במסע הראשון שאליו יוצא קפטן גוליבר – ניצול יחיד מצוות הספינה שעליה פיקד – הוא פוגש את תושבי ארץ הקטנטנים ליליפוט. רגע המפגש של גוליבר עם זן האנשים הגמדים הפך לאחד מרגעי הקסם של הספרות העולמית:
כאשר נרדמתי הייתי שכוב אפרקדן, וכעת מצאתי כי זרועותי ורגלי מהודקות בחוזקה אל הקרקע מימין ומשמאל; ושערי, הארוך והעבות, אף הוא מהודק אל הקרקע באותו אופן עצמו. כמו כן חשתי במספר רב של יתרים דקים לרוחב גופי, למן בתי-השחי ועד לירכיים. להביט יכלתי רק כלפי מעלה; השמש התחילה בוערת, והאור הציק לעיני. שמעתי סביבי המולה לא ברורה, אבל בתנוחה שהייתי שרוי בה, יכולתי לראות רק את הרקיע. עוד מעט חשתי ברייה חיה כלשהי נעה על רגל שמאל שלי ומתקדמת מעדנות קדימה על חזי ומגיעה כמעט עד סנטרי; השפלתי את עיני ככל יכולתי וראיתי כי היא יצור אנוש, שגובהו פחות משישה אינץ', קשת וחץ בידו ואשפת חצים תלויה לו על גבו. בה-בשעה חשתי כי לכל הפחות עוד ארבעים מבני מינו (לפי אומדני) באים בעקבותיו.
(מתוך תרגומה של ג' אריוך, הוצאת שוקן).
לימים יתברר כי אף מתרגם או מעבד של "מסעי גוליבר" לא יעלה בדעתו לוותר על רגע זה. אבל מדוע אנחנו כמעט שלא מכירים את שאר הספר? ומדוע לא זכו לפופולריות שלושת המסעות הנוספים שעורך גוליבר – אל ארץ הענקים, ארצות המדענים וארץ הסוסים הנבונים?
הרומן הסאטירי הגדול בהיסטוריה הופך לספר תמים
הספר המוכר לנו כיום בשם "מסעי גוליבר" התפרסם ב-28 באוקטובר 1726. במקור נכתב הספר בעילום שם ונקרא "מסעות אל כמה וכמה עמים נידחים בעולמנו". בדומה לספרי מסעות אחרים שהתפרסמו באותן השנים, גם מסעו של קפטן למואל גוליבר – "תחילה רופא ואחר כך קברניט באוניות שונות" – הוצג לקוראים בתור מסע אמיתי של אדם בשר ודם שמצא את עצמו אורח כבוד בכמה מקומות משונים ביותר על הגלובוס.
שבע שנים קודם לכן יצא לאור רומן מסעות מפורסם ובדיוני לא פחות: "רובינזון קרוזו", שכתב דניאל דפו. בניגוד לרומן של דפו, מעטים מהקוראים בני הזמן טעו לחשוב שמסעו של גוליבר הוא מסע אמיתי. מספיק לקרוא כמה עמודים כדי לגלות מדוע.
המסעות של גוליבר נפרשים על פני ארבעה ספרים, המתארים כל אחד מסע אל ארץ אחרת, משונה מקודמתה:
במסע הראשון קפטן גוליבר נקלע לארץ הגמדים ליליפוט. בליליפוט הוא נחשף לקטנוניות האנושית – בארץ זאת השאלה מאיזה צד יש לבקע ביצה מובילה לפילוג פוליטי כואב ומדמם. לאחר שסייע לליליפוטים במלחמתם בארץ היריבה, הוא נשפט ומוכרז כבוגד כיוון שלא הסכים להפוך את אויביהם לנתיני ממלכת ליליפוט.
במסע השני גוליבר מגיע לממלכת הענקים ברובדינגנג. כאן מתהפכים התפקידים, והענק גוליבר, שבאנגליה היה אדם בעל קומה רגילה, הופך לגמד בארץ הענקים. זוהי ארץ כפרית ופשוטה שהקדמה טרם הרסה אותה, ומוצגת בספר כארץ הטובה ביותר למחיה. ולמרות זאת גם בה מוצא גוליבר חסרונות רבים. בעיניו היא מסמלת תמונת מראה של האטימות האנושית לנוכח סבלו של הזולת. מלבד כמה דמויות יוצאות דופן – כמו מלך ברובדינגנג – כל הענקים שפוגש גוליבר דוחים אותו ומנצלים אותו לצורכיהם. כך למשל, האיש הראשון שפגש גוליבר מעביד אותו בפרך עד שכמעט מת מתשישות.
במסע השלישי גוליבר מבקר בארץ המדענים לפוטה. בספר סוויפט מדגים את סלידתו מהתפתחויות המהפכה המדעית וממחיש כי בארץ המדענים התבונה האנושית מביאה בעיקר לניצול הזולת. אחד ההישגים האדירים של האנשים התבוניים בהחלט שפוגש שם גוליבר הוא הסוד לחיי הנצח. אך הניצחון על המוות לא מוצג כהישג חיובי, אלא דווקא מעורר את תאוות הבצע האנושית ("תוצאה בלתי נמנעת של הזקנה", לדעת סוויפט). תאוות בצע זאת גורמת לכך שבני האלמוות לא יכולים לנהל את החברה בעצמם מחשש שיחריבו אותה. המסר ברור: הארכת החיים היא הארכת הסבל.
את המסע הרביעי והאחרון מסיים גוליבר בגישה מפוכחת לחלוטין כלפי האנושות. הוא מגיע לממלכת ההויהנהנמים, ארצם של הסוסים התבוניים המושלים בבני האדם. שם הוא מגלה כי מנקודת מבטם של יצורים רציונליים באמת נראים האנשים כבריות מלוכלכות, אלימות ומטופשות. בתום המסע חוזר גוליבר לביתו שבאנגליה ומחליט להימנע לחלוטין מחברת אנשים. על אף החום והאהבה שמרעיפים עליו אשתו וילדיו, הוא דבק בשנאתו החדשה לאנושות. הנחמה היחידה שהוא מוצא לעצמו היא בחברת שני סוסים שרכש. רבים ממבקריו הנוקבים של הספר ראו בסיום זה הוכחה למיזנתרופיה של סוויפט, אבל למען האמת מדובר בדיוק במסר ההפוך: שונא האדם, אומר לנו המחבר, גרוע בדיוק כמו האנשים שהוא שונא. השנאה שלו מעוורת אותו מלראות ולהעריך את הצדדים הטובים והיפים שבאדם.
אולם למרות העושר העלילתי שהעניק סוויפט לארבעת המסעות, מרבית המתרגמים של "מסעי גוליבר" בחרו להמשיך מסורת שהתחילה כבר באנגליה בשפת המקור: קיצוץ משמעותי של חלקי הספר.
זוהי תופעה חריגה בתחום הקלאסיקות הספרותיות שעובדו לסרטים מצוירים. ליצירות אלו, דוגמת "בת הים הקטנה", נכתבו בדרך כלל תרגומים ישירים של הספרים המלאים וכן עיבודים קלים שמתבססים על הסרטים. במקרה של גוליבר רוב התרגומים לעברית, גם אלו שנסמכו על הספר המקורי, השמיטו חלקים נרחבים מהספר. אומנם באף תרגום או עיבוד לא יעז העורך להשמיט את הגעתו של גוליבר אל אי הגמדים ליליפוט, ורבים מהם יתארו גם את הרפתקאות גוליבר בארץ הענקים. אבל מה עם שהותו בארץ המדענים-בעיני-עצמם או בממלכת ההויהנהנמים, שבה שולטים הסוסים? לא מעט מוציאים לאור חשבו שאפשר לוותר על הנפלאות הללו.
ואכן כך היה כבר בתרגום העברי הראשון לרומן, שראה אור בשנת תרפ"ג (1923) בירושלים בהוצאת תרבות. התרגום מכיל אך ורק את המסע הראשון, וכך גם נכתב על הכריכה. בתרגומים הבאים כלל לא צוין שלא מדובר בספר המלא.
התרגום "גוליבר בארצות הפלאות", שראה אור ב-1946 בתל אביב בהוצאת יזרעאל, מפתיע עם בחירה מעניינת של כותרת חדשה. כאן כבר נוסף המסע לארץ הענקים, אך ללא שום זכר לשני המסעות האחרונים של גוליבר.
חשוב להבהיר: אף על פי שהם לא בהכרח יועדו לילדים, רוב התרגומים לעברית הם למעשה עיבודים של "מסעי גוליבר". דוגמה יוצאת דופן לעיבוד ששמר על כל מסעות הספר היא המהדורה שחיבר מרטין ג'נקינס עם איורים של כריס רידל. היא תורגמה בידי מיכל אלפון וראתה אור בשנת 2006 בהוצאת עם עובד.
מי שבכל זאת רוצה לקרוא את הספר המלא בתרגום לעברית יצטרך להשיג את המהדורה הנפלאה של הוצאת שוקן בתרגומה של ג' אריוך, שיצאה לאור בשנת 2000. זהו התרגום הנאמן והמלא היחיד של ספרו הגדול של סוויפט.
איך הגענו לקיצוץ משמעותי כזה של מסעות גוליבר במרבית התרגומים ואף המהדורות בשפת המקור? ההסבר פשוט להפליא. אף יוצר לא שולט בדרך שבה קוראיו בעתיד יבינו את יצירתו. סוויפט מעולם לא ראה את עצמו בתור כותב מקצועי, ובטח שלא מחבר רומנים. מעת לעת מוטחת בספרו הגדול "מסעי גוליבר" האשמה כי זהו לא בדיוק רומן, אלא יותר ספר סאטירה. יש בכך מן האמת. סוויפט, שהתחיל את הקריירה שלו במשרת כתב פוליטי מטעם המפלגה השמרנית בלונדון, מונה לימים לדיקן כנסיית סנט פטריק באירלנד. עבור סוויפט מאז ומתמיד הייתה הכתיבה כלי להשפיע על בני תקופתו.
סוויפט כתב את "מסעי גוליבר" בתור סאטירה נוקבת על החברה האנושית של זמנו, ולכן פרסם את ספרו תחילה בעילום שם כדי לחסוך מעצמו ביקורת לא רצויה. עשרות רבות של מחקרים נכתבו במטרה להתחקות אחר כל אזכור ומטפורה בספרו הארוך ובניסיון לפענח את הקשר שלהם למאבקים פוליטיים וחברתיים באנגליה של המאה ה-18. אולי כדי לפשט את העניינים עבורו (ועבורנו), ועל הדרך לרכך את המסר המינזטרופי שבו מסתיים הספר, אנחנו הקוראים העדפנו לקרוא את יצירת המופת על קפטן למואל גוליבר דווקא כספר ילדים מתוק ואבסורדי.
