זוג צעיר ואישה מבוגרת עומדים על סיפונה החלוד של אוניה ישנה, צופים בחופיה הזהובים של הארץ שסגורה בפניהם. מסביבם הומים אלפי בני אדם, ניצולים כמוהם. נשים, ילדים וגברים שעברו בשערי הגיהנום והצליחו לצאת מהצד השני. חלקם אדישים, חלקם כועסים, חלקם, כמו מימי ליקוורניק-ארצי, מלאי אימה. כולם שרידים של עולם שהפך לאפר, מנסים להילחם עכשיו על עולם חדש, שאולי אולי יצליח להיות שלהם.
הוא לא יהיה שלהם. לא ממש. גם לא אחרי עשרות שנים.
אבל הוא כן יהיה של הילדים שלהם. וזה לא מעט.
התמונה הזו, המתוארת בספר "פאני וגבריאל" שכתבה הסופרת והמחזאית נאוה סמל, התרחשה גם במציאות.
השנה הייתה 1946, הספינה היא אוניית המעפילים "כנסת ישראל", שנתפסה על ידי הבריטים, ונוסעיה, ניצולי שואה מרומניה והונגריה, הועברו למחנות מעצר בקפריסין.
פאני, האישה המבוגרת, היא הצלע הנשית בזוג גיבורי הספר. והיא גם, כאמור, אישה אמיתית לחלוטין, סבתה של נאוה סמל, שתכתוב את הספר הזה כשבעים שנה מאוחר יותר. הזוג הצעיר הם בנה של פאני, יצחק הרציג (שעוד מעט יהיה ליצחק ארצי) ומימי, כלתו הטרייה. אלה הם הוריה של סמל.
גבריאל, הצלע הגברית של "פאני וגבריאל", אינו שם.
יצחק, שעוד לא היה בן כשנה שעזב את העיירה הקטנה סירט ויצא לאמריקה, לא זוכר אותו. כשאביו יגיע, בהמשך, הם יזדקקו לפתקים עליהם כתוב "הרציג" שיוצמדו לדשי מעיליהם כדי לזהות זה את זה.
"האם לקרוא לזה סיפור אהבה?" שואלת סמל בראשית הדבר של הספר, והאמת היא שזה אולי סיפור אהבה, אבל לא בטוח שזוהי אהבתם של פאני וגבריאל דווקא.
****
נכדתם של פאני וגבריאל, נאוה סמל, נולדה וגדלה בתל אביב-יפו, ברחוב בו מרבית הילדים ששיחקו בחצרות היו בניהם ובנותיהן של ניצולי וניצולות שואה. המעמד החברתי, סיפר פעם שלמה ארצי, אחיה הגדול של נאוה, הושפע לא מעט מ"מעמד" מחנה הריכוז ממנו ניצלו ההורים.
הוריהם של נאוה ושלמה, יצחק ומימי ארצי, חוו את המלחמה בצורה שונה מאד זה מזו. מימי איבדה במלחמה בעל ותינוקת ושרדה את אימת אושוויץ, ואילו יצחק התחמק ממכונת ההשמדה והיה מראשי המחתרת הציונית ברומניה שעסקה בין השאר בהצלת ילדים ממחנות טרנסניסטריה [חבל ארץ בין רומניה לאוקראינה בו רוכזו יהודי בסרביה, בוקובינה וצפון מולדובה שגורשו על ידי השלטון הרומני בשנים 1941–1942].
בבית משפחת ארצי לא דיברו על השואה ואימיה. לימים תספר סמל באחד הראיונות כי כשהייתה ילדה קטנה, היא אפילו לא ידעה מה זה בדיוק אושוויץ. היא הייתה בטוחה שמדובר במקום רגיל, מדינה באירופה, וכששאלו אותה איפה אמא שלה נולדה היא ענתה בלי להתבלבל: אושוויץ.
משפחת ארצי הייתה משפחה יוצרת, עתירת כישרון, רגש ודימיון. עם נישואיה של נאוה לאיש התרבות והתיאטרון נעם סמל, התרחב המעגל היצירתי שהם חלשו עליו יחד. אם תחפשו במנוע החיפוש של הספריה הלאומית את יצירותיהם של בני משפחת ארצי-סמל: מחזות, ספרים, שירים, הקלטות, תרגומים, טיוטות של כל אלה – יתקבל מספר כזה של תוצאות שתתקשו לעבור על כולן.
בזמן ששלמה ארצי התחיל לצבור לעצמו מוניטין כמוזיקאי וכותב, נאוה ארצי-סמל גדלה להיות אומנית של מילים וסיפורים. היקף יצרתה מרשים: היא הייתה מחזאית, מתרגמת וסופרת שכתבה רומנים היסטוריים לצד סיפורים קצרים, שירה לצד ספרי ילדים. היא זכתה בפרסים רבים (בעיקר במגרש הבינלאומי, שם זכתה להערכה שהגיעה לה כל כך גם בארץ), והשאירה אחריה ספריית יצירות עשירה ומכובדת.
בין שסמל התכוונה לכך ובין שלא, חווית החיים של בני הדור השני בארץ עוברת ביצירתה כחוט השני. היא כתבה על כך בספריה ובמחזותיה, גם כנושא המרכזי ביצירתה וגם אם רק ברקע, באומץ ובפתיחות שלא רבים מבני דורה הצליחו לסגל לעצמם.
פאני וגבריאל היה הספר האחרון שיצא לאור לפני מותה של סמל ממחלת הסרטן. על הנייר, באופן רשמי – הוא לא בהכרח עוסק בנושא דור השני, לפחות לא מעל לפני השטח. אבל למעשה, זאת הליבה האמיתית של הסיפור, וזה גם החלק האופטימי שבו.
פאני וגבריאל, כאמור, היו הורי אביה, והספר מספר את סיפורם, שהיה באמת מעל לכל דמיון. במשך שנים ארוכות, סיפרה סמל היא לא ידעה כלום. הייתה סבתא פאני, שהייתה חלק מחייה תמיד, והיה הסבא מאמריקה שנחת יום אחד באופן בלתי צפוי להחריד, וזהו. חיים עם גויה ברוסיה? נטישה? עגינות של 28 שנה? גירושין? נישואין מחדש? כלום. זו הייתה תקופה שבה לא טרחו לשתף את הילדים בדברים כאלה. לא רק על השואה לא דיברו, מסתבר, אלא כל דבר שלא היה לו קשר ישיר לילדים נחשב לעניינם של המבוגרים בלבד.
כשבגרה התחילה לנסות לאסוף פרטים על מה שנעלם ממנה, וכשערכה יחד עם אביה את ספרו "דווקא ציוני", היא ניצלה את ההזדמנות לשאוב ממנו את כל מה שהוא ידע. באותה הזדמנות היא גם קיבלה את ברכתו לספר את הסיפור של הוריו ולהוציא אותו לעולם.
גם לאחר שקיבלה מאביו את כל המידע שהיה בידיו ואת ברכת הדרך, עדיין התלבטה סמל אם תוכל לכתוב את סיפורם של סבה וסבתה. היא טענה בפני אביה שכל מה שהיא יודעת מסתכם בקושי בעמוד אחד. ואיך, מסעירים ככל שיהיו הפרטים, אפשר להפוך את זה לספר? "בשביל מה את סופרת? תמציאי." ענה אביה.
התוצאה היא רומן מרתק, שפרט לעובדות הליבה שבו, כל המתואר בו מקורו בדמיונה ובכוח ציורה של סמל. בתור סופרת מחוננת, היא רקמה מדמויותיהם החידתיות של פאני וגבריאל גיבורים בשר ודם, מלאי תשוקות, פחדים ואכזבות.
אבל מה שהופך את הספר הזה למשמעותי יותר הוא סיפורו של דור שלם שעולה מבין דפיו. זה לא רק סיפורה של האהובה הננטשת ובן זוגה הבוגדני ששב אליה אחרי עשרות שנים עיוור וחלש. לא, זהו סיפורו של דור שלם שננטש, שהשאיר מאחוריו אהובים שלא ישובו עוד, שנדרש לעבד טראומה בלתי נתפסת בארץ זרה לחלוטין. דור של מהגרי-עד.
בספר, כמו במציאות חייה של הילדה נאוה ארצי, השואה כמעט ולא מדוברת. העולם שקדם לה מתואר בפרוטרוט: האופן בו התארסו פאני וגבריאל, החיים בעיירה הבוקובינאית הקטנה, המתח בין הזרמים השונים ביהדות. ואז מלחמת העולם הראשונה, המחיר הכבד שגבתה מהאנשים הפרטיים ומהכלל, ואז האנטישמיות הגוברת והחלום האמריקאי שגזל מפאני את בעלה ומבנה התינוק יצחק, את אביו.
מה בעצם קרה לפאני וליצחק בשואה, איך הם שרדו? על זה לא מסופר לנו כמעט בספר, מלבד באנקדוטות בודדות.
זה היה פער שסמל יכלה להשלים בקלות, גם אם לא ידעה דבר. גם אם פאני לא דיברה ולא סיפרה על חוויותיה, במיוחד לאור העובדה שיצחק, אביה, כן היה מוכן לספר. ובכל זאת, כמו במציאות שחיה אותה כילדה וגדלה לצידה גם בספר המסך יורד. גם שם האולם מוחשך.
אבל כמו שאר יצירתה של סמל, פאני וגבריאל אינו סיפור על מוות. הוא סיפור על חיים. אותם חיים שצמחו מתוך הקטסטרופה. החיים שפיעמו ברחובות תל אביב הלוהטים, בליבותיהם של הילדים שנולדו, שקיר קשוח של אופל הפריד בינם לבין הוריהם.
בספר, נאוה מכנה את שלמה ארצי ואותה "הילד" ו"הילדה". בניגוד לפרקים בהם היא מדברת בקולה שלה, קול הכותבת, כשהיא מספרת בתוך הסיפור עצמו עליה ועל אחיה הגדול, היא לוקחת צעד אחורה ומנסה להתרחק רגע. כאילו מניחה גדר כדי שתצליח להישאר אובייקטיבית.
זה לא כל כך מצליח. וזה כל כך מקסים.
החלק האחרון בספר, זה שבו הילדים גדולים מספיק כדי לקחת חלק בעלילה, הוא גם החלק החי והנוגע ללב ביותר בכל הספר כולו. הם עכשיו הגיבורים, גם אם המבוגרים מסביבם לא ממש מתייחסים אליהם כך.
הם הפרס הגדול. הם ההפי-אנד של האגדה המפותלת הזו. יש להם את הסודות שלהם, הסיפורים שלהם, החלומות שלהם. הם מובילים את סבא גבריאל העיוור ברחובות תל אביב. מתארים לו עיר קסומה אחרת, זו שהירקון שלה לא מסריח ויש בה מגדלים שמגרדים את השמים. עיר שדומה דמיון מרשים מאד לתל אביב של היום.
והנה היא, האהבה הזו. זו שסמל מתלבטת כל הזמן אם הייתה בין פאני לגבריאל או לא, ובעצם פשוט הייתה אצלה, ילדת האור שנולדה אחרי החושך, כל הזמן הזה.
"מהדודים מאמריקה קיבלה הילדה במתנה בובה ענקית, כמעט בגודל שלה, שעוצמת ופוקחת את העיניים. היא כל כך אהבה אותה, עד שהלב שלה כמעט התפקע. הילד אמר שלא צריך לבזבז אהבה על בובות, והיא נשבעה לו שהיא תמיד תאהב אותו יותר.
כששאלה את גבריאל איך אומרים "אהבה" באנגלית, הוא לימד אותה לכתוב Love – קודם באותיות דפוס ואחר כך בכתב – והסביר שהפועל הוא To Fall in Love.
"מה זה To fall?"
"ליפול."
"אז אהבה באנגלית זאת נפילה, זיידע? ככה זה באמריקה?"
"לא רק באמריקה." הוא צחק והחל לגלגל סיגריה מהטבק שקנתה בשבילו במכולת.
"ואם שוברים משהו, זיידע?"
"אז שוברים."
לשאלתה "ומתי קמים?" לא השיב. הוא ביקש ממנה שתדליק בשבילו גפרור, והיא צייתה ביד רועדת.
"גם את הלב אפשר לשבור, זיידע?"
"כן. זה האיבר הכי שביר בגוף. את חייבת להיזהר, מיידע'לה."
הילדה הייתה מאד גאה שהצליחה להדליק אש בכוחות עצמה. את המחברת ללימוד אנגלית הידקה אל חזה.
"אני לא רוצה שישימו לי גבס על הלב," והיא התעקשה שלהתאהב בעברית זה לגמרי אחרת."
מי שלא קרא את הפרקים הללו, בהם הוא עצמו אחד הגיבורים, הוא הילד, שלמה ארצי.
כשהספר יצא לאור נאוה כבר היתה חולה מאוד. "אני אסיים את הספר" אמר אז ארצי, "רק אחרי שתבריאי".
אבל נאוה היא לא הבריאה, וארצי לא קרא אף פעם את הסוף הטוב שכתבה נאוה לו ולה.
…"במרפסת למעלה חיכו (כולם) ואילו הילד למטה הצטרף לביטלס ושר בקולי קולות את Help.
הילדה, שלא הרפתה ממנו, תירגמה לעצמה בלחש את המילים לעברית. כמה טוב שסבא לימד אותה את השפה שלו. 'הצילו, אני זקוק למישהו. הצילו, לא סתם מישהו. הצילו'
"למה המנגינה כל כך עליזה, כשהמילים כל כך עצובות?" שאלה כשהשיר נגמר.
הילד-נער ענה, "את מתבלבלת. זה לא עצוב בכלל. בסוף תמיד מישהו בא להציל."
"מי?"
"אולי אנחנו?""
