וְהָרְבִיעִית שׁוֹנָה וּמְשֻׁנָּה מִקּוֹדְמוֹתֶיהָ 
מַפְחִידָה וְאֵימְתָנִית וְתַקִּיפָה בִּתְנוּעוֹתֶיהָ 
עִם שֵׁנִי בַּרְזֶל גְּדוֹלוֹת אוֹכֶלֶת וְגוֹרֶסֶת 
וְהַשְּׁאָר בְּצִפָּרְנֵי נְחֹשֶׁת דּוֹרֶסֶת 
וְעֶשֶׂר קַרְנַיִם לָהּ וְהַקְּטַנָּה מִתּוֹכָן צוֹמַחַת וּגְדֵלָה 
וְצָצוֹת בָּהּ כְּעֵינַי בְּנִי אָדָם 
וּפֶה מִדְבָּר גְּדוֹלוֹת מִתְרַבְרֵב 
סוֹפָהּ לְהִתְקַטֵּל וּלְהִתְחָרֵב 

חַיַּת הַמַּתֶּכֶת חַיַּת הַבַּרְזֶל 
מַלְכוּת מְשֻׁנָּה שֶׁחָזָה דָּנִיּאֵל 
תְּקוּפַת הַמַּתֶּכֶת עִדַּן הַבַּרְזֶל 
כָּל כָּךְ דּוֹמֶה שֶׁאֲנִי מִתְבַּהֵל… 

כָּל הַמִּגְדָּלִים הַמְשֻׁנָּנִים הָאֵלֶּה הַנּוֹגְסִים בַּתְּכֵלֶת 
כָּל הַשְּׁפִּיצִים הָאֵלֶּה בֵּגְּרָפִים 
בַּרְזֶל כְּתַנִּין, מַתֶּכֶת כְּפֶרֶד 
בַּרְזֶל כְּצִפּוֹר, מַתֶּכֶת גִ'ירָפָה 
בַּרְזֶל מְצֻפֶּה מַתֶּכֶת עַרְמוּמִית 
מֻזְרֶמֶת אֵלֶקְטְרוֹנִיקָה, מֻזְרֶקֶת נְתוּנִים 
פַּרְצוּף שֶׁל שִׁפְחָה, לֹא עוֹשָׂה עִנְיָנִים 
עִם הָרֶשֶׁת הֲכִי גְּדוֹלָה שֶׁל סוֹכְנִים כְּפוּלִים 
כָּל הַמַּחְשֵׁבִים הָאֵלֶּה 
הַמַּרְדִּימִים הָאֵלֶּה, הָעוֹקְרִים הָאֵלֶּה 
אֶת אֶצְבְּעוֹתֵינוּ…מֵעוֹלָמֵנוּ… 

תְּקוּפַת הַמַּתֶּכֶת, עִדַּן הַבַּרְזֶל 
הַזּוֹ הָרְבִיעִית שֶׁרָאָה דָּנִיּאֵל 
בְּחֶזְיוֹנוֹת לַיְלָה אָז בְּבָבֶל 
הַאִם זֶה עַכְשָׁו שׁוּב מִתְגַּלְגֵּל…? 

גּוֹרֶסֶת, דּוֹרֶסֶת, הוֹרֶסֶת, הוֹדֶקֶת, 
וּמְשַׁוֶּקֶת אֶת זֶה כְּחֹפֶשׁ דִּבּוּר 
מוֹצֶצֶת וְיוֹרֶקֶת, מִשְׁתַּמֶּשֶׁת וְזוֹרֶקֶת 
עֶצֶם לְתַחְקִירְנֵי זְכוּת הַצִּבּוּר 
קַרְנַיִם שׁוֹלְטוֹת רָחוֹק, עֵינַיִם בְּכָל מָקוֹם, 
פֶּה לֹא מַפְסִיק לְלַהֵג 
אוֹמֵר מַה לִּרְצוֹת, מַה לַּחְשֹׁב, 
מַה לִּהְיוֹת, מַה לַּעֲשׂוֹת וְאֵיךְ לְהִתְנַהֵג 
וַהֲמוֹנִים הֲמוֹנִים חֲצִי אוֹטוֹמָטִי 
הֲלוּמֵי פַּטִּישׁוֹנֵי כֶּסֶף סְמוּיִים 
רָצִים רָצִים מְפֻקְּדֵי רִצּוּדִים מְהַבְהֲבִים 
עֲטוּפִים בִּמְגִלָּה שֶׁל תְּנָאִים וּזְכֻיּוֹת 
מְסֻמְּמֵי קִדְמָה וְהִתְפַּתְּחֻיּוֹת 
לַעֲבֹד בְּלִי דַּעַת וּלְשָׁרֵת 
לְשַׁמֵּשׁ וּלְשַׁמֵּן אֶת 
חַיַּת הַמַּתֶּכֶת חַיַּת הַבַּרְזֶל 
לְכָל מָקוֹם יַגִּיעוּ יוֹנְקוֹתֶיהָ 
שִׁלְטוֹן הַמַּתֶּכֶת מַלְכוּת הַבַּרְזֶל 
בְּנֵי אָדָם, טִפּוֹת שֶׁל דָּם וְקַשְׂקַשֶּׂיהָ 

מְקֻבָּל שֶׁהָרְבִיעִית הִיא רוֹמִי 
מְקֻבָּל שֶׁרוֹמִי הִיא אֶדוֹם 
מַמָּשׁ כָּךְ אוֹ בְּאֹפֶן סִמְלִי יֵשׁ דֵּי הַרְבֵּה מֵרוֹמִי הַיּוֹם 
כָּל הַקּוֹלוֹסֵאוֹם הַכֹּל־עוֹלָמִי הַזֶּה 
עִם חַלּוֹנוֹת הַהֲצָצָה אֶל הַזִּירָה 
הַמְלֵאָה גְּלָדִיאָטוֹרִים שֶׁהֵם חַיּוֹת טֶרֶף 
וְדָם מֵצִיף אֶת תַּת־הַהַכָּרָה 
תַּחֲלִיף תַּחֲנוֹת תָּמִיר עֲרוּצִים 
תְּשׁוֹטֵט כְּאַוַּת נַפְשְׁךָ בָּעוֹלָם 
תַּחְשֹׁב שֶׁאַתָּה מִחוּץ לְכָל זֶה 
לֹא נוֹגֵעַ לְךָ זֶה שָׁם 
אֲבָל בֵּינְתַיִם בְּעֶצֶם מַה שֶּׁקּוֹרֶה זֶה 
שֶׁאַתָּה עוֹד אֶחָד שֶׁיּוֹרֶה וְיוֹרֶה 
מִתְרַגֵּל לְחַסֵּל בִּלְחִיצַת כַּפְתּוֹר 
חַיַּת טֶרֶף גְּלָדִיאָטוֹר 

תְּקוּפַת הַמַּתֶּכֶת, עִדַּן הַבַּרְזֶל 
מַזְכִּיר לִי חַיָּה מֵחֲזוֹן דָּנִיּאֵל 
חַיַּת הַמַּתֶּכֶת, חַיַּת הַבַּרְזֶל 
כָּל כָּךְ דּוֹמֶה שֶׁאֲנִי מִתְבַּהֵל… 

(ארמית):
חזה הוית באדין מן קל מליא רברבתא די קרנא ממללה, 
חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא. 
אתכרית רוחי אנה דניאל וחזוי ראשי יבהלנני…

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

כתבות נוספות

מאיר אריאל כותב מהחזית

עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי מֶה הָיָה כִּי צָמַחַתְּ בַּחַמָּה

"עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה": לאה גולדברג נפרדת מהחיים

הווידוי של אלכסנדר פן

מאיר אריאל כותב מהחזית

מ"ירושלים של ברזל" ל"לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ"

מאיר אריאל בתחילת שנות השישים על רקע נוף קיבוץ משמרות. ארכיון משפחת אריאל.

זה לקח לא מעט דיבורים ותחינות, ניסיונות שכנוע ושיחות אל תוך הלילה, עד שבקיץ 1973 התרצה סוף סוף מאיר אריאל, והסכים להקליט כמה שירים לאלבום מלא ראשון. דורי בן זאב דאג לציוד ההקלטה, ונראה שהעבודה המשותפת שלהם מתקדמת היטב. בבוקר ה-6 באוקטובר 73', ישבו השניים באולפן המאולתר ועבדו על שיר. הייתה זו גודה אריאל, אמו של מאיר, שקטעה אותם. משפט אחד היה בפיה, "פרצה מלחמה". עוד באותו היום גויס מאיר אריאל ונשלח יחד עם חבריו לגדוד אל החזית בסיני.

 

ירושלים של ברזל

את החשבון הפרטי והלאומי שיתחיל בארץ בסיום המלחמה הזאת, החל מאיר אריאל כבר בסיומה של המלחמה הקודמת בה השתתף, שש שנים קודם לכן. מלחמת ששת הימים הייתה המלחמה שהעמידה אותו, חבר קיבוץ אלמוני בתחילת שנות העשרים לחייו, באור הזרקורים שחיפש לעצמו. ב-11 ביוני 1967, פחות מיממה מסיום הקרבות, הוציא את השיר 'ירושלים של ברזל'. היה זה שיר תגובה מהיר לשיר של נעמי שמר מנקודת מבטו של חייל צנחנים שלחם בקרבות לכיבוש העיר.

 

בְּמַחְשַׁכַּיִךְ יְרוּשָׁלַיִם
מָצָאנוּ לֵב אוֹהֵב
עֵת בָּאנוּ לְהַרְחִיב גְּבוּלַיִךְ
וּלְמַגֵּר אוֹיֵב.

מִקּוֹל מַרְגֵּמוֹתָיו רָוִינוּ
וְשַׁחַר קָם פִּתְאֹם –
הוּא רַק עָלָה, עוֹד לֹא הִלְבִּין הוּא
וּכְבָר הָיָה אָדֹם.

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל בַּרְזֶל
וְשֶׁל עוֹפֶרֶת וְשֶׁל שְׁחֹר
הֲלֹא לְחוֹמוֹתַיִךְ
קָרָאנוּ דְּרוֹר.

הַגְּדוּד, רָגוּם, פָּרַץ קָדִימָה
דָּם וְעָשָׁן כֻּלּוֹ
וּבָאוּ אִמָּא אַחַר אִמָּא
בִּקְהַל הַשַּׁכּוּלוֹת.

נוֹשֵׁךְ שְׂפָתָיו וְלֹא בְּלִי יֶגַע
הוֹסִיף הַגְּדוּד לִלְחֹם
עַד שֶׁסּוֹף־סוֹף הֻחְלַף הַדֶּגֶל
מֵעַל בֵּית הַנְּכוֹת.

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל בַּרְזֶל…

נָפוֹצוּ כָּל גְּדוּדֵי הַמֶּלֶךְ
צָלַף, נָדַם צְרִיחוֹ
עַכְשָׁו אֶפְשָׁר אֶל יַם הַמֶּלַח
בְּדֶרֶךְ יְרִיחוֹ.

עַכְשָׁו אֶפְשָׁר אֶל הַר הַבַּיִת
וְכֹתֶל מַעֲרָב
הִנֵּה הִנָּךְ בְּאוֹר עַרְבַּיִם
כִּמְעַט כֻּלֵּךְ זָהָב.

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב
וְשֶׁל עוֹפֶרֶת וַחֲלוֹם –
לָעַד בֵּין חוֹמוֹתַיִךְ
יִשְׁכֹּן שָׁלוֹם.

("ירושלים של ברזל", מאיר אריאל)

 

במשך השנים שינה מאיר אריאל מספר גרסאות לגבי מועד כתיבת השיר "ירושלים של ברזל". סמוך לסיום המלחמה סיפר שכתב אותו ברגעי המנוחה שבין הקרבות.

מעטפת התקליט "ירושלים של ברזל" משנת 1967

שנים לאחר מכן לעג לשמועות שכתב את השיר בימי המלחמה. שתי הגרסאות (הגרסה שכתב את השיר במהלך המלחמה, והגרסה שכתב אותה אחרי המלחמה) מלמדות על שינוי עמוק כלפיי השיר והפרסום שהביא ליוצרו: דווקא כשנראה שחלומו הגדול מתגשם בחר לקחת צעד אחורה מהתדמית הציבורית שנכפתה עליו – תדמית 'הצנחן המזמר', ומהתגובות הקוטביות של הציבור הישראלי לשיר.

"זהו אולי גם מה שדחף אותי לכתוב את השיר 'ירושלים של ברזל' במקביל ל'ירושלים של זהב'.

כתבתי את השיר יומיים אחרי הכיבוש. ידעתי איזה רעש עשה בארץ שחרור ירושלים, וידעתי איך כל העם 'השתגע' מהשיר 'ירושלים של זהב', גם אני הייתי 'משוגע' מהשיר הזה, אבל אני גם ראיתי איך שיחררו את ירושלים ובמה זה עלה, ומה שהרגשתי באותו זמן ומה שפרץ ממני היה להגיד:

'רגע אחר, רבותי, יש לנו היום הכותל המערבי, אבל לא לפני שיש לנו כך וכך אמהות שכולות. עם ישראל, עכשיו אתה יכול להכנס לירושלים העתיקה, אבל לפניך, נכנסה פה עופרת בגוף החברים שלי'."

("באש הקרב על ירושלים העתיקה ראיתי את עולמי הפנימי באור חדש", טור שכתב מאיר אריאל שהתפרסם ב"מעריב", 11 באוגוסט, 1967)

ראיון עם מאיר אריאל, מעריב, אוגוסט 1967. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

ביוני 1968 החליף מאיר אריאל את הארץ שיכורת הניצחון בעבור דטרויט האדישה לרעש הישראלי. השנתיים שיעביר מאיר אריאל יחד עם אשתו תרצה ובתם שירז בארצות הברית יעניקו לו את המרחק שחיפש, בעוד שהמפגש הבלתי אמצעי עם הרוקנרול של שנות השישים (בייחוד עם המוזיקה של בוב דילן) יעניקו לו את ההשראה לחקור כיוונים שלא הכיר.

 

וְאָז חָבֵר בָּא וְאוֹמֵר זְמַנְּךָ עָבַר

 

קוֹרֵא "אִיִּים בַּזֶּרֶם" מֵאֵת אֶרְנְסְט הֶמִינְגְוֵי
תִּרְגֵּם אֶת זֶה יָפֶה אַהֲרֹן אָמִיר
אָז עוֹד מְעַט הוּא יְצַחֵק אוֹתָהּ עַל הַמִּטָּה הָרְחָבָה שֶׁלּוֹ
וְהוּא אַחַד הָעֲצוּבִים בָּעִיר.

הוּא כְּבָר אִבֵּד שְׁלֹשָׁה בָּנִים אָז הוּא עוֹבֵד כְּאִישׁ בִּיּוּן
וְזוֹ מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הֲכִי שְׁנִיָּה
יוֹשֵׁב בְּבָּר שֶׁבְּהָוָאנָה, לֹא חוֹלֵם שֶׁהוּא יִפְגֹּשׁ בָּהּ כָּאן
זֹאת שֶׁכְּבָר שָׁנִים הָאֵין שְׁנִיָּה.

חֻפְשָׁה שֶׁל אַרְבָּעָה יָמִים, זוֹנָה זְקֵנָה שׁוֹתָה אִתּוֹ
רוֹצָה סִפּוּר וְשֶׁיַּכְנִיס בּוֹ אַהֲבָה
הוּא מְסַפֵּר לָהּ עַל הוֹנְג קוֹנְג וְכָל הַסִּינִיּוֹת שֶׁלּוֹ
פִּתְאֹם נִכְנֶסֶת הִיא, מַדֵּי צָבָא.

נָפְלוּ אִישׁ עַל צַוְּארֵי אִשָּׁה, הִיא בַּדְרָנִית שֶׁל חַיָּלִים
אֲבָל הַלַּיְלָה הִיא שֶׁלּוֹ אִם הוּא רוֹצֶה
הָיְתָה אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה וְהֵם עַכְשָׁו נוֹסְעִים אֵלָיו
אֲנִי עַכְשָׁו אֶל הַשְּׁמִירָה יוֹצֵא.

יָרֵחַ שׁוּעָלִים מָלֵא מַרְבִּיץ בָּהִיר אֶת כָּל הָעִיר
הָהָר, הַיַּם, גִּזְרַת הַמִּגְנָנָה
וּמְצַלְצֵל הַטֶּלֶפוֹן וּמוֹדִיעִים שֶׁכַּנִּרְאֶה
חֻלְיַת אוֹיֵב אַחַת הִסְתַּנְּנָה.

הָלוֹךְ חָזוֹר עִם הַמִּשְׁקֶפֶת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת לַיָּרֵחַ כְּמוֹ הַיַּם
אַךְ שׁוּם תְּנוּעָה אֵינָהּ נִרְאֵית
וְלֶךְ־לְךָ שָׁרִים לִּי בְּמִצְעַד הַפִּזְמוֹנִים
הָיִיתִי טָס, לֹא רַק הוֹלֵךְ מִכָּאן כָּעֵת.

אוּלַי מָחָר אֲנִי יוֹצֵא סוֹף־סוֹף הַבַּיְתָה לְחֻפְשָׁה
אֲנִי נִצְמָד אֶל הַמִּשְׁקֶפֶת, לֹא לַחְשֹׁב
בָּאֹהֶל מְחַכִּים לִי אוֹר וְתֵה פִּלְחֵי תַּפּוּחַ
וְסִיגַרְיָה וְסִפּוּר חָזָק וְטוֹב.

חוּץ מִכּוֹכָב אֶחָד קָטָן שֶׁהִתְחַזָּה, נִצְנוּץ חָשׁוּד
הַפִּזְמוֹנִים עָבְרוּ בַּסַּךְ בְּלִי שׁוּם דָּבָר
וְעוֹד מַבָּט אֶל הַיָּרֵחַ, עַל הָעִיר וְעַל הַיָּם
וְאָז חָבֵר בָּא וְאוֹמֵר זְמַנְּךָ עָבַר.

נָפְלוּ שְׁנֵי תֵּה פִּלְחֵי תַּפּוּחַ, עוֹד אַרְבַּע—חָמֵשׁ סִיגַרְיוֹת
כִּי פִּתְאֹם נִתְקָע לִי כָּאן הַשִּׁיר
אֲבָל עַכְשָׁו הוּא יְצַחֵק אוֹתָהּ עַל הַמִּטָּה הָרְחָבָה שֶׁלּוֹ
וְהוּא אַחַד הָעֲצוּבִים בָּעִיר.

לַיְלָה שֶׁקֶט עָבַר עַל כֹּחוֹתֵינוּ בְּסוּאֵץ.

("לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", מאיר אריאל)

 

את מלחמת יום הכיפורים העביר מאיר אריאל באחד מאזורי הלחימה הקשים ביותר, נתון יחד עם חבריו להפגזות מאסיביות מן הצד המצרי. חטיבת הצנחנים שאליה גויס הוכנסה בהדרגה לקרבות בחצי האי סיני. עם זאת, ובניגוד לששת הימים, הפעם לא לקח חלק פעיל בלחימה.

כניסת הכוחות לסיני, היום התשיעי למלחמת יום הכיפורים. מתוך אוסף דן הדני

 

שנה קודם לכן ראה אור בארץ הספר 'איים בזרם' מאת ארנסט המינגווי בתרגומו היפה של אהרן אמיר. בין ההפגזות לשעות הבטלה הארוכות קרא מאיר אריאל את הספר. הוא סחב אותו, יחד עם הגיטרה והנשק, לשמירות בסואץ.

"קוֹרֵא "אִיִּים בַּזֶּרֶם" מֵאֵת אֶרְנְסְט הֶמִינְגְוֵי תִּרְגֵּם אֶת זֶה יָפֶה אַהֲרֹן אָמִיר", "איים בזרם" מהדורת 1972, הוצאת עם עובד

 

דורי בן זאב, שעבד בזמן המלחמה בגלי צה"ל, נשלח לסיני כדי לתעד את הקולות המלחמה מהשטח. הוא איתר את חברו מאיר בריא ושלם, והקליט אותו לתכנית הרדיו שהכין. ארבעה שירים שר מאיר אריאל באותה תכנית, הראשון שביניהם היה 'לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ'.

התכנית המקורית לא שודרה מעולם. בשנת 1986 התראיין מאיר אריאל ברדיו קול ישראל ונשאל בין היתר על ההקלטה שאותרה לא מכבר:

 

 

על נסיבות השיר סיפר כי "זה למעשה צילום אותנטי של מצב שהייתי בו, היחידי אולי שאני יכול להצביע עליו מכל השירים שכתבתי. של מצב שבו הייתי ופשוט כתבתי את המצב הזה. אכן ישבתי וקראתי את 'איים בזרם' ובנקודה שאליה הגעתי, יצאתי לשמירה, עשיתי שמירה, חזרתי, כתבתי את השיר והמשכתי לקרוא את הספר. באמת אולי פשוט התחבר הספר עם… הספר פשוט לקח אותי שבי, הרחיק אותי וככה הרגיע אותי מהסיטואציה של סואץ.

פתאום, כאילו מחוזות החפץ האלה שבא לי להיות בהם, בא לי להיות במקומו: יושב שם בבר הזה, מספר להם על הזונות שלו, פתאום נכנסת האהובה שלו, זה בכלל בשבילו דבר אחר, זה מכה אחרת, בשבילי זה היה לבוא לאיזה מצב על הכיפאק בהשוואה למה שקורה לי עכשיו. בלי לתת דין וחשבון על זה שהוא בכלל קרוע, והוא אחד העצובים בעיר. אז מה אני?".

השוואה בין שני שירי המלחמה שחיבר מאיר אריאל מגלה את ההבדלים ביניהם. שניהם שירי עדות של חייל במלחמה. אך בעוד ש'ירושלים של ברזל' הוא שיר של  חייל הנזכר בעיר שהפכה לזירת קרב עקובה מדם, 'לילה שקט עבר על כוחותינו' נכתב מתוך האירועים ועדיין מאפשר לדובר בשיר לתפוס מרחק מהם.

שלושת הבתים הראשונים של 'לילה שקט' עוקבים אחר תומס האדסון, גיבור הרומן הבדיוני שלא נזכר בשמו בשיר, "והוא אחד העצובים בעיר". בבית הרביעי צץ שוב הדובר בשיר

"אֲנִי עַכְשָׁו אֶל הַשְּׁמִירָה יוֹצֵא"

 

בהמשך השיר מבקש הדובר לחזור הביתה (הָיִיתִי טָס, לֹא רַק הוֹלֵךְ מִכָּאן כָּעֵת), או לכל הפחות – להחליף מקומות עם גיבור הרומן שהוא קורא:

הָיִיתִי טָס, לֹא רַק הוֹלֵךְ מִכָּאן כָּעֵת.

אוּלַי מָחָר אֲנִי יוֹצֵא סוֹף־סוֹף הַבַּיְתָה לְחֻפְשָׁה
אֲנִי נִצְמָד אֶל הַמִּשְׁקֶפֶת, לֹא לַחְשֹׁב
בָּאֹהֶל מְחַכִּים לִי אוֹר וְתֵה פִּלְחֵי תַּפּוּחַ
וְסִיגַרְיָה וְסִפּוּר חָזָק וְטוֹב.

הבחירה להתבסס על רומן בפרוזה כמקור השראה ("איים בזרם"), ולא על שיר קיים ('ירושלים של זהב'), הייתה בחירה מודעת. הדיבור החופשי של 'לילה שקט' יחליף מעתה את ההגשה המלוטשת והמוזיקלית של 'ירושלים של ברזל' ויאפיין את שארית הקריירה של מאיר אריאל.

"שירי חג ומועד ונופל", האלבום המלא הראשון של מאיר אריאל, יצא בשנת 1978. 'לילה שקט עבר על כוחותינו' לא נכלל בו. השיר הופיע רק באלבומו השני, "וגלוי עיניים" משנת 1984. הזמר למוד אכזבות הפרסום עיכב את הוצאת השיר בגלל שחשש שהקהל יזהה את השיר עם מלחמת יום הכיפורים. כשכבר הוקלט השיר, חתם את השיר במספר שורות כמו-תלושות באנגלית:

Hey, nice Jewish boy, what are you doing here?
Hey, nice Jewish boy, nothing for you here, go home.
Hey, nice Jewish boy, you go see some nice Jewish girl back home.
Nice Jewish boy, go home

"לילה שקט עבר על כוחותינו בצידון" היא השורה האחרונה של השיר, שורה החוזרת לעברית ומוציאה אותו מהמרחב שבו נכתב. זוהי גם חזית המלחמה הבאה בה השתתף מאיר אריאל, מלחמת לבנון, הפעם בחיל השריון.

 

לקריאה נוספת אנו ממליצים על הביוגרפיה 'ארול אחד' שחיבר ניסים קלדרון בשיתוף עודד זהבי.