הגרסה הלא מוכרת של "רבותי, ההיסטוריה חוזרת"

הבתים האבודים שנמצאו בארכיונו של חיים חפר, מספרים את הסיפור שמאחורי השיר האהוב והמוכר. משיר הלל לאתוס הפלמ"ח בגרסה הראשונה, לביקורת נוקבת על הניצול הציני של הלוחמים הפטריוטים בגרסה האחרונה

832 629 Blog

בתמונה: טיוטת השיר "רבותי ההיסטוריה חוזרת", מארכיון חיים חפר לצד תמונתו של חפר, 1949. צילום: אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בארכיון חיים חפר, התגלתה טיוטה לשיר "רבותי ההיסטוריה חוזרת" שכתב חיים חפר בשנת 1948. גרסה זו שונה מאוד מהגרסה הסופית שהתפרסמה, ומכילה בתים רבים שירדו בעריכה.

1
11

מה השתנה בין טיוטה זו של השיר, ובין הגרסה הסופית, ולמה?

בשתי הגרסאות, הבתים הראשונים זהים:

רַבּוֹתַי, הַהִיסְטוֹרְיָה חוֹזֶרֶת
שׁוּם דָּבָר לֹא אָבַד, לֹא נִשְׁכַּח.
עוֹד נִזְכֹּר, תַּחַת גֶּשֶׁם עוֹפֶרֶת
אֵיךְ בְּסוּרְיָה צָעַד הַפַּלְמָ"ח.

אֶל-עַלְמֶיְן, אַף אוֹתָךְ לֹא נִשְׁכָּחָה,
עֵת אֶל שְׂדוֹת הַדָּרוֹם הָרְחָבִים
אֶל הַנֶּגֶב פְּלֻגֹּנֶת נִשְׁלָחָה
עִם מַקְּלוֹת כְּתַחְלִיף לְרוֹבִים.

הבית הראשון והשני עוסקים בפעילויות הפלמ"ח ממש עם הקמתו, וספציפית בשיתופי פעולה של אנשי היישוב עם הבריטים בקרבות בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה. שיתופי פעולה אלו הביאו לכמה אירועים מפורסמים שלא מפורטים בשיר כמו הפלגתם של כ"ג יורדי הסירה לפעולה בטריפולי שבלבנון, שעקבותיהם נעלמו, או המערכה לכיבוש סוריה ולבנון בה השתתפו יגאל אלון ומשה דיין, שאיבד שם את עינו.

הבית השני עוסק בתקופה המכונה "מאתיים ימי חרדה" בה התכונן היישוב לפלישה נאצית מדרום. מאביב 1942 עד לנובמבר של אותה שנה שטפו הגרמנים את צפון אפריקה, כשהם מתקדמים כל הזמן מזרחה – לכיוון תעלת סואץ וארץ ישראל. עד שהוכרעו על ידי הבריטים בקרב אל עלמיין, ציפו יהודי ארץ ישראל בחרדה לכניסתם לארץ. חפר מספר בשיר כיצד מפקדי הפלמ"ח תרמו את חלקם למערכה ושלחו אל הנגב לוחמים עם מקלות, כיוון שלא היה כסף לנשק ראוי.

לאחר מכן הגרסאות מתפצלות.

Tyuta 3 4 660

בטיוטה חפר ממשיך לספר על מבצעים נוספים של המחתרות במסגרת "תנועת המרי העברי", כגון הפריצה למחנה עתלית ב-1945 לשחרור המעפילים שהוחזקו שם ע"י הבריטים, או "ליל הגשרים" בו 11 גשרים ברחבי הארץ הופצצו, ובו נהרגו 14 לוחמים. הוא מספר גם על האופי של חברי הפלמ"ח, שנמצאים איפה שצריך בקו הראשון, וגם כשנשלחים ל"רזרבה" (מילואים) הם מוכנים להתייצב ברגע שיצטרכו אותם.

בגרסה הסופית לעומת זאת, יש בית שמתאר את תקופת ה"סזון" ("עונת הצייד" בצרפתית) בה החליטו אנשי הנהגת היישוב להסגיר לבריטים את אנשי האצ"ל והלח"י בתגובה להתנקשות הלח"י בחייו של הלורד מוין בקהיר.

יְרִיּוֹת בְּקָהִיר עֵת נִשְׁמָעוּ
עֵת מִבַּיִת אִיֵּם הָאָסוֹן,
אֶל הָעִיר חֲבֵרֵינוּ נִקְרָאוּ
וְקֹרָא לָהֶם שֵׁם – הַ"סֵּזוֹן".

בעוד הטיוטה משבחת את שיתוף הפעולה שבין המחתרות, בגרסה הסופית מדגיש חפר את המאבק הפנימי בין המחתרות.

הפזמון החוזר בגרסה הסופית מחזק את תחושת הנוסטלגיה, ובו מצטיירת התפיסה הקלאסית של הפלמ"ח ככוח עזר היכן שצריך – בקיבוץ או בקרב. בניגוד לכך, בטיוטה אין פזמון חוזר.

וּמְסַפֶּרֶת הַסָּבְתָא לַנֶּכֶד:
כָּל מָקוֹם שֶׁלִּפְעֹל בּוֹ נָחוּץ,
שָׁם אוֹמְרִים לַפַּלְמַ"חְנִיק לָלֶכֶת,
וְחַיָּיו הֵם כִּפְקָק בַּקִּבּוּץ.

בטיוטה אין דובר מוגדר, אבל הנוכחות שלו נשמעת כמו נאום מלא פאתוס. בגרסה הסופית הדוברת היא סבתא המספרת את סיפורי הגבורה לנכדה. הסיפורים עליהם מסופר בשיר, שלא התרחשו כל כך הרבה לפני פרסומו, הופכים לנוסטלגיה רחוקה. הנימה מלאת הגאווה של הטיוטה הופכת לזיכרון מתוק-מריר בקולה של הסבתא.

הרעיון העומד מאחורי הבית האחרון בשתי הגרסאות דומה, אך הכתיבה שונה לגמרי. השוואה בין שתי הגרסאות יכולה להסביר אולי למה השתנתה הטיוטה הראשונית כל כך עד לפרסום הסופי:

הטיוטה הגרסה הסופית
שוב הולכים השבאב לרזרבה
הפלוגה תשאר אדירה –
דור הולך, מעלש (=אין דבר), דור אחר בא,
עוד תשובו, אחים, חזרה…
ומסיימת הסבתא לנכד,
ויושבת כפופה למולו:
כן, הכושי יכול כבר ללכת,
כי הכושי עשה את שלו.

את הבית האחרון בטיוטה כתב חיים גורי, חברו של חפר, כפי שאפשר לראות בראשית הדף.

Guri660

בטיוטה מכנה גורי את הלוחמים "שבאב", כלומר החבר'ה בסלנג הפלמ"חניקי, שהולכים ל"רזרבה", כלומר למילואים. בגרסה הסופית מכנה חפר את הלוחמים המשוחררים בצורה מאוד לא הולמת מבחינה פוליטית "הכושי עשה את שלו".

שתי הגרסאות עוסקות בשחרור הלוחמים מן השורה, אך הנימה שונה לגמרי. בגרסה של גורי יש תחושה של השלמה עם הסוף הבלתי נמנע של השירות הצבאי, ועם הצורך לפנות את המקום לדור הבא של הלוחמים. ואילו בגרסה הסופית נראה כי הלוחמים לוקחים באופן אישי ובעלבון את העזיבה, כאילו זורקים אותם לאחר שסיימו להשתמש בהם. לכן נראה כי לא מדובר באותו שחרור שאותו מתאר גורי.

אפשר לראות בגרסה הזו ביקורת סמויה על האטימות של מקבלי ההחלטות שהפנו את האחים הלוחמים, אנשי המחתרות, אחד נגד השני בסזון, ואז פוטרים אותם לאחר מכן, בלי לראות כי יש אנשים ממש מאחורי מבצעי הפקודות האלו.

מה גרם לתפנית בטון בין שתי הגרסאות?

ב-7 בנובמבר 1948, באמצע מלחמת העצמאות, החליט בן גוריון לפרק את הפלמ"ח ואת המחתרות האחרות, ולאחד את כולן לצבא אחד – צה"ל. החלטה זו אולי נכונה במבט על, והיא מתאימה לקו הכללי של בן גוריון ולשיטת "כור ההיתוך" שלו, אבל היא עוררה התנגדות עזה בקרב העם. הפלמ"ח היה הכוח הצבאי המרכזי של מלחמת העצמאות, בעיקר בצפון, בנגב, ובפריצה לירושלים. הם הובילו מבצעים חשובים רבים כמו מבצע נחשון, מבצע יואב, מבצע דני ועוד. פירוקו בעיצומה של המלחמה נתפס כחוסר הכרה והערכה לכל הפעילות שנעשתה על ידו עד כה.

וכך, הגרסה הראשונה היא כולה שיר הלל לפלמ"ח. שיר של גאוות יחידה שמרים לרוח ההתנדבות והתעוזה של הלוחמים, מספר על המבצעים הנועזים שלהם, ועל הרעות והאחווה המיוחדות של חברי הפלמ"ח. גאוות היחידה של הפלמ"ח, שמקבלת ביטוי רב ביצירותיו של חיים חפר, הייתה עוד בזמנו חלק חשוב מהמוראל הלאומי. לאור זאת השורות המסיימות בגרסה הסופית מקבלות משמעות קשה עוד יותר: רוח ההתנדבות הופכת לתחושת ניצול, והפטריוטיות הופכת לכוח ציני בידי מקבלי ההחלטות.

אין לנו יכולת לדעת למה התכוון המשורר בשיר, ולמה הטיוטה עברה כל כך הרבה שינויים עד לגרסה הסופית. אך שתי הגרסאות השונות לשיר מספרות סיפור, שכדאי לשמוע. על תחושת רעות וגאוות יחידה, ועל תחושת תסכול על ניצול ציני של רגש עמוק, סיפור שנשאר רלוונטי תמיד. לבסוף, אנחנו נשארים עם תחושת הנוסטלגיה וגעגוע לימים ההם, והבנה כי המציאות מורכבת. הלוחמים היו גיבורים, ולפעמים נאלצו לפנות נגד אחים לנשק. אנשי ההנהגה לפעמים עשו טעויות ולפעמים עשו החלטות קשות למען טובת הכלל. גם אנשים טובים עושים טעויות, וגם לוחמים נאמנים לפעמים מרגישים כפיות טובה, כי זה טבע הדברים, או במילותיו של חפר – רבותיי, ההיסטוריה חוזרת.

הכירו את דינה ברזילי ארבע תשע שש שלוש חמש אחת

'לוחמי' צה"ל קיבלו משימה מיוחדת: לנסות ולאתר 'דינה ברזילי' שתתאים כמה שיותר לדינה ברזילי המפורסמת מהשיר של להקת הנח"ל. הם עמדו במשימה בגבורה ובהצלחה (חלקית)

דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת
צֶבַע עֵינַיִם כָּחֹל
צֶבַע שֵׂעַר עַרְמוֹנִי
הַגֹּבַהּ מֵאָה וְשִׁשִּׁים סֶנְטִימֶטֶר
מִשְׁקָל חֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנָה קִילוֹגְרָם
דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת

 

זה שיר הג'ובניקים המושלם. חבורה של פקידים מנצלים את העובדה שהמפקד יצא לאכול צהריים, ומחליטים לחטט בתיקים אישיים של חיילים. מי שהיה ג'ובניק (כמו כותב שורות אלה) יודע שהשעמום יכול להוביל גם למעשים שממש ממש אסור שייעשו.

ואז לפתע בין השמות, המספרים והפרטים האישיים, עיניהם נופלות על פרטים של חיילת אחת. דינה ברזילי שמה. הפרטים עליה דלים: מספר אישי, גובה, קצת תחביבים ונזיפה מהרס"ר, אבל זה מספיק להם כדי לפנטז קצת. והכול כאמור – כדי להפיג את השעמום.

מי שאחראי לשיר הוא חיים חפר, ואת הלחן נתן סשה ארגוב. וכאשר להקת הנח"ל ביצעה את השיר בשנת 1959… דינה ברזילי כבר הפכה לתופעה היסטרית.

 

 

ורק שאלה אחת נותרה פתוחה: האם קיימת חיילת בשם דינה ברזילי שעונה לקריטריונים של השיר?

הכירו את החיילים/העיתונאים של מגזין הנח"ל "במחנה נחל", שסיקר בהרחבה את גרעיני הנח"ל וגם את להקת הנח"ל. מערכת העיתון החליטה לפשפש ולנסות לגלות דינה ברזילי שמתאימה לשיר.

"גיבורת שירו של חפר עוררה בנו התעניינות", משחזר כתב "במחנה נחל' מרדכי נאור. "החלטנו לחפש נערה ישראלית הנושאת את השם דינה ברזילי… היה זה מבצע מסובך שרק עתה הגיע לסיומו".

אז מתברר, לפי 'תחקיר' העיתון כי היו קיימות בכל הארץ רק ארבע דינות ברזילי. אחת מהן – כך שמחו לגלות החיילים – התאימה בערך לנתונים של דינה ברזילי של חיים חפר. שמה היה עדינה ברזילי בת 21 מחדרה. הם יצרו עמה קשר ונערכה ההשוואה המתבקשת.

 

שער "במחנה נחל". 1 ביוני 1959. לחצו על התמונה לגודל מלא

שם:

דינה של חפר: דינה ברזילי

דינה מחדרה: שמה הפרטי בתעודת זהות הוא "עדינה", אבל כל חבריה ומכריה משמיטים את הע' וקוראים לה דינה

 

מספר אישי:

דינה של חפר: 496351

דינה מחדרה: 372128

 

צבע עיניים:

דינה של חפר: כחול

דינה מחדרה: כחול

 

צבע שיער:

דינה של חפר: ערמוני

דינה מחדרה: ערמוני

 

גובה:

דינה של חפר: 1.60 ס"מ

דינה מחדרה: 1.70 ס"מ

 

משקל:

דינה של חפר: 58 ק"ג

דינה מחדרה: "אין תגובה"

 

שנת לידה:

דינה של חפר: 20 באוגוסט 1940

דינה מחדרה: ככל הנראה 1938

 

תחביבים:

דינה של חפר: שחייה ופסנתר

דינה מחדרה: שחייה אבל גם לסרוג ולרקום

 

ואחר כך גם נערכה הפגישה המתבקשת בדירתו של חפר בתל אביב בין המשורר ל(ע)דינה ברזילי. במהלך הפגישה סיפרה ברזילי כי היא ביקשה להתגייס לתפקיד קרבי, ואחרי מלחמת סיני אפילו נפגעה ברפיח ממוקש.

 

דינה ברזילי בזמן ששרתה ביחידת תותחנים
דינה ברזילי בזמן ששרתה ביחידת תותחנים

 

מתברר שדינה הספיקה גם להתחתן חודשים ספורים לפני פרסום הכתבה. הבעל הטרי, צעיר מחדרה, מספרת דינה "לא שש לעניין (הפגישה עם חפר), אך גם לא התנגד לנסיעתי". כמובן שהשיר שנעשה ללהיט, גם שינה במשהו את חייה של ברזילי. "חברי פנו אלי ושאלו אותי: 'מה פתאום חיבר חיים חפר שיר לכבודך. עד היום מצביעים עלי ברחוב ואומרים: 'זוהי דינה ברזילי המפורסמת'".

 

חיים חפר מוזג כוסית יין לדינה ברזילי
חיים חפר מוזג כוסית יין לדינה ברזילי

 

במהלך הפגישה, גם חשף חפר עצמו כמה פרטים על הסיפור שמאחורי השיר. "לאחר שהציעו לי, פחות או יותר את הנושא של השיר, ביקשתי שימציאו לי ילקוט שירות של חיילת", מספר חפר. "עיינתי בפרטים ובסעיפים, גרעתי כמה, הוספתי אחדים משלי, וכך נולדה ארבע-תשע-שש-שלוש-חמש-אחת טוראית דינה ברזילי.

 

דינה ברזילי מקשיבה לשיר 'דינה ברזילי' מהפטיפון של חיים חפר
דינה ברזילי מקשיבה לשיר 'דינה ברזילי' מהפטיפון של חיים חפר

 

אבל הסיפור לא מסתיים כאן.

חולפות להן שנים, ואל מערכת עיתון "במחנה" מגיע סקופ של ממש: אל צה"ל מתגייס חייל הנושא את המספר האישי המפורסם של דינה ברזילי 496351!

ומכיוון שכבר ציינו שלג'ובניקים של צה"ל יש יותר מדי זמן חופשי – מתקיים הטקס החגיגי: ראיון עם החייל הטרי ופגישה יזומה עם חיים חפר שתוצאותיו פורסמו בעיתון "במחנה" ב-20 באוגוסט 1963.

ועכשיו, הכירו את המגויס דרור רוטנברג שזכה לקבל את המספר האישי הכי מפורסם בישראל. חוץ מהמספר, גם לדרור עיניים כחולות, אבל זהו בערך. שיערו בלונדיני ולא אדמוני, גובהו 1.70 ס"מ והוא שוקל יותר מ-58 ק"ג.

"איזה מין צבא זה? למה לא נתנו את המספר הזה לבחורה", זו הייתה התגובה הראשונה של חיים חפר שהתבשר כי דינה ברזילי שלו היא בכלל דרור רוטנברג.

 

חיים חפר בודק את הגובה, מספר אישי וצבע שיער של דרור רוטנברג

 

ומסכן דרור רוטנברג. המפקדים והחברים לא עשו לו את החיים הקלים עם מספר אישי כזה. כאשר חבריו למחלקה התפרעו קצת באימוני הכושר בטירונות מיד אחרי גיוסו, המדריכים היו קוראים לעברו ופוקדים עליו: "דינה ברזילי לרוץ 100 מטר! כל המחלקה אחריו!". הוא כבר השלים אז עם העובדה שאף אחד בצבא כבר לא יקרא לו דרור רוטנברג.

רוטנברג סיפר כי כאשר הגיע לראשונה לבסיס הטירונים כבר המתינה לו משלחת שלמה בראשות המג"ד, הסמג"ד, השליש והרס"ר והם כולם באו אליו בטענות. "הם היו די מאוכזבים", סיפר רוטנברג, "הם אמרו שהם רוצים לשלוח אותי חזרה, כיוון שלא עניתי על כל הנתונים של הכפילה שלי".

"כשכתבתי את השיר", סיפר חפר במפגש עם דרור, "הייתי משוכנע שיש כבר חייל במספר האישי הזה!".

 

השיר המקורי "דינה ברזילי" עם תיקונים בעט של חיים חפר. השיר נקרא בתחילתו "ילקוט השירות", ורק אחר כך שונה שמו ל"דינה ברזילי". מתוך: ארכיון חיים חפר בספרייה הלאומית. לחצו על התמונה לשיר המלא

 

בסיום המפגש שאל חפר את רוטנברג: "לפי הנתונים של השיר, היית מתאהב בבחורה כמו דינה ברזילי?". אך רוטנברג ממהר להשיב: "ראשית כל אני כבר מאוהב באחרת. פרט למשקל (האהובה שוקלת פחות) תואמים כל הפרטים המופיעים בשיר".

חוץ מלציין שהאהובה שלו מנס-ציונה, סירב רוטנברג לספק פרטים נוספים על אודותיה, כי אם יגלה את שמה "כולם ירוצו עכשיו אליה".

"דינה ברזילי". מילים: חיים חפר, לחן: סשה ארגוב

סֶגֶן גַּד רְפָאֵלִי הָלַךְ לֶאֱכֹל צָהֳרַיִם
וַאֲנַחְנוּ שְׁלָשְׁתֵּנוּ נִשְׁאַרְנוּ לְבַד בַּמִּשְׂרָד
אֲרוֹנוֹת שֶׁל בַּרְזֶל
עֲרֵמוֹת שֶׁל תִּיקִים
וּסְבִיבֵנוּ אַלְפֵי יַלְקוּטֵי הַשֵּׁרוּת

כֵּן אֲנַחְנוּ הֵיטֵב מַכִּירִים אֶת כֻּלָּם
לְפִי הַטְּפָסִים בְּיַלְקוּט הַשֵּׁרוּת
מַכִּירִים אֶת כֻּלָּם מַכִּירִים אֶת כֻּלָּם
אַךְ מִכָּל יַלְקוּטֵי הַשֵּׁרוּת שֶׁהִכַּרְנוּ
אֶחָד לְלִבֵּנוּ נָגַע

דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת
צֶבַע עֵינַיִם כָּחֹל
צֶבַע שֵׂעַר עַרְמוֹנִי
הַגֹּבַהּ מֵאָה וְשִׁשִּׁים סֶנְטִימֶטֶר
מִשְׁקָל חֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנָה קִילוֹגְרָם
דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת

סֶגֶן גַּד רְפָאֵלִי הָלַךְ לֶאֱכֹל צָהֳרַיִם
וַאֲנַחְנוּ עִם דִּינָה נִשְׁאַרְנוּ לְבַד בַּמִּשְׂרָד
לֹא רָאִינוּ אוֹתְךָ
מֵעוֹלָם, מֵעוֹלָם
אַךְ דְּמוּתֵךְ כָּאן עוֹלָה מִמִּדְבַּר הַתִּיקִים

הִיא נוֹלְדָה בְּעֶשְׂרִים לַשְּׁמִינִי אַרְבָּעִים
הָיָה זֶה יוֹם קַיִץ בָּשֵׁל בְּוַדַּאי
אֶשְׁכּוֹלוֹת בַּכְּרָמִים תְּאֵנִים בַּבֻּסְתָּן
הַשְׂכָּלָה תִּיכוֹנִית שֵׁם הָאָב הוּא אֶפְרַיִם
שֵׁשׁ שָׁנִים מְנַגֶּנֶת פְּסַנְתֵּר

סֶגֶן גַּד רְפָאֵלִי הָלַךְ לֶאֱכֹל צָהֳרַיִם
כָּאן בַּטֹּפֶס כָּתוּב שֶׁוִּתַּרְתְּ עַל תְּמִיכָה מִשְׁפַּחְתִּית
וְהַדֹּפֶק שֶׁלָּךְ
בִּישִׁיבָה הוּא שְׁמוֹנִים
וְהֶקֵּף הֶחָזֶה הוּא תִּשְׁעִים וְשָׁלֹשׁ

הָעִסּוּק הַסְּפּוֹרְטִיבִי שֶׁלָּךְ הוּא שְׁחִיָּה
הַלְוַאי שֶׁהָיִינוּ שׂוֹחִים עַל יָדֵךְ
צוֹחֲקִים לַגַּלִּים וְצוֹנְחִים עַל הַחוֹל
לָךְ הָיְתָה דִּיפְטֵרִית כְּשֶׁהָיִית קְטַנְטַנָּה
וְרָשְׁמוּ לָךְ פֹּה כָּף־קוּף אֶחָד

דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת
צֶבַע עֵינַיִם כָּחֹל
צֶבַע שֵׂעַר עַרְמוֹנִי
הַגֹּבַהּ מֵאָה וְשִׁשִּׁים סֶנְטִימֶטֶר
מִשְׁקָל חֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנָה קִילוֹגְרָם
דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת

סֶגֶן גַּד רְפָאֵלִי הָלַךְ לֶאֱכֹל צָהֳרַיִם
הַשָּׁעָה הִיא אַחַת הוּא כָּל רֶגַע עָלוּל לַחְזֹר
אַתְּ קִבַּלְתְּ נְזִיפָה
בִּשְׁמִינִי לָרְבִיעִי
אַךְ אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי אָשֵׁם הָרָסָ"ר

הַצִּיּוּן הָאִישֵׁי בְּמִשְׁמַעַת הוּא בֵּית
חַוַּת דַּעַת כְּלָלִית אַתְּ בְּסֵדֶר גָּמוּר
עוֹד הָיִינוּ שָׁעוֹת מַחֲזִיקִים בַּיַּלְקוּט
אַךְ הַסֶּגֶן חוֹזֵר כְּבָר גָּמַר לֶאֱכֹל
וְגַם הוּא מִתְעַנְיֵן בְּתִיקֵךְ

דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת
צֶבַע עֵינַיִם כָּחֹל
צֶבַע שֵׂעַר עַרְמוֹנִי
הַגֹּבַהּ מֵאָה וְשִׁשִּׁים סֶנְטִימֶטֶר
מִשֶּׁקֶל חֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנָה קִילוֹגְרָם
דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת

 

דינה ברזילי באתר "בית לזמר העברי"

דינה ברזילי – הלחן בכתב ידו של סשה ארגוב

 

כתבות נוספות

הטורים בחרוזים שכתב חיים חפר שסייעו לנצח במלחמת ששת הימים

יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר – הרעות של חיים גורי

"נעמי עשי זאת שוב": נעמי פולני חוגגת תשעים ומספרת כיצד התחילה לנגן

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

 

"לזמר הקופץ אריק": ההקדשות האישיות של חיים חפר נחשפות

כשגדול הפזמונאים של דור תש"ח מאגד את פזמוניו המוכרים והחשובים ביותר בספר אחד, הוא נאלץ לחבר להם הקדשות חמות לכל חבריו ומכריו, הקולגות שעבד עימם והיוצרים שהעריץ וראה את עצמו כממשיכם

חיים חפר ברקע ההקדשות לספרו ששלח לחבריו. התמונה של חיים חפר לקוחה מתוך לשכת העיתונות המרכזית, מחלקת צילומים, D381-088.

בשנת 1961 יצא לאור הספר "מילים למנגינות" של חיים חפר. בכרך נפלא וקטן ממדים זה, שמעוטר בציורים משובבי לב פרי מכחולו של המאייר אריה נבון, צורפו יחדיו 50 פזמונים שאת מילותיהם חיבר חיים חפר – מתוך המאתיים שחיבר בשנות הארבעים של המאה ה-20, שנות הפלמ"ח והצ'יזבטרון. העשור שיש שיכתירו כעשור הפורה ביותר בחייו של הפזמונאי.

לרגל צאת ספר הפזמונים השני שלו, התבקש אחד מחשובי הפזמונאים של הדור, המנהל האומנותי של הצ'יזבטרון והאיש שחיבר כל כך הרבה פזמונים אהובים ומוכרים, להסביר בריאיון לעיתון דבר את שם הספר. כדרכו, סיפק חפר תשובה ישירה ולא מתחכמת עבור העיתונאי מיכאל אוהד: "אני אוהב לעבוד לפי מנגינה קיימת. ברגע שאני שומע מנגינה – אני יודע את מצב הרוח. אם תרצה, תשווה את עבודתי לצייר העובד בתוך מסגרת מוכנה: הוא יודע באילו פרופורציות עליו לצייר ראש ורגל".

כתבתו של מיכאל אוהד בעיתון דבר התפרסמה בגיליון העשירי בנובמבר 1961

חפר, כפי שניתן להבין מתשובה זאת, היה יוצר המרבה בשיתופי פעולה, ועל כל אחד מחמישים הפזמונים שהופיעו ב"מילים למנגינות" הוסיף את שם המלחין או המלחינה שאת מנגינותיהם הלחין, את המבצע או המבצעת של השיר ואת הכותבים שאיתם חיבר את מילות השיר במקרה שהיו כאלה. לרבים מפזמוניו, אגב, הייתה לא רק מנגינה שלה ציוות חפר מילים חדשות, אלא אף מילים וביצוע קודמים. חפר החליט לכתוב על פי המנגינה הקיימת שיר חדש.

קחו לדוגמה את שירו המפורסם של חפר "אנו כיתת סיירים", שביצעה במקור להקת הנח"ל ולאחר מכן גם להקת התרנגולים. על הלחן (והמילים המקוריות) חתום אחד מגדולי הזמרים-כותבים של צרפת, סרז' גינסבורג. השיר המקורי סיפר את סיפורו של כרטיסן במטרו של פריז. חפר שינה את זהות הצרפתי העמל לחורר חורים בכרטיסי הנוסעים בחברי כיתת סיירים פלמח"ית ש"הולכים בוואדיות ובהרים".

באותו ריאיון לעיתון דבר הסביר חפר את היתרון הבולט שבעבודת הצוות. מלבד הטמפרמנט השיתופי שבו התברך, היו לשיתופי הפעולה הרבים שלו צד פרקטי יותר: "עבודת צוות חוסכת זמן. אתה מקבל תגובות בו-במקום. אומר לי דן (דן בן אמוץ – ח.מ.). או שאומרת לי נעמי (נעמי פולני – ח.מ.): 'שמע, הפעם לא קלטת למטרה' – ואני מוכן לקבל את הדין".

כדי לחזור ולשחזר את העבודה על פזמוניו המוכרים יוכלו המתעניינים לקרוא בשני ספרים. בראשון, "חיים חפר מספר ומזמר: השירים הנבחרים ומה שמאחוריהם" (הוצאת זמורה-ביתן, 2004), אפשר למצוא את הסיפורים מאחורי השירים במילותיו של חפר עצמו. השני הוא הביוגרפיה המפורטת והמעמיקה שהקדיש לו מוטי זעירא (הוצאת כתר, שנת 2021). בכתבה זאת בחרנו להציץ ישירות לארכיונו של חפר, השמור בספרייה הלאומית, לא אל הסיפור מאחורי השירים, אלא אל הדרך שבה בחר חפר לחגוג ולשתף את חבריו הרבים.

אם כך, ראוי שנשאל: מה קורה כשאיש שמכיר ומוקיר אנשים כה רבים (והם אותו בחזרה) מוציא ספר שני החוגג את שיתופי הפעולה שלו? הוא מוכרח להקדיש עותקים רבים לחבריו. כאן נכנס לתמונה תיק ארכיון מבדר במיוחד שמצאנו בארכיונו של חפר המנוח. זהו תיק ההקדשות לחברים, או  אם נדייק – תיק הטיוטות להקדשות לחברים.

את העותקים המוקדשים לחבריו מסר חפר לפני שנים רבות. אצלו שמר את הדפים שבהם החל לחבר את ההקדשות.

הנדיבות והאדיבות של חפר מוצגים לראווה בהקדשות פרטיות אלו. לנעמי פולני כתב "שהרבה משלך יש בספר הזה – בידידות", ולדן בן אמוץ: "לדן שותפי לחצי חיים – שהרבה הרבה משלך יש בין השורות ובתוכן – בידידות תמיד".

 

היו הקדשות פשוטות יותר, אך חמות לא פחות. למשל זאת שהקדיש חפר לפשה, הוא האמרגן והמפיק האגדי אברהם דשא (פשנל), ובה כתב פשוט: I Love You.

 

והיו גם תודות על דברים טריוואלים יותר. לאידה ולאהרן מגד הודה חפר "על האירוח ב-23.1.58 ועל זה שלא שמתם לב כששפכתי כוס תה לא בכוונה".

וגם לפחות הקדשה מסקרנת אחת, לסופר בנימין תמוז: "בלחיצת יד, הרמת גבה וחיוך מוזר – שלך בידידות".

חפר לא שכח כמובן להקדיש עותקים מספרו למבצעים ולמבצעות שעימם עבד וקיווה להמשיך לעבוד. ליוסי בנאי כתב: "בחרוזי תודה ובתקווה לעבודה משותפת". ליונה עטרי, בה ראה עילוי, קרא בהקדשה "נסיכת הפזמון הישראלי", והוסיף "ממעריץ וחבר". ולשחקן ולבמאי שמואל בונים כתב: "ידידי לשירים ולרעיונות – העמדתך האיתנה היא שנתנה לי ספר זה – בחיבוק אדירים – שלך תמיד".

אחת ההקדשות היפות שחיבר הייתה לזמר צעיר ומתחיל בשם אריק איינשטיין, שהתברך כך נראה באנרגיה אדירה. וכך כתב לו חפר:

היו לו גם מילים חמות למלחינות ולמלחינים שעבד עימם. למשה וילנסקי קרא שותף וידיד. למאיר נוי איחל שימשיכו את שיתוף הפעולה. ולסשה ארגוב "שעושה מן המילים שירים".

אך מרגשים במיוחד הם הרמזים שפיזר חפר בהקדשות למשוררים ולפזמונאים שהעריך. אלו רמזים למקום שבו מיקם את עצמו בתוך התרבות הישראלית. חפר ראה את עצמו כחולייה (הפעם לא חולייה צבאית דווקא) בתוך שרשרת ארוכה של יוצרי ומחדשי הספרות והשירה העברית, חלק ממסורת ותרבות שקורמים עור וגידים בעבר הקרוב ובהווה.

למשורר והפזמונאי יחיאל מוהר הוא צירף תקווה שיזכה "בתקווה להתראות על אצטבת סופרים אחת".

לאברהם שלונסקי: "מורה ואב אשר בשדהו חרזתי כשור וכחמור במינור ובמז'ור – באהבה".

למשורר יעקב אורלנד: "אשר הדים מתוך שיריו שלו הולידו כאן שורות שלמות – בידידות".

לפי הקדשות אלו, נראה שלנתן אלתרמן הרגיש חפר שהוא חב את החוב הרב ביותר, ועם יצירתו רצה להיות הכי מזוהה. וכך כתב לו: "החוט אשר עליו תלויים חרוזים אלה – שלך הוא – אוהבך ומוקירך".

ואולי העובדה שהספר, שיצא בעצת ובדחיפת המו"ל עמיקם גורביץ, רק בשנות השישים, כמעט 20 שנה מכתיבת הפזמונים עצמם, איפשר לחפר מרחק וגעגוע, וגם להגיע להבנה שהוא חלק ממכלול גדול ועשיר. ההקדשות שחיבר לחברותיו וחבריו, וכל שותפיו לדרך בהחלט מעידות על כך.

אל אל יחזקאל – בומבה של נביא

במכתב שכתב אריק איינשטיין למשורר חיים חפר, מצאנו את הסיפור מאחורי הלהיט משנות ה-60! מה עוד מצאנו? הלנת שכר, התנצלות וחלומות על חו"ל...

"אָנוּ בְּעַד הַנָּבִיא יְחֶזְקֵאל

נֵלֵךְ אַחֲרָיו עִם תַּרְמִיל וּמַקֵּל

אֶל כָּל מָקוֹם שֶׁאוֹתָנוּ יָבִיא

הַנָּבִיא יְחֶזְקֵאל הוּא בּוֹמְבָּה שֶׁל נָבִיא.

 

אֶל אֶל אֶל יְחֶזְקֵאל…"

 

"יחזקאל", שירה של להקת "החלונות הגבוהים" המיתולוגית, לקוח מהאלבום הבלתי נשכח הנושא את שמה – האלבום היחיד במוזיקה הישראלית שכל שיר מתוכו הפך לקלאסיקה. חברי השלישייה – אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ – הפכו במהרה ליפים והנכונים של הביצה המקומית ונעשו לחביבי תחנות הרדיו. אולם, במפתיע, שירם נאסר להשמעה מיד לאחר צאתו.

עדיין לא בהלם? אז אזכיר שמדובר בשיר על אחד מנביאי ישראל… ואם אתם ממש חייבים עוד סיבה לחבב את השיר, אז אריק איינשטיין (קלף מנצח מאז ומעולם). אם כך, מדוע נכנס הפזמון הקליט לרשימת השירים האסורים לשידור ברדיו?

השיר הנדון שטח את מעלליו של הנביא יחזקאל כפי שהוצגו בתנ"ך; בפרט חזון מעשה מרכבה וחזון העצמות היבשות. אך החידוש שלו – מה ש"תפס" את האוזן – הוא השילוב בין מילים וביטויים מנבואותיו של יחזקאל (חשמל, גלגל, אבן תרשיש), לבין מילות סלנג עבריות (בומבה, לכייף, חתיכות). עד כאן – נשמע כמו להיט.

אולם, משום שמילות השיר התייחסו ליחזקאל ללא שמץ של קדושה, בביטויים כמו "הוא ואלוהים כמו אני ואתה" או "הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא", הוא נתפס באוזני הציבור הדתי בישראל כחילול הקודש, והשמעתו ברדיו נאסרה. מרתיח? כן. אבל אפשר לנשום לרווחה – האיסור בוטל לאחר שנים בודדות.

הכתבה אודות איסור השמעת השיר "יחזקאל"

עובדה מעניינת נוספת על ה'סרנדה לנביא', היא שהגרסה העברית שאנו מכירות/ים היא לא היחידה! בהוצאה המחודשת לאלבום האלמותי (והיחיד) של "החלונות הגבוהים", נכללו גרסאות לשיר "יחזקאל" באנגלית ובצרפתית, שנקראו "El El Israel", כשורת הפזמון החוזר. מה שמעניין הוא שלגרסאות האלה אין קשר למילים המקוריות בעברית. הגרסה בצרפתית ממשילה את ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים לניצחון של דוד על גוליית, ומיודעינו יחזקאל נזנח לאנחות.

במכתב ששלח אריק איינשטיין לכותב השיר, חיים חפר, מפריז ב-1967, הוא האיץ בו לאפשר לשלישיית החלונות הגבוהים לכתוב לשיר "אל אל יחזקאל" גרסה צרפתית בשם: "אל אל ישראל" – וזאת בעקבות תהילת מלחמת ששת הימים.

מכתבו של אריק איינשטיין לחיים חפר

כך הוא כתב:

"שלום חיים!

אני יכול להבין שאתה כועס ואין לי ספק שהצדק איתך אבל הייתי בכל זאת רוצה שתנסה קצת להתחשב ב"נסיבות מקלות" אם אפשר להתבטא כך. שלישית החלונות הגבוהים למרות ההצלחה היחסית שזכתה לה לא ליקקה דבש (אני מתכוון לארץ) מכל מיני סיבות צודקות או לא צודקות[,] לא הכל הלך חלק ובעיקר לא מהבחינה הכספית.

אם היינו נשארים בארץ היינו מכסים בקלות את כל החובות שלנו כולל כמובן את החוב שלך. אבל אנחנו נסענו מכיוון שהייתה ויש עדיין מטרה מסוימת שחותרים להשיג אותה. שלא תחשוב לרגע שאנחנו משתמטים למרות שזה אולי הרושם. אני נותן לך את דיברתי שחובך יסולק בהקדם האפשרי ואני יכול לומר שאנחנו בדרך הנכונה, חבל שקרה מה שקרה והיחסים השתבשו, תאמין לי שאף אחד מאיתנו לא רוצה בכך ואנחנו מוקירים לך תודה על שעזרת לנו – זה יקח עוד קצת זמן אבל זה יסודר ואני מקווה שנוכל להפגש עם חיוך על הפנים. זה לא חנטריש ואתה חייב להאמין לי[,] ותתפלא[-] גם לשמוליק.

יש לי בקשה גדולה אליך. יש לנו הזדמנות בלתי חוזרת לדעתי לעשות שיר גדול שיכנס להיסטוריה אולי לא כמו ירושלים של זהב אבל לא הרבה פחות.

הכוונה היא לאל אל ישראל, אילו יכולת להתעלות מעל לכל הסיבות שגרמו למצב בינינו ומתלבש על השיר ושולח לנו אותו כמה שיותר מהר (זה חשוב בגלל הטיימינג). הכוונה במקום אל אל יחזקאל לכתוב שיר או על המלחמה או סיפור על דוד וגולית 1967 ברוח היתולית ואופטימית כשהפזמון החוזר הוא אל אל ישראל, זה מוכרח להיות דבר גדול מאוד וכמו כן מסחרי מאוד. הקלטנו כבר את הרקע המוסיקלי לשיר הזה ואנחנו היינו מאושרים ממש אילו היית עושה את הג'סטה הזאת שאולי לא מגיעה לנו. ההקלטה משגעת ממש. 30 כלים מלווים אותנו[,] וחיים![,] חבל להחמיץ הזדמנות גדולה כזאת. זה יהיה בארץ שיר גדול. אילו יכולת להתלבש על זה כמה שיותר מהר זה היה נפלא.

אני מתכוון לכל מילה שכתבתי ושוב: אני נותן לך את דיברתי שהכל יסודר כמה שיותר מהר, זה לא קל לנו תאמין לי.

מחכה לתשובה מהירה

שלך

אריק"

במכתבו של איינשטיין אפשר לראות כי התגלע ויכוח בין המשורר לזמר הלאומי על רקע כספי. משתמע מן המכתב כי שכרו של חפר טרם שולם לו על כתיבת השיר "יחזקאל" בשל החלטתם של חברי להקת 'החלונות הגבוהים' לנסות את מזלם בחו"ל. במכתב, איינשטיין מתנצל תחילה על המחדל, ומביע כוונה לשקם את היחסים ולסגור את החוב; הוא מנסה לפייס את חפר הכעוס כדי שיעזור לשלישייה וישלח להם מילים לגרסה מחודשת של השיר עבור קהל בינלאומי.

המכתב ששלח חפר חזרה לאיינשטיין לא בנמצא, אך נראה כי הוא התרצה – שכן לא הרבה זמן לאחר מכן, הופיעו איינשטיין, קראוס וכץ בצרפת עם השיר "אל אל ישראל".

עדות נוספת לפיוס ההיסטורי היא האופן שבו ספד איינשטיין לחפר לאחר פטירתו:

"זה עצוב באופן טבעי, אבל אפשר להתנחם בירושה האדירה שהוא השאיר לנו, מאות שירים פנטסטיים. הוא היה משורר ענק, יותר ממשורר רגיל, תמיד עם היד על הדופק של העם שלנו בכל הנוגע למעורבות של יוצר ברמה הלאומית וההיסטורית של ישראל. מההתחלה שלנו, עוד מלהקת הנח"ל – תמיד הוא השפיע עלינו. היינו בני 19 כששרנו כל היום "דינה ברזילי". ומשם "גשר הירקון", "החלונות הגבוהים", "התרנגולים". בנימה אישית, הוא היה איש עם הומור אדיר, הרבה לצחוק על עצמו. זה עצוב, אבל לפחות נשארנו עם תרומה אדירה שתרם לכולנו ב-87 השנים שבהן חי".

[מתוך ראיון עם אריק איינשטיין ז"ל לאתר "וואלה", 18.9.2012]