מי אתה קפטן גוליבר?

סאטירה נוקבת או ספר ילדים מתוק: סיפורה המפתיע של יצירת המופת שנכתבה במאה ה-18 וזוכה להצלחה עולמית עד ימינו

במסע הראשון שאליו יוצא קפטן גוליבר – ניצול יחיד מצוות הספינה שעליה פיקד – הוא פוגש את תושבי ארץ הקטנטנים ליליפוט. רגע המפגש של גוליבר עם זן האנשים הגמדים הפך לאחד מרגעי הקסם של הספרות העולמית:

כאשר נרדמתי הייתי שכוב אפרקדן, וכעת מצאתי כי זרועותי ורגלי מהודקות בחוזקה אל הקרקע מימין ומשמאל; ושערי, הארוך והעבות, אף הוא מהודק אל הקרקע באותו אופן עצמו. כמו כן חשתי במספר רב של יתרים דקים לרוחב גופי, למן בתי-השחי ועד לירכיים. להביט יכלתי רק כלפי מעלה; השמש התחילה בוערת, והאור הציק לעיני. שמעתי סביבי המולה לא ברורה, אבל בתנוחה שהייתי שרוי בה, יכולתי לראות רק את הרקיע. עוד מעט חשתי ברייה חיה כלשהי נעה על רגל שמאל שלי ומתקדמת מעדנות קדימה על חזי ומגיעה כמעט עד סנטרי; השפלתי את עיני ככל יכולתי וראיתי כי היא יצור אנוש, שגובהו פחות משישה אינץ', קשת וחץ בידו ואשפת חצים תלויה לו על גבו. בה-בשעה חשתי כי לכל הפחות עוד ארבעים מבני מינו (לפי אומדני) באים בעקבותיו.

(מתוך תרגומה של ג' אריוך, הוצאת שוקן).

אחת הסצנות המפורסמות בספרות העולם: גוליבר מתעורר באי ליליפוט. מתוך "מסע גוליבר ללילפוט, ארץ הננסים" (תרגום א' כהנא, ציור מ' לובה. הוצאת סיני, 1954)

לימים יתברר כי אף מתרגם או מעבד של "מסעי גוליבר" לא יעלה בדעתו לוותר על רגע זה. אבל מדוע אנחנו כמעט שלא מכירים את שאר הספר? ומדוע לא זכו לפופולריות שלושת המסעות הנוספים שעורך גוליבר – אל ארץ הענקים, ארצות המדענים וארץ הסוסים הנבונים?

 

הרומן הסאטירי הגדול בהיסטוריה הופך לספר תמים

הספר המוכר לנו כיום בשם "מסעי גוליבר" התפרסם ב-28 באוקטובר 1726. במקור נכתב הספר בעילום שם ונקרא "מסעות אל כמה וכמה עמים נידחים בעולמנו". בדומה לספרי מסעות אחרים שהתפרסמו באותן השנים, גם מסעו של קפטן למואל גוליבר – "תחילה רופא ואחר כך קברניט באוניות שונות" – הוצג לקוראים בתור מסע אמיתי של אדם בשר ודם שמצא את עצמו אורח כבוד בכמה מקומות משונים ביותר על הגלובוס.

שבע שנים קודם לכן יצא לאור רומן מסעות מפורסם ובדיוני לא פחות: "רובינזון קרוזו", שכתב דניאל דפו. בניגוד לרומן של דפו, מעטים מהקוראים בני הזמן טעו לחשוב שמסעו של גוליבר הוא מסע אמיתי. מספיק לקרוא כמה עמודים כדי לגלות מדוע.

המהדורה הראשונה של "מסעי גוליבר", שנקראה אז "מסעות אל כמה וכמה עמים נידחים בעולמנו". מקור: ויקיפדיה

המסעות של גוליבר נפרשים על פני ארבעה ספרים, המתארים כל אחד מסע אל ארץ אחרת, משונה מקודמתה:

במסע הראשון קפטן גוליבר נקלע לארץ הגמדים ליליפוט. בליליפוט הוא נחשף לקטנוניות האנושית – בארץ זאת השאלה מאיזה צד יש לבקע ביצה מובילה לפילוג פוליטי כואב ומדמם. לאחר שסייע לליליפוטים במלחמתם בארץ היריבה, הוא נשפט ומוכרז כבוגד כיוון שלא הסכים להפוך את אויביהם לנתיני ממלכת ליליפוט.

במסע השני גוליבר מגיע לממלכת הענקים ברובדינגנג. כאן מתהפכים התפקידים, והענק גוליבר, שבאנגליה היה אדם בעל קומה רגילה, הופך לגמד בארץ הענקים. זוהי ארץ כפרית ופשוטה שהקדמה טרם הרסה אותה, ומוצגת בספר כארץ הטובה ביותר למחיה. ולמרות זאת גם בה מוצא גוליבר חסרונות רבים. בעיניו היא מסמלת תמונת מראה של האטימות האנושית לנוכח סבלו של הזולת. מלבד כמה דמויות יוצאות דופן – כמו מלך ברובדינגנג – כל הענקים שפוגש גוליבר דוחים אותו ומנצלים אותו לצורכיהם. כך למשל, האיש הראשון שפגש גוליבר מעביד אותו בפרך עד שכמעט מת מתשישות.

במסע השלישי גוליבר מבקר בארץ המדענים לפוטה. בספר סוויפט מדגים את סלידתו מהתפתחויות המהפכה המדעית וממחיש כי בארץ המדענים התבונה האנושית מביאה בעיקר לניצול הזולת. אחד ההישגים האדירים של האנשים התבוניים בהחלט שפוגש שם גוליבר הוא הסוד לחיי הנצח. אך הניצחון על המוות לא מוצג כהישג חיובי, אלא דווקא מעורר את תאוות הבצע האנושית ("תוצאה בלתי נמנעת של הזקנה", לדעת סוויפט). תאוות בצע זאת גורמת לכך שבני האלמוות לא יכולים לנהל את החברה בעצמם מחשש שיחריבו אותה. המסר ברור: הארכת החיים היא הארכת הסבל.

גוליבר חוזה לראשונה בלפוטה, ארץ המעופפת מעל הקרקע. איורו של J. J. Grandville. מקור: ויקיפדיה

את המסע הרביעי והאחרון מסיים גוליבר בגישה מפוכחת לחלוטין כלפי האנושות. הוא מגיע לממלכת ההויהנהנמים, ארצם של הסוסים התבוניים המושלים בבני האדם. שם הוא מגלה כי מנקודת מבטם של יצורים רציונליים באמת נראים האנשים כבריות מלוכלכות, אלימות ומטופשות. בתום המסע חוזר גוליבר לביתו שבאנגליה ומחליט להימנע לחלוטין מחברת אנשים. על אף החום והאהבה שמרעיפים עליו אשתו וילדיו, הוא דבק בשנאתו החדשה לאנושות. הנחמה היחידה שהוא מוצא לעצמו היא בחברת שני סוסים שרכש. רבים ממבקריו הנוקבים של הספר ראו בסיום זה הוכחה למיזנתרופיה של סוויפט, אבל למען האמת מדובר בדיוק במסר ההפוך: שונא האדם, אומר לנו המחבר, גרוע בדיוק כמו האנשים שהוא שונא. השנאה שלו מעוורת אותו מלראות ולהעריך את הצדדים הטובים והיפים שבאדם.

אולם למרות העושר העלילתי שהעניק סוויפט לארבעת המסעות, מרבית המתרגמים של "מסעי גוליבר" בחרו להמשיך מסורת שהתחילה כבר באנגליה בשפת המקור: קיצוץ משמעותי של חלקי הספר.

כמה מתרגומי הספר לעברית, חלקם עיבודים ואחרים תרגומים מהמקור. אף אחד מהם אינו תרגום מלא

זוהי תופעה חריגה בתחום הקלאסיקות הספרותיות שעובדו לסרטים מצוירים. ליצירות אלו, דוגמת "בת הים הקטנה", נכתבו בדרך כלל תרגומים ישירים של הספרים המלאים וכן עיבודים קלים שמתבססים על הסרטים. במקרה של גוליבר רוב התרגומים לעברית, גם אלו שנסמכו על הספר המקורי, השמיטו חלקים נרחבים מהספר. אומנם באף תרגום או עיבוד לא יעז העורך להשמיט את הגעתו של גוליבר אל אי הגמדים ליליפוט, ורבים מהם יתארו גם את הרפתקאות גוליבר בארץ הענקים. אבל מה עם שהותו בארץ המדענים-בעיני-עצמם או בממלכת ההויהנהנמים, שבה שולטים הסוסים? לא מעט מוציאים לאור חשבו שאפשר לוותר על הנפלאות הללו.

ואכן כך היה כבר בתרגום העברי הראשון לרומן, שראה אור בשנת תרפ"ג (1923) בירושלים בהוצאת תרבות. התרגום מכיל אך ורק את המסע הראשון, וכך גם נכתב על הכריכה. בתרגומים הבאים כלל לא צוין שלא מדובר בספר המלא.

התרגום "גוליבר בארצות הפלאות", שראה אור ב-1946 בתל אביב בהוצאת יזרעאל, מפתיע עם בחירה מעניינת של כותרת חדשה. כאן כבר נוסף המסע לארץ הענקים, אך ללא שום זכר לשני המסעות האחרונים של גוליבר.

חשוב להבהיר: אף על פי שהם לא בהכרח יועדו לילדים, רוב התרגומים לעברית הם למעשה עיבודים של "מסעי גוליבר". דוגמה יוצאת דופן לעיבוד ששמר על כל מסעות הספר היא המהדורה שחיבר מרטין ג'נקינס עם איורים של כריס רידל. היא תורגמה בידי מיכל אלפון וראתה אור בשנת 2006 בהוצאת עם עובד.

מי שבכל זאת רוצה לקרוא את הספר המלא בתרגום לעברית יצטרך להשיג את המהדורה הנפלאה של הוצאת שוקן בתרגומה של ג' אריוך, שיצאה לאור בשנת 2000. זהו התרגום הנאמן והמלא היחיד של ספרו הגדול של סוויפט.

איך הגענו לקיצוץ משמעותי כזה של מסעות גוליבר במרבית התרגומים ואף המהדורות בשפת המקור? ההסבר פשוט להפליא. אף יוצר לא שולט בדרך שבה קוראיו בעתיד יבינו את יצירתו. סוויפט מעולם לא ראה את עצמו בתור כותב מקצועי, ובטח שלא מחבר רומנים. מעת לעת מוטחת בספרו הגדול "מסעי גוליבר" האשמה כי זהו לא בדיוק רומן, אלא יותר ספר סאטירה. יש בכך מן האמת. סוויפט, שהתחיל את הקריירה שלו במשרת כתב פוליטי מטעם המפלגה השמרנית בלונדון, מונה לימים לדיקן כנסיית סנט פטריק באירלנד. עבור סוויפט מאז ומתמיד הייתה הכתיבה כלי להשפיע על בני תקופתו.

סוויפט כתב את "מסעי גוליבר" בתור סאטירה נוקבת על החברה האנושית של זמנו, ולכן פרסם את ספרו תחילה בעילום שם כדי לחסוך מעצמו ביקורת לא רצויה. עשרות רבות של מחקרים נכתבו במטרה להתחקות אחר כל אזכור ומטפורה בספרו הארוך ובניסיון לפענח את הקשר שלהם למאבקים פוליטיים וחברתיים באנגליה של המאה ה-18. אולי כדי לפשט את העניינים עבורו (ועבורנו), ועל הדרך לרכך את המסר המינזטרופי שבו מסתיים הספר, אנחנו הקוראים העדפנו לקרוא את יצירת המופת על קפטן למואל גוליבר דווקא כספר ילדים מתוק ואבסורדי.

כשילדי ישראל למדו במשמרות

ילד אחד למד בבוקר, וילדה אחרת הלכה לבית הספר רק אחרי הצהריים. איך קרה שתלמידי ישראל נאלצו ללמוד בקפסולות, עוד הרבה לפני הקורונה?

1

תלמידים בבית ספר באשקלון. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הילדים חולקו לקבוצות נפרדות שכמעט ולא נפגשו. כל קבוצה התייצבה בבית הספר בשעה היעודה לה. היו ילדים שנאלצו לקום מוקדם בבוקר, כמו תמיד. אבל היו גם את בני המזל – האמנם? – שיכולים היו להתעורר בניחותא בשעות הצהריים, ורק לאחר מכן להגיע אל ספסל הלימודים. למה נדרשו ילדי ישראל להתחלק לקפסולות בשנותיה הראשונות של המדינה?

כידוע לכל, מרגע שהוקמה מדינת ישראל, אוכלוסייתה גדלה במהירות. לא בשל גידול טבעי, אלא בעקבות גלי העלייה ההמוניים שהגיעו לכאן מכל גלויות ישראל. מדינת ישראל נאלצה להיערך במהירות לשיכון אותם עולים, ליצירת מקומות עבודה, ולא פחות מזה – לדאוג לחינוך הילדים ובני הנוער. לגידול העצום באוכלוסייה נוסף עוד שינוי משמעותי. בסוף שנת הלימודים תש"ט, 1949, חוקקה הכנסת את חוק לימוד חובה – אחד מהחוקים הראשונים שחוקקה הכנסת הראשונה. החוק חייב את הורי ישראל לשלוח את ילדיהם לבית הספר, והזניק באחת את מספר התלמידים בישראל.

משרד החינוך הצעיר מצא את עצמו בבעיה. התלמידים רבים ויש להכניסם בסוד החינוך הממלכתי (ובכלל) כמה שיותר מהר. אך לצד זאת חסרו בנייני בתי ספר, חסרו כיתות, חסרו מורים וחסרו אמצעי לימוד. בעיריות ניסו להכשיר מבנים מאולתרים ושיכנו תלמידים בצריפים ובפחונים. בתי קפה הפכו לפתע לכיתות לימוד לכמה שעות. משרד החינוך גייס מורים שלא סיימו את הכשרתם או לעיתים גם כאלה שלא הוסמכו כלל.

1
תלמידים בבית ספר באשקלון, 1964. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לצד זאת נשלף פתרון שהונהג בעבר גם בשנות המנדט הבריטי כאשר הצפיפות בכיתות לא אפשרה לימודים בתנאים סבירים: שיטת המשמרות. תלמידי בית הספר חולקו לשניים, כיתות מסוימות למדו בבוקר וכיתות אחרות למדו אחרי הצהריים, או אפילו בשעות הערב. 

בעיית הצפיפות והמחסור במורים תקפה בכל מקום – גם בערים הגדולות וגם בעיירות הפיתוח, אם כי בתוך הערים ניתן היה לאתר מקרים של חוסר שוויון. בשכונות מסוימות התנהלו הלימודים בכיתות קטנות, בזמן שבשכונות אחרות נעשו מאמצים גדולים כדי לאפשר לכל הילדים לממש את זכותם ללמוד בבית הספר.

ולמרות המאמצים הרבים והפתרונות המקוריים, לא תמיד הצליחו האלתורים להקל על הצפיפות הקשה או לאפשר לכולם ללמוד כראוי. 

1
תלמידים בבית ספר באשקלון, 1964. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שרה, בת 69, הייתה תלמידת יסודי בשנות ה-60 בעיירת פיתוח. היא סיפרה לנו על חוויותיה: "בכיתות ד'-ה' למדנו לפרקי זמן קצרים בשעות אחר הצהריים, בגלל מחסור בכיתות. בהתחלה הורידו את כיתתי ללמוד במקלט, אבל כיוון שהתנאים שם היו גרועים ללמידה, למדנו בחודשי החורף במשמרות אחר הצהריים. זה היה מאוד  לא נעים. זו לא הייתה אווירה של "בית ספר", עם הפסקות ואינטרקאציה בין ילדים ומשחקיהם. באנו רק כדי להספיק את החומר הנלמד וזהו.  

אחרי כמה זמן בנו לנו מבנה חדש ובכיתה ז' וח' כבר קיבלנו צריף חם ומהביל בלי שום אמצעי אוורור. אנחנו, תלמידי הכיתה, יחד עם המחנך, צבענו אותו והפכנו אותו למקום ראוי ללימודים, אבל כל הקיץ סבלנו מהחום".

1
תלמידים בשיעור מתמטיקה, מאי 1950. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אז האלתורים לא הספיקו. המבנים המאולתרים לא סיפקו תנאים ראויים ללימודים. חסרו בהם אמצעי לימוד, או שלא אפשרו שהות ארוכה בתנאי מזג אוויר שונים. גם החלוקה למשמרות לא הצליחה לפתור לאורך זמן את הבעיה, וגם יצרה בעיות משלה. ילדי בית הספר העממי, היסודי, לא הצליחו ללמוד ביעילות בשעות הערב, כשהיו כבר עייפים ורק חלמו על ארוחת הערב.

1
כרזה הקוראת להורים להשתתף במלווה החינוך של עיריית חיפה. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

"בקיץ אני מתפללת, לפעמים, שאיזה ילד שובב יפריע בכיתה…הפרעה כזאת לפחות תפיג את השיממון ותעלה מעט את המתח בין הילדים המנמנמים", סיפרה מורה לכתב אריה נשר מעיתון "הארץ" שסיקר את מצב בתי הספר בחיפה. "משמרת שנייה זאת היא קללה שאינה כתובה ב[פרשת] תוכחה. היא הופכת סדרי בראשית, מייקרת את הוצאות החינוך, מפחיתה את יעילותו, מחבלת בסדרי הבית, והופכת חיי אמהות לסיוט. שאלו אֵם שיש לה ילד הלומד בשעות אחר הצהריים, ותיוודעו איזה סבל, דאגה, מריטת עצבים ומתיחות מתמדת כרוכים בהכנת הילדים לקראת הלימודים פעמיים ביום, מבחינת סדרי המטבח והתזונה ועוד. אֵם כזאת אין לה מנוח", כתב נשר.

משרד החינוך ואנשי השלטון המקומי הזדקקו לפתרון קבוע. טיכסו עצה והחליטו: בתחילת שנות ה-50 הטילו העיריות על ההורים "מילווה חינוך". ההורים נדרשו לשלם עוד כסף שהוקדש כולו לבניית בניינים נוספים ועוד חדרי כיתות. בחולון, בנתניה ובחיפה ביקשו העיריות תשלומי הורים לטובת הקמת מבני חינוך. המילווה לא היה מס חובה, בדומה למילווים אחרים בשעת חירום ובשעות מלחמה ששולמו בהתנדבות. אך העיריות פצחו במסעות פרסום והפעילו לחץ על מנת שההורים ישלמו את הסכומים הנדרשים. בעיתונות הופיעו ידיעות שאיימו בייסוד משמרת שלישית של לימודים, צעד שכמובן היה פוגע עוד יותר בשעות הלימוד של התלמידים הצעירים. כרזות הופצו ובין היתר הודגש עד כמה הלימוד אחר הצהריים מקשה על התלמידים שרק רוצים לישון. באמצע העשור כבר פרצו מאבקים נגד משמרות הלימודים בצורה שאנחנו מכירים – שביתות והפגנות.

1
כרזה לעידוד תשלום מלווה החינוך של עיריית תל אביב. מתוך אתר נוסטלגיה אונליין

הנושא היה בראש סדר היום. עיריות שהצליחו להנהיג משמרת אחת התגאו בכך ועשו מאמצים לשמר את ההישג. גולדה מאיר הבטיחה לחסל את המשמרת השנייה בנאומיה כשהתמודדה לתפקיד ראשת העיר תל אביב. נדרשו עוד שנים ארוכות עד שהצליחה מדינת ישראל להעמיד תקציב חינוך שיאפשר בניית מספיק כיתות לימוד וביטול המשמרת השנייה של הלימודים.

אז מה אתן/ם הייתן/ם מעדיפות/ים? ללמוד בבוקר או אחרי הצהריים? אולי תספרו לנו עוד על חוויות מאותה תקופה? אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, להגיב, לתקן או להעיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

לראות את ארץ ישראל בתלת-מימד בתחילת המאה ה-20

כיום הטכנולוגיה הזו בעיקר משמשת צעצועי ילדים, אבל לפני 100 שנה, תצלומים סטראוגרפיים היו הדרך לתת לאנשים הפשוטים טעימה בתלת-מימד מהעולם הגדול

כרטיס סטריאוסקופי מתוך אוסף לנקין המציג את הכותל המערבי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בספרייה הלאומית שמורה סדרה של 100 תצלומים סטריאוגרפיים מתחילת המאה העשרים, ושמה: "מסעות ריאליסטיים לפלשתינה". מהו התצלום הסטריאוגרפי וכיצד איפשר להביט בארץ-ישראל בדרך חדשה ומהפכנית?

כרטיס סטריאוסקופי מתוך אוסף לנקין, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המדען והממציא האנגלי צ'ארלס ויטסטון חתום על המצאת המכשיר הסטריאוסקופי הראשון. ב-1832 בנה מכשיר המורכב משתי מראות המוצבות בזווית של 45 מעלות מעיניו של הצופה, כשכל אחת מהן משקפת תמונה הנמצאת בצד.

סטריאוסקופ המראה שעיצב ויטסטון. מקור: ויקיפדיה

עד-מהרה נזנחו המראות של ויטסטון ובמקומן הוצבו שתי תמונות כמעט זהות (ולפעמים זהות ממש) אחת בצד השנייה ובמרחק התואם את המרחק בין שתי העיניים. את התמונות, שהודפסו על כרטיס, יש להכניס למכשיר סטריאוסקופי ודרכו להביט בפלא – אשליה אופטית המדמה את המבט הטבעי של העיניים: כל עין מביט באובייקט משתי זוויות שונות, וכך נוצרת הראייה התלת-ממדית. ננסה להבהיר, שהמכשיר לצפייה נקרא סטריאוסקופי, בעוד טכניקת הצילום נקראת סטריאוגרפיה.

ב-1853 החלה טכניקת הצילום הסטריאוגרפי על נייר לכבוש לה מעריצים ולקוחות. בשנה זו הוקמה חברת "לונדון סטריאוסקופיק" – הראשונה לייצר כרטיסים סטריאוגרפיים שכאלה. רבים מהכרטיסים תיעדו רגעים היסטוריים שונים, אך מעל לכל העדיפו הלקוחות של הטכניקה החדשה להביט ב"תמונות נעות" של יעדים תיירותיים, כאלה שרוכשי הכרטיסים זכו לראות אולי בפעם הראשונה בחייהם. חנויות לממכר תצלומים סטריאוגרפיים נפתחו בלונדון, פריז, רומא וערים נוספות באירופה ובאמריקה. במהלך המאה התשע-עשרה הלך והשתכלל מכשיר הסטריאוסקופ, עד שבתחילת המאה העשרים הפך לאחת מטכניקות הצילום הפופולריות ביותר. התצלום הסטריאוגרפי קיים גם היום, אך אם פעם היה טכניקה מהפכנית – כיום הוא נמכר בעיקר כצעצוע עבור ילדים. ב-1940 החלה הטכניקה לדעוך ולאבד מהפופולריות העצומה שלה.

סטריאוסקופ הולמס היה למכשיר הפופולרי ביותר במאה התשע-עשרה. מקור: ויקיפדיה

מעט מאוד ידוע לנו על H.D. GIRDWOOD או על חברת "מסעות ריאליסטיים" שהקים ב-1908. ברור שהשם שבחר עבור חברת התצלומים שלו נועד לשרת אינטרס מסחרי: סדרות התצלומים הרבות שהפיקה החברה במהלך השנים אמורות היו להעביר את הצופה מנוחיות ביתו אל עולמות אקזוטיים. תוך פחות מעשור שנים פתחה "מסעות ריאליסטיים" סניפים בטורונטו, ניו יורק, מומבאי, קייפטאון ואפילו מלבורן.

100 התצלומים הסטריאוגרפיים שהפיקה חברת "מסעות ריאליסטיים" בארץ ישראל מלמדים אותנו מה עניין את העם הבריטי שנים ספורות לפני החלת המנדט בארץ. כצפוי, מבחינת הקהל הבריטי ארץ ישראל היא ארץ התנ"ך.

בארץ הקודש ימצא הצופה נציגות של הדתות השונות, כולל הדת השומרונית.

תהלוכות וטקסים דתיים: תהלוכה במסגד נבי מוסא

דרך הייסורים (ויה דולורוזה) המובילה אל כנסיית הקבר

את קברו של ישו בכנסיית הקבר

גבעת הגולגולתא בו התרחשה על פי המסורת צליבת ישו

טבילה נוצרית בירדן

צליינים וצלייניות מרחבי העולם: נשים רוסיות מקיימות טקס טבילה על גדות הירדן

הכותל המערבי הקדוש ליהודים

נראה שצלמי החברה הגו חיבה מיוחדת לשחזור סצינות תנ"כיות, או אם לדייק – להדבקת כותרת תנ"כית לסצנות ארץ-ישראליות יומיומיות. כאילו ששום דבר לא השתנה. בתמונה הזאת אנו רואים אישה מלקטת אלומות בשדה, בעוד הכיתוב מבהיר "רות מלקטת בשדות בועז".

"נקודת התצפית של משה על הארץ המובטחת":

בין התמונות בעלות האופי הדתי, נוכל למצוא גם תמונות של בעלי מלאכה דוגמת מוכרת הירקות הזאת

רועים וצאן מרעייתם

 

נוסף על מקומות קדושים ומוכרים מהתנ"ך, הארץ משמרת דרכי חיים עתיקות: בדואים יושבי מערות

ומה לגבי זהות הצלמים? בתקופה הקצרה שבה פעלה חברת "מסעות ריאליסטיים" לא היה מקובל לתת קרדיט לצלמים שהפיקו את התמונות, ועוד פחות מכך למתלמדים שעבדו עבורם – ולא פעם צילמו את התמונות בפועל. תלונה חוזרת של אספני תצלומים סטריאוגרפיים בני התקופה היא שתצלומים זהים נמכרים בידי מספר מוציאים לאור. כמעט מראשיתה הייתה טכניקת הצילום הסטריאוגרפי טכניקה מסחרית, ולכן גם הצלמים המוכרים ביותר שעבדו עם החברות המצליחות בשוק (כמעט תמיד חברות אמריקאיות) לא ראו שום בעיה בקניית נגטיבים שלא הם צילמו ומכירתם כשלהם.

בספרייה הלאומית שמורה סדרת התצלומים "מסעות ריאליסטיים לפלשתינה". חיפוש ברשת אחר חברת "מסעות ריאליסטיים" מגלה סדרות תצלומים נוספות שיצרה החברה בראשית המאה הקודמת. אחת מהן, וככל הנראה אחת מהאחרונות שהפיקה החברה, שמורה במוזיאון המלחמה האימפריאלי בבריטניה. מדובר ב-175 תצלומים העוקבים אחרי חייהם של חיילים בריטים בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה. חלק מהתצלומים אף מציגים את מראות המלחמה בסיני ובארץ ישראל. בסיומה של מלחמת העולם הראשונה סגרה חברת "מסעות ריאליסטיים" את שעריה, וזאת למרות שנחשבה לחברה הבריטית המצליחה ביותר להשתמש בטכניקת הצילום הנשכחת הזאת. אפשר שהתחרות הייתה גדולה מדי.

כל התצלומים הסטריאוגרפיים שייכים לאוסף לנקין, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לקריאה נוספת

William C. Darrah, The World of Stereographs, (W. C. Darrah, Publisher, 1977)

הכירו את "הילד הרע" של "שמוליקיפוד"

מה הקשר בין הילד הרע לשמוליקיפוד? ואיך נכנס לסיפור מיץ פטל? עד עכשיו השם ט. כרמי אולי לא נשמע מוכר, אבל אחרי שתקראו את הכתבה הזאת, עוד תזכרו אותו

1

גד צ'רני. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

יש ילדים בני מזל, שכתבו עליהם יצירה ספרותית אהובה אחת. למשל כריסטופר רובין מילן שהוא וצעצועיו לא יישכחו בקרוב, או אורן מאיר, שהצב שאבד לו מוכר כמעט לכל ילד בישראל. אבל יש גם ילדים שכתבו עליהם שתי יצירות ספרות נפלאות, אם לא יותר. אחד מהם הוא גד צ'רני, בנם של הסופר והמשורר כרמי צ'רני ואשתו הראשונה – הפסלת, הציירת והאמנית שושנה הימן.

1
המשורר ט. כרמי, אשתו הראשונה שושנה הימן, ובנם גד. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

צ'רני הוא הילד גדי, גיבור הספר "שמוליקיפוד" שחיברו במשותף הוריו בעקבות ביקור של קיפוד בחצר ביתם הירושלמי. תקציר הסיפור הקצר: גדי החולה מרותק למיטתו. בדיוק בזמן שהוא מהרהר בבדידותו הכפויה, נשמע רחש בחלון, ואל החדר נכנס קיפוד. הקיפוד המופלא (והמדבר) מספר ששמו הוא שמוליק, מתחבר עם גדי ואף לן בחדרו. רגע האימה של הסיפור מתרחש כשתותי עץ נתקעים בקוציו של שמוליק אך גדי עוזר לו לפלות אותם, לפני שהשניים נפרדים ושמוליק חוזר לביתו.

את הסיפור הזה חיבר כרמי צ'רני, אביו של גד. אז הוא השתמש בשם העט ט. כרמי, שבשמו גם פרסם ספרי שירה. כמו ביצירות נוספות שלו, את האיורים – למעשה תחריטים – סיפקה אשתו דאז, האמנית שושנה הימן. השניים חתמו על הספר בשם "כוש", ראשי תיבות של שמותיהם, כרמי ושושנה.

1
כריכת הספר שמוליקיפוד, הוצאת ספריית פועלים, 1955

הספר הפך לקלאסיקת ילדים ישראלית, ובוודאי קשה למצוא ילד בן 4 בחינוך הממלכתי בישראל שלא שמע אותו לפחות פעם אחת. הוא עובד פעמים אין ספור להצגות ילדים, כולל אחת בולטת במיוחד בעברית ובערבית שעסקה ביכולתם של דוברי שפות שונות להתחבר ולתקשר. אבל כמו בסיפורים דומים אחרים, ההצלחה לא הייתה מיידית. בתחילה הביקורות קטלו. מרים רות, למשל, מי שכתבה כמה קלאסיקות ילדים נחשבות בעצמה, טענה שהספר מבלבל את הילדים עם המצאות על קיפודים מדברים. בדיעבד זה כנראה לא הפריע לפעוטות ישראל.

ומה חשב על הסיפור גדי, גד צ'רני בעצמו? צ'רני התראיין פעמים מספר על חוויותיו בעקבות פרסום הספר. הוא סיפר כיצד דווקא התבייש בילדותו כשזיהו אותו עם גדי בעל פיג'מת החמורים, ורק בבגרותו למד לאמץ לחיקו את העובדה שכיכב בספר שנחשב לקלאסיקה של ספרות ילדים בישראל. אך בזה לא תם סיפורו של גדי בעולם הילדים העברי. מתברר שגדי הוא ילד בר מזל במיוחד, שהופיע לפחות בעוד יצירת ילדים אהובה אחת נוספת.

1
כריכת הספר "הילד הרע" מאת לאה גולדברג, שאייר דני קרמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005

כאמור, צ'רני נולד לסופר ומשורר, ולאמנית ומאיירת, מקצועות שהפכו אותם לאנשי בוהמה די מוכרים בירושלים. אחת מחברותיהם הייתה לא אחרת מלאה גולדברג. וכך התגלגל גדי אל אחד משיריה המוכרים לילדים, "הילד הרע".

"הייתי אתמול בבית הדודה,

אמרתי 'שלום' ואמרתי 'תודה',

אמרתי 'סליחה' ו-'בבקשה',

שאלתי תמיד: 'זה מותר? את מרשה?'

ואינני יודע, כיצד זה קרה –

לפתע נכנס בי הילד הרע

ואמרתי: 'את טיפשה!'

ואמא הסמיקה מאוד ואמרה:

'גד, תתבייש! זה איום ונורא!'

ואבא אמר: 'באמת זה לא צחוק!

תלמיד כיתה אל"ף נוהג כתינוק!'

איך אסביר להם שזה לא אני?

זה הילד הרע, שניכנס לי בפנים –

תמיד הוא ניכנס בי בלי שום אזהרה,

הילד הרע".

אביו של גד, כרמי צ'רני, סיפר כיצד נולד השיר בריאיון לעיתון "כותרת ראשית" מה-22 ביולי 1987. וכך הוא סיפר:

"גדי היה אז בן שלוש…לאה גולדברג שהייתה חברה שלנו הייתה קוראת לו 'החתן שלי', ולנו הייתה קוראת 'החותנים שלי', והיא גם כתבה לו שירי ילדים, למשל השיר 'הילד הרע'…הסיפור היה שפעם אחת היא באה לבקר את גדי ומעל המיטה שלו היה חור בקיר. הוא כמובן נבר ונבר בקיר עד שנהיה חור, אבל כששאלתי אותו איך זה קרה אז הוא אמר: 'זה לא אני, זה ילד אחר', וזאת, היא אמרה, הייתה ההשראה שלה".

1
תמונתו של גד צ'רני, מתוך ראיון עם נרי לבנה בעיתון "כותרת ראשית", 22 ביולי 1987.

אז יש לנו זוג שכתב ביחד ספר וילד שכיכב בלפחות שתי יצירות קלאסיות לילדים בעברית, אבל האם משפחתו של כרמי הסתפקה בזאת? לא ולא! ט. כרמי התגרש משושנה הימן ונישא בשנית, הפעם לאמנית תמרה ריקמן. ריקמן היא אמנית רב-תחומית שממשיכה לעבוד ולהציג גם היום. היא עסקה בציור ובפיסול, ומלבד תערוכות בגלריות, עבודותיה מוצבות במקומות שונים בארץ. היא גם לימדה בשלל מוסדות אמנות בארץ, כולל בצלאל וקמרה אובסקורה, ובמקביל לכל זה גם ציירה – כך היא מעדיפה לקרוא לזה – ציורים עבור ספרים של בעלה ט. כרמי וגם כמה ספרי ילדים. ריקמן ציירה למשל את הציורים המלווים את ספרה של נורית זרחי "שלושה אגסים וחד קרן", אבל עבודתה הידועה ביותר בתחום היא גם זו שלאמנית בת ה-87 נמאס שמזכירים.

1
כריכת הספר "מיץ פטל", הוצאת עם עובד, 1970. ציורים: תמרה ריקמן

הורים שאוהבים לקרוא קרדיטים, יידעו שריקמן היא זו שציירה את הציורים של הקלאסיקה "מיץ פטל", שכתבה חיה שנהב. גם "מיץ פטל" הוא ספר שבמרכזו חיות: הפעם אריה וג'ירפה שנורא סקרנים לגלות איזו חיה הוא השכן החדש בעל השם האקזוטי מיץ פטל. לא נהרוס את ההפתעה למי שלא מכיר. מעבר לתוכן שעוסק בסקרנות בריאה יותר או פחות, ביחסי שכנות ובזיהוי חיות, הספר מפורסם לא פחות בזכות הציורים של ריקמן. את כוחם של ציורי הספר אפשר להדגים אפילו באנקדוטה קטנה, ידועה ליודעי חן: אם גוזרים את דלת הבית של מיץ פטל בציור אחד, מופיעה דמותו מהעמוד הבא. הסוד הזה מעיד כיצד ציורי הספר כולו הם יצירה אחת. על כל פנים, לציורים של ריקמן ב"מיץ פטל" קשה להישאר אדישים, ונראה שציבור ההורים בישראל מתחלק למי שאוהבים אותם או שונאים אותם. מה שבטוח, אם ראית את הציורים האלה, הם לא יישכחו.

כמה עוד משפחות כאלה ששמן חרות על כל כך הרבה קלאסיקות לילדים יש? ספרו לנו על עוד כאלה אם תוכלו. ואם תרצו להוסיף עוד פרטים על האמור בכתבה תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.