האומן דודו גבע הלך לעולמו בשנת 2005, אבל נראה שבמובנים מסוימים הוא חי ובועט בליבם של רבים, ממש כפי שהיה במשך חייו. הוא היה אומן בחסד – מוכשר כשד, מקורי ומצחיק – שהתפרש על המון תחומים: יוצר של ציורים, של מילים ושל כל השילובים האפשריים ביניהן, אומן קומיקס וקריקטורה, מאייר ועיתונאי שעבד במגוון עיתונים והוציא שלל ספרים משוגעים ומצחיקים. יש שיאמרו שהסרטון שיצר לשיר "קפה טורקי" של אריק איינשטין, בשנת 1974, היה בעצם הווידאו קליפ הראשון בעולם. גבע השתמש באנימציה משוכללת ומתקדמת לזמנה, שליוותה את השיר האהוב.

היצירה שלו לא כבשה את המיינסטרים הישראלי, כנראה בגלל שהייתה לעיתים חתרנית, אנטי ממסדית ופוליטית, ותמיד מאוד פרועה. התכונות הללו של גבע ויצירתו הכניסו אותו לעיתים לצרות והוא פוטר ממספר עיתונים, אך תמיד המשיך להשמיע את קולו.

הקו היצירתי הייחודי של גבע ליווה אותו לכל מקום – באיורים לעיתון, ברצועות הקומיקס המבריקות שלו, בעבודות האומנות שיצר ואפילו בהקדשות שכתב על ספריו. גבע השקיע מחשבה במה שהיה אמור להיות שרבוט לא מחייב והיה ידוע בכך שהפך ערבי חתימות והקדשות על ספריו לאירועים של ממש – כאשר ערך אירועי חתימות המוניים באמצע הרחוב או החליט לחתום בשמות של הדמויות הידועות שהמציא ואייר, כמו הברווז או הפקיד יוסף.

לתשומת הלב הרבה שהקדיש גבע להקדשות שהעניק, הייתה כנראה סיבה מיוחדת, שנעוצה בילדותו. גבע עצמו היה אספן נלהב של הקדשות וחתימות של אנשים מפורסמים, והבין את השמחה שאפשר להפיק מקבלת מילים אישיות חמות מאדם נערץ. את התחושה הזו הוא רצה להעביר הלאה, במחווה לילד שהיה. כשלמד בגימנסיה בירושלים שהייתה צמודה למשרד ראש הממשלה, היו הוא ושאר ילדי הגמנסיה "צדים" את חתימותיהם של כל השרים שיצאו מהמשרד אחרי ישיבה עם בן גוריון. כל אחד רצה להשיג כמה שיותר חתימות "שוות", אבל החתימה הנדירה ביותר הייתה זו של ראש הממשלה עצמו. בן גוריון היה סרבן חתימות ידוע, והיה מפנה את הילדים הנלהבים לקבל דף של תמונתו עם חתימתו המודפסת מלשכתו.

אבל גבע הילד לא וויתר:

"והנה יום אחד החצפתי פנים ועניתי לראש הממשלה בקולי הבדק והתקיף, מול עיני חבריי, כי החתימות שהוא שולח [החתימות המודפסות- י.א] אינן שוות פרוטה בשוק האוטוגרפים… חתימה שלו תהפוך אותי למקובל בכיתה וגם תעלה מאוד את ערך האוסף שלי."

התעוזה שלו השיגה את מטרתה, כפי שסיפר גבע:

"זיק ניצת בעיניו של הזקן. מאז ומעולם ידע להעריך אנשי חזון בלתי שגרתיים. מתברר שדבריי חדרו לליבו. הוא שאל מה ערכה של חתימתו. עניתי: כמו 5 גולדות או 20 לוי אשכולים. תמיד ידעתי להחמיא לאנשים שהתייחסו אליי בכבוד.

ואז קרה הלא יאמן. דוד בן גוריון, האנדרטה האנושית, רכן מעל פנקס החתימות שלי, שהיה אגב, בצידה השני של מחברת התנ"ך שלי, וחתם ביד בטוחה ונמרצת… בן גוריון אורגינל הכפיל את ערכו של האוסף שלי אלף מונים".

למרות ההישג הכביר לו זכה, מהר מאוד גבע איבד עניין באוסף החתימות המפואר שלו. למעשה, הוא החליף אותו באוסף חוברות הקומיקס "Mad Magazine". המעשה הזה התברר כמעשה גורלי ששינה את מהלך חייו:

"לאחר כשנה דעך העניין שלי בחתימות מכיוון שלרוץ אחרי מפורסמים עם פנקס ביד נראה לי דבר נחות ולא סוציאליסטי ופניתי לשחק סטנגה. בתום אחד המשחקים פנה אליי חבר בהצעה טובה שהתבררה כעסקת חיי: להחליף את אוסף החתימות הנשכח שלי באוסף נפלא של חוברות "מד מגזין" אותן צבר בנעוריו…באותו ערב נחתם דיל ובוצעה עסקת החליפין. כך זכיתי באורח פלא בכיוון חדש לחיים. כיוון ששירת אותי נאמנה לכל אותו הדרך ותודתי נתונה הן למר דוד בן גוריון והן לחבר'ה המטורפים האלה מניו יורק, שמן ההומור שלהם אני גונב עד עצם היום הזה."

כשחיפשנו הקדשות מיוחדות שסופרים כתבו על ספריהם, זכינו לקבל יחד איתן גם סיפורים על דודו גבע. זאב אנגלמאיר, אומן עטור שבחים בזכות עצמו, היה חבר טוב של גבע והם פעלו יחד במשך שנים:

"דודו גבע היה אלוף עולם בהקדשות – על ספרים, על פוסטרים, על קומיקסים. ההקדשות שכתב היו נדיבות ומצחיקות. הוא כתב אותן במהירות, אבל בתשומת לב, לפעמים עם ציורי ברווזים ובלוני מלל.

גיליתי את דודו גבע כשקראתי את "zoo ארץ zoo" – שכתבו ב. מיכאל, קובי ניב, חנוך מרמרי, אפרים סידון ואיירו הוא ודיק קודור. הספר הדהים אותי כילד וגילה לי הומור פרוע, מצחיק בטירוף, שלא הכרתי לפני. "האביר זיק ספר מדליק" היה ספר הילדים המאויר הראשון שלו שקראתי והתאהבתי בו סופית.

בפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתי סטודנט בשנה א' בבצלאל. ביקשתי ממנו המלצה לפרס קרן שרת. הוא כתב לי המלצה אבל הוא צייר מסביב לה ברווזים רוקדים.

כשהוצאתי לאור את הספר הראשון שלי "הידעת", שלחתי לו עותק עם הקדשה, ודודו שלח לי בתגובה את הספר "דרדס במכנס" וכתב לי כך:

"אנגלמאיר יקירי,

תודה רבה רבה על הספר הנפלא והמבריק והמצויין והמתקדם והנועז והמוטרף והעל הכיפקי ששלחת לי, כן ירבו כמותו וכמוך במציאותנו המדברית והמשמימה. חבל רק שאין בו קצת מהמונטאז'ים המופלאים שאתה עושה מדי פעם בצילומים (איפה נתקלתי בהם, ב"בועה" או ב"משקפים"?) ששווים לפחות עוד ספר אחד נוסף.

יום יבוא ונעבוד קצת יחד, אם תסכים, רגע לפני שיקיץ הקץ על תרבות הנייר ועל העולם ישתלטו נערי הוידאו מעוגלי האזניים (מלשון עגיל).
שוב תודה ובהצלחה, דודו".

זאת ההקדשה הכי משמחת ומדרבנת ליצור שקיבלתי בחיי."

כשאנגלמאיר וגבע עבדו יחד, הם השתעשעו בכתיבת הקדשות זה בשם זה:

"בשנים של "חבורת החור" היו לנו תוכניות מגלומניות "לחורר את העולם". יצרנו עטיפות דיסקים ובשכר העבודה הוצאנו לאור עיתון מתקפל ששמו "חור בלב". הלכנו ברחובות למכור אותו להמונים, וכתבנו המוני הקדשות. לפעמים דודו חתם וכתב הקדשות מוגזמות בשמי, ואני חתמתי "באהבה והערצה מדודו גבע" בשמו, וציירתי ברווזים ולבבות."

אני חושב שהיה בטקס הזה, של כתיבת ההקדשה, משהו משעשע. דודו צחק מכל מי שהייתה לו פוזה של חשיבות עצמית, ולכן גם ההקדשות היו מגוחכות ומצחיקות, עם ציורי ברווזים ויוספים."

ההקדשות שגבע כתב משקפות את האישיות המיוחדת שלו – אמן ששמר על קשרים חמים עם מי שעבד איתו ושגם כשהיה בשיא הצלחתו היה חף מאגו, נהג בהומור ובצניעות ודאג לתמוך ביוצרים צעירים ולקדם אותם.

חגי גילר, אמן קומיקס, מספר איך דרכו הצטלבה עם זו של דודו גבע, ואיך זכה להקדשה אישית מהברווז:

"דודו גבע היה ההשראה העיקרית שלי לעסוק ביצירת קומיקס, גדלתי על הספרים שלו מגיל צעיר, הרבה לפני שהבנתי את רוב הבדיחות. הייתי קורא את הטורים שלו בעיתונות באופן קבוע, ועד היום היצירה שלי מאוד מושפעת מהסגנון שלו.

תמיד חלמתי לפגוש אותו אבל איכשהו זה לא קרה, עד שיום אחד, בשנת 2004, הוזמנתי לאירוע הפתיחה של תערוכת איורים בשם "הלם העתיד" ושמעתי שהוא יהיה שם. נסעתי לתערוכה במיוחד במטרה לפגוש אותו. כשהגעתי לשם ניגשתי אליו בהתרגשות והוא די צחק על איך שאני עושה ממנו כזה ביג דיל, הוא לקח את "ספר הברווז" שהבאתי איתי וצייר את ההקדשה בליווי המילים:

"לחגי
בהערצה רבה לנצח
מהברווז"

אני מניח שזאת הייתה התגובה שלו להתלהבות שלי ממנו, לעשות הפוך על הפוך".

גבע שיתף פעולה עם האומנים זאב אנגלמאיר ותמיר שפר במסגרת "חבורת החור" – שלישיית אמני קומיקס אלטרנטיביים שחברו לעבודה משותפת ב-1998 ועבדו יחד כ-3 שנים. יחד הם עיצבו את עטיפת האלבום החצי-מחתרתי של "צמד ריאות" (רע מוכיח ומאור כהן) שנקרא "צעצועים מהבית ספר הישן" (כך במקור).

הדס זעירא, גרפיקאית שעזרה לשלושה בשלבים הטכניים של יצירת עטיפת האלבום, מתארת את דודו כאיש מתוק, "מאוד מאוד נחמד, ומאוד מצחיק, עם חוש הומור מעולה, רודף צדק ברמות שלא פגשתי מעולם. היינו חברים, הוא הכיר את המשפחה שלי, את הבנות שלי והקדיש את הספר "הברווז" לי ולבנותיי":

"להדס מחמל לבנו
ולאפרוחותיה החמודות
מאבי הברווז המודרני
גבע"

לאחר מותו של גבע, שנפטר מהתקף לב והוא רק בן 54, נערכו לו בתל אביב מחוות הנצחה שונות. הידועה שבהן היא בובת הברווז המתנפח היושב על ראשו של בניין העירייה. כיום עומד פסל של הברווז המפורסם שלו (שאולי יותר מוכר ממנו עצמו) בכיכר מסריק. ההקדשות שהוא השאיר מאחוריו הן עוד דרך לזכור את האדם המיוחד שהיה. כאמור, ביותר ממובן אחד הוא עדיין איתנו.

תודתנו שלוחה לכל מי ששיתף בהקדשותיו וביצירותיו של דודו גבע וחלק סיפורים על ההיכרות עמו.

ב-10 במאי 1933 עמד אדם בפינת כיכר האופרה בברלין והביט בספריו עולים בלהבות. הוא המתין בקצה הכיכר, נותן לצללי המבנים ההדורים להסתיר אותו מפני המון הסטודנטים המשולהב. מולו, על דוכן הנואמים, הוכרזו כתביו כ"מנוונים מוסרית" ו"לא-גרמניים". 

כשכמה סטודנטים זיהו אותו, הוא מיהר להסתלק מהמקום בטרם ייפגע. 

אריך קסטנר, אחד מסופרי הילדים הרגישים והאהובים ביותר בעולם המערבי, היה היחיד מבין 200 היוצרים אשר כתביהם הושלכו לאש באותו ערב, שנכח במקום וששמו הוזכר בנאומי הנאצה. 

כיוצר, הוא היה בחברה טובה. למדורה שבערה בכיכר הושלכו כתביהם של ענקי רוח ופורצי דרך בתחומם: סופרים ומשוררים, מדענים ופילוסופים, אמנים ועיתונאים. כשני שליש מהם יהודים, השאר קומוניסטים, ליברלים, מתנגדי המשטר הנאצי ו"סתם גרמנים" שכתביהם נחשבו ל"מעוותים מוסרית". ביניהם אפשר למנות את זיגמונד פרויד, אלברט אינשטיין, אריך מריה רמרק, שטפן צוויג, ברתולד ברכט, קרל מרקס ועוד רבים אחרים. שמות שכיכבו ברשימות של קריאת-חובה בכל מקום אחר בעולם. 

לכאורה, הוקעתו הפומבית על ידי בני עמו, שכללה גם זימון לחקירה בגסטאפו כשנה לאחר מכן, הציבה אותו במקום מכובד בצד "הנכון" של ההיסטוריה. בצד של הטובים. 

ולמעשה, כך גם התייחסו אליו בני דורו. הוא התקבל בחיבוק בקהילה היהודית בעולם, ושנים אחרי המלחמה תרגומי ספריו לעברית הפכו לרבי מכר ברגע שהודפסו בישראל. יוצרים עבריים כמו יהודה אטלס ואוריאל אופק כתבו אודותיו בחום, ואמיל ואנטון קיבלו מקום של כבוד במדף הספרים הביתי, בתקופה שבה מכונות כביסה גרמניות היו טאבו מוחלט, יחד עם כל פריט מותרות אחר שהריח שמץ של "גרמניות". 

אבל האמת היא שסיפורו של קסטנר מורכב קצת יותר. 

מצד אחד, אריך קסטנר אכן היה הומניסט ופציפיסט נלהב. כל מי שקרא ולו פסקה אחת שכתב לא יכול שיהיה לו ספק בכך. בכתיבתו טרום המלחמה, בעיקר זו שכוונה למבוגרים, הוא הרבה לבקר את התהום המוסרית אליה הידרדרה גרמניה, ולהזהיר מפני הבאות. 

"גברת ולר היקרה", כך הוא עונה במכתב להילדה ולר היהודייה שכתבה לו ב-1930, בתגובה לתסכית רדיו בו הוא ניבא שחורות: "הנני משוכנע שהשיטות הפסימיות שלי הן המועילות היחידות, אם יש לצפות בכלל לתועלת מן הספרות, ואשאר עימן. אינני רוצה לכתוב חרוזים לאלבום שירה, ואינני רוצה לספק נחמה במקום שבו אינני רואה כזאת."

בכלל, יחסו ליהודים היה רחוק מאד מתורת הגזע הנאצית, והוא גם לא הראה אף סימן לאנטישמיות אירופאית "רגילה". אחד מידידיה הקרובים של משפחתו היה רופא הילדים היהודי שלהם, אמיל צימרמן (הוא היה ידיד קרוב במידה כזו שאף הופצו שמועות על כך שהוא אביו האמיתי של אריך). בתחילת שנות השלושים, כשעלתה בברלין ההצגה "פצפונת ואנטון", הוא בחר בעצמו את השחקנית הראשית – הילדה היהודיה חנהל'ה מאירצ'ק (מי שלימים תתפרסם בישראל כשחקנית חנה מרון), ואף אחרי המלחמה – כאשר הוקמה מדינת ישראל הוא היה אחד מתומכיה הנלהבים. 

ובכל זאת, היה גם הצד השני: כשעמדה בפניו האפשרות לברוח מגרמניה ולהתקבל באהדה בבריטניה או בשוויץ, הוא בחר להישאר בגרמניה. 

יותר מכך, הוא נשאר שם כגרמני מן השורה, ואף עשה מאמצים להיות אזרח לגיטימי בעיני השלטונות. הוא ניסה להתקבל לאיגוד הסופרים, נדחה, אבל קיבל אישור שקט להפיץ את ספריו בשוויץ, בשם בדוי. הוא לא עשה דבר כדי להתנגד לנאצים בפועל, גם אם היה ברור שהוא סולד ממעשיהם.

שמונה שנים אחרי אותה שריפת הספרים, הוא אף כותב תסריט לסרט על הברון מינכהאוזן. סרט שהפקתו הוזמנה על ידי  אדם בשם פריץ היפלר, שהיה אחד הנואמים בכיכר האופרה באותו יום.

אלא שב 1941 היפלר כבר אינו מנהיג סטודנטים עני ומשולהב אלא במאי סרטים מפורסם, אחראי על מחלקת הקולנוע במשרד התעמולה הנאצי. ברקורד העשיר שלו נמצא כבר הסרט האנטישמי ביותר שיצא מעולם: "היהודי הנצחי".

איך יכול קסטנר לכתוב עבורו? מדוע בחר הכותב ההומניסט, הליברל הרגיש, זה שספריו התקבלו בחיבוק אוהב בארץ ישראל, להישאר בגרמניה הנאצית, זו שהעלתה את ספריו באש? מדוע אפשר לו הממסד הנאצי להישאר, חופשי ופעיל? האם מי שהתקבל כ"יהודי של כבוד" היה בעצם משתף פעולה, או לכל הפחות פחדן שחשב רק על נוחותו האישית?

 

כשקוראים את זכרונותיו מהחודשים האחרונים של המלחמה, אי אפשר שלא לנוע בחוסר נוחות (ואף יותר מכך). הוא מספר על רכבות מהן מושלכים תינוקות קפואים, אבל אלה לא הרכבות שהובילו את האמהות היהודיות אל מותן אלא רכבות שפינו פליטות גרמניות שברחו מהצבא הרוסי המתקדם. כשהוא משתמש בכינוי "כצאן לטבח" הוא מדבר על האזרחים הגרמניים שיושבים במקלטים ונתונים לחסדיהם של מפציצי בעלות הברית. 

הוא מספר על פנייתו לרשויות לקבלת פיצוי על ספרייתו שנהרסה בהפצצות ומספר על התנדבותו לפלוגות הסער העממיות שהיו אמורות לסייע בהגנה על ברלין. 

הוא מבכה ערים גרמניות שנכבשו על ידי בעלות הברית: "קניגסברג נפלה". והוא מיילל מצער על חורבן דרזדן, עיר הולדתו האהובה. 

במקביל, הוא גם מבקר קשות את התנהלות מפקדי הצבא, את ההרג של כל מי שנחשד כמתנגד המשטר ואת היוהרה העצומה של ההנהגה הנאצית. אבל איכשהו, מול הזוועות שלמדנו כולנו להכיר, זה לא נראה מספיק. 

גם לפי אמות המידה הפרטיות שלו, או לפחות אלה שהוא שם בפי גיבוריו, בחירותיו לכל הפחות תמוהות מאד, ואינן נטולות אשמה. 

"בכל תעלול" נוזפת דמותו של הפרופסור קרויצקם ב"כיתה המעופפת", "אשמים לא רק אלה המעוללים אותו, אלא גם אלה שלא מנעו אותו". והוא מצווה על כל הכיתה לכתוב את המשפט הזה חמש פעמים עד לשיעור הבא. האם השיעור לא היה מיועד לאזניו של קסטנר עצמו? 

באינספור ראיונות בהם הוא נשאל על הבחירה הזו, הוא ענה מגוון תשובות אשר שתיים מהן בולטות יותר מכולן: אמא שלו (שהייתה האישה החשובה בחייו עד מותו), שכבר הייתה מבוגרת מכדי לצאת מגרמניה, והעובדה שראה את עצמו כגרמני ולא היה מסוגל לחשוב על חיים ויצירה במקום אחר. 

לפני הכל, ולמרות הכל, קסטנר היה גרמני. 

הוא נולד ככזה, והתגאה מאד בגרמניותו, הרבה לפני שמישהו יכול היה לדמיין בכלל לאן יובילו הנאצים את העם הגרמני. הוא אהב את גרמניה אהבת נפש. הוא ראה בעיני רוחו, וניסה לברוא בכתביו – גרמניה אחרת. גרמניה ליברלית והומניסטית, שבה ערכי כבוד האדם וחרותו הם הראשונים במעלה. 

על אובדנה של אותה גרמניה חלומית, גם אם הייתה קיימת בזמנו רק בעיני רוחו, הוא מתאבל. 

"הרייך השלישי", הוא כותב לקראת סוף המלחמה, "מתאבד. אולם הגוויה היא גרמניה". גרמניה כפי שהוא חשב שצריכה הייתה להיות. גרמניה כפי שהוא ראה אותה פעם בעבר, כשהיה ילד תמים. 

"מוכרחים אתם להאמין לי!" הוא כותב בספרו האוטוביוגרפי כשהוא מתאר כמה נהדרת הייתה עירו לשעבר: "איש מכם, ויהא אביו עשיר כקרח, לא יוכל ברכבת לנסוע לשם להיוכח אם צדקתי. כי העיר דרזדן איננה עוד". 

לא לחינם הנאצים בחרו לשרוף את כתביו, שכן יותר מספרים אחרים שתקפו את התורה הנאצית באופן ישיר – הם היו המסוכנים ביותר לגרמני מן השורה. הם ציירו תמונה חליפית. הם אמרו בעיקר איך ועד כמה גרמניה יכולה להיות אחרת. וכמה אריך קסטנר בעצמו היה רוצה שהיא תהיה אחרת. שגיבוריה יהיו אחרים. 

"חושש אני, שמא יקומו הילדים שקראו את ספרי "אמיל והבלשים" ויאמרו: – שמע חביבי, הרי אנטון שלך דומה לאמיל שלך בכל דבר! למה לא כתבת בספרך החדש על נער שונה ממנו תכלית השינוי? 

וכיון ששאלה זו מוצדקת, ברצוני לענות עליה בטרם אכתוב "תם ונשלם". סיפרתי על אנטון, אף על פי שהוא דומה כל כך לאמיל טישביין, מפני שסבור אני, שכל המרבה לספר על נערים כגון אלה הרי זה משובח. אנו זקוקים לבחורים מעין אמיל ואנטון – כן ירבו!

אולי תגמרו בדעתכם להיות כמותם? אולי, אם אמנם מצאו חן בעיניכם, תקחו אותם לדוגמא לכם ותהיו גם אתם חרוצים, הגונים, אמיצים וישרים? וזה היה חלקי מכל עמלי." (מתוך האחרית דבר בספר פצפונת ואנטון)

האם אמיל ואנטון היו גדלים ומצטרפים ל"היטלריוגנד"? האם היו יכולים להפוך לחיילי אס.אס? 

קסטנר האמין שלא. ההיסטוריה, לעומת זאת, הוכיחה שרבים מידי מבני דורם בחרו אחרת.