"היי היי גליה": מיהי בת ההרים היפיפיה שהונצחה בשיר "שימי ידך"?

כולנו עמדנו במעגל ושרנו את זה בגן, אבל האם עצרנו לרגע לחשוב מי היא אותה גליה יפיפיה? ולמה דווקא בת הרים בארץ ישראל שהריה אינם מן הגבוהים? ניסינו להתחקות אחרי שורשי השיר, לגלות איך הוא קשור לגליל, ומיהי הנערה שאולי הונצחה מבלי דעת במשך דורות על גבי דורות בגני הילדים של ישראל

1

ילדים רוקדים. מתוך אוסף קיבוץ גניגר, באדיבות נדב מן, ביתמונה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שִׂימִי יָדֵךְ בְּיָדִי,

אֲנִי שֶׁלָּךְ וְאַתְּ שֶׁלִּי.

הֵי הֵי גַּלִּיָּה

בַּת הָרִים יְפֵהפִיָּה.

מאז שמפעל החייאת הלשון העברית והפיכתה לשפת דיבור ויום יום צבר תאוצה, הוא התמקד בחינוכם של ילדים ובעולמם. כך באו לעולם עשרות ומאות שירי ילדים מסוגים שונים, כאלה שמקורם נשכח, או כאלה שאנו שרים את מילותיהם בלי לחשוב לרגע מה עומד מאחוריהן.

נראה שסיפור דומה עומד גם מאחורי השיר שמצוטט כאן למעלה, שיר ריקוד חביב לילדי הגן שרק מחפשים הזדמנות לחוג במעגל. אבל כבר אם מסתכלים בעיון על ארבע השורות המוכרות מתעוררות כמה שאלות: "שימי ידך", זה בסדר – אנחנו פה בשביל לרקוד. אבל מי היא גליה? ומה פתאום בת הרים? האם זהו שיר שוויצרי? גליה למדה עם היידי את סודות רעיית הפרים? ניסינו לברר מה הסיפור מאחורי השיר.

גרסה אחת של הסיפור נפתחת עם השומר מרדכי יגאֵל, מראשי ארגון "השומר" ואחד הבולטים שבשומרי הגליל. יגאל היה ידוע באזור בזכות סיפורי גבורתו וסוסתו המהירה שהתפרסמה בארץ. "היא השיגה את כל הסוסים בארץ", מספר לנו נכדו, רן אריאלי. "באותו זמן הוא שמר על אדמות מרחביה בעמק יזרעאל", הוא ממשיך. "הוא הלך לחתונה באזור, והזהירו אותו לא להתחרות שם במירוץ, כי הערבים לא יסכימו שליהודי תהיה סוסה מוצלחת כזאת", משחזר רן. יגאֵל שמע, הלך, והתחרה. וכמובן שגם ניצח את כולם. מאז, גברו הניסיונות לשדוד גם את סוסתו. מאחד המארבים האלה הצליח להתחמק בזכות תרגיל הסחה מפורסם, וסיפורי גבורתו נפוצו בכל היישוב העברי. סיפורי הגבורה האלה התגלגלו עם הזמן לשיר אחד על ילד שעומד ללמוד בבית הספר – אבל זה סיפור אחר.

1
מרדכי יגאל. מתוך אוסף הקואופרציה מרחביה, באדיבות נדב מן, ביתמונה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

במהלך מלחמת העולם הראשונה תמה מעשית פעילותו של ארגון "השומר", ויגאֵל ביקש לעצמו תעסוקה אחרת. הוא המשיך לבצע פעילויות ביטחון ושמירה עבור היישוב היהודי בעמק ובגליל. באותן שנים גם נולדו לו ילדיו: הבכור מכבי (שלאחר מכן שונה שמו לעובד), והצעירה גליליה – הגיבורה של סיפורנו. "ככל הידוע לי השם ניתן לראשונה בכפר גלעדי והיה נפוץ בקרב חברי 'השומר'", מספר לנו חוקר הזמר העברי אליהו הכהן. "היו נשים רבות ביישוב שנקראו כך ורובן חיו בעמק ובגליל העליון", הוא מוסיף. גליליה יגאל נולדה בסוף מלחמת העולם הראשונה ושמה הושפע מאירועי התקופה: "הסיסמה הייתה להתגייס ולעזור לשחרור הגליל", סיפרה חיה יגאל, אשתו של מרדכי בזכרונותיה, שפורסמו באוטוביוגרפיה של מרדכי יגאל, "עלי אוכף". "ילדתי אז את בתי ובהתאם לסיסמת היישוב קראתי לה גליליה", כתבה.

1
מרדכי וחיה יגאל. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

גליליה ואחיה הבכור נולדו בסמוך להקמת גדוד העבודה – המסגרת הבאה שבה בחר להשתתף מרדכי יגאל לאחר פירוקו הרשמי של ארגון "השומר". באותה תקופה נולדו גם ילדיהם הצעירים יותר של הזוג מרדכי וחיה יגאל, "הם היו הילדים הראשונים של גדוד העבודה", מספר רן אריאלי, שאמו היא אותה גליליה שלנו. אבל החיים בגדוד היו קשים למשפחה היחידה בו – כל שאר החברים היו רווקות ורווקים. "חליתי קשה והמחלה מדבקת", סיפרה חיה, "עליי לטפל בילדה הקטנה ואני חלשה מאוד. לא קיבלתי כל עזרה. הבנות בגדוד 'לא רצו להיות משרתות', כך ראו את עניין העזרה לחברה". מרדכי צריך היה לעסוק בענייני הביטחון שעליהם הופקד ונעדר פעמים רבות מהבית. "המסגרת שאמורה הייתה להיות חברה מושלמת ואידיאלית, מתגלה בחיי יום-יום אנוכית וקטנונית. אין הבנה למצב של בעל-משפחה ואין התחשבות אנושית", חשפה חיה בזכרונותיה.

1
מימין: גליליה יגאל (לימים אריאלי) עם חברה. באדיבות המשפחה

גדוד העבודה לא היה סביבה נוחה מאוד לגידול ילדים, אבל הילדים היחידים בגדוד העבודה ודאי נהנו גם מתשומת הלב ומהחיבה שרחשו להם הפועלים. כאן נכנס לתמונה השיר "שימי ידך בידי" ונפגש עם גליליה שלנו. "סבתי סיפרה לנו ששם במהלך העבודה היו שרים לאמי את השיר 'שימי ידך' עם הפזמון 'היי היי גליליה' על שמה", מספר לנו רן. אבל שירים מיוחדים לכבוד הילדים לא הבטיחו שצרכיהם של הפעוטות ייענו במלואם. "בגדוד העבודה התלוננו שהם צורכים יותר מדי חלב והתרגזו עליהם ולסבתא שלי נמאס מהם, ואמרה זהו – יוצאים למשק פרטי. הם הקימו רפת בבית הכרם. הם קנו את אדמות השכונה שנקראת שכונת הפועלים בבית הכרם, והקימו שם רפת. בסופו של דבר שם גדלה אמא שלי".

1
גליליה אריאלי עם פרה בבית הכרם. באדיבות המשפחה

זהו כנראה ההסבר לכך שהשיר הגלילי התגלגל לירושלים. "הזמרת דרורה חבקין הקליטה אותו כי אספה שירי עם מירושלים", מספר רן. שיר בשם "שימי ידך" אכן הופיע באלבומה של חבקין "שירי רחוב" שליקט שירים עממיים מהעיר ויצא לאור בשנת 1970. זהו שיר אהבה ארוך בן ארבעה בתים, שהפזמון שלו הוא החלק שרובנו מכירים, עם השם גליליה:

מַה לִּי שַׁמְפַּנְיָה וּמַה לִּי רוּם

כְּשֶׁבִּלְעֲדַיִךְ אֵין לִי כְּלוּם?

רַק רְאִיתִיךְ בִּדְמִי הַלַּיִל

אֲהַבְתִּיךְ בְּעֹז וּבְחַיִל!

 

הֵי הֵי גְּלִילִיָּה

בַּת הָרִים יְפֵהפִיָּה.

הֵי הֵי גְּלִילִיָּה

בַּת הָרִים יְפֵהפִיָּה.

השורה "שימי ידך בידי אני שלך ואת שלי" מופיעה רק באמצע השיר העממי שהקליטה חבקין. אבל מהיכן הגיעו הבתים הנוספים? "הנוסח היה קצת אחר. אנחנו חושבים שמאוחר יותר השם הפך ל'גליה'", משער רן. "הגרסה של דרורה חבקין יותר קרובה כנראה למקור ששרו לאמי הילדה בגדוד העבודה", הוא אומר.

מהו אם כן מקורם של הבתים הנוספים של השיר? האם השיר נולד בגדוד העבודה? אליהו הכהן סבור שהשיר נולד מוקדם יותר. "השיר 'שימי ידך בידי' היה מושר בארץ החל משלהי העלייה השנייה", הוא אומר. "הוא הושר ע"י תלמידי הגימנסיה הרצליה שגורשו מתל אביב לשפייה בשנת 1917, יחד עם השיר 'בחורשה על גבעות השומרון'". יתרה מכך, הכהן מספר שבתקופת העלייה השנייה נהגו לשיר את השם "גליה" – כמו שאנחנו מכירים היום. השיר מופיע גם בשירון משירי העלייה השנייה – עובדה שמחזקת את טענתו של הכהן.

יש כאן בפנינו אם כן שתי גרסאות מעט סותרות. האם השיר נכתב במקור על גליליה, ילדתם של מרדכי וחיה יגאל? או שמא מדובר בשיר אהבה מוכר שנכתב עוד לפני לידתה? אפשר אולי להציע תזה שתיישב את הסתירה. בראשית היה שיר אהבה רוסי – או מכל מקור אחר – שמישהו חיבר לו מילים עבריות. למה נבחר השם גליה? אולי כי הוא התאים למשקל ולחרוז. אותו שיר התגלגל גם אל פלוגות גדוד העבודה, שם שרו – לכל הפחות את הפזמון – לילדה גליליה שהסתובבה להם בין הרגליים, כמנהג מבוגרים ששרים שירים חמודים לילדים. הגרסה עם שינוי השם נדדה לירושלים כשמשפחת יגאל עברה לבית הכרם, ושם התערבבה עם שיר האהבה המקורי – עד שתועדה בהקלטתה של דרורה חבקין. השם גליליה התאים בוודאי לאזכור ההרים, שאולי נותרו מהתרגום המקורי.

1
משפחתו של מרדכי יגאל. גליליה עומדת שנייה משמאל. באדיבות המשפחה

השלב הבא היה כזה שמוכר גם מסיפורם של שירים אחרים. בראשית המאה העשרים התעורר צורך גדול בשירים עבריים לילדים – הרי איך אפשר להטמיע שפה שקמה לתחייה טוב יותר מאשר בשיר ובריקוד? תוכנו של שיר האהבה המקורי שאהבו לשיר הפועלים לא התאים לילדי הגן שאינם נוהגים לשתות שמפניה ורום, אבל חלקו כן. הילדה התורנית יכולה לפנות לחבריה שעומדים במעגל מסביבה ולהזמין אותם לרקוד איתה במרכז. לכן נעלמו הבתים – 18 כאלה לפי חלק מהעדויות – ונותר הפזמון הקליט, ויחד איתו גם המילים על בת ההרים המסתורית. מאחר שהגרסה על גליה לא נעלמה לגמרי – ואולי הייתה יותר נפוצה ברוב חלקי הארץ – היא גם שרדה ולבסוף השתלטה על הנוסח המוכר.

1
הגננת רות חבקין עם ילדים במעגל בגן בגדרה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

כפי שקורה במקרים רבים, להיטי התקופה מתחלפים, אבל שירי הילדים נשארים. וכך רוב רובנו מכירים רק את שיר הילדים המקוצר. הגרסה הארוכה מתועדת בהקלטה של דרורה חבקין – יחד עם השם גליליה – אך כמעט שנשכחה מלב: אולי למעט תחום ריקודי העם, משום שהשיר הפך להיות ריקוד עם אהוב. אמנם נראה שלמקורו המוחלט של השיר "שימי ידך בידי" לא הצלחנו להגיע, אך ביקשנו לחשוף את הסיפורים מאחורי השיר שאנחנו שרים מבלי לשים לב.

האם תוכלו לספר לנו פרטים נוספים על השיר ועל ההיסטוריה שלו? אם תרצו להגיב לאמור בכתבה, לתקן, להוסיף, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

ראש השנה לדירות: כששוכרי הדירות היו צריכים לשלם שנה שלמה מראש

קשה לשכור דירה בארץ? תחשבו שוב. דמיינו מצב שבו כל הדיירים מחפשים דירות באותו חודש בדיוק, ובאותו חודש צריכים לעבור דירה. נשמע כמו סיוט? תוסיפו לתרחיש את הנתון הבא: כולם צריכים לשלם את כל שכר הדירה לשנה מראש. אז מהו חודש המוחרם המוסלמי? למה הוא השפיע כל כך על שוק הדיור בארץ? ומתי הפסיקו את המנהג הזה?

יחזקאל והלן ניימן עוברים דירה. מתוך אוסף עין השופט, באדיבות נדב מן, ביתמונה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ארבעה ראשי שנה קבעו חכמי ישראל במהלך השנה: בניסן, באלול, בתשרי ובשבט. במשך תקופה ארוכה עד קום המדינה, לתושבי ארץ ישראל היהודים נוסף ראש שנה אחר, שלא הכירו מתרבותם, ראש שנה שנע ונד בין העונות. זה היה היום הראשון בחודש מוחרם, החודש הראשון בלוח השנה המוסלמי. שם החודש רומז על איסור שקיים בו – עבור המוסלמים מדובר באיסור לצאת למלחמה. אבל בארץ ישראל הפך היום הראשון בחודש מוחרם ל"ראש השנה לדירות", והוא פתח בכל שנה מלחמה מסוג אחר – המלחמה של שוק הדיור.

1
מעבר דירה בירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כן – דיור תמיד הייתה סוגיה כאן, בוודאי עבור היישוב העברי ההולך ומתפתח. חלק מהקוראות והקוראים יזכרו את השיר "מי יבנה בית" שכתב לוין קיפניס על רקע תנופת הבנייה בתל אביב במחצית השנייה של שנות העשרים במאה הקודמת. גם אז הבנייה התקשתה לעמוד בביקוש שעלה עם גלי העלייה הגדולים של העלייה הרביעית והחמישית. המציאות הזו משתקפת גם היא בשיר מאוחר מעט יותר – "צריך לצלצל פעמיים" – שיר אהבה על רקע תופעת "דיירות המשנה" – במסגרת הזו בעלי דירות השכירו חדרים בודדים בתוך דירתם. הכלל הפשוט היה שעבור בעלי הבית יש לצלצל בפעמון פעם אחת, ואם באת לבקר את דייר המשנה, צריך לצלצל פעמיים.

1
מילות השיר "צריך לצלצל פעמיים" עם שינויים בכתב יד. מילים: נתן אלתרמן. מתוך ארכיון משה וילנסקי, הספרייה הלאומית

על המורכבות הזאת נוסף גם המוחרם, נוהג שמקורו בשלטון העות'מאני המוסלמי, אולם כזה שלא השתנה משמעותית גם במהלך שנות המנדט הבריטי. הנוהג היה פשוט מאוד: בכל שנה, בחודש מוחרם, על שוכרי הדירות לשלם את מלוא שכר הדירה של שנה שלמה – מראש. כלומר, שכר הדירה לא שולם מדי חודש בחודשו כמו שנהוג היום, אלא פעם אחת בשנה – לשנה הבאה. לא זאת אף זאת – היו מקרים בהם תקופת השכירות כולה הייתה מוגבלת לשנה אחת, ככל הנראה על בסיס כלל של הווקף המוסלמי לפיו דייר שגר במקום יותר משנה הופך לדייר מוגן שאי אפשר לפנותו. במקרים אחרים, לשוכרים לא היה סכום כסף מספיק על מנת לשלם על דירתם, והם נאלצו לחפש דירות בשכירות שנתית נמוכה יותר. על כן, בכל שנה בחודש מוחרם, החלה נדידת ענק – שוכרי דירות נעו ונדו במטרה למצוא במהרה דירה חלופית – שגם עבורה היו צריכים לשלם את דמי השכירות לשנה שלמה. ועליהם היה לעשות זאת במהרה – משום שאם יגיע היום הראשון בחודש מוחרם, יהיה עליהם לשלם על דירתם הנוכחית – את כל הסכום לכל השנה הקרובה, גם אם לא ירצו לגור שם.

 

1
מודעה מתוך "דואר היום"⁩, 29 באפריל 1930⁩
1
מודעה מתוך "הארץ⁩", 31 בינואר 1936⁩

הוסיפו לכך את העובדה הפשוטה שחודש מוחרם חל על פי לוח השנה המוסלמי – הלוח הירחי שחודשיו נעים בין העונות ולעולם לא חלים בדיוק באותו תאריך מקביל בשנים עוקבות. כך קרה שמועד תחלופת הדירות הזה השתנה משנה לשנה, ולאחר מכן החישוב הסתבך אפילו עוד יותר כשהממשלה הבריטית פעלה לפי לוח השנה הלועזי, מוסדות יהודיים פעלו לפי לוח שנה עברי, ושנת המס החלה בכלל באפריל.

1
מודעה מתוך "דואר היום⁩", 22 במרץ 1935⁩

דמיינו את עצמכם מנסים למצוא דירה היום בתל אביב או בירושלים. עכשיו נסו לדמיין את אותו המצב, רק שכולם מחפשים דירה באותו זמן, וגם כזו שיוכלו לשלם עליה דמי שכירות לכל השנה מראש. דמיינו לעצמכם שגם בשעת משבר כלכלי עמוק, בעלי הדירות מנצלים את הביקוש הרב והבהלה שנוצרו בעקבות הנוהג כדי להעלות מחירי שכירות. מובן שהנוהג הזה יצר מצוקה ולחץ נפשי גובר בקרב שוכרי הדירות. מה עושים? איך פותרים את הצרה?

1
דיווח על מוחרם מתוך "דבר"⁩, 12 במאי 1932

פתרון אחד היה סיוע כלכלי. בירושלים, למשל, פעלו הכוללים, שאיגדו את התושבים לפי עדותיהם, וסייעו לעניים ביותר בעזרת הלוואות ושטרות חוב להשיג את הסכום הנדרש. פתרון אחר היה מחאה. בסוף שנות העשרים, וביתר שאת בתחילת שנות השלושים, נשמעו יותר ויותר קולות מחאה נגד המנהג, ודרישות לביטולו. טורים בעיתונות, דיונים בעיריות, כרזות על הקירות – כולם דיברו מדי שנה על הצורך לבטל את הנוהג ולהיאבק בעליית מחירי הדיור.

1
כרזה נגד מנהג המוחרם, 1934. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

ארגון בשם "ועד הסתדרות השכנים" בתל אביב, כלומר איגוד של דיירים, היה אחד הבולטים שקרא לביטולו של המוחרם. בכרזה ששמורה באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית הוא מפציר בשוכרי הדירות פה אחד לא להסכים לעליות מחירים, ולסרב לקבוע את המוחרם כתאריך היעד לשכירות.

1
"היו כולכם מאורגנים בהסתדרותכם!" – מודעה נגד המוחרם, 1930. מתוך אוסף עיריית תל אביב, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

באיזו מידה צלחה המחאה? אין לנו תשובות. ב-1933 למשל הסכימה הממשלה לדחות את המוחרם בחודש, אך הנוהג עוד המשיך שנים לאחר מכן. ב-1934 אמנם העבירה ממשלת המנדט חוק דירות שהסדיר פיקוח על שכר דירה, אולם יום המעבר והצורך לשלם שנה מראש נותר על כנו.

1
דיווח על המוחרם, מתוך "הארץ"⁩, 17 ביוני 1928

מדי שנה בשנה נתמלאו העיתונים בדיווחים על האווירה לקראת מוחרם ובמהלכו. כמה תכונה הייתה בעיר? כמה עגלות מלאות רהיטים וכמה אוטומובילים עמוסי מיטלטלין? כמה שלטי "דירה להשכיר" אפשר עוד לראות על החלונות? באחד הטורים מסביר עולה חדש לחבריו העולים על התופעה המטרידה ועל הקשיים למצוא דירה בתל אביב. בסוף הטור הוא שומר על אופטימיות: "העירייה הבטיחה לבנות דירות זולות לעובדים ולמחוסרי הדיור. אומרים שביובל המאה של ההבטחה יגשו להנחת אבן הפינה לבתים אלה. סבלנות! חיכינו אלפיים שנה, נחכה עוד מאה. מה יש?".

1
דיווח על המוחרם, מתוך "הארץ⁩", 10 ביוני 1927⁩

לאט לאט החלו להתפרסם יותר ויותר תלונות על המצב. כותב אחר מפנה בטורו את האצבע למי שאולי היו אחראים באמת לכך שהנוהג נשמר: "אמנם מעוניינים בעלי הבתים להשכיר דווקא לפי שנת הירח, שכן מרוויחים הם על ידי כך 11 יום לשנה, אבל מאידך צריך להבין, שאין להטיל תשלום חודשי לפי חודשי הירח על אנשים המקבלים את שכרם ומנהלים את עסקיהם על פי חודשי שנת החמה".

1
דיווח על ביטול המוחרם, מתוך "הצופה"⁩, 9 באוגוסט 1948⁩

נזכיר שבכל שנות המנדט לא היה מדובר בחובה חוקית, אלא רק בנוהג שגור שנמשך ונמשך. לא בכל הערים והמושבות נהגו כך, אך נראה שמנהגי המוחרם נמשכו בצורה כזו או אחרת עד קום המדינה. רק לאחר הקמתה הודיעו בערים רשמית על ביטול הנוהג ושמעתה יוכלו שוכרים ובעלי דירות לחתום על חוזים כראות עיניהם. האם שינוי המנהג עזר למצוקת הדיור? אמרו לנו אתן ואתם.

אם תרצו להגיב על האמור בכתבה, להוסיף, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

המאבק של היטלר: סיפורו של הספר הארסי והמסוכן ביותר בעולם

כמעט מאה שנה מפרסום המניפסט הארסי ובלתי ניתן לקריאה של אדולף היטלר, ישבנו לשיחה עם פרופ' עודד היילברונר על הספר שעדיין אסור לפרסום בישראל. מה כוח המשיכה שלו? באיזה שלב בקריירה של היטלר הוא נכתב וכיצד הפך את המנהיג של גרמניה הנאצית לאדם אמיד ביותר?

מהדורה מודרנית של מיין קאמפף, ספר השינאה שחיבר היטלר לפני שעלה לשלטון

 

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורח: פרופ' עודד היילברונר

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: חן מלול

 

השנה היא 1925. בגרמניה רואה אור ספר פוליטי חדש שנכתב בידי פעיל ימני קיצוני יליד אוסטריה. עם פרסומו הספר מתקבל בעיקר באדישות, בגיחוך ובביקורות חריפות על השפה הרדודה, על חוסר הקוהרנטיות ועל הטון הדמגוגי של המחבר. האיש עצמו, שלא היה ידוע במיוחד מחוץ לגבולות בוואריה, חיבר את כתב היד בכלא בזמן שריצה עונש של שמונה חודשי מאסר בגין ניסיון הפיכה כושל שביצע שנה קודם לכן יחד עם חבריו במינכן. קראו לו אדולף היטלר.

שלוש-עשרה שנים לאחר מכן מחבר הספר כבר אינו אסיר פוליטי, אלא הפיהרר שעומד בראש גרמניה וחתום על המלחמה הקטלנית שגב,ה את חייהם של יותר מחמישים מיליון בני אדם. גם הספר זכה לשדרוג במעמדו. עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 הוא הפך לרב-מכר שהופץ בכשנים-עשר מיליון עותקים, תורגם לשש עשרה שפות והפך את היטלר לאיש אמיד מאוד.

ישבנו עם פרופ' עודד היילברונר לשיחה על הספר האפל הזה, מיין קאמפף שמו – מאבקי. ביקשנו לברר מדוע הוא נחשב עד היום לספר המסוכן ביותר בעולם שהפצתו אסורה עדיין במדינות רבות. ניסינו להתחקות אחרי מקורות השנאה והגזענות שבו, למצוא בין שורותיו רמזים לתוכנית הפיתרון הסופי ולבדוק כיצד הפך הספר המייגע והבלתי קריא הזה השראה לתנועות האנטישמיות בעולם.

הנה טעימה ממה שמצפה לכם בפרק המיוחד הזה של הסכת הספרנים:

המציאות שלנו ניצחה בסופו של דבר את הרעיונות של הספר. אז תסביר לי איך זה שהוא נחשב עדיין לספר כל כך מפחיד ומסוכן במדינות רבות?

"ברוב מדינות העולם הספר מותר להפצה. לא אסתכן ואומר שישראל היא המדינה היחידה בה הספר אסור להפצה. יכול להיות שיש מדינות נוספות אבל ככלל אפשר להגיד שבמדינות רבות בעולם שבהן רוצים להפיץ את הספר בשפה כזאת או אחרת, מקומית או אנגלית או גרמנית, הדבר מותר. בישראל הדבר כנראה אסור. אפשר למצוא את השפה בשפה המקורית, הגרמנית. הספר נמצא הרבה פעמים בחנויות ספרים. כמובן שגם בספריות אוניברסיטאיות לצורכי מחקר. אבל כהפצה מסחרית, ישראל היא כנראה המדינה היחידה שהספר במלואו אסור להפצה מבחינה מסחרית. או לתרגום של כולו והפצתו".

לפני שניגע במה באמת כתוב בספר, הייתי רוצה לשאול אותך עד כמה סיפור החיים האישי של היטלר בא לידי ביטוי ברעיונות שיש בספר?

"סיפור החיים של היטלר שזור במרבית פרקי הספר. לעתים באופן מפורש, לדוגמה בפרקים 'ילדותי', 'תקופת וינה', 'חיי במלחמת העולם הראשונה', ולעתים באופן עקיף כשהיטלר מכניס סיפור מילדותו או מהשנים שחי באוסטריה או מגיע למינכן. אנחנו יודעים היום שהרבה מהעדויות שהוא מביא לגבי ילדותו היו מפוברקות כדי ליצור סיפור של אדם שהתחיל מכלום והצליח יחסית – הרי בשנת 1925 כשהספר מתפרסם הוא עדיין לא מנהיג גרמניה. חשוב להבין שהייתה לו ילדות יחסית נורמלית עבור ילדים באוסטריה. במקרה הזה אבא קצת פטרוני וקשוח שאולי היכה אותו. אמא מגוננת ואוהבת. הוא עובר לווינה כמו צעירים רבים שעזבו עיירות קטנות ומגיעים לעיר הגדולה…כמו צעירים אחרים הוא מנסה לגבש את דעותיו ורעיונותיו החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים. בין-היתר על ידי ישיבה בספרייה, האזנה לפוליטיקאים בווינה, קריאה מוגברת של עיתונות כזו או אחרת ומפגשים חברתיים. אז הסיפור של אביון גלמוד שאין לו מה ללבוש והוא צמוד לרדיאטור, הוא סיפור שיש לקחת בעירבון מוגבל. אבל כמובן שהסיפור עשה הרבה רושם כאשר היטלר מתחיל להתפרסם ואומרים: 'אה, הוא התחיל באמת מאפס'.

"זהו הדין גם בסיפורים שלו על מלחמת העולם הראשונה. היטלר לא היה גיבור גדול, אבל גם לא היה נחבא אל הכלים. היום אנחנו יודעים שהוא היה חייל באמת כנראה מצטיין. אולי לא גיבור. הוא היה שליח בין יחידות. העביר דואר וידיעות. הוא נפצע במלחמה בעיניים כתוצאה מהפגזת גז. קיבל דרגה ראשונה של צלב הברזל כי היה יחסית אמיץ. אבל לא יותר מזה. בינו לבין החייל החשוב ביותר בצבא הגרמני באותה התקופה יש פער גדול".

בוא נדבר על הספר עצמו. אנחנו מדברים על שני כרכים שנכתבו זה אחר זה בהפרש של שנה. ביחד כאלף וחמש מאות עמודים. איך הספר בנוי?

"קודם כל הערה מאוד חשובה בנושא של כתיבת הספר: את הכרך הראשון של הספר שיצא כאשר היטלר משתחרר מהכלא בשנת 1925, היטלר לא בדיוק כתב. זאת אומרת הוא שירבט רעיונות, הכתיב דברים למזכיר שלו רודולף הס, עשה גזור והדבק מהרבה ספרים אחרים שהסתובבו אז בשוק הספרים האנטישמי. זהו בליל של כתיבה מקורית, הכתבה והעתקה-גניבה של רעיונות וקטעים שלמים מכתבים אחרים שעובדו תחת ניסוחו ואופן כתיבתו של היטלר. המקוריות היא לא החלק החזק ביותר של החלק הראשון. ואולי הכי חשוב, היטלר נשא הרבה נאומים עד אותה שנה בבוואריה. כתב הרבה ופירסם הרבה בעיתון של המפלגה הנאצית ובעיתונים ימניים אחרים, אז היטלר לקח את הדברים שכבר כתב – הוסיף, סגנן, הוריד – והכניס אותם לכרך הראשון.

"הכרך הראשון הזה יצא בקיץ 1925, מספר חודשים אחרי ששוחרר מהכלא. מחירו היה 12 מארק באותן שנים. הוא זכה להתעלמות כמעט מוחלטת.

"היטלר אמנם שוחרר מהכלא אך הטילו עליו איסורים שונים. ומכיוון שבמשך שנה – שנה וחצי היה אסור לו לנאום, אפשר כבר לראות שהחלק השני של הספר הוא יותר היטלר. אבל זהו עדיין גם שחזור של כתבים ונאומים מוקדמים שלו שהוא מכניס לכרך השני. והוא יוצא לאור בשנת 1926 בשני כרכים".

בספר הזה כבר באים לידי ביטוי כל הרעיונות האנטישמיים, הגזעניים ועליונות הגזע הארי?

"אז פה אנחנו כבר נכנסים לתוכן. הספר הזה הוא בליל רעיונות. יש שם הכל מכל: יחסי מין, שיעורי ספורט בבתי ספר, זיכרונות אישיים, התקפות ארסיות ורעילות ביותר על היהודים, על השמאל, על הקומוניסטים והסוציאליסטים. ובנוסף, סיפורי חיים של היטלר על איך הוא הקים או איך הוא הצטרף ועיצב את המפלגה הנאצית, שנקראת תחילה מפלגת הפועלים הגרמנית. יש בספר גם סיפורים שלו על יחסיו עם פוליטיקאים – אנשי ימין ושמאל כאלה ואחרים. רעיונות שקשורים למדיניות חוץ – רוסיה, הסכם ורסאי, אנגליה, יפן, סין, דרום אמריקה, התנועה הציונית ומה לא. יש שם הכל מכל. אבל ללא ספק הדגל שמתנוסס מעל הספר הוא דגל של פמפלט אנטישמי-גזעני. כשמה שעומד ביסוד הספר זה תורת הגזע. כאשר המטרה העיקרית לחצים הארסיים של היטלר הם היהודים ואחריהם השמאל. הכל עומד בצילה של תורת הגזע".

כשאתה אומר שנאה לשמאל, כיצד זה בא לידי ביטוי בספר?

"שמאל בגרמניה אז זה בעיקר הקומוניסטים, אבל גם הסוציאל-דמוקרטים, שהרבה מהם היו יהודים. כשקוראים את הספר בשלמותו ורואים את ההתבטאויות של היטלר כנגד הקומוניסטים והבולשביקים (זאת אומרת כנגד ברית-המועצות) קשה תמיד לסמן בדיוק מיהו האויב העיקרי במיין קאמפף. אני אומר את זה קצת בלשון הגזמה כי ברור שהאויב הוא תמיד יהודי. ואם אתה יהודי וגם קומוניסטי אז מצבך רע במיוחד. אבל צריך להבין את המצב בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה: בקרב מפלגות הימין הגרמניות היהודים היו האויב האולטימטיבי, אבל לצידם אלה היו הסוציאליסטים והקומוניסטים שגרמו להפסד במלחמה. הם הקימו את הרפובליקה הדמוקרטית שהייתה שנואת נפשם של הגרמנים הימנים. הם אלה שהיו אחראים על המצב הכלכלי הקשה. הם אלה שחתמו על הסכם ורסאי. הם, הקומוניסטים, נחשבו לגיס חמישי של הבולשביזם הרוסי שרוצה להשתלט על גרמניה ועל כל אירופה. זאת הכוונה לשמאל.

"המפלגה הנאצית שהיטלר מצטרף אליה לא נקראה המפלגה הנאצית בראשיתה אלא מפלגת הפועלים הגרמנית – ששמה שונה לאחר כעשרה חודשים. היטלר מצטרף אליה לאחר הקמתה והופך מהר מאוד לראש מחלקת התעמולה ואז ליושב ראש המפלגה. עיקר הפעילות של המפלגה הופנה כנגד השמאל – סוציאליסטים ובעיקר קומוניסטים. להם חברי המפלגה הרביצו ואותם הם שנאו. הם – הקומוניסטים – הם אלו שניסו לעשות מהפכה במינכן בסוף המלחמה, והשתלטו למספר חודשים על מינכן והרגו ורצחו פעילים של הימין הקיצוני. ולאחר מכן כאשר הימין הקיצוני השתלט על מינכן ובוואריה בחזרה הם חזרו ורצחו פעילים קומוניסטים. זאת אומרת, השמאל היה מטרה ברורה ומיידית. והם מופיעים ומככבים בספר – אולי יותר מהיהודים. אבל אנחנו יודעים שבעיניי היטלר הזיהוי בין השמאל לבין היהודים, ובעיקר בין קומוניסטים ליהודים הוא די ברור. כי הרי מי אחראי לקומוניזם? היהודים. ואיפה היהודים יושבים? בברית המועצות. אז האיום על גרמניה הוא יהודים, קומוניסטים ומעל הכל יהודים שהם קומוניסטים וקומוניסטים שהם יהודים. וההוכחה? הם משתלטים על רחובות גרמניה ורוצים להפוך את גרמניה לסוכן של ברית המועצות. לכן ההבדל ביניהם לא ברור בדבריו של היטלר".

 

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

האישה הביישנית והצנועה שבראה את קרואלה דה ויל

היא הפכה ממוכרת רהיטים לתסריטאית ולסופרת מצליחה, אבל רק בגיל שישים כתבה את "101 דלמטים", מה שהפך ליצירתה האהובה והמוכרת ביותר. הכל קרה בזכות תשעת הכלבים הדלמטים שגידלה באהבה בביתה ובזכות חברה קרובה, שהפכה להשראה לאחת מהמרשעות האהובות בהיסטוריה

הסופרת דודי סמית בחברת חברים בשחור ולבן

קיים סיכוי גבוה שהדבר הראשון שתחשבו עליו בעקבות צמד המילים "כלבים דלמטיים" הוא הסרט של דיסני – הגרסה הספציפית תלויה בשנת הולדתכם.

יש גם סיכוי, נמוך יותר אבל קיים, שתיזכרו בספר עליו מבוסס הסרט, ספר שבשעתו זכה להצלחה ניכרת. אתם יחידי סגולה של ממש אם גם זכור לכם שהספר נכתב ע"י דודי סמית, שם שרוב ילדי וילדות ישראל שקראו את הספר במהדורתו הישנה קראו כנראה עם שורוק ב-ו', מבלי לעצור ולתהות מה הקשר בין שם החיבה הישראלי דוּדי לספר מתורגם.

ובכן, כדאי לדעת שמי שהביא לעולם את 101 הכלבים הדלמטיים, וחשוב לא פחות – את נבלית העל קרואלה דה ויל (או עריצה מדיאש, בגרסת ילדי שנות ה-80-60), לא היה וולט דיסני, וגם לא גבר סחבק בשם דודי, אלא אישה אנגליה בשם דורותי ( או בשם החיבה שלה – דוֹדי, בחולם) סמית. ואם השם הזה מצלצל לכם מוכר גם בהקשרים אחרים, זו אכן אותה האישה שכתבה את הספר המצליח "הטירה היא שלי" שנבחר לאחד מ-100 הספרים האהובים ביותר בבריטניה, וזכה אף הוא לעיבוד קולנועי. גם לעברית הוא תורגם פעמיים (בפעם הראשונה בשם "רשימות קסנדרה" ולאחרונה בשם נאמן למקור).

סמית נולדה בשלהי המאה ה-19, בשנת 1896. אביה מת כשהייתה בת שנתיים, ודודי עברה עם אמה לגור בביתם של סבה וסבתה, בית בו גרו גם אחיה ואחיותיה הרווקים של האם. הילדה הקטנה זכתה להערצתם של כל דרי הבית וספגה את אהבתם הגדולה לתיאטרון. בגיל 18 נרשמה דודי לאקדמיה לאמנויות הבמה בלונדון אך לאחר מספר שנים הבינה שלא נועדה לקריירת משחק ובלית ברירה החלה לעבוד לפרנסתה בחנות רהיטים. כל זה לא הפחית מאהבתה לעולם הבמה, והיא פנתה לכתיבת תסריטים. תסריט שלה לסרט קולנוע נמכר תחת שם העט הגברי צ'רלס הנרי פרסי ומחזה תיאטרון שפרסמה תחת השם הבדוי C.L. Anthony נמכר אף הוא וזכה להצלחה.

הסופרת דודי סמית

האם הייתה מצליחה באותו אופן לו פרסמה אותם מלכתחילה תחת שמה? לעולם לא נדע, אבל כאשר זהותה נחשפה, הפכה מוכרת הרהיטים התסריטאית לסנסציה ('Shopgirl writes play' הכריזו כותרות העיתונים), וסמית הפכה לאחת המחזאיות המצליחות בזמנה. התפתחות נוספת בקריירת הכתיבה שלה החלה במהלך מלחמת העולם השנייה, אז עברה עם בעלה לארצות הברית. געגועיה הביתה הובילו אותה לכתוב את ספרה המצליח – "הטירה היא שלי", ספר שבמרכזו נערה שובת לב המספרת ליומנה על עולמה ועל משפחתה יוצאת הדופן, המתגוררת בטירה מתפוררת בכפר אנגלי. הספר זכה לאהבת הקוראים ולהדפסות חוזרות וכעת סמית כבר לא הייתה רק תסריטאית מצליחה אלא גם סופרת.

אולם הספר שזכה להצלחה הגדולה ביותר הגיע כמה שנים מאוחר יותר, כשסמית הייתה בת 60. ההשראה לספר באה לה מתשעת הדלמטים שהיא עצמה גידלה עם בעלה. שמו של הראשון בהם, ודאי לא תופתעו לשמוע, היה פונגו. חברה של סמית העירה שתוכל להכין ממנו מעיל פרווה מצוין ובאותו הרגע נולדה במוחה של סמית דמותה של קרואלה דה ויל. מדמותה של קרואלה התפתחה בחלוף הזמן העלילה כולה.

הצלחת הספר הובילה לשיחת טלפון מוולט דיסני שהציע להפוך את ספרה לסרט. בשנת 1961 יצא לאקרנים סרט האנימציה (סמית אהבה את הסרט, אבל התאכזבה מכתובית הקרדיט הקטנה) שבתורו העצים את הצלחת הספר, ובין השאר, הוא כנראה זה שהוביל לתרגומו לעברית. כעשר שנים לאחר פרסום הספר הראשון, פרסמה סמית ספר המשך (בעברית: תעלומת הכלבים המעופפים) אך הוא לא זכה להצלחה של קודמו ולמעשה, סרטי ההמשך של דיסני כלל אינם מבוססים עליו. אגב, דיסני רכשו גם את הזכויות לספר "הטירה היא שלי" שאמור היה לצאת בכיכובה של היילי מילס, אך בשל מחלוקות בין התסריטאית לבין סמית הפרויקט נגנז, ורק לאחר מותה של סמית נלקחו הזכויות מדיסני והסרט יצא באולפנים אחרים.

בשנת 1996 הוציאו בדיסני גרסה נוספת של 101 כלבים וגנבים, הפעם עם שחקנים וכלבים בשר ודם, ובכיכובה של גלן קלוז בתפקיד קרואלה דה ויל.

סמית לא זכתה לראות אותו. היא נפטרה בשנת 1990, ארבע שנים אחרי שבעלה מת במפתיע והותיר אותה שבורת לב. מי ששימש לה בן לוייה, משענת ומקור כוח בשנותיה האחרונות, היה צ'רלי, הכלב הדלמטי שלה.

כמו שקורה בדרך כלל כאשר ספרים הופכים לסרטים (אפילו כאלה שגלן קלוז מככבת בהם) לעולם יהיו בהם פרטים ורבדים שלא יוכלו לעבור למסך הגדול. גם אם נדמה שזה בלתי אפשרי, קרואלה דה ויל של הספר היא אכזרית יותר מזו של הסרט וגם הרקע שלה אפל יותר. מצד שני, גם ההומור נוכח יותר בספר וכך גם הסדר ההיררכי הנכון של יחסי אנשים וכלבים. הנה קטע מהעמוד הפותח של הספר, שיצא לאחרונה בתרגום חדש של גילי בר הלל-סמו, בו אנו מתחילים להכיר את פונגו ומיסי ואת אדון וגברת דירלי: "כמו רבים מבני האדם האהובים, הם סברו בטעות שהם הבעלים של הכלבים שלהם, במקום להבין שהכלבים הם הבעלים שלהם. בעיני פונגו ומיסי זה היה נוגע ללב ומשעשע, והם הניחו לאנשי המחמד שלהם להמשיך לחשוב שאלה פני הדברים".

אז אם אתם אוהבים כלבים או נבלים משובחים, ואם אתם רוצים להיחשף ליצירה של סופרת מוכשרת שספריה הצליחו אך שמה נשכח, אנו ממליצים להוסיף את ספריה של סמית לרשימת הקריאה שלכם.

ואסיים בגילוי נאות לקוראי "הטירה היא שלי" – את הרשימה הזו לא כתבתי, לצערי, בישיבה בתוך כיור המטבח.