"וכל מה שהיה אולי יהיה לעד"

לרגל מסירת כתב היד של "החיטה צומחת שוב" לספרייה הלאומית, חזר אוהד סופר, ארכיונאי מחלקת המוזיקה ובן קיבוץ בית השיטה, אל תולדות השיר המרגש ונסיבות כתיבתו. בדרך, איתר פריטים חשובים נוספים המובאים כאן לראשונה

832 629 Blog

בניין הספרייה הלאומית לפני כחודש.

בין מאות המבקרים שהתקבצו ובאו להתרשם ממשכננו החדש, מציאות יום-יומית מאז נפתח לציבור בחודש אוקטובר, אנו מאתרים את המבקר צליל שחר. צליל, חתנה של המשוררת דורית צמרת-ארנברג ז"ל (1942–2023), יצר עימנו קשר לפני כמה חודשים על-מנת לעניין אותנו בקבלת כתב ידה לשיר "החיטה צומחת שוב" ("החיט"צ" בפי המשפחה), יובל שנים אחרי שנוצר. כמובן שהשבנו בחיוב, והיום הוא יום המסירה. אחרי סיור קצר ושיחה ידידותית בחצר שבקומת המחלקה, מניח צליל את תיקו על השולחן הירוק שבינינו ושולף מתוכו את הפריט היקר.

אנו במחלקה רגילים במחיצתם של כתבי יד, שמראה היערמותם על העמדות שלנו הוא מהתמונות הטיפוסיות של חלל העבודה. ובכל זאת, לא בכל יום עובר תחת ידינו גילום מקורי, ראשוני ממש, של יצירה שהפכה לנחלת הכלל. והרי כזה הוא "החיטה צומחת שוב" של דורית צמרת, משירי הזיכרון הידועים ביותר במדינת ישראל כבר מעל לארבעה עשורים. ראשיתו בתודעה וביומרות צנועות בהרבה וככזה הוא מתגלה לעינינו בכתב היד. לפנינו דף שורות בודד. מצבו בשנתו ה-50 טוב מאוד. הגימור האדום בצד ימין עם נקבי התיוק בשוליים מעידים כי נתלש מחפיסת דפים זהים. ניכר כי קופל בעבר לשניים; אולי הוכנס בין דפי ספר, אולי לכיס חולצה. מילות השיר, עדיין ללא כותרת מעליהן, כתובות בעט כחול. עיון בהן מגלה כמה מחיקות, ביטוי להלכי מחשבה ראשוניים של המשוררת. בצידן תיקונים לפי הנוסח המוכר. צמרת לא השקיעה במחיקות והסתפקה במשיכה דקה של קווים אנכיים, המאפשרים זיהוי בנקל של המילים מאחוריהם. את התיקונים הבולטים יותר אנו פוגשים במילות הפזמון הידוע, שנרשם תחילה באופן הבא:

"זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית / איכה הרחקתם כה ולא תוכלו לשוב / אתם כבר לא תראו זאת, כבר אין לכם עינים / אך החיטה צומחת שוב."

Whatsapp Image 2024 02 11 At 12.55.45
"החיטה צומחת שוב" בכתב ידה של דורית צמרת

כתב היד נעדר חתימת המחברת ותאריך הכתיבה, צדו השני של הדף ריק. זמן לא רב לאחר-מכן תעתיק צמרת את השיר בגרסתו הסופית על-גבי פיסת נייר אחרת, הפעם בצירוף חתימתה.

מעל ל-100 שירים חיברה דורית צמרת במהלך השנים. בת למייסדי בית השיטה, הייתה מזוהה בכתיבתה עם ההוויה הקיבוצית ואת עיקר שיריה יצרה בעבור אירועי הקיבוץ וחגיו. התוכן אם כן היה מקומי מאוד ואופיין בשנינות קומית ובחריזה משובחת; שירי הווי ונוסטלגיה ("שיר אהבה לפלחים", "תנו לבלה מרטדלה"), חרוזי גיל ("קנטטה לפרוסטטה"), שירים לימי הולדת לקיבוץ ("פזמון לטלפון") ועוד ועוד. מרביתם הותאמו למנגינות מוכרות, לפחות 23 הולחנו במיוחד.

Fl76841131
דורית צמרת, 1975. צילום זה הוא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמין במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית השיטה, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

"החיטה צומחת שוב", החריג כל-כך מבין שיריה (אחד משלושה שסיווגה כ"שירי זיכרון") ושבזכותו התפרסמה, חובר על-ידה במלאת שנה למלחמת יום הכיפורים. אחד-עשר בנים איבדה בית השיטה במלחמה, חמישה מתוכם ביום אחד, ואותה שנה, תשל"ד, עמדה בסימן היגון על החלל שנפער עם נפילתם.

עלון הקיבוץ "שיטים" תיעד רבים מביטויי האבל וההנצחה בשנה זו, החל מימי הלחימה, עם הדפסתן של מודעות הזיכרון לחללים בהיוודע מותם, ועד ליום הכיפורים תשל"ה.

חג המשק, החל בכ"ה בתשרי (תאריך יציאתו בתרפ"ט/1928 לחדרה של הגרעין המייסד, 17 נערים ונערות, והתגבשותו שם כפלוגת עבודה), צוין הפעם ב"מסיבה צנועה ויפה" בעיצומם של ימי הקרבות. צוות העלון פרסם ליום זה, בין היתר, את המילים הבאות:

"'בדמייך חיי'. דברי נבואה קדומים אלה היו למציאות חיינו. ביזע ובדם בשמחות ובאבל אנו בונים את בית השיטה ארבעים וחמש שנים.  
בהגיע עתה הבשורות המרות על קרבנותינו בקרבות מתדפקת בלי הרף השאלה הנוקבת עד תהום: מפני מה ועד מתי יקצור המות בגידולים הצעירים שבשדות חיינו?
בזאת אנו בטוחים: עם ישראל כבר יושב איתן בארצו. לא יהיה דמנו הפקר, לא תחזור השואה ונעמוד במלחמות.     
מלחמת יום הכיפורים הוכרעה בנצחוננו. אך, אבוי, מה נורא התשלום."

חודש לאחר מכן, ב-29 בנובמבר, התייחדה הקהילה עם זכר הנופלים במעמד אזכרה רב רושם, לקראתו אף הודפסה חוברת זיכרון בשם "פְּנֵי חֲבֵרַי".

ב-7 ביוני 1974 נערך בחדר האוכל ערב "שירת יוסף", מיצירותיו בשירה ובמוזיקה של בן הקיבוץ יוסף שריג שנפל בקרב על רמת הגולן ביום החמישי למלחמה. את הערב, בהשתתפות 2000 (!) איש, הנחתה נעמי שמר שאף הלחינה לקראתו את אחד משיריו, "מותי בא לי פתע", ובוצעו בו בין השאר עיבודים מאת חיים ברקני, דב כרמל ופולדי שצמן.

בשעות אחר הצהריים של ה-20 באוגוסט, עשרה חודשים מתום הקרבות, התקיימה בבית העלמין הלווייתם של תשעה מתוך אחד עשר החללים (שניים, משה שחורי ואלי רחמים, הובאו למנוחות בחלקות צבאיות אחרות), שנטמנו עד אז בבתי עלמין ארעיים. דברי ההספד בהלוויה הובאו ב"שיטים" שלושה ימים אחר-כך, וכללו את השורות הבאות:

"שבתם היום אל אדמת בית השיטה.  זקופים ומחייכים, בוטחים ומבטיחים הייתם אך הוכרעתם במלחמה הנוראה.
גדול הכאב ורב האבדן להורים, לרעיות, לילדים ולכל משפחת בית השיטה, על שחיים צעירים ותוססים קופדו באיבם."

לציון המלחמה וקורבנותיה הוצבה אנדרטה משרשראות טנק בדשא מדרום לחדר האוכל ובעקבותיה אף הוחלט על הקמת חדר זיכרון, מרחק לא רב משם, שעד היום עוסק בתיעוד חייהם ובהנצחת זכרם של חברי הקיבוץ שהלכו לעולמם.

בתוך שרשרת האירועים הזו ובהתקרב יום הכיפורים תשל"ה, פנה לדורית צמרת חבר הקיבוץ מוקי פלד, מחברי "הקולית" (חבורת הזמר של הקיבוץ, נקראה לימים "האשקולית"), בבקשה שתחבר שיר לזכר הנופלים.

בשיר, כפי שפורסם לא אחת, עמדה על הפער, ועל התקווה שבו, בין האובדן הקשה לבין שראו עיניה במרחבים סביב הקיבוץ; כי בעוד שבעבור המשפחות השכולות, חבריה הקרובים, הזמן עצר מלכת, השדות מאופק ועד סף התגלו להם באותה שנה בתנועתם החוזרת של זריעה, צמיחה וקציר והרמות מצפון לקיבוץ, עליהם נהגה ללכת, השקיפו על חרובים וזית וגלבוע ומתוך ההבנה כי הנוף הזה, האהוב כל כך על כל מי שגדל בבית השיטה, יישאר אף אחרי לכתה, תיקנה דורית את סיום השיר ל"הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית" (ראו התיקון בכתב היד). באופן הזה הצליחה לבטא את החיבור הכללי בסביבתה לאדמות העמק ואת היותם מקור לנחמה, כפי שאגב עולה לא אחת מרשימות החברים בגליונות "שיטים", כמו גם מהעיסוק האינטנסיבי בהם על הנעשה "במשק ובעבודה".

את השיר ייעדו לטקס יום הכיפורים, שהוקדש באופן מסורתי לאזכרת נשמות חברי הקיבוץ שהלכו לעולמם בשנה החולפת (16 שנים מאוחר יותר, ב-1990, תושמע באותו הטקס בכורת הפיוט "ונתנה תוקף" בלחנו של יאיר רוזנבלום ובשירתו של חנוך אלבלק). לאור מאורעות אותה שנה הוחלט להפחית מן הצער ולשנות את מתכונת הטקס. לא עברו על שמות הנופלים והנפטרים ולטקס הותאם אופי "פיוטי-הגותי ומוסיקלי".

בשלב הזה נמסרו המילים לחיים (יוקי) אהוביה, מלחין מקומי וזמר באס מוצלח (חבר "הקולית" גם הוא), שאת שיריו דורית אהבה. חודשים רבים (הגרסאות משתנות בין חצי שנה לשנה) היו המילים בחזקתו, ויוקי כבר זרע וקצר את החיטה של שנת תשל"ה אבל מנגינה לשיר לא נתחברה.

למרות זאת, אנחנו מזהים הדהוד אפשרי של המילים ונסיבות כתיבתן לתוך נוסח "יזכור" שהושמע בטקס יום הכיפורים תשל"ו:

"כבדה מאוד מלחמת יום הכיפורים בפני הנוראה בסכנות. א ח ד  ע ש ר  [רווחים במקור] חברים שיכלה בית השיטה במערכה. תהומי הכאב על מות האב לבניו, על מות הבן לאמו, על מות האח והריע. מהות אנושית יקרה מקופלת באדמת המנוחות. בבית-העלמין שלנו מלבלבים עצים רעננים, מסביב שדות נחרשים, מטעים מוריקים, הוד העמק מעוטר נופיו."

חלפו שנתיים ובאותה תקופה, ראשית 1978, החלו נרקמות ההכנות לקראת חגיגות היובל לבית השיטה (התאריך הוקדם הפעם הזאת לאלול בשל החשש מגשמים). מארגני החג החליטו שלמופע המרכזי יקדים מעמד "יזכור" לחללי הקיבוץ ומתיו, בליווי שירה של צמרת, ארבע שנים אחרי כתיבתו.

בנסיבות הללו הועבר השיר לנעמי שמר, באמצעות חברת ילדותה מעמק הירדן דיתה פרח (בת למייסדי דגניה א'). ואולם, גם עליה לא הייתה המלאכה קלה בחיבור מנגינה למילים הכואבות ובקיץ, כחודשיים לפני החגיגות, החליטה למוסרן למלחין חיים (הניק) ברקני מקיבוץ שער הגולן. וכך תיאר ברקני את קבלת המילים ברשימתו האוטוביוגרפית "שיר נולד : הרהורים וקצת אינפורמציה":

"יום אחד קיבלתי מכתב מנעמי שמר. היא כתבה לי: 'דורית צמרת מבית-השיטה שלחה לי שיר שלה עם בקשה לכתוב לו מנגינה. השיר יפהפה, אבל קשה, מדובר בו בבנים שלא חזרו. אינני מסוגלת נפשית להתמודד עם השיר, אני מעבירה אותו אליך. יש בו חומר-נפץ רגשי רב, אבל אני תקווה שאתה עם רגישותך לנושא תוכל לנסות וגם להצליח.'"

ברקני, כזכור, השתתף בערב "שירת יוסף" לזכרו של יוסף שריג ב-1974. מסתבר שלצד ההצלחה של הערב, שנזקפה בין השאר לזכותו, נשמעה מקרב כמה מחברי בית השיטה ביקורת קשה על עצם קיומו של ערב בעבור זכרו של יחיד, בעוד עשרה בנים נוספים נפלו במלחמה. ברקני יצא מאותה חוויה ב"אי-שקט נפשי בשל תחושת השותפות באשמה על חוסר צדק ואי היכולת לשנות את המצב". האפשרות לחבר מנגינה לשיר על כלל הנופלים הייתה אם כן הזדמנות עבורו לסגירת מעגל ולתשלום חוב אישי.

תוכנייה ל'שירת יוסף'
תוכנייה לערב "שירת יוסף". ברקני יצא ממנו ב"אי-שקט נפשי"

פרוטוקול וועדת החג, שהשתמר בארכיון הקיבוץ, תיעד את שלב חיבור המנגינה על-ידי ברקני וכך נרשם בו ביחס לישיבת הוועדה ב-3 באוגוסט, 1978:

"עדיין לא ברור אם תהיה מקהלה. יהיה גם יזכור לכל הנפטרים והחללים בליווי שיר שכתבה דורית ונמצא בהלחנה אצל חיים ברקני."

ברקני, לפי עדותה של אשתו הלינה, הלחין את השיר בתוך חצי שעה, לא לפני שכאב אותו במשך שבועיים. כתב יד התווים המסוגנן, שהעתק ממנו נמסר גם הוא למחלקת המוזיקה, נחתם על-ידו בפשטות: "אוגוסט 1978".

2498155 0001
תווי השיר בכתב ידו של חיים ברקני

עד סוף אותו חודש הוחלט בחיוב על השתתפות מקהלה וחבורת הזמר "הקולית" החלה בחזרות לשיר, אותו ביצעה לראשונה ב-14 בספטמבר, עם יוקי ומוקי מיודעינו בתפקיד הבאס.

לצורך הכנת הכתבה הצלחנו לאתר בארכיון בית השיטה את קטע הווידאו המקורי של חגיגות היובל שנפתחו כאמור בביצוע הבכורה של "החיטה צומחת שוב", ואנו משתמשים בהזדמנות הזו לצורך הצגתו בפרסום ראשון.

בסרטון: הקלטת הבכורה בחג ה-50 לבית השיטה, 14 בספטמבר 1978. חברי "הקולית" מימין לשמאל: מוקי פלד, חיים (יוקי) אהוביה, איציק ארד, חנוך אלבלק, שולה אלבלק, בתיה לוטן, רוני יוניש, רינה ארז, אלה האריס

העיבוד בהקלטה, לתשעה זמרים וזמרות בליווי פסנתר, חליל וגיטרה, נכתב על-ידי צביקה ארבל, מנהלה המוזיקלי של "הקולית" באותה תקופה. אנו מזהים כאן גיוון תכוף בהולכת הקולות, באופן בו בתי השיר והפזמון נשמעים אחרת בחזרתם ועומדים כל אחד בצורתו הייחודית. העיבוד מאופיין גם בארגון מושכל של הקולות השרים לצורך הבלטת חלקים בפזמון (כגון הצטרפות כלל המקהלה לשירת "אבל אתם הן לא תוכלו לשוב" לאחר אוניסון הזמרות שורה קודם לכן). ארבל אף משמיט, לאותו הצורך, את החזרה על השורה "השביל עם השדרה ובשמים עיט", כפי שנכתבה על-ידי ברקני בכתב היד. תוצאת ההשמטה בשירת המילים המסיימות "אך החיטה צומחת שוב" פעמיים ברצף, חזרה שאינה שכיחה כלל בגרסאות אחרות של השיר.         

לא ניתן להתעלם מן העובדה שבהקלטה זו כל חברי וחברות המקהלה הכירו באופן אישי את הנופלים מושאי השיר, ועל-כן מקבל הביצוע נופך היסטורי מרגש במיוחד. 

חצי שנה אחר-כך שיחזרה "הקולית" את הביצוע וחתמה איתו את טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בחדר האוכל.

אבל היה זה רק ב-1983, על רקע רשמי המלחמה בלבנון, ש"החיטה צומחת שוב" זכה לתפוצה רחבה עת נכלל באלבומה של חוה אלברשטיין, "נמל בית". לחוויה המטלטלת שעברה בית השיטה באוקטובר 1973, נחשפה אלברשטיין בצורה בלתי אמצעית כשהגיעה להופיע בפני החברים. כאשר ניסתה מרכזת התרבות בקיבוץ לתאם את הופעתה, נענתה על-ידי איש הקשר בתהייה: "לא שמעת שכל האומנים מגויסים לחזית!?" לזאת השיבה נרעמת: "שמעתי, אבל עכשיו גם אנחנו חזית…".

את השיר הכיר לזמרת חיים ברקני עצמו, עימו כבר היו לה שיתופי פעולה (הבולט שבהם מ-1975, בהקלטת "את תלכי בשדה" /"האמנם" בלחן שחיבר שנתיים קודם), והוא נוסף ל"נמל בית" בתזמורו הנפלא של המלחין מנחם ויזנברג.

מאז רבו העיבודים והביצועים והוא הפך כאמור לנחלת הכלל, אך על אותו ביצוע של אלברשטיין כתב ברקני ב-1999 ש"הוא הנכון בין כולם".

דורית צמרת הלכה לעולמה בשנה שעברה, כמעט חמישים שנים לאחר כתיבת השיר שהכניסה אל הנצח. שנה אחר שנה הייתה מקבלת מכתבים מאקו"ם עם הודעות על זכאות לתמלוגים, אך היא התמידה בסירובה לקבלם.

חיים ברקני, עם 250 שיריו, ראה ב"חיטה צומחת שוב" (מס' 118 ברשימת השירים) אחד היפים ביותר שכתב אי פעם. לאחר מותו ב-2001, בחרה משפחתו לחקוק על מצבת קברו את תווי שתי התיבות האחרונות של השיר – הנצחה למפעל חייו.

עיזבונו המוזיקלי, שאותו הגדיר כ"יבול בהחלט מכובד", הועבר אלינו מחדר עבודתו שבשער הגולן בתחילת העשור הקודם. אצורים בו כתבי יד לשירים שזכו לזרי תהילה, כמו גם לאלה שתכליתם הייתה חד פעמית. כולם היו בניו, לכל אחד התייחס ב"אהבה, להט וחדוות יצירה".

השניים, צמרת וברקני, לא נפגשו בחייהם, אך המפגש בין המילים שלה לצלילים שלו בקיץ ההוא של 1978, תרם לפס הקול הישראלי תרומה חשובה ומשמעותית, שאולי, כך נרצה לשער, תהיה לעד.

הערת הכותב

כתב היד במוקד הכתבה מצטרף לאוצרות תרבות נוספים שהולדתם בקיבוץ בית השיטה, ושנמסרו לאחרונה למחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית: קלטות שנמצאו בביתו של חנוך אלבלק ז"ל ובהן הקלטה מספטמבר 1990 עם תיעוד ראשון של יאיר רוזנבלום, בקולו, ללחן שזה עתה חיבר ל"ונתנה תוקף", כמו גם כלל העיזבון של יוסף שריג, שבו התרגשנו למצוא, בין שלל הפריטים הנדירים, דף תלוש ממחברת עם תווי השיר "אור וירושלים" בכתב ידו.

על שניהם, אי"ה, בעתיד.

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

"הולך אדם… ולא תשיב אותו", אבל הסיפורים והמזכרות מהחיים היקרים שהיו לו, יישמרו לעולמי עד

דני פלד ז"ל מחזיק את בנו רן

"זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לא אוֹתוֹ הַבַּיִת אַתֶּם אֵינְכֶם וְלא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב…"

"החיטה צומחת שוב",  דורית צמרת חברת קיבוץ בית השיטה נפרדת מחבריה בשיר.

 

מלחמת יום כיפור גבתה מקיבוץ בית השיטה מחיר נורא: כמעט בכל יום הגיעה ידיעה על בן הקיבוץ שנפל במלחמה או נעדר בקרב. רק בסוף המלחמה נודע המחיר המלא: 11 חברי קיבוץ נפלו ב-19 ימי לחימה. מעט על האנשים החד-פעמיים שהיו, אנחנו יודעים מהסיפורים ומהתמונות בספרי הזיכרון שנכתבו לזכרם וששמורים בספרייה.

אלון שכנע את הוריו לאמץ בתור בן את חברו לכיתה, צ"ופָּה עלה בתור ילד באנייה וכשבגר עבד בתור ימאי, משה אהב את הטבע וכתב מאות מכתבים, יחיאל נולד שלושה שבועות לפני הקמת המדינה ולפני המלחמה לקח שנה חופש ועבד בסיני, יוחי אהב לכתוב ולהעמיק במדעי הרוח, אבל אהב לא פחות את העבודה עם הילדים ואת העבודה בפלחה, גרשון עבד בפרדס, הקים את הדיסקוטק של הקיבוץ וחלם לטוס, לדני היה ראש מלא דמיון והוא עסק בהוראה והמציא פטנטים, יוסף היה מוזיקאי ומשורר וכתב את "ראיתי עיר עוטפת אור", אלי הצטרף לקיבוץ בתור נער, היה עליז ועדין נפש, אהב לשיר בקול רם ותמך במשפחתו, למיכה היו ידי זהב והוא גידל בילדותו תוכי, כלב, נחש קטן, צב-מים ואוגר, נמרוד היה איש חם וחזק, יזם שנסע הרבה לחו"ל מטעם הקיבוץ.

 

להאיר את המתים באותיות של אור

ספרים, חוברות וקבצי זכרון הם עדות בעלת ערך רב לחייהם הקצרים של צעירים מוכשרים, יצירתיים, חרוצים וסקרנים. צעירים בעלי תחומי עניין מגוונים ונטיות לב שונות. אחדים מהם כתבו שירים, אחרים צילמו, כמה מהם חיברו מכתבים ארוכים וגלויי לב לאהובות, לחלקם כבר היו ילדים משלהם שקיוו לגדל כשיחזרו מהמלחמה. היה להם חלק חשוב בחיי משפחתם וחבריהם, בחיי הסביבה שממנה נקרעו, וספרי הזכרון באים לספר על החלק הזה, כך שלא ילך עם הנופלים לאבדון.

 

 אלון אילת ז"ל עם אחותו מיכל

 

בתור קוראים ובתור כותבים של ספרי זיכרון, אנו לוקחים חלק קטן בתיקון עולם, כי הרי מוטל על החיים לזכור ולהזכיר את המתים, וגם להאיר את העולם באור שהיו שהשאירו ושהיו ממשיכים ומאירים איתו אילו יכולים היו להמשיך במסע חייהם.

  

דני פלד ז"ל
דני פלד כותב לאשתו חנה בתקופת מלחמת ההתשה. בתמונה, מחזיק דני את בנו רן

 

אסון בית השיטה

זה היה נורא: 11 חברי קיבוץ נפלו ב-19 ימי לחימה. זה היה מספר החללים הגבוה ביותר בישראל באופן יחסי לאוכלוסיית היישוב.

בתקופת המלחמה לא נערכו לוויות ולא ישבו שבעה. עם קבלת ההודעה הרשמית על מותו בקרב של אחד מהחיילים, התכנסו המשפחה, השכנים והחברים הקרובים. השאר היו עסוקים בעבודה, שכן היה צריך למלא את מקומם החסר של עשרות הבחורים שגויסו. למחרת היום, המשיכו כולם בסדר היום הרגיל וההורים השכולים חזרו לעבודה.

החיים היו חייבים להימשך, למרות הכאב הגדול על מותם של הבנים: אלון אילת, מיכה גולדמן, יוחי גלעד, גרשון דוד, דני פלד, אלי רחמים, יחיאל שונרי, משה שחורי, בנימין שצ"ופקביץ, נמרוד שרון ויוסף שריג.

 

שלומית ומשה שחורי ז"ל. שנה לאחר מותו של משה, נהרגה שלומית בתאונת דרכים

 

הבנים שלא חזרו

לא הייתה כמעט משפחה בבית השיטה שלא הייתה קשורה לנפגעים, והחיים בקיבוץ מעולם לא חזרו להיות כפי שהיו לפני המלחמה. "למרות העצב הנורא, בכל זאת זרעו את השדות, ובכל זאת הגשם ירד, ובאביב היו פרחים כל כך צבעוניים, והחיטה הייתה כל כך גבוהה, ואנחנו לא יכולנו להבין איך הכול פורח ומאיר אחרי אסון כזה. מהמקום הזה נולד "החיטה צומחת שוב", מספרת דורית צמרת בת הקיבוץ, שכתבה את השיר שמסמל יותר מכל את מלחמת יום כיפור.

 

לחצו להגדלה

 

רק תשעה חודשים לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, הובאו לקבורה בקיבוץ בית השיטה 9 מבין 11 חללי הקיבוץ אשר נפלו במלחמה.

כאב שאין לו מרפא

נפילת 11 הבנים הותירה צלקת כואבת במיוחד אצל בני המשפחות, החברים וחברי קיבוץ בית השיטה.

הזמן רק מעמיק ומרחיב את הצלקת; חלוף השנים אינו מעמעם או מעלים את הזיכרון, הכאב והאבל. המלחמה גם שינתה את מסלול החיים של אלה שנותרו: ילדים שהתייתמו גדלו בצל המוות וההתמודדות עם האובדן, נשים שבני זוגן נפלו ניסו להקים חיים חדשים, אך לא תמיד הצליחו להשתקם, ההורים ששכלו את ילדיהם, חיים עם הצער כל חייהם. על האבל נוסף גם החשש מן השכחה. החשש של ההורים ששכלו את ילדיהם שלא יזכרו אותם לאחר שהם עצמם כבר לא יחיו. על כן רבים רואים חשיבות בביטוי כלשהו, שינציח את הנופלים. מיד לאחר המלחמה, בקיבוץ בית השיטה, נעשו מאמצים להנציח את סיפורם של הבנים, בחוברות אשר יצאו לאור לזכרם.

החוברות מלאות במכתבים שכתבו הבנים למשפחות ולחברות, בסיפורים ורשימות שכתבו בימי בית הספר ואחרי כן, ובתצלומים שלהם. לכל אלה נוספו קטעי זיכרונות על הבנים, שכתבו בני המשפחות והחברים שהכירו אותם, זיכרונות שמאירים צדדים באופיים ובדרך חייהם. הם מספרים על המהות של חייהם, וגם על התקווה שהשאירו.

מוֹתִי בָּא לִי פֶּתַע.

כְּאַחַד הָאָדָם יָדַעְתִּי כִּי קָרֵב,

וְשֶׁבַע חָיִיתִי,

בְּתֹם, בְּעֹז וּבְתִפְאֶרֶת.

בְּכָחֹל, בְּיָרֹק,

וּבְטַעַם הַמִּסְתּוֹרִין וְהַדְּבַשׁ שֶׁל הַיָּפָה.

מוֹתִי בָּא לִי פֶּתַע

וְאֵינִי זוֹכֵר אִם בְּרַעַם הָאֵשׁ

אוֹ בֵּין קִירוֹת הַפַּח הַזּוֹעֲקִים,

אוֹ שֶׁמָּא בַּלָּבָן – לָבָן הַדּוֹמֵם לְבַסּוֹף.

עַכְשָׁו

אֲנִי

אֵינִי זוֹכֵר.


6.2.72 יוסף שריג

שירו הנבואי של יוסף שריג ז"ל שהופיע בקובץ שיריו עשרים שירים שיצא שנה אחרי מותו

 

קטע שכתב התלמיד שיהיה ללוחם גרשון דוד ז"ל

 

מלאכת איסוף ושימור הזיכרון

כיוון שספרי זיכרון שייכים לסוג היצירות האישיות שברוב המקרים יוצאות בהוצאה משפחתית, קשה מאוד להגיע אליהם. אנו בספרייה הלאומית שואפים לאסוף ולשמר כל אחד ואחד מהספרים הללו.

אנו עושים זאת לא רק מתוקף החוק שמחייב אותנו לדאוג לכך שכל פרסום הרואה אור בארץ יגיע אלינו, אלא בעיקר מפני שאנו מאמינים בחשיבותו של חומר זה. ספרים וחוברות אלה מהווים תמונה של היחיד כמו גם תמונה של דור.

בשביל לאסוף את ספרי הזיכרון הללו, אנו זקוקים לעזרתכם. אם יש לכם מידע על ספרי זיכרון שאינם מופיעים באוסף הספרייה נודה לכם אם תסייעו לנו ותיידעו אותנו, ואולי אפילו תשלחו לנו, חוברות ספרים או ספרים דגיטליים שהוצאתם בעצמכם או שנמצאים בידיכם, כדי שנוכל לשמור אותן ואת זיכרון הנופלים למען הדורות הבאים. כדי שנוכל להמשיך לספר עליהם.

 

הסיפור על ציפציף, הנסיך הקטן מפלוגה ב'

לֹא יִרְאֶה עוֹד כִּבְשָׂה שֶׁאוֹכֶלֶת פֶּרַח: 50 שנה אחרי שנכתב, מצאנו סיפור קצר של יהונתן גפן ששופך מעט אור על תעלומת זהותו של "הנסיך הקטן"

יהונתן גפן הנער. מתוך ארכיון מושב נהלל, פרויקט רא"י

פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בְּלֵב הַמִּדְבָּר
יָפָה שְׁקִיעַת שֶׁמֶשׁ לְלֵב עָצוּב
צִיַּרְתִּי לוֹ עֵץ וְכִבְשָׂה עַל נְיָר
וְהוּא הִבְטִיחַ לִי שֶׁיָּשׁוּב

הַנָּסִיךְ הַקָּטָן מִפְּלֻגָּה ב'
לֹא יִרְאֶה עוֹד כִּבְשָׂה שֶׁאוֹכֶלֶת פֶּרַח
וְכָל שׁוֹשָׁנָיו הֵן קוֹצִים כָּעֵת
וְלִבּוֹ הַקָּטָן קָפָא כַּקֶּרַח

וְאִם אֵי פַּעַם תַּגִּיעוּ לְכָאן
תֵּדְעוּ שֶׁכָּאן הוּא חֶרֶשׁ צָנַח
וְקוֹל הַנְּפִילָה מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁמַע
בִּגְלַל הַחוֹל הָרַךְ

וְהָיָה אִם יוֹפִיעַ שָׁם יֶלֶד קָטָן
שֶׁפָּנָיו שׁוֹתְקוֹת וְשֵׂעָר לוֹ זָהָב
תֵּדְעוּ שֶׁזֶּה הוּא וְהוֹשִׁיטוּ לוֹ יָד
וְלַטְּפוּ אֶת אֲבַק הַמִּדְבָּר מֵעֵינָיו

וְאָז תַּעֲשׂוּ עִמִּי חֶסֶד קָטָן
כִּתְבוּ נָא מַהֵר לְכָל אִמּוֹתֵינוּ
שֶׁיִּרְוַח לָהֶן קְצָת וְיָפוּג צַעֲרָן
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָזַר אֵלֵינוּ

הַנָּסִיךְ הַקָּטָן מִפְּלֻגָּה ב'
לֹא יִרְאֶה עוֹד כִּבְשָׂה שֶׁאוֹכֶלֶת פֶּרַח
וְכָל שׁוֹשָׁנָיו מִתְיַפְּחוֹת כָּעֵת
כִּי לִבּוֹ הַקָּטָן קָפָא כְּקֶרַח

פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בְּלֵב הַמִּדְבָּר…

(הנסיך הקטן, מילים: יהונתן גפן, לחן: שם טוב לוי)

 

"הנסיך הקטן מפלוגה ב'" הוא אחד השירים האהובים והנוגים ביותר בזמר העברי. ולמרות ההתרעמות של מחברו, יהונתן גפן – שהדגיש ששיריו נכתבו לחיים ולא למתים, והיה מעדיף שהשיר יושר בכל יום, או ביום האהבה למשל – הוא גם מהשירים המושמעים ביותר בכל יום זיכרון. גפן לקח קלאסיקה עולמית ונטע אותה במציאות הישראלית העצובה באופן שמעורר הזדהות בכל אחד מאיתנו. השאלה שנותרה בלב השומעים מאז פרסום השיר המולחן בשנת 1975 ועד היום היא מיהו אותו נסיך קטן. מה היה שמו, ואיך נראו פניו?

היו לו עינים כחולות. לא, אפורות. אפור-כחול, כחול-אפור. כשהוא היה צוחק… הוא היה צוחק? כן, הוא היה צוחק. הוא היה חי. מה שבטוח זה שהן לא היו חומות, העינים. חומות הייתי זוכר. או אפור או כחול. אמא שלו, השכולה, לה יש עינים לבנות. זה מוזר, אשה יפה, לא זקנה, עם עינים לבנות.

(מתוך "ציפציף", סיפור שפרסם יהונתן גפן במעריב באפריל 1972)

 

סליחה על הספוילר, אבל גם בסוף הכתבה הזאת זהותו של הנסיך הקטן מפלוגה ב' תישאר עלומה. מה שכן, נוכל להציע לכם סיפור קצר – ספק בדוי, ספק אמיתי (ככל הנראה גם וגם) – שפרסם גפן לפני חמישים שנה ושופך מעט אור על התעלומה המסקרנת. מדובר בסיפור בשם ציפציף, שכתב גפן במסגרת טורו הקבוע בעיתון מעריב ב-21 באפריל 1972, שנה וחצי לפני מלחמת יום הכיפורים שבה איבד חברים רבים.

אבל גם ציפציף לא הפיג לגמרי את המסתורין. רק בזכות טור שכתב גפן 35 שנה לאחר מכן, באוגוסט 2007, גם הוא במעריב, למדנו שציפציף היה כינויו של חייל כחוש ששירת עם גפן בפלוגה ונהרג מאש כוחותינו באחד מאימוני הקיץ. בזכות הטור המאוחר הצלחנו לקשור בין ציפציף ובין הנסיך הקטן מפלוגה ב', גיבור שירו של גפן. ציפציף, מתברר, הוא הוא הנסיך.

ציפציף, הסיפור המקורי של יהונתן גפן שהתפרסם בעיתון מעריב, 21 באפריל 1972

הסיפור ציפציף קשה לקריאה, ולכן ניסינו לסכם עבורכם את עיקרו. הסיפור נפתח בהאשמה המוטחת אל מיכה הקצין. לא ברור מיהו המאשים, ייתכן שזו אימו של ציפציף: "אני רוצה אותו בחזרה. למה לקחתם אותו?". למיכה אין תשובה מלבד "לא לקחנו אותו. הוא היה גיבור. הוא מת על ראש הגבעה".

בביתו של ציפציף נפתחת תערוכה שלא נגמרת לעולם: "תמונות מהטירונות ומהצניחה הראשונה. הכומתה שלו תלויה על הקיר, מעל הפסנתר". המספר מתרגז על כך שציפציף, שעכשיו נחשב לגיבור, לא היה בחייו אלא בחור צעיר שכתב שירים ולא התאים לחיי הצבא. "אילו הם ידעו כמה מגוחך נראה עם הכומתה הענקית הזאת שכיסתה לו את האזניים – בודאי היו מורידים אותה מזמן. אבל הם לא יודעים. לא אומרים להם שום דבר, רק הוא היה גיבור הוא היה גיבור הוא היה גיבור".

המסר הזה שציפציף היה גיבור הסתדר היטב עם מה שהאמינו וקיוו הוריו של ציפציף הצנום לפני גיוסו: "אחרי הצבא הוא יהיה גבר!" אמרו הוריו זה לזו. "הצבא יעשה ממנו בן אדם". "הוא יכיר אנשים". "הוא יצא עם בחורות". "הוא ילמד סדר ומשמעת". "הוא יחזור איש". "בן אדם". "גבר".

בסיפור של גפן נהרג ציפציף בקרב יחד עם חבריו: "כולם נפלו על תל אבו-חרא. גבעה מטורשת ברמה". גופתו של ציפציף לא אותרה, ולכן חבריו חולמים שברח לארגנטינה או ברזיל, ושהוא חי, רחוק מהמלחמה: "יושב מול מדורה קטנה, בלי אצבעות ובלי דיסקית, משכל רגליו ומביט בגחלים".

הסיפור מסתיים כשאקים רוזנבלאט, חייל מפלוגה ב', היחיד מהחבורה שנותר בחיים, אוזר אומץ לטלפן לאימו של ציפציף ומגלה שהמשפחה עזבה את ביתה והיגרה לדרום אמריקה. והסיפור נחתם בתקווה עמומה, מרירה ופנטסטית: "לדרום אמריקה? חשב אקים. אז אולי הוא עוד חי. אולי מצאו אותו. אולי הוא כתב מכתב ואמר: אני כאן, תקטפו קצת שסק ותבואו. גרבים לא צריך. יש לי מספיק, רק תבואו".

בסיפור של גפן אנחנו מקבלים כמה פרטים ביוגרפיים על ציפציף, אך מרביתם כנראה רק מטשטשים את זהותו האמיתית. השם שניתן לציפציף בסיפור הוא אהרון (רוני) אלקלעי, וצוין שגדל בהרצליה. לא מצאנו תיעוד באתר יזכור על חלל בשם זה.

טוראי 956707 אהרון אלקלעי (ציפציף) היה ילד שהתגייס לצבא. מכנסי העבודה היו תלויים עליו כשק וכל חולצה מנומרת נראתה עליו כשמלת ערב ארוכה. תמיד היה טורח ומהדק את הבגדים לגופו בחגורות, חבלים, חוטי ברזל וכל שבא לידו. עד שמצא באפסנאות קסדה שלא תסתיר את עיניו, התחילה המלחמה. ילד תמים. פעם כמעט נהרג באימונים כשהאמין שלתותח ללא רתע באמת אין רתע.

(קטע נוסף מתוך "ציפציף", הסיפור שפרסם יהונתן גפן במעריב באפריל 1972)

 

חזרה לחיים האמיתיים: את החייל ציפציף פגש גפן בשירותו הצבאי. בטור המאוחר משנת 2007 סיפר כי ציפציף, שנקרא כך משום קומתו הנמוכה, "היה ילד קטן שכותב שירים ומתעלף אחרי ריצה של 200 מטר". אותו, את החלל שלא התאים לצבא הקשוח, ליהק גפן בדמותו של הנסיך הקטן, גיבור ספר הילדים האהוב של הסופר והטייס הצרפתי אנטואן דה סנט-אכזופרי.

השיר "הנסיך הקטן", שלימים יהפוך לקלאסיקה, התפרסם אף הוא בטור של גפן במעריב, כשנתיים לאחר שפורסם הסיפור ציפציף. בטור הזה נתקל המוזיקאי שם טוב לוי, והשיר תפס לו את העין ואת הלב. לוי הלחין את השיר וצירף אותו לאלבומה הראשון והיחידי של להקת "קצת אחרת", שיצא בשנת 1975.

את הטור שבו פורסם לראשונה השיר "הנסיך הקטן" לא הצלחנו לאתר. לדברי גפן, הוא התפרסם לאחר מלחמת יום הכיפורים. אבל במהלך החיפושים אחרי השיר גילינו את הסיפור שקדם לשיר. הסיפור על ציפציף.

מכיוון שהסיפור ציפציף קרוב יותר לכאב הנפילה והושפע מההלם שהותיר, נעדר ממנו לחלוטין טון ההשלמה שאפשר לזהות בשיר "הנסיך הקטן".

כששאלנו את גפן אם יסכים לשתף אותנו בזהות הנופל ששימש השראה לשירו, כתב לנו רק שהוא "מעדיף שלא לנקוב בשמו של החייל". אך גם אם היה נודע לנו שמו, והיינו יכולים לראות את פניו של הנסיך הקטן מפלוגה ב' – הצעיר הרגיש והתמים שהלך מאיתנו לפני חמישים שנה לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח. וגם, לפי הסיפור שכתב גפן מייד לאחר נפילת חברו, לא יכתוב עוד שירים.

השיר לו יהי ומלחמת יום כיפור

הסיפור מאחורי השיר המוכר, הבית שכמעט לא מושר והתגובות המרגשות שקיבלה נעמי שמר עם פרסומו

לקריאה נוספת על השיר "לו יהי" לחצו כאן

אם יש בכוחו של שיר לסמל אירוע נוראי כמו מלחמה, הרי ש"לו יהי" מסמל יותר מכל את מלחמת יום הכיפורים. מפתיע לכן לגלות שראשית דרכו של השיר הייתה לפני המלחמה, כשביקשה נעמי שמר להתאים לעברית את "Let it be" של לנון ומקרתני, ולקרוא לשיר "לו יהיה".

בימיה הראשונים של המלחמה כתבה שמר מילים לשיר, מילים שהיו הבעה של תקווה ותפילה אישית לשובם בשלום של החיילים. תחילה שימשה המנגינה של השיר המקורי של החיפושיות כמנגינת השיר, אך בהשפעת בעלה, מרדכי הורביץ, החליטה שמר להלחין לו מנגינה חדשה.

וכך, בעיצומה של המלחמה, חיברה שמר לחן מקורי, ואף השמיעה את השיר בטלוויזיה הישראלית, בערב חג הסוכות של שנת 1973. הביצוע בתכנית "מפגש אמנים" הכה גלים מיד ועורר התרגשות עצומה. עד מהרה נפוץ השיר גם בקרב החיילים, תודות לביצוע של חוה אלברשטיין ולהקת "הגשש החיוור".

בתוך זמן קצר, הוצפה נעמי שמר בתגובות מהציבור. השיר היה לתפילה שנישאה בפי כל. המלים והלחן פרטו על מיתרים עמוקים בלבם של רבים. ארכיון נעמי שמר בספרייה הלאומית – שכתב היד של השיר שמור בו – כולל מכתבים רבים מכל שדרות העם, ובהם הבעות של התרגשות וסיפורים אישיים המעידים על הפיכתו של "לו יהי" לאחד מנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית ולתפילה שאיחדה את הישראלים באותם ימים.

"לו יהי" בכתב ידה של נעמי שמר, מתוך אוסף המוזיקה של הספרייה הלאומית. לחצו על המכתב להגדלה

"לפני כמה שבועות ישבנו וכרגיל שוחחנו עליהם, עליהם, על אלה שאינם איתנו. ופתאום על רקע השיחה עצובה שמענו את שירך ונדמנו. הרגשנו כאילו מצאנו את התשובה למה שאנחנו מנסים לבטא, לו יהי.. לו יהי… ואכן בלי בושה מצאנו עצמנו מוחים דמעה…", כך כותב רב"ט אילן בכר בימים האחרונים של חודש דצמבר 1973.

המכתב של רב"ט אילן בכר

יומיים לאחר ההכרזה על הפסקת האש, כותב לה חייל: "נעמי, קשה לבטא במלים את שהלב מרגיש לגבי שירך 'לו יהי'. כן תמשיכי! שלך, חייל אלמוני".

מכתב החייל האלמוני

לא רק חיילים שאבו עידוד מהשיר המרגש. משפחת סנש מחיפה, מספרת לנעמי שמר שמלות השיר "עזרו לי לעבור על הקשה ביותר שידעתי עד כה, את חוסר הוודאות. עד הידיעה על הימצאו של הבן בשבי המצרי… שיר זה שלך, היה כעין תפילה בשבילי, כעין תפילה העוזרת לאדם מאמין ומרגיעה אותו".

המכתב של משפחת סנש

ב-19 באוקטובר, עוד בימי המלחמה, כותבת שיאונה רביצקי לנעמי שמר כיצד הביאה את השיר לבית הספר שבו היא מלמדת: "הוא מושר אצלנו ממש כתפילה".

המכתב של שיאונה רביצקי

ברכה ורדי, אלמנת המלחמה, כותבת לה בדצמבר 1973, ומספרת לה שבנה שר את השיר שכעת "קיבל משמעות כפולה ומכופלת…" ומוסיפה: "בעברי על פני מכתבי אל בעלי, בטרם ידעתי על נפילתו, מצאתי כי העתקתי את שירך אליו כדי שיידע גם הוא את תפילתך-תפילתנו, כל העם והילדים. המכתב שבאלי כשאר המכתבים שכתבתי אליו, זולת אחד שהגיע עדיו, ותפילתנו – בחלל אבדה".

מכתבה של ברכה ורדי

הבית השני של השיר הושמט מחלק גדול מהביצועים, שכן שמר חשה שהוא נוגע בחוויה קשה במיוחד, האפשרות לקבל את הבשורה על נפילת חייל ("אם המבשר עומד בדלת…"), גם אם הבית מביע תקווה שתהיה זאת בשורה טובה. בתה של נעמי שמר, ללי, מסרה לאנשי מחלקת המוזיקה של הספרייה הלאומית את הדברים הבאים על השינוי הזה במלים:

​"מעולם לא דיברתי עם אמא על השינוי, אבל כידוע לך (במיוחד) היא ביצעה שינויים בשירים באופן חופשי, לעתים בהגהה האחרונה של הספרים. מהיכרותי איתה ובזהירות המתבקשת, לדעתי:

א) הבית הזה מפר את האיזון העדין בין העצב והתקווה בשיר. כל כולו יגון ומשאלת מוות (מפריחה ומאסיף!​), ואילו בלעדיו נשמר האיזון בין ה​מפרש הלבן והאופל לאורך השיר כולו;

ב) מתוך קשב לשפה העכשווית של זמנה במקביל לכל רובדי הלשון העשירים בהם שלטה, היא הבחינה בשינוי שחל במשמעות המילה "מבשר" במציאות חיינו, בשונה מזו המסורתית-מקראית. היום המבשרים משמעם משלחת משרד הביטחון, והבשורה בפיהם לעולם לא טובה.."​​

הבית השני של "לו יהי" בכתב ידה של נעמי שמר, מתוך אוסף המוזיקה של הספרייה הלאומית

 

ומה היה לנעמי שמר לספר על השיר ועל נסיבות כתיבתו? מסמך השמור בספרייה הלאומית (יחד עם כתב היד המקורי) מספק לנו תשובה, ובמילותיה של שמר עצמה. וכך כתוב בו:

"בקיץ 73' הרבו להשמיע ברדיו את Let It Be של הביטלס.

השיר מצא חן בעיניי, אבל לא אהבתי את השם העברי שנתנו לו – "שיהיה". בלבי קראתי לו לו יהי, ותכננתי להכין לו גרסה עברית בשם זה.

באותו קיץ פנתה אלי חברתי חוה אלברשטיין בבקשה שאכתוב לה שיר חדש: סיפרתי לה על תכניתי בקשר ל- Let It Be ושתינו שכחנו מזה.

בימים שבין כיפור לסוכות, צלצלה אלי חוה והזכירה לי את השיחה ההיא. היא אמרה שזה דחוף: "יש לי הופעה לנשי טייסים, בואי נעשה את זה". חוה באה לביתי, ולגרסה העברית שהכנתי לה לא היה כבר שום קשר למקור, אלא היו בה הדאגות והחרדות של המלחמה, שפרצה יום-יומיים קודם. בעודנו שרות ליד הפסנתר שלי את השיר החדש שכתבתי, עדיין במנגינת Let It Be, הגיע הביתה בעלי, מרדכי הורוביץ, שהתפנה לרגע מן המילואים. הוא שמע את השיר החדש ואמר "אני לא אתן לך לבזבז את השיר הזה על מנגינה של זרים: זוהי מלחמה יהודית, ותעשי לה מנגינה יהודית".

אחרי שעה קלה התקשרה אהרונה דין, וביקשה שאופיע בטלוויזיה באותו ערב. בדרך לאולפני הרצליה, במכונית של אהרונה, החלפתי את המנגינה. וכמו במילים – גם במנגינה החדשה כבר הייתה האנחה והמועקה של המלחמה. (יוצא שהשיר של הביטלס היה בבחינת מקפצה – או פיגום – לשיר חדש לגמרי). למחרת, ערב סוכות, שודר בטלוויזיה השיר החדש, בביצועי. הייתי בפרדס-חנה אצל חברתי בתיה שטראוס ז"ל. למחרת בבוקר טלפון מהגששים. מכונית הביאה אותי לגלי צה"ל, זיקו הכין עיבוד, והקלטתי את השיר עם הגששים.

לחווה העברתי את התווים החדשים, ויומיים אחר-כך גם היא שרה את לו יהי בטלוויזיה, במתכונתו החדשה."

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

 

כתבות נוספות

עצוב למות באמצע התמוז: נעמי שמר מנבאת את מותה

"ואלס להגנת הצומח": השיר שנכתב נגד הטרדה מינית

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"