"וכל מה שהיה אולי יהיה לעד"

בניין הספרייה הלאומית לפני כחודש.

בין מאות המבקרים שהתקבצו ובאו להתרשם ממשכננו החדש, מציאות יום-יומית מאז נפתח לציבור בחודש אוקטובר, אנו מאתרים את המבקר צליל שחר. צליל, חתנה של המשוררת דורית צמרת-ארנברג ז"ל (1942–2023), יצר עימנו קשר לפני כמה חודשים על-מנת לעניין אותנו בקבלת כתב ידה לשיר "החיטה צומחת שוב" ("החיט"צ" בפי המשפחה), יובל שנים אחרי שנוצר. כמובן שהשבנו בחיוב, והיום הוא יום המסירה. אחרי סיור קצר ושיחה ידידותית בחצר שבקומת המחלקה, מניח צליל את תיקו על השולחן הירוק שבינינו ושולף מתוכו את הפריט היקר.

אנו במחלקה רגילים במחיצתם של כתבי יד, שמראה היערמותם על העמדות שלנו הוא מהתמונות הטיפוסיות של חלל העבודה. ובכל זאת, לא בכל יום עובר תחת ידינו גילום מקורי, ראשוני ממש, של יצירה שהפכה לנחלת הכלל. והרי כזה הוא "החיטה צומחת שוב" של דורית צמרת, משירי הזיכרון הידועים ביותר במדינת ישראל כבר מעל לארבעה עשורים. ראשיתו בתודעה וביומרות צנועות בהרבה וככזה הוא מתגלה לעינינו בכתב היד. לפנינו דף שורות בודד. מצבו בשנתו ה-50 טוב מאוד. הגימור האדום בצד ימין עם נקבי התיוק בשוליים מעידים כי נתלש מחפיסת דפים זהים. ניכר כי קופל בעבר לשניים; אולי הוכנס בין דפי ספר, אולי לכיס חולצה. מילות השיר, עדיין ללא כותרת מעליהן, כתובות בעט כחול. עיון בהן מגלה כמה מחיקות, ביטוי להלכי מחשבה ראשוניים של המשוררת. בצידן תיקונים לפי הנוסח המוכר. צמרת לא השקיעה במחיקות והסתפקה במשיכה דקה של קווים אנכיים, המאפשרים זיהוי בנקל של המילים מאחוריהם. את התיקונים הבולטים יותר אנו פוגשים במילות הפזמון הידוע, שנרשם תחילה באופן הבא:

"זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית / איכה הרחקתם כה ולא תוכלו לשוב / אתם כבר לא תראו זאת, כבר אין לכם עינים / אך החיטה צומחת שוב."

כתב היד נעדר חתימת המחברת ותאריך הכתיבה, צדו השני של הדף ריק. זמן לא רב לאחר-מכן תעתיק צמרת את השיר בגרסתו הסופית על-גבי פיסת נייר אחרת, הפעם בצירוף חתימתה.

מעל ל-100 שירים חיברה דורית צמרת במהלך השנים. בת למייסדי בית השיטה, הייתה מזוהה בכתיבתה עם ההוויה הקיבוצית ואת עיקר שיריה יצרה בעבור אירועי הקיבוץ וחגיו. התוכן אם כן היה מקומי מאוד ואופיין בשנינות קומית ובחריזה משובחת; שירי הווי ונוסטלגיה ("שיר אהבה לפלחים", "תנו לבלה מרטדלה"), חרוזי גיל ("קנטטה לפרוסטטה"), שירים לימי הולדת לקיבוץ ("פזמון לטלפון") ועוד ועוד. מרביתם הותאמו למנגינות מוכרות, לפחות 23 הולחנו במיוחד.

"החיטה צומחת שוב", החריג כל-כך מבין שיריה (אחד משלושה שסיווגה כ"שירי זיכרון") ושבזכותו התפרסמה, חובר על-ידה במלאת שנה למלחמת יום הכיפורים. אחד-עשר בנים איבדה בית השיטה במלחמה, חמישה מתוכם ביום אחד, ואותה שנה, תשל"ד, עמדה בסימן היגון על החלל שנפער עם נפילתם.

עלון הקיבוץ "שיטים" תיעד רבים מביטויי האבל וההנצחה בשנה זו, החל מימי הלחימה, עם הדפסתן של מודעות הזיכרון לחללים בהיוודע מותם, ועד ליום הכיפורים תשל"ה.

חג המשק, החל בכ"ה בתשרי (תאריך יציאתו בתרפ"ט/1928 לחדרה של הגרעין המייסד, 17 נערים ונערות, והתגבשותו שם כפלוגת עבודה), צוין הפעם ב"מסיבה צנועה ויפה" בעיצומם של ימי הקרבות. צוות העלון פרסם ליום זה, בין היתר, את המילים הבאות:

"'בדמייך חיי'. דברי נבואה קדומים אלה היו למציאות חיינו. ביזע ובדם בשמחות ובאבל אנו בונים את בית השיטה ארבעים וחמש שנים.  
בהגיע עתה הבשורות המרות על קרבנותינו בקרבות מתדפקת בלי הרף השאלה הנוקבת עד תהום: מפני מה ועד מתי יקצור המות בגידולים הצעירים שבשדות חיינו?
בזאת אנו בטוחים: עם ישראל כבר יושב איתן בארצו. לא יהיה דמנו הפקר, לא תחזור השואה ונעמוד במלחמות.     
מלחמת יום הכיפורים הוכרעה בנצחוננו. אך, אבוי, מה נורא התשלום."

חודש לאחר מכן, ב-29 בנובמבר, התייחדה הקהילה עם זכר הנופלים במעמד אזכרה רב רושם, לקראתו אף הודפסה חוברת זיכרון בשם "פְּנֵי חֲבֵרַי".

ב-7 ביוני 1974 נערך בחדר האוכל ערב "שירת יוסף", מיצירותיו בשירה ובמוזיקה של בן הקיבוץ יוסף שריג שנפל בקרב על רמת הגולן ביום החמישי למלחמה. את הערב, בהשתתפות 2000 (!) איש, הנחתה נעמי שמר שאף הלחינה לקראתו את אחד משיריו, "מותי בא לי פתע", ובוצעו בו בין השאר עיבודים מאת חיים ברקני, דב כרמל ופולדי שצמן.

בשעות אחר הצהריים של ה-20 באוגוסט, עשרה חודשים מתום הקרבות, התקיימה בבית העלמין הלווייתם של תשעה מתוך אחד עשר החללים (שניים, משה שחורי ואלי רחמים, הובאו למנוחות בחלקות צבאיות אחרות), שנטמנו עד אז בבתי עלמין ארעיים. דברי ההספד בהלוויה הובאו ב"שיטים" שלושה ימים אחר-כך, וכללו את השורות הבאות:

"שבתם היום אל אדמת בית השיטה.  זקופים ומחייכים, בוטחים ומבטיחים הייתם אך הוכרעתם במלחמה הנוראה.
גדול הכאב ורב האבדן להורים, לרעיות, לילדים ולכל משפחת בית השיטה, על שחיים צעירים ותוססים קופדו באיבם."

לציון המלחמה וקורבנותיה הוצבה אנדרטה משרשראות טנק בדשא מדרום לחדר האוכל ובעקבותיה אף הוחלט על הקמת חדר זיכרון, מרחק לא רב משם, שעד היום עוסק בתיעוד חייהם ובהנצחת זכרם של חברי הקיבוץ שהלכו לעולמם.

בתוך שרשרת האירועים הזו ובהתקרב יום הכיפורים תשל"ה, פנה לדורית צמרת חבר הקיבוץ מוקי פלד, מחברי "הקולית" (חבורת הזמר של הקיבוץ, נקראה לימים "האשקולית"), בבקשה שתחבר שיר לזכר הנופלים.

בשיר, כפי שפורסם לא אחת, עמדה על הפער, ועל התקווה שבו, בין האובדן הקשה לבין שראו עיניה במרחבים סביב הקיבוץ; כי בעוד שבעבור המשפחות השכולות, חבריה הקרובים, הזמן עצר מלכת, השדות מאופק ועד סף התגלו להם באותה שנה בתנועתם החוזרת של זריעה, צמיחה וקציר והרמות מצפון לקיבוץ, עליהם נהגה ללכת, השקיפו על חרובים וזית וגלבוע ומתוך ההבנה כי הנוף הזה, האהוב כל כך על כל מי שגדל בבית השיטה, יישאר אף אחרי לכתה, תיקנה דורית את סיום השיר ל"הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית" (ראו התיקון בכתב היד). באופן הזה הצליחה לבטא את החיבור הכללי בסביבתה לאדמות העמק ואת היותם מקור לנחמה, כפי שאגב עולה לא אחת מרשימות החברים בגליונות "שיטים", כמו גם מהעיסוק האינטנסיבי בהם על הנעשה "במשק ובעבודה".

את השיר ייעדו לטקס יום הכיפורים, שהוקדש באופן מסורתי לאזכרת נשמות חברי הקיבוץ שהלכו לעולמם בשנה החולפת (16 שנים מאוחר יותר, ב-1990, תושמע באותו הטקס בכורת הפיוט "ונתנה תוקף" בלחנו של יאיר רוזנבלום ובשירתו של חנוך אלבלק). לאור מאורעות אותה שנה הוחלט להפחית מן הצער ולשנות את מתכונת הטקס. לא עברו על שמות הנופלים והנפטרים ולטקס הותאם אופי "פיוטי-הגותי ומוסיקלי".

בשלב הזה נמסרו המילים לחיים (יוקי) אהוביה, מלחין מקומי וזמר באס מוצלח (חבר "הקולית" גם הוא), שאת שיריו דורית אהבה. חודשים רבים (הגרסאות משתנות בין חצי שנה לשנה) היו המילים בחזקתו, ויוקי כבר זרע וקצר את החיטה של שנת תשל"ה אבל מנגינה לשיר לא נתחברה.

למרות זאת, אנחנו מזהים הדהוד אפשרי של המילים ונסיבות כתיבתן לתוך נוסח "יזכור" שהושמע בטקס יום הכיפורים תשל"ו:

"כבדה מאוד מלחמת יום הכיפורים בפני הנוראה בסכנות. א ח ד  ע ש ר  [רווחים במקור] חברים שיכלה בית השיטה במערכה. תהומי הכאב על מות האב לבניו, על מות הבן לאמו, על מות האח והריע. מהות אנושית יקרה מקופלת באדמת המנוחות. בבית-העלמין שלנו מלבלבים עצים רעננים, מסביב שדות נחרשים, מטעים מוריקים, הוד העמק מעוטר נופיו."

חלפו שנתיים ובאותה תקופה, ראשית 1978, החלו נרקמות ההכנות לקראת חגיגות היובל לבית השיטה (התאריך הוקדם הפעם הזאת לאלול בשל החשש מגשמים). מארגני החג החליטו שלמופע המרכזי יקדים מעמד "יזכור" לחללי הקיבוץ ומתיו, בליווי שירה של צמרת, ארבע שנים אחרי כתיבתו.

בנסיבות הללו הועבר השיר לנעמי שמר, באמצעות חברת ילדותה מעמק הירדן דיתה פרח (בת למייסדי דגניה א'). ואולם, גם עליה לא הייתה המלאכה קלה בחיבור מנגינה למילים הכואבות ובקיץ, כחודשיים לפני החגיגות, החליטה למוסרן למלחין חיים (הניק) ברקני מקיבוץ שער הגולן. וכך תיאר ברקני את קבלת המילים ברשימתו האוטוביוגרפית "שיר נולד : הרהורים וקצת אינפורמציה":

"יום אחד קיבלתי מכתב מנעמי שמר. היא כתבה לי: 'דורית צמרת מבית-השיטה שלחה לי שיר שלה עם בקשה לכתוב לו מנגינה. השיר יפהפה, אבל קשה, מדובר בו בבנים שלא חזרו. אינני מסוגלת נפשית להתמודד עם השיר, אני מעבירה אותו אליך. יש בו חומר-נפץ רגשי רב, אבל אני תקווה שאתה עם רגישותך לנושא תוכל לנסות וגם להצליח.'"

ברקני, כזכור, השתתף בערב "שירת יוסף" לזכרו של יוסף שריג ב-1974. מסתבר שלצד ההצלחה של הערב, שנזקפה בין השאר לזכותו, נשמעה מקרב כמה מחברי בית השיטה ביקורת קשה על עצם קיומו של ערב בעבור זכרו של יחיד, בעוד עשרה בנים נוספים נפלו במלחמה. ברקני יצא מאותה חוויה ב"אי-שקט נפשי בשל תחושת השותפות באשמה על חוסר צדק ואי היכולת לשנות את המצב". האפשרות לחבר מנגינה לשיר על כלל הנופלים הייתה אם כן הזדמנות עבורו לסגירת מעגל ולתשלום חוב אישי.

פרוטוקול וועדת החג, שהשתמר בארכיון הקיבוץ, תיעד את שלב חיבור המנגינה על-ידי ברקני וכך נרשם בו ביחס לישיבת הוועדה ב-3 באוגוסט, 1978:

"עדיין לא ברור אם תהיה מקהלה. יהיה גם יזכור לכל הנפטרים והחללים בליווי שיר שכתבה דורית ונמצא בהלחנה אצל חיים ברקני."

ברקני, לפי עדותה של אשתו הלינה, הלחין את השיר בתוך חצי שעה, לא לפני שכאב אותו במשך שבועיים. כתב יד התווים המסוגנן, שהעתק ממנו נמסר גם הוא למחלקת המוזיקה, נחתם על-ידו בפשטות: "אוגוסט 1978".

עד סוף אותו חודש הוחלט בחיוב על השתתפות מקהלה וחבורת הזמר "הקולית" החלה בחזרות לשיר, אותו ביצעה לראשונה ב-14 בספטמבר, עם יוקי ומוקי מיודעינו בתפקיד הבאס.

לצורך הכנת הכתבה הצלחנו לאתר בארכיון בית השיטה את קטע הווידאו המקורי של חגיגות היובל שנפתחו כאמור בביצוע הבכורה של "החיטה צומחת שוב", ואנו משתמשים בהזדמנות הזו לצורך הצגתו בפרסום ראשון.

העיבוד בהקלטה, לתשעה זמרים וזמרות בליווי פסנתר, חליל וגיטרה, נכתב על-ידי צביקה ארבל, מנהלה המוזיקלי של "הקולית" באותה תקופה. אנו מזהים כאן גיוון תכוף בהולכת הקולות, באופן בו בתי השיר והפזמון נשמעים אחרת בחזרתם ועומדים כל אחד בצורתו הייחודית. העיבוד מאופיין גם בארגון מושכל של הקולות השרים לצורך הבלטת חלקים בפזמון (כגון הצטרפות כלל המקהלה לשירת "אבל אתם הן לא תוכלו לשוב" לאחר אוניסון הזמרות שורה קודם לכן). ארבל אף משמיט, לאותו הצורך, את החזרה על השורה "השביל עם השדרה ובשמים עיט", כפי שנכתבה על-ידי ברקני בכתב היד. תוצאת ההשמטה בשירת המילים המסיימות "אך החיטה צומחת שוב" פעמיים ברצף, חזרה שאינה שכיחה כלל בגרסאות אחרות של השיר.         

לא ניתן להתעלם מן העובדה שבהקלטה זו כל חברי וחברות המקהלה הכירו באופן אישי את הנופלים מושאי השיר, ועל-כן מקבל הביצוע נופך היסטורי מרגש במיוחד. 

חצי שנה אחר-כך שיחזרה "הקולית" את הביצוע וחתמה איתו את טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בחדר האוכל.

אבל היה זה רק ב-1983, על רקע רשמי המלחמה בלבנון, ש"החיטה צומחת שוב" זכה לתפוצה רחבה עת נכלל באלבומה של חוה אלברשטיין, "נמל בית". לחוויה המטלטלת שעברה בית השיטה באוקטובר 1973, נחשפה אלברשטיין בצורה בלתי אמצעית כשהגיעה להופיע בפני החברים. כאשר ניסתה מרכזת התרבות בקיבוץ לתאם את הופעתה, נענתה על-ידי איש הקשר בתהייה: "לא שמעת שכל האומנים מגויסים לחזית!?" לזאת השיבה נרעמת: "שמעתי, אבל עכשיו גם אנחנו חזית…".

את השיר הכיר לזמרת חיים ברקני עצמו, עימו כבר היו לה שיתופי פעולה (הבולט שבהם מ-1975, בהקלטת "את תלכי בשדה" /"האמנם" בלחן שחיבר שנתיים קודם), והוא נוסף ל"נמל בית" בתזמורו הנפלא של המלחין מנחם ויזנברג.

מאז רבו העיבודים והביצועים והוא הפך כאמור לנחלת הכלל, אך על אותו ביצוע של אלברשטיין כתב ברקני ב-1999 ש"הוא הנכון בין כולם".

דורית צמרת הלכה לעולמה בשנה שעברה, כמעט חמישים שנים לאחר כתיבת השיר שהכניסה אל הנצח. שנה אחר שנה הייתה מקבלת מכתבים מאקו"ם עם הודעות על זכאות לתמלוגים, אך היא התמידה בסירובה לקבלם.

חיים ברקני, עם 250 שיריו, ראה ב"חיטה צומחת שוב" (מס' 118 ברשימת השירים) אחד היפים ביותר שכתב אי פעם. לאחר מותו ב-2001, בחרה משפחתו לחקוק על מצבת קברו את תווי שתי התיבות האחרונות של השיר – הנצחה למפעל חייו.

עיזבונו המוזיקלי, שאותו הגדיר כ"יבול בהחלט מכובד", הועבר אלינו מחדר עבודתו שבשער הגולן בתחילת העשור הקודם. אצורים בו כתבי יד לשירים שזכו לזרי תהילה, כמו גם לאלה שתכליתם הייתה חד פעמית. כולם היו בניו, לכל אחד התייחס ב"אהבה, להט וחדוות יצירה".

השניים, צמרת וברקני, לא נפגשו בחייהם, אך המפגש בין המילים שלה לצלילים שלו בקיץ ההוא של 1978, תרם לפס הקול הישראלי תרומה חשובה ומשמעותית, שאולי, כך נרצה לשער, תהיה לעד.

הערת הכותב

כתב היד במוקד הכתבה מצטרף לאוצרות תרבות נוספים שהולדתם בקיבוץ בית השיטה, ושנמסרו לאחרונה למחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית: קלטות שנמצאו בביתו של חנוך אלבלק ז"ל ובהן הקלטה מספטמבר 1990 עם תיעוד ראשון של יאיר רוזנבלום, בקולו, ללחן שזה עתה חיבר ל"ונתנה תוקף", כמו גם כלל העיזבון של יוסף שריג, שבו התרגשנו למצוא, בין שלל הפריטים הנדירים, דף תלוש ממחברת עם תווי השיר "אור וירושלים" בכתב ידו.

על שניהם, אי"ה, בעתיד.