כנסיית השכל: איך עושים רוק אחרי השבעה באוקטובר

"עכשיו את שקטה
הילדים נרדמו במיטה
בחדשות אומרים שסוף
לנו זה נראה התחלה
עוד באותו היום
נפלו פגזים בצפון
העולם נראה כמו חלום
לא עוזב אותך היום"

[מתוך "מה נשאר", כנסיית השכל]

השיר "מה נשאר" נולד באקראי. כשלהקת "כנסיית השכל" נכנסה לחדר חזרות לעבודה על האלבום השלישי שלהם, הם הבחינו שאחת הלהקות שהשתמשה בחדר לפניהם השאירה על השולחן מאחור חתיכת נייר עם רשימת שמות של שירים. רן אלמליח התחיל לשחק עם מילים אקראיות מתוך הפתק שנשאר מאחור. מתוך האילתורים האלה נולד שיר מדוייק, שעדיין בועט בבטן הרכה.

הוא יצא ב-1999 אבל מילותיו אקטואליות גם היום. "כשאני שר אותו בהופעות אני משנה לפעמים ל'נפלו פגזים בדרום'", מספר יורם חזן, סולן הלהקה, ששוחח איתנו לקראת ההופעה של "כנסיית השכל" ודודו טסה בספרייה הלאומית. "אפשר להרגיש איך הקהל שר אותו שוב ושוב והוא מתחבר אליו בצורה חזקה מאוד".

אני שדרותי

להקת "כנסיית השכל" הוקמה ב-1990 בשדרות, והעיר הדרומית הלכה איתם מאז לאן שפנו. הזהות השדרותית שלובה בחברי הלהקה לאורך כל הפעילות שלה והDNA  המוזיקלי שלה משלב מוזיקת רוק עם השפעות מזרחיות. 

שלושה מתוך חברי הלהקה; יורם חזן, רן אלמליח ודוד ראסד החלו לנגן ביחד כבר כבני נוער במתנ"ס העירוני, כשחזן הוא הסולן ויחד עם אלמליח כותב ומלחין את שירי הלהקה. מהר מאוד הם הבינו שכדי לפרוץ קדימה הם חייבים לעבור למרכז התעשיה – לתל אביב. 

"הגענו לתל אביב חבורה של שישה אנשים ושכרנו דירה משותפת. כמובן שזה היה בגלל הפן הכלכלי כי לא היה לנו כסף אז גרנו ביחד. אבל מעבר לזה, היינו ביחד ושמרנו על עצמנו ועל האופי שלנו ביחד", אומר חזן, "אני גר בתל אביב מ-92', עוד מעט יותר שנים שאני גר בתל אביב מאשר שאני גר בשדרות. אבל אני עדיין שדרותי. אני לא תל אביבי. אני פשוט מתייחס לתל אביב כמו עוד מקום, כמו פריז, או ניו יורק. זה שגדלנו בשדרות לא עזב אותנו. זה טבוע בנו בצורה מאוד ברורה".

מאז הם כבר סוגרים שלושים עשורים של מוזיקה, ותשעה אלבומים שהפכו לנכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית. חלק משיריה הם חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי כמו "היינו עושים אהבה", "ידיים למעלה", "שום דבר לא יפגע בי" ו"תנו לי לשתות".

הם הם התחילו ליצור יחד רוק ישראלי עם השפעות חזקות ולא מתנצלות מעיר הולדתם הדרומית, לצד שילובים מפתיעים ומרהיבים כמו האלבום "קח שירים", אלבום קצר וממזרי של 34 דקות בלבד המעניק לשירי משוררים כמו רחל המשוררת, נתן זך, ויהודה עמיחי, עיבודי רוק בועטים.

שחזן נזכר בתחילת הדרך בחיוך מפוכח: "היום מצב סצנת המוזיקה בשדרות במצב טוב יותר, ונעשים מאמצים להעניק למוזיקאים חדרי חזרות ומקומות להתאמן בהם. "כשאנחנו היינו צעירים כל זה לא היה", צוחק חזן, "פרצנו לאיזו כיתה במתנ"ס וניגנו שם עד שזרקו אותנו ואז הלכנו לנגן במקלט השכונתי. בסוף טיפוח של תרבות ויצירה בפריפריה זה עניין של תקציבים וצריך להשקיע בזה". לצד זאת חזן מכיר בכך שהעולם השתנה ומאפשר לפריפרייה להתקרב למרכז בתוך המרחב הווירטואלי "האינטרנט קירב הרבה דברים, ומה שבעבר דרש מעבר כי אחרת לא היה סיכוי להתקדם, היום כל העולם קרוב יותר".

כנסיית השכול

ה-7 באוקטובר לא הייתה הפעם הראשונה שחברי הלהקה התמודדו עם הכאב והשבר של החיים בעוטף עזה, ובישראל בכלל. חזן הוא אח שכול, שאיבד את אחיו בגיל 12 בזמן מלחמת לבנון השניה. רן אלמליח מתגורר עד היום בקיבוץ ליד שדרות וחווה לאורך השנים את ההתמודדות של תושבי העוטף. החיים עצמם נכנסו, כמובן, גם למוזיקה. בשנת 2008 השתתפו חברי כנסיית השכל בפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צהל, עם השיר "שום דבר לא יפגע בי" שכתב סגן ארז שטרק ז"ל שנהרג באסון המסוקים (1997). מיד עם צאתו של השיר הוא קיבל מעמד של כבוד בקאנון השכול הישראלי.

השיר קיבל שכבה נוספת של משמעות אחרי השבת השחורה. חודשיים לפני המלחמה הקליטה עמית מן ז"ל את השיר הזה עבור משפחתה. בשבעה באוקטובר הייתה עמית פראמדיקית בקיבוץ בארי שם ניסתה להציל חיים, עד שנרצחה גם היא. לאחר ששמעו את הביצוע המרגש של עמית, כנסיית השכל יצרו עיבוד מחודש לשיר בשילוב קולה. 

הנבואה המזעזעת שמגשימה את עצמה בשיר מתבטאת בעוד דרכים משונות שקשה להסביר, מספרים חברי הלהקה, שהגיעו אליהם כמה וכמה סיפורים על חיילים שהשתחררו לחופשה או אפטר, והשמיעו את השיר ליקירהם, ומספר ימים או שבוע לאחר מכן נפלו בעצמם.

"זה שיר מאוד קשה", מתאר חזן, "אבל יש בו גם משהו שהוא כמו מעולם אחר. את המנגינה לטקסט כתבתי תוך כמה שעות. הלכתי ברחוב בדרך הביתה, וממש קיבלתי אותה, הייתי צינור או כלי למשהו שקיבלתי. הגעתי הביתה, ובבוקר הקלטנו אותו. יש בשיר הזה מעין קסם אחר, בתור אומן אתה חלול ורק מעביר משהו גדול יותר ממך".

"הזמן לא מרפא"

עבור יורם חזן לא רק השירים של הלהקה קיבלו משמעות נוספת אלא גם שירים אחרים. אחד מהם הוא השיר "שיעור אדיב" של שמעון אדף, משורר וסופר שדרותי אף הוא. השיר אומנם לא נכתב על ידי הלהקה אבל הולחן על ידה וזכה לעיבוד מוזיקאלי מרהיב בשיתוף פעולה עם התזמורת האנדלוסית הישראלית בדיסק "הבית כה רחוק" שיצא בשנת 2013.

"זה שיר שיכול לקבל זוויות מצמררות בהקשר לחטופים. כשאני שר את זה ותוך כדי חושב על המילים, זה מאוד חזק".

"שיעור אדיב" / שמעון אדף.

תְּנִי לִי לְסַפֵּר לָךְ

מַשֶּׁהוּ עַל הַפַּחַד

הוּא רַק גָּדֵל

הַזְּמַן לֹא מְרַפֵּא

וְהָאַהֲבָה הִיא חַיָּה מֻפְלָאָה

שֶׁהוֹרֶגֶת בַּעֲדִינוּת

מְנַפֶּצֶת אֶת הַלֵּילוֹת

אֶת הַלֵּילוֹת וְהַיָּמִים

תְּנִי לִי לְהַבְהִיר לָךְ

מַשֶּׁהוּ מֵהַמְּהוּמָה

שֶׁמִּתְרַחֶשֶׁת אֶצְלִי בַּדָּם

וְשׂוֹרֶפֶת מָה שֶׁבָּא

בְּמַגָּע עִם הָעוֹר

מְנַפֶּצֶת אֶת הַלֵּילוֹת

אֶת הַלֵּילוֹת וְהַיָּמִים

הַבַּיִת כֹּה רָחוֹק

לֹא נוּכַל לְעוֹלָם לַחֲזֹר

היום בו המוזיקה מתה – ונולדה מחדש

ההופעות של כנסיית השכל השתנו  מאז השבעה באוקטובר. "בחצי שנה הראשונה לא הייתי מסוגל לצרוך מוזיקה", מתוודה חזן, "לא הייתי מסוגל להאזין לכלום. בשבועות הראשונים גם לא הופענו. הרגשנו שהאבל גדול מדי וזה לא מתאים. לאט לאט הבנו שבעצם אנשים זקוקים למוזיקה, לחיבור הזה. מאז לא הפסקנו להופיע".

לו"ז ההופעות של כנסיית השכל עמוס במיוחד כי הם מופיעים הרבה לפני חיילים, מפונים, ואפילו מגיעים לשבעות ואירועים של משפחות חטופים. "ההופעות קיבלו אופי אחר".חזן מספר שההופעות הפכו ממהופעה של להקה מול קהל לאירוע כמעט משפחתי: "כל אחד מחזק את השני וגם אנחנו שואבים כוחות מהקהל".

בהופעות מול קהלים שונים ישנן דקויות ורגישויות שניכר שהלהקה מודעת אליהן מאוד. "אתמול הופענו לפני חיילים שנמצאים בעזה עוד מה-7 באוקטובר. הופעות מול חיילים הן בדרך כלל עם התחלה מקפיצה ומרקידה, כי אנשים רוצים להשתחרר". השיר 'תנו לי לשתות', מקבל עוצמות חדשות של תשוקה לחיים, של הרצון לשכוח לכמה רגעים ולחיות באופן כללי. בגלל האנרגיות הגבוהות שאנחנו עולים איתן השיר מקבל משמעות של רצון לחיות למרות התקופה ההזויה הזאת". אבל לקראת סוף ההופעה, כאשר יורם חזן שר את "שום דבר לא יפגע בי" ומקדיש אותו לחטופים ולנרצחים, נוצר חיבור עוצמתי מאוד בין המוזיקה והמציאות. חברי הלהקה מרגישים את הכוח של המוזיקה שלהם שנותנת נחמה גם למשפחות הנרצחים, ומשנה גם את חברי הלהקה עצמם:  כשניגנו ושרנו בשבעה ניגש אלינו אחד מבני המשפחה ואמר שזו הפעם הראשונה שהצליח להרגיש משהו. אנחנו מנגנים אחרת, אני גם מרגיש איך אני שר אחרת".

ביום רביעי, ה- 11 בספטמבר,  תגיע "כנסיית השכל" לספרייה הלאומית ויארחו את דודו טסה, להופעת קיץ אחרונה בגן הספרייה, הופעה של מוזיקה ושל ריפוי, של מילים שחודרות עמוק אל תוך הנפש של כל אחד ואחת, וגם של רוק בועט ומשובח.