את קורין פגשתי לראשונה בשנת 1984, מיד אחרי שיצא לרדיו השיר הראשון שכתבתי לפי לחן: ״לא רוצה לזמביה״. הייתה לנו חברה משותפת שחשבה שקורין ואני דומות, ושאנחנו חייבות להכיר.
נפגשנו בדירתה של קורין בשכונת בבלי בתל-אביב. ישבנו זו מול זו בכניסה לדירה שהייתה מטר על מטר. הייתה פגישה נוראית. היא ישבה מולי במשקפי שמש, ואני עם משקפי שמש נפשיים. לא קראנו שום שיר, לא חיפשנו שום מנגינה. שתינו היינו עוינות ושותקות ולא הבנו למה תקעו אותנו זו עם זו. אחרי רבע שעה קמתי והלכתי ואמרתי לעצמי: טוב, זה לא עובד, אין כימיה.
אחרי כמה חודשים נפגשנו במקרה באיזה אולפן בשעת לילה. אני לא זוכרת את השיר שהוקלט או מי הזמר ששר, אני רק זוכרת ששתינו מצאנו את עצמנו יושבות זו לצד זו על ספה בקונטרול (חדר הבקרה), נותנות יחד הערות ביצוע לזמר, ופתאום, תוך דקות, הרגשנו כל כך קרובות, כאילו קורין חברה שלי מהגן. ההערות שלנו לזמר היו מאוד דומות – היא על המוזיקה, אני על המילים. הרגשנו שאנחנו מדברות את אותה השפה, ושיש בינינו קרבה גדולה.
אחרי הפגישה המקרית הזו, הפכנו לחברות. הבנו זו את זו בלי צורך בהרבה הסברים וגילינו שהגישה שלנו לאומנות, ליצירה, למוזיקה ולחיים מאוד דומה. היינו נפגשות, מדברות, צוחקות, אוכלות, אבל לא ממש כתבנו. שיתפנו זו את זו בחיים שלנו וניהלנו שיחות פילוסופיות על החיים: מה זה החיים האלה? בשביל מה נולדנו? איך אנחנו אמורות לחיות? מה המשמעות של כל זה?
כשקורין התחילה לעבוד על אלבום חדש, היא ביקשה ממני שירים, אבל לא היה לי שום שיר שנראה לי מתאים. הרגשתי שאני צריכה להמציא לאלבום הזה שפה חדשה, רעננה.
פעם בשבוע קורין הייתה באה אלי וניסינו לכתוב שירים יחד, אני מילים והיא לחנים, אבל במשך שנתיים לא יצא לנו שום דבר שאהבנו. היינו ממש תקועות, מיואשות. היא הרגישה שהיא כבר שונאת את כל האקורדים בגיטרה, אני הרגשתי שאני שונאת את כל המילים בעברית. כל המילים נשמעו לי משומשות, לעוסות, נדושות. הרגשתי שאין לי מילים מתאימות לאלבום הזה.
ואז, יום אחד הגיעה אלי זמרת שהביאה לי לחן וביקשה שאכתוב לו מילים. הקשבתי ללחן הזה וכתבתי עליו: "אין סוסים שמדברים עברית | אין אנשים שלא מתים | חפש באנטארקטיקה…" כתבתי את זה לעצמי כדי ללמד את עצמי: את רוצה התאהבות מסעירה שתימשך לנצח? יופי, אז לכי חפשי באנטארקטיקה… כי אהבה היא אור הולך ובא…
אחרי כמה ימים הגיעה אלי הזמרת, הראתי לה את השיר והיא לא רצתה אותו ולא הבינה מה פתאום כתבתי לה שיר מוזר על סוסים, ופתאום הבנתי: השיר הזה הוא בעצם המילים שאני מחפשת כבר שנתיים לקורין! התקשרתי לקורין בהתרגשות, הקראתי לה את השיר ואחרי כמה דקות היא טלפנה ושרה לי בטלפון את "אנטארקטיקה". השיר פרץ את המחסום היצירתי שלנו, ותוך שבוע כל האלבום "אנטארקטיקה" היה מולחן.
באלבום "אנטארקטיקה" נכללו שני טקסטים שלי: שיר הנושא "אנטארקטיקה" והשיר "התשמע", שהיה השיר הראשון שלי שקורין הלחינה, אחרי שהיא נתקלה בו באחד מביקוריה אצלי. בהמשך כתבתי עם קורין גם את השירים "מעיין", ״כשזה קורה״, ״זמן חלל״, "מתחיל לנשום" (בביצוע דיוויד ברוזה) ו"השד הצהוב".
את "מעיין" כתבתי לעצמי בתקופה קשה.
כְּשֶׁהָרוּחַ בְּנִשְׁמָתְךָ פּוֹרַעַת
כְּשֶׁבְּחֹשֶׁךְ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַד
כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ לֹא מְנַסָּה לָגַעַת
כְּשֶׁהַפַּחַד אוֹחֵז בְּךָ לְאַטכְּשֶׁצּוֹחֶקֶת מְכַשֵּׁפַת הַיַּעַר
כְּשֶׁצּוֹרֵחַ עוֹרֵב עַל הַחַלּוֹן
מִתְקָרֶבֶת, וְהִיא חַדָּה כַּתַּעַר
מִתְגַּנֶּבֶת אֵיזוֹ תְּחוּשַׁת אָסוֹןאָז מִתּוֹכְךָ פּוֹרֵץ מַעְיָן
הוּא מִתְגַּבֵּר וּמִתְגַּבֵּר
וְאָז אַתָּה חָזָק
יוֹתֵר חָזָקאָז מִתּוֹכְךָ פּוֹרֵץ מַעְיָן
הוּא מִתְגַּבֵּר וּמִתְגַּבֵּר
וְאָז אַתָּה חָזָק
יוֹתֵר חָזָק.באותם ימים הייתי קמה בבוקר עם סלע כבד שרבץ לי על הלב, ובמשך ימים חיפשתי הסחות דעת שיעזרו לי לברוח מהצער אל דברים משמחים, שיקלו על הכאב. אבל היו גם ימים שבהם, במקום לברוח מהכאב ולנסות להדחיק אותו, בחרתי דווקא לצלול לתוך התחושות הקשות. זה היה מפחיד, ידעתי שזה מסוכן כי זה יכול לדרדר אותי לדיכאון. ודווקא בימים האלה גיליתי שכשאני לא בורחת מרגשות קשים אלא צוללת לתוכם, פתאום פורץ מתוכי מעיין של כוחות חדשים, מעיין של עוצמה והתחדשות, והוא מתגבר ומתגבר, ולאט לאט אני הולכת והופכת להיות חזקה יותר, עד שאני מסוגלת לצאת אל העולם מחדש.
כתבתי את השיר "מעיין" כדי לחזק את עצמי. כתבתי אותו כמו מנטרה. כל הזמן אמרתי לעצמי: אל תפחדי מהבדידות, מתוך הכאב הזה, את עוד תתחזקי, כי דווקא מתוך המשברים שלנו אנחנו מתפתחים ומתחזקים. עם השנים גיליתי שהשיר הזה חיזק עוד הרבה אנשים, לא רק אותי, וקורין כתבה לו לחן נפלא שגרם לו לחלחל עמוק.
בשבילי קורין הייתה מעיין. גם היא הלכה והתפתחה מתוך הכאב הפנימי שלה, והיה בתוכה הרבה כאב ששורשיו היו נעוצים בילדותה בתוניס.
לאורך שנים המשכנו להיות חברות, קורין ואני. הלכנו והפכנו דומות יותר, גם באופן האינטואיטיבי שבו אנחנו יוצרות וגם בהשקפת העולם שלנו. רוב הפגישות שלנו לא עסקו ביצירה אלא בחיים עצמם. לדעתי, בדומה לי, גם קורין ראתה במוזיקה תופעת לוואי של החיים. היא אף פעם לא שמה את עצמה במרכז. היא נתנה לשירים לדבר במקומה ולקחה את תופעת הלוואי הזו מאוד ברצינות. היא חקרה את המוזיקה ואת החיים, יצאה למסעות נפשיים, לא התקבעה בתוך תבניות, וכל הזמן למדה דברים חדשים על העולם, על האמנות ועל עצמה.
פעם הזמינו את שתינו לאיזו תוכנית טלוויזיה. היינו אמורות להכין קטע מיוחד לתוכנית, אבל לא הספקנו להכין כלום. נפגשנו בחדר האיפור לפני השידור החי. אמרתי: קורינה, מה עושים? והיא צחקה ואמרה: זה לא חשוב, אם את ואני נהנה בשידור, גם הקהל בבית ייהנה. וזה בדיוק מה שהיה. אני לא זוכרת מה היה באותו שידור, אבל הגישה הזו של קורין נשארה איתי. הופעה לא חייבת להיות מושלמת. מותר לזייף, לטעות, להתבלבל במילים. מה שחשוב זה האותנטיות והחיבור הרגשי לשירים ולקהל. תמיד בהופעות היא הייתה משוחררת ונתנה לשירים לדבר במקומה בלי לנסות להיות "חשובה".
בשנה האחרונה קורין ואני דיברנו בעיקר בטלפון. בימים קשים במיוחד לא רציתי להכביד עליה ואז רק התכתבנו. כשהרגישה יותר טוב חזרנו לדבר בטלפון. דיברנו על המחלה, על מה שעובר עליה, על ההופעות. אבל לא דיברנו על הסוף הבלתי נמנע, למרות ששתינו ידענו שהוא קרב, כי הרי אין אנשים שלא מתים.
***
חנה גולדברג היא סופרת, משוררת ופזמונאית. היא כתבה עשרות ספרי ילדים, ארבעה רומנים למבוגרים, ספרי שירה ועשרות פזמונים שהפכו לכמה מהשירים היפים ביותר בעברית – מ"אנטארקטיקה" של קורין אלאל ועד "אמסטרדם" של נוער שוליים ו"אש" של רמי קליינשטיין.
האתר הרשמי של חנה גולדברג
