פאני וגבריאל: נאוה סמל מספרת (לא רק) על סבא וסבתא

נאווה סמל כותבת רומן על סבא וסבתא שלה. זהו סיפור ספציפי מאד, על שני אנשים שחייהם השתלבו למעין אגדה יחידה במינה. האמנם? האם אכן "פאני וגבריאל" מספר רק על הזוג האחד הזה, או שזה בעצם סיפורו של דור שלם שלא מצא את מקומו? מי הם הילד והילדה שכובשים את הבמה בחלק האחרון של הסיפור? ומי הקורא המפורסם שנדר לא לקרוא את הספר עד הסוף? הצצה אל מאחורי הקלעים של הספר האחרון שהוציאה נאוה סמל בחייה

תמונה ראשית (1)

נאוה סמל, צילום: יצחק שוקל. ברקע: פאני הרציג, מתוך כריכת הספר "פאני וגבריאל"

זוג צעיר ואישה מבוגרת עומדים על סיפונה החלוד של אוניה ישנה, צופים בחופיה הזהובים של הארץ שסגורה בפניהם. מסביבם הומים אלפי בני אדם, ניצולים כמוהם. נשים, ילדים וגברים שעברו בשערי הגיהנום והצליחו לצאת מהצד השני. חלקם אדישים, חלקם כועסים, חלקם, כמו מימי ליקוורניק-ארצי, מלאי אימה. כולם שרידים של עולם שהפך לאפר, מנסים להילחם עכשיו על עולם חדש, שאולי אולי יצליח להיות שלהם. 

הוא לא יהיה שלהם. לא ממש. גם לא אחרי עשרות שנים. 

אבל הוא כן יהיה של הילדים שלהם. וזה לא מעט. 

התמונה הזו, המתוארת בספר "פאני וגבריאל" שכתבה הסופרת והמחזאית נאוה סמל, התרחשה גם במציאות. 

השנה הייתה 1946, הספינה היא אוניית המעפילים "כנסת ישראל", שנתפסה על ידי הבריטים, ונוסעיה, ניצולי שואה מרומניה והונגריה, הועברו למחנות מעצר בקפריסין. 

פאני, האישה המבוגרת, היא הצלע הנשית בזוג גיבורי הספר. והיא גם, כאמור, אישה אמיתית לחלוטין, סבתה של נאוה סמל, שתכתוב את הספר הזה כשבעים שנה מאוחר יותר. הזוג הצעיר הם בנה של פאני, יצחק הרציג (שעוד מעט יהיה ליצחק ארצי) ומימי, כלתו הטרייה. אלה הם הוריה של סמל. 

גבריאל, הצלע הגברית של "פאני וגבריאל", אינו שם. 

יצחק, שעוד לא היה בן כשנה שעזב את העיירה הקטנה סירט ויצא לאמריקה, לא זוכר אותו. כשאביו יגיע, בהמשך, הם יזדקקו לפתקים עליהם כתוב "הרציג" שיוצמדו לדשי מעיליהם כדי לזהות זה את זה.

הבריטים מורידים את הנוסעים מאניית המעפילים "כנסת ישראל" בנמל חיפה. האירועים המתוארים בספר "פאני וגבריאל" קרו באמת.

"האם לקרוא לזה סיפור אהבה?" שואלת סמל בראשית הדבר של הספר, והאמת היא שזה אולי סיפור אהבה, אבל לא בטוח שזוהי אהבתם של פאני וגבריאל דווקא. 

****

נכדתם של פאני וגבריאל, נאוה סמל, נולדה וגדלה בתל אביב-יפו, ברחוב בו מרבית הילדים ששיחקו בחצרות היו בניהם ובנותיהן של ניצולי וניצולות שואה. המעמד החברתי, סיפר פעם שלמה ארצי, אחיה הגדול של נאוה, הושפע לא מעט מ"מעמד" מחנה הריכוז ממנו ניצלו ההורים. 

הוריהם של נאוה ושלמה, יצחק ומימי ארצי, חוו את המלחמה בצורה שונה מאד זה מזו. מימי איבדה במלחמה בעל ותינוקת ושרדה את אימת אושוויץ, ואילו יצחק התחמק ממכונת ההשמדה  והיה מראשי המחתרת הציונית ברומניה שעסקה בין השאר בהצלת ילדים ממחנות טרנסניסטריה [חבל ארץ בין רומניה לאוקראינה בו רוכזו יהודי בסרביה, בוקובינה וצפון מולדובה שגורשו על ידי השלטון הרומני בשנים 1941–1942]. 

בבית משפחת ארצי לא דיברו על השואה ואימיה. לימים תספר סמל באחד הראיונות כי כשהייתה ילדה קטנה, היא אפילו לא ידעה מה זה בדיוק אושוויץ. היא הייתה בטוחה שמדובר במקום רגיל, מדינה באירופה, וכששאלו אותה איפה אמא שלה נולדה היא ענתה בלי להתבלבל: אושוויץ. 

משפחת ארצי הייתה משפחה יוצרת, עתירת כישרון, רגש ודימיון. עם נישואיה של נאוה לאיש התרבות והתיאטרון נעם סמל, התרחב המעגל היצירתי שהם חלשו עליו יחד. אם תחפשו במנוע החיפוש של הספריה הלאומית את יצירותיהם של בני משפחת ארצי-סמל: מחזות, ספרים, שירים, הקלטות, תרגומים, טיוטות של כל אלה – יתקבל מספר כזה של תוצאות שתתקשו לעבור על כולן. 

בזמן ששלמה ארצי התחיל לצבור לעצמו מוניטין כמוזיקאי וכותב, נאוה ארצי-סמל גדלה להיות אומנית של מילים וסיפורים. היקף יצרתה מרשים: היא הייתה מחזאית, מתרגמת וסופרת שכתבה רומנים היסטוריים לצד סיפורים קצרים, שירה לצד ספרי ילדים. היא זכתה בפרסים רבים (בעיקר במגרש הבינלאומי, שם זכתה להערכה שהגיעה לה כל כך גם בארץ), והשאירה אחריה ספריית יצירות עשירה ומכובדת. 

Capturelor
"גרסה ראשונה. לשמור למזכרת", טיוטת האופרה שכתבה אלה מילך-שריף על פי ספרה של נאוה סמל. מתוך ארכיון אלה מילך-שריף השמור בספרייה הלאומית

בין שסמל התכוונה לכך ובין שלא, חווית החיים של בני הדור השני בארץ עוברת ביצירתה כחוט השני. היא כתבה על כך בספריה ובמחזותיה, גם כנושא המרכזי ביצירתה וגם אם רק ברקע, באומץ ובפתיחות שלא רבים מבני דורה הצליחו לסגל לעצמם. 

פאני וגבריאל היה הספר האחרון שיצא לאור לפני מותה של סמל ממחלת הסרטן. על הנייר, באופן רשמי – הוא לא בהכרח עוסק בנושא דור השני, לפחות לא מעל לפני השטח. אבל למעשה, זאת הליבה האמיתית של הסיפור, וזה גם החלק האופטימי שבו. 

פאני וגבריאל, כאמור, היו הורי אביה, והספר מספר את סיפורם, שהיה באמת מעל לכל דמיון. במשך שנים ארוכות, סיפרה סמל היא לא ידעה כלום. הייתה סבתא פאני, שהייתה חלק מחייה תמיד, והיה הסבא מאמריקה שנחת יום אחד באופן בלתי צפוי להחריד, וזהו. חיים עם גויה ברוסיה? נטישה? עגינות של 28 שנה? גירושין? נישואין מחדש? כלום. זו הייתה תקופה שבה לא טרחו לשתף את הילדים בדברים כאלה. לא רק על השואה לא דיברו, מסתבר, אלא כל דבר שלא היה לו קשר ישיר לילדים נחשב לעניינם של המבוגרים בלבד. 

כשבגרה התחילה לנסות לאסוף פרטים על מה שנעלם ממנה, וכשערכה יחד עם אביה את ספרו "דווקא ציוני", היא ניצלה את ההזדמנות לשאוב ממנו את כל מה שהוא ידע. באותה הזדמנות היא גם קיבלה את ברכתו לספר את הסיפור של הוריו ולהוציא אותו לעולם. 

גם לאחר שקיבלה מאביו את כל המידע שהיה בידיו ואת ברכת הדרך, עדיין התלבטה סמל אם תוכל לכתוב את סיפורם של סבה וסבתה. היא טענה בפני אביה שכל מה שהיא יודעת מסתכם בקושי בעמוד אחד. ואיך, מסעירים ככל שיהיו הפרטים, אפשר להפוך את זה לספר? "בשביל מה את סופרת? תמציאי." ענה אביה.

עיצוב ללא שם (1)
מבחר מיצירתה הספרותית של נאוה סמל, את כל ספריה אפשר למצוא באתר הספרייה הלאומית

התוצאה היא רומן מרתק, שפרט לעובדות הליבה שבו, כל המתואר בו מקורו בדמיונה ובכוח ציורה של סמל. בתור סופרת מחוננת, היא רקמה מדמויותיהם החידתיות של פאני וגבריאל גיבורים בשר ודם, מלאי תשוקות, פחדים ואכזבות. 

אבל מה שהופך את הספר הזה למשמעותי יותר הוא סיפורו של דור שלם שעולה מבין דפיו. זה לא רק סיפורה של האהובה הננטשת ובן זוגה הבוגדני ששב אליה אחרי עשרות שנים עיוור וחלש. לא, זהו סיפורו של דור שלם שננטש, שהשאיר מאחוריו אהובים שלא ישובו עוד, שנדרש לעבד טראומה בלתי נתפסת בארץ זרה לחלוטין. דור של מהגרי-עד. 

בספר, כמו במציאות חייה של הילדה נאוה ארצי, השואה כמעט ולא מדוברת. העולם שקדם לה מתואר בפרוטרוט: האופן בו התארסו פאני וגבריאל, החיים בעיירה הבוקובינאית הקטנה, המתח בין הזרמים השונים ביהדות. ואז מלחמת העולם הראשונה, המחיר הכבד שגבתה מהאנשים הפרטיים ומהכלל, ואז האנטישמיות הגוברת והחלום האמריקאי שגזל מפאני את בעלה ומבנה התינוק יצחק, את אביו. 

מה בעצם קרה לפאני וליצחק בשואה, איך הם שרדו? על זה לא מסופר לנו כמעט בספר, מלבד באנקדוטות בודדות. 

זה היה פער שסמל יכלה להשלים בקלות, גם אם לא ידעה דבר. גם אם פאני לא דיברה ולא סיפרה על חוויותיה, במיוחד לאור העובדה שיצחק, אביה, כן היה מוכן לספר. ובכל זאת, כמו במציאות שחיה אותה כילדה וגדלה לצידה גם בספר המסך יורד. גם שם האולם מוחשך.

אבל כמו שאר יצירתה של סמל, פאני וגבריאל אינו סיפור על מוות. הוא סיפור על חיים. אותם חיים שצמחו מתוך הקטסטרופה. החיים שפיעמו ברחובות תל אביב הלוהטים, בליבותיהם של הילדים שנולדו, שקיר קשוח של אופל הפריד בינם לבין הוריהם. 

בספר, נאוה מכנה את שלמה ארצי ואותה "הילד" ו"הילדה". בניגוד לפרקים בהם היא מדברת בקולה שלה, קול הכותבת, כשהיא מספרת בתוך הסיפור עצמו עליה ועל אחיה הגדול, היא לוקחת צעד אחורה ומנסה להתרחק רגע. כאילו מניחה גדר כדי שתצליח להישאר אובייקטיבית. 

זה לא כל כך מצליח. וזה כל כך מקסים. 

החלק האחרון בספר, זה שבו הילדים גדולים מספיק כדי לקחת חלק בעלילה, הוא גם החלק החי והנוגע ללב ביותר בכל הספר כולו. הם עכשיו הגיבורים, גם אם המבוגרים מסביבם לא ממש מתייחסים אליהם כך. 

הם הפרס הגדול. הם ההפי-אנד של האגדה המפותלת הזו. יש להם את הסודות שלהם, הסיפורים שלהם, החלומות שלהם. הם מובילים את סבא גבריאל העיוור ברחובות תל אביב. מתארים לו עיר קסומה אחרת, זו שהירקון שלה לא מסריח ויש בה מגדלים שמגרדים את השמים. עיר שדומה דמיון מרשים מאד לתל אביב של היום.

Hadashot19910719 01.2.199.2 A1 634w
האור של הדור הבא. נאוה סמל עם בנה, אייר. התמונה צולמה על ידי יניר אלפיה ופורסמה בעיתון "חדשות", 19 ביולי, 1991. מתוך אוסף העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית

והנה היא, האהבה הזו. זו שסמל מתלבטת כל הזמן אם הייתה בין פאני לגבריאל או לא, ובעצם פשוט הייתה אצלה, ילדת האור שנולדה אחרי החושך, כל הזמן הזה. 

"מהדודים מאמריקה קיבלה הילדה במתנה בובה ענקית, כמעט בגודל שלה, שעוצמת ופוקחת את העיניים. היא כל כך אהבה אותה, עד שהלב שלה כמעט התפקע. הילד אמר שלא צריך לבזבז אהבה על בובות, והיא נשבעה לו שהיא תמיד תאהב אותו יותר. 

כששאלה את גבריאל איך אומרים "אהבה" באנגלית, הוא לימד אותה לכתוב Love – קודם באותיות דפוס ואחר כך בכתב – והסביר שהפועל הוא To Fall in Love.

"מה זה To fall?"

"ליפול."

"אז אהבה באנגלית זאת נפילה, זיידע? ככה זה באמריקה?"

"לא רק באמריקה." הוא צחק והחל לגלגל סיגריה מהטבק שקנתה בשבילו במכולת. 

"ואם שוברים משהו, זיידע?"

"אז שוברים."

לשאלתה "ומתי קמים?" לא השיב. הוא ביקש ממנה שתדליק בשבילו גפרור, והיא צייתה ביד רועדת. 

"גם את הלב אפשר לשבור, זיידע?"

"כן. זה האיבר הכי שביר בגוף. את חייבת להיזהר, מיידע'לה."

הילדה הייתה מאד גאה שהצליחה להדליק אש בכוחות עצמה. את המחברת ללימוד אנגלית הידקה אל חזה. 

"אני לא רוצה שישימו לי גבס על הלב," והיא התעקשה שלהתאהב בעברית זה לגמרי אחרת." 

Fani Vegvriel Master
כריכת הספר "פאני וגבריאל". תמונת האירוסין של הזוג פוצלה לשתי תמונות נפרדות.

מי שלא קרא את הפרקים הללו, בהם הוא עצמו אחד הגיבורים, הוא הילד, שלמה ארצי. 

כשהספר יצא לאור נאוה כבר היתה חולה מאוד. "אני אסיים את הספר" אמר אז ארצי, "רק אחרי שתבריאי". 

אבל נאוה היא לא הבריאה, וארצי  לא קרא אף פעם את הסוף הטוב שכתבה נאוה לו ולה. 

…"במרפסת למעלה חיכו (כולם) ואילו הילד למטה הצטרף לביטלס ושר בקולי קולות את Help. 

הילדה, שלא הרפתה ממנו, תירגמה לעצמה בלחש את המילים לעברית. כמה טוב שסבא לימד אותה את השפה שלו. 'הצילו, אני זקוק למישהו. הצילו, לא סתם מישהו. הצילו'

"למה המנגינה כל כך עליזה, כשהמילים כל כך עצובות?" שאלה כשהשיר נגמר. 

הילד-נער ענה, "את מתבלבלת. זה לא עצוב בכלל. בסוף תמיד מישהו בא להציל."

"מי?" 

"אולי אנחנו?""

כשביוגרפיה הופכת לרומן: אלי עמיר הוא נער האופניים

הוא ילד עדין ורגיש שחי לבד, עובד קשה ביום ובערבים שוקד על לימודיו. האם זהו סיפורו של נורי, גיבור הספר "נער האופניים", או תיאור ריאליסטי של חייו של הילד אלי עמיר בעצמו, זה שגדל להיות אחד מעמודי התווך של הספרות הישראלית, ופעיל חברתי חסר מנוחה? זהו סיפורו של הנער העולה מבגדד, סיפורם של חלומותיו - על שבריהם ועל התגשמותם, על מלחמה פרטית וכללית ועל איך עושים שלום

תמונה ראשית (4)

אלי עמיר, פורטרט מאת עליזה אורבך, מתוך ארכיון עליזה אורבך שבספרייה הלאומית

"לא תמיד הבין הכל, לא את הכל אהב, אך ידע כי קודם כל עליו להכיר, ואחר כך יוכל לברור ולנפות" 

(נער האופניים אלי עמיר עמ' 336). 

הציטוט הזה, מספרו האישי ביותר של אלי עמיר, מעמודי התווך של ספרות כור ההיתוך הישראלי, לא מתאר רק את נורי, הנער העדין, גיבור הספר, אלא בעצם מהווה סיכום יפהפה וכמעט מדויק של מסע חייו של אלי עמיר עצמו.

זהו מסע של נער צנום ובודד, עולה מעיראק, בסך הכל בן שש עשרה. הוא מגיע בגפו לירושלים בימים שלאחר מלחמת השחרור ומתפרנס מחלוקת עיתונים וכשליח על אופניים במשרד ראש הממשלה. נורי, שהוא גם גיבור הספר "תרנגול כפרות" של עמיר, עובר בתחילה לבקשת אביו, מהקיבוץ בו הוא חי לבדו, אל הכפר בו שוהה משפחתו – אמו המותשת והשבורה מחלום העלייה הכושל, אביו בעל החליפה המהודרת שנדחה ועייף מהתרבות המקומית, ואחיו. "כפר העיוורים" קראו למקום, משום שכל תושביו, מלבד משפחתו של נורי, באמת לא ראו. שם חיה המשפחה בדוחק ועוני רב, בתוך ענן של עקיצות פשפשים ויתושים, חולות ואכזבה.

נורי, שמנוצל על ידי חקלאי מקומי ומרוויח פרוטות אחדות מעבודה תחת שמש הלוהטת בשדה, חולם על חיים אחרים. כשאביו רואה שאין עתיד בעבודתו החקלאית, הוא שולח אותו לירושלים, על מנת שילמד בבית ספר ערב ואולי בעקבותיו ילכו גם האחים. בירושלים, נורי לבדו. בערבים הוא לומד בבית הספר, ובבקרים הוא מדווש על אופניו, עובד. מידי פעם, כשיש לו מעט זמן פנוי, הוא מטפס על עמודי חשמל כדי לצפות מרחוק בסרט קולנוע או הצגה. הוא מתגעגע למולדת העירקית, לתרבות ולשפה, מבולבל מהפער בין החלומות על הארץ המובטחת והמציאות העגומה, וקרוע בין המזרח למערב. 

מילותיו של עמיר קולחות, כאילו אוחז הוא בזוג מסרגות, טווה באמצעותן את שמיכת הטלאים הפרטית שלו – פיסת היסטוריה אישית, אך כזו המביאה את סיפורם הכללי של יוצאי יהדות עיראק בישראל ושל הישרדותם בימיהם הראשונים פה, בעשור השני למדינה. 

זהו ספר ציורי, אולי אפילו קולנועי. מן הדפים עולים הריחות, הטעמים והצלילים הייחודיים של התקופה ההיא, המתוארת בפירוט ודקדקנות רבה כל כך, כפי שיכול לכתוב רק מי שחווה את הדברים על בשרו. 

בשיחה שערכנו עם אלי עמיר, חשוב לו להדגיש:

"לא המצאתי דבר. אני שייך לסוג הכותבים הריאלים. כתבתי מציאות שחייתי. אז נכון, זה ספר, ויש בו אלמנט של בדייה אבל 80 אחוז ממנו מבוסס על סיפורי האישי. אז אני לא אגיד שאין המצאות ואין סיפורת, אבל הדברים כולם מבוססים עליי ועל מה שחשתי באותו זמן. זה אני וזו התרבות ממנה הגעתי". 

עמיר נולד בשם פואד אליאס נאסח חלסצ'י בבגדד שבעירק. עוד בטרם מלאו לו 13 שנים, עלתה משפחתו לישראל לאחר שנמלטה מהפרהוד. כמו גיבורו נורי, שסיפורו מתחיל כבר ב"תרנגול כפרות", ספר שיצא לפני "נער האופניים", אלי שהה עם משפחתו במעברה ומשם, דרך עליית הנוער, נשלח לקיבוץ משמר העמק. זו הייתה עבורו תקופה טובה אך קשה, מבלבלת ומעלה שאלות של זהות. מצד אחד ניסה להכיר את התרבות המקומית ולכבדה, ומצד שני סירב בתוקף לוותר על זהותו שלו. אביו הפציר בו לאחר תקופה לחזור לבית המשפחה בכפר עיוורים, ולסייע בפרנסת הבית. 

"גרנו בכפר העיוורים הממוקם על יד גדרה, כמו שתיארתי בנער האופניים. אמצע שום מקום. אבא שלי נסע לרחובות ובירר על בית ספר עבורי ואני עבדתי בשדה. הוא היה צריך לנסוע בהמון אוטובוסים לשם והבין שזה קשה. הבין שלא אוכל לעבור את הנסיעות הללו וגם ללמוד וגם לעבוד" מודה עמיר. 

"לכן הלך לירושלים ובירר מה יש בה, אמרו לו שיש שני בתי ספר ערב. ואז יום אחד הוא אמר לי: אבני, סע לירושלים יש שם בית ספר ערב. תעבוד עד שלוש וחצי, ואז תלך לבית ספר, לסיים תיכון. ומה שתעשה, אחיך יעשו אחריך. אני מרגיש שלמדתי בבית ספר מעולה. לימדו בו מיטב המורים של ירושלים, לדעתי הייתה להם תחושה של שליחות והם היו מסורים ביותר. השקיעו בנו. מבית ספר זה צמחו אנשים מאוד מצליחים. ואכן אבי צדק ואחיי עקבו אחריי". 

השיחה עם עמיר מרתקת. הוא זוכר לפרטי פרטים אנקדוטות היסטוריות והוא אשף באמנות הסיפור. ב"נער האופניים" הוא נוגע בדינמיקות המשפחתיות השבריריות שהיו מנת חלקם של עולי הדור ההוא. הוא מדבר על חלום העלייה ושברו, בעיקר דרך התמודדות הוריו והכעס של אחיו על כך שהוא נשלח לקיבוץ. "הם באו לבקר ובשבילם משמר העמק לעומת המעברה זה גן עדן. אז הם כעסו ואמרו לי שבזמן שאני נהניתי בקיבוץ הם אכלו קש במעברה. זה לא היה כמו שהם מתארים, אבל מעולם לא עניתי להם חזרה". הרגעים הפרטיים האלו, שכוללים גם תיאור קשה של ניסיון תקיפה מינית שעבר נורי (וממנה ניצל בעור שיניו), הם שהופכים את הספר לאישי כל כך. דמותו של נורי שונה מדמויות נפוצות בספרים על התקופה ההיא – לא מדובר במאצ'ו ישראלי זקוף גו, כי אם בנער מופנם, צנוע, ובעיקר רגיש, כל כך רגיש. 

אז איפה נגמר נורי ומתחיל אלי? 

"נורי הרבה יותר נחמד ממני", צוחק עמיר, אך באותה נשימה מודה שהוא אדם מאוד רגיש, בדיוק כמו גיבור ספרו.

"מה זה רגיש אין לתאר. אני לא מתבייש להגיד – אני רגיש ופגיע וחש כל דבר. החיים לא תמיד חייכו אליי, בלשון המעטה. היה לי קשה מאוד אבל תודה לאל יש לי כח רצון והחלטיות להתגבר ולראות את המטרה. עברתי הלאה. והמטרה הובילה אותי". 

בעודו מדבר על ההבדלים בינו ובין נורי, עמיר קוטע את השיחה כדי לשים טיפות עיניים. "רגע, לנורי יש בעיות עיניים", הוא אומר ומזליף את הטיפות. הוא אולי צוחק, אך אין זה מקרי שהוא מתייחס לעצמו בשם גיבור הספר, לא מדובר בבלבול רגעי. 

נער האופניים כריכת הספר
כריכת הספר "נער האופניים"

כמו נער האופניים, עמיר התמקד במטרה, והצליח. בבית הספר הכיר את ברוך גבעתי ושניהם התפרנסו מחלוקת עיתונים ושליחויות על אופניים.

"יום אחד הזדמנו שנינו לאוניברסיטה העברית, כשהיינו בתיכון והיינו שליחים על אופניים. בכניסה לאוניברסיטה בגבעת רם עמדנו ליד בריכת המים הקטנה. אמרתי לברוך אחרי שנסיים את הצבא אנחנו נבוא ללמוד פה. הוא אמר לי אלי זה לא בשבילנו. זה בשבילם. אמרתי לו למה בשבילם ומי זה בשבילם. אנחנו נלמד פה, אני אומר לך. התגייסנו לצבא, השתחררנו, ואני לקחתי את ברוך לאוניברסיטה. עמדנו ליד הבריכה כמו שעשינו בגיל 16. ואני אמרתי לו עכשיו נפרע את השטר – מה אתה רוצה ללמוד? ברוך אמר שהוא רוצה להיות עורך דין. אני אמרתי לו קדימה, נלך לבניין המשפטים שנמצא מאחורי הספרייה הלאומית. אני אמרתי שאלמד מזרחנות ושהשאיפה שלי היא להשכין שלום בינינו לבין הערבים". 

עמיר ראה אז בנושא זה שליחות, ורואה זאת כך עד היום:

"האשכנזים לא השכינו שלום עם הערבים. הם לא הצליחו בכך כי הם לא מבינים ערבית ולא את תרבות ערב. אלה אולי היו חלומות של נער, אבל האמנתי בכך בכל ליבי. ואכן ברוך גבעתי הפך להיות עורך דין משכמו ומעלה ואני הפכתי להיות יועץ לראש הממשלה בענייני ערבים ופרשן בקול ישראל. הגשמנו את חלומותינו. ברוך נפטר לצערי לפני 4 חודשים. אבל את רואה, גם חלומות הגשמנו למרות הכל". 

תשעה ספרים הוציא עמיר, האחרון מביניהם, "והימים לא חלפו", יצא בשנה האחרונה. אבל הכתיבה לא פגעה בפעילותו החברתית הענפה. הוא הספיק להיות מנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית ומרצה באוניברסיטה, טיפל בנוער בסיכון ודאג לקליטת עולי אתיופיה וחבר המדינות. עמיר פעל שנים רבות למען צמצום הפערים בחברה הישראלית, והעניק חשיבות עליונה לתרבותם של יהודי ארצות ערב והנהגת לימודי ההיסטוריה שלהם בבתי הספר. היה לו חשוב להכניס לתכנית הלימודים את השפה הערבית, התרבות והמוזיקה של ארצות ערב. הוא השתתף בשיחות דיפלומטיות עם ארצות ערב הן במסגרת השכנת שלום והסכמי אוסלו, והן כשהציג את ספריו במצריים ובירדן. 

"פגשתי את מיטב הסופרים המצרים. הייתי עבורם תופעה מעניינת. אני בן ערב ותרבותי ערבית. אני לא מנסה להתיימר להיות מישהו אחר. זה מה שרציתי – להציג בפני הקורא העברי והאשכנזי מה זה אדם שמגיע מארצות האיסלאם והוא יהודי. שיראו פרופיל תרבותי, חברתי ואנושי שלנו. אנחנו היינו בשבילם "ערבושים" שבאו מתרבות ירודה ונמוכה, כושלים ומנוצחים. זה היה עול לשאת עליי את המשקל הזה, אבל אני בא מהתרבות הזו. לקחתי סיכון. אמרו לי שאף אחד לא יקרא ולא יקנה את הספרים האלה, אף אחד לא רוצה לשמוע על עיראקים, על ערבים, זה לא מעניין.. אמרתי להם מי שלא רוצה שלא יקרא ומי שירצה יקרא. והנה, קראו". 

לעמיר חשוב לציין את שמעון בלס, מי שכתב את הרומן "המעברה", ונולד אף הוא בבגדד. "אני תמיד מזכיר את בלס ונותן לו את זכות הראשונים, הכתיבה שלו השפיעה עליי, וכמובן גם של סמי (מיכאל)". 

מנער האופניים מהדהד ספר אחר מהקאנון הישראלי: "סיפור על אהבה וחושך". לא אחת השוו חוקרי ספרות ביניהם, ועמיר אף היה חברו של עמוס עוז והספיק לספר לו על כוונתו להוציא את הספר "נער האופניים" בטרם מותו של עוז.

כמו נורי, עמיר חש עדיין את הקרע, את הגלות והבדידות שמלווה בעומק את "נער האופניים" והולכת לצד נורי בכל אשר יפנה.

"אף פעם לא רציתי להיטמע" מודה עמיר. "רציתי להיות ישראלי בדרכי שלי ולהכיר את התרבות האחרת. איפה אני אטמע בתרבות המזרח אירופית? כולנו בסוף ניסינו להתמערב, והעולם גם ניסה. אבל לא היה לנו איך ומה להיטמע, אין במה. זה חשוב לי להזכיר שאצלנו נוצר התלמוד הבבלי, הרומן המודרני הראשון בעיראק נכתב על ידי יהודי ב-1936, ספר השירים הראשון בעיראק נכתב על ידי יהודי. היהודים הובילו את התרבות הזו, אז לא רציתי להיטמע. למה להעלים את מי שאני?"

התקופה האחרונה והקשה, תקופת מלחמה, לא גרמה לעמיר לאבד תקווה או לנטוש את חלום השכנת השלום.

"אני לא נואש, אף פעם. אבל היום התקופה קשה הרבה יותר ממה שהייתה. אנחנו אחרי מלחמות איומות – הכיפורים, ששת הימים, האינתיפדות, וכמובן הגיהנום של ה-7 באוקטובר. התמימות הלכה. התפכחנו". 

עמיר מצטט את נאומו המפורסם של משה דיין משנת 1956, מעל קברו של רועי רוטברג מקיבוץ נחל עוז:

"'על חרבך תחיה.. זו נבואה שהגשימה את עצמה'. אני לא התייאשתי, בסופו של דבר נצטרך לחיות פה בדו קיום. לא ימחקו אותנו ואנחנו מעולם לא רצינו למחוק אותם. אנחנו במדינה של עשרה מיליון איש, מדינה חזקה איתנה. אבל נצטרך לחיות על חרבנו כל הזמן וזה גורלנו". 

גם סיפורו נער האופניים מסתיים ממש כך, כאשר נורי "ניסה לעודד את עצמו שיבואו ימים טובים יותר, והימים באו לאט".

נער האופניים חוזר לבגדאד : במלאת 80 שנים לפרהוד / הסופר אלי עמיר, משוחח עם יובל אביבי.


המשולש הרומנטי של א.ב. יהושע

משולש רומנטי, ילד אחד קטן ומחשבות על רצח - כל אלו משמשים בערבוביה בסיפור האמיתי מאחורי "שלושה ימים וילד", שפורסם הרבה לפני שא.ב יהושע היה מבכירי סופרי ישראל

1975 ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

א.ב. יהושע וכרזת הסרט "שלושה משולשים של אהבה". תמונה: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בתום הרצאה שנשא בטכניון בשנות התשעים, ניגש אל א. ב. יהושע אחד הסטודנטים ושאל אותו: "למה רצית להרוג אותי?"

לכאורה זאת האשמה מופרכת, אבל אותו צעיר התבסס על ראיה חזקה מאוד בשאלתו. הוא הסתמך על סיפור שכתב א.ב יהושע בתחילת הקריירה שלו, ועזרו לו להפוך לאחד מבכירי הסופרים שקמו לנו.

הסיפור הקצר "שלושה ימים וילד" הוא מבין הסיפורים הקצרים הידועים ביותר של א.ב. יהושע. במרכז עלילתו עומד מורה למתמטיקה שמתבקש להשגיח על בנה הקטן של אהובת עבר הנשואה לאחר. במשך שלושת הימים שהוא מבלה עם הילד, הוא מתחיל להיקשר אליו ובמקביל מנסה לגרום למותו בתאונה, באמצעים שונים ומשונים, בעודו מנסה להתיר את הקשרים הנפשיים לקיבוץ ולאהובה ולבת זוגו הנוכחית.

הסיפור הפך לסרט מצליח וזוכה פרסים בבימויו של אורי זוהר ובכיכובו של עודד קוטלר, ובוודאי עזר להזניק את א.ב יהושע כסופר מבטיח.

אבל הסיפור האמיתי שמאחורי הסיפור של "שלושה ימים וילד" נחשף רק מתוך הממצאים שמצאתי ב"מזוודת הקסמים" של א.ב יהושע, ומתוך מסע החיפוש אליו יצאתי לאחר מכן.

"שליחותו של א.ב. יהושע" ביוגרפיה חדשה עם סודות שעוד לא נחשפו
"שליחותו של א.ב. יהושע" ביוגרפיה חדשה עם סודות שעוד לא נחשפו

מזוודת הקסמים

בראשית שנות התשעים של המאה העשרים קרא לי א.ב. יהושע לביתו בחיפה ומסר לי מזוודה ישנה בצבע חום ובה מסמכים רבים. הוא היה מודע רק באופן חלקי לאוצר הטמון בה. "אני סומך עליך" אמר לי, "קח אותה ועשה בה מה שתמצא לנכון״.

הופתעתי מאוד ממעשה זה של יהושע – הוא כבר אז היה סופר בשיא תהילתו עם עשרות דוקטורטים שנעשו עליו ואלפי מחקרים ומאמרים שנכתבו עליו בארץ ובעולם, ואני הייתי סטודנט זוטר יחסית. במסגרת לימודיי לתואר שני באוניברסיטת תל אביב ערכתי עבודת מחקר על יצירתו הגנוזה והלא מכונסת ונוצר איתו קשר ראשוני, שדי מהר הלך והתפתח.

מדוע הוא נתן את המזוודה דווקא לי? שאלתי את עצמי לא אחת, ולא הייתה לי תשובה. "לאבא הייתה אינטואיציה מדהימה" אמר לי לימים גידי יהושע, בנו של הסופר, "הוא ידע לזהות בך דברים שאולי אפילו אתה לא זיהית בעצמך, והנה עתה כשכתבת  את הביוגרפיה עליו, מתברר שהוא צדק."

כשפתחתי את המזוודה נדהמתי מכמות האוצרות שנגלו לעיניי. עשרות רבות של רשימות שכתב האב, יעקב יהושע, שהרבה לתעד את המתרחש בין קירות ביתם; מכתבים ששלחו וקיבלו אברהם יהושע ורעייתו לבני המשפחה וחבריהם; חשבוניות; תמונות; מגן מעץ ועליו חריטה: 'פרס המרצה המצטיין של אוניברסיטת חיפה'; מחברות ובהן תקצירי הקורסים שלימד א.ב. יהושע באוניברסיטה; סיפורים גנוזים ורשימות.

אחת החשיפות המעניינות בספר עוסקת במשולש רומנטי שא.ב. יהושע היה חלק ממנו. הוא היה מאוהב עד עמקי נשמתו ברחל קוטליק, חברתו לגרעין הנח"ל בקיבוץ חצרים. למרות המפגשים היומיומיים איתה, הוא לא העז לחשוף בפניה את דבר אהבתו אליה והתייסר על כך. כשיהושע התוודה בפני רחל אודות רגשותיו העזים, היא הבהירה לו באופן חד משמעי, כי אין סיכוי שיתפתח ביניהם קשר רומנטי. היא סיפרה לו שהיא מאוהבת בעמי לבנת, חברו הטוב של יהושע. במשולש רומנטי שבו צמד החברים הטובים לבנת ויהושע מאוהבים באותה בחורה, היה ברור מי היא הצלע החלשה.

אהבה מייסרת זו הייתה אחת מהסיבות לעזיבתו של יהושע את הקיבוץ, כדי להימנע מהמפגש היומיומי עם קוטליק בשבילי הקיבוץ. זמן קצר לאחר שעזב את הקיבוץ נישאה רחל לעמי לבנת. ההזמנה שקיבל יהושע לחתונה צרבה את ליבו. על בסיס אירוע זה כתב כנראה את הסיפור הקצר "חתונתה של גליה" הנפתח כך:

זה בא אליי בחשאי, בלא שאכין את עצמי. לא ידעתי מה ואיך, וכבר כרעתי תחתי. התפתלתי, הסתבכתי, אך כבר היה מאוחר דמי בכה בעורקים הנבעתים. הכול היה אבוד. המודעה בעתון הייתה זעירה: גליה ודני נישאים. אוטובוס יצא מהתחנה הראשית בשעה שלוש אחר-הצהריים למשק שדות-אור שבדרום.

מתוך הסיפור הקצר "חתונתה של גליה"

כשלוש שנים לאחר אותה חתונה, פנו רחל ועמי לבנת ליהושע בבקשה שישגיח על בנם הפעוט. השניים ביקשו להתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ואמורים היו לעבור יחד בחינות קבלה באוניברסיטה קודם לימודיהם. עמי לבנת מספר: "הייתי אז עדיין בקשר טוב עם בולי. הוא גר ליד האוניברסיטה, אז ביקשתי ממנו שישגיח על ירדן, הבן שלנו, לכמה שעות". יהושע נעתר לבקשתו ברגשות מעורבים. ליבו השבור מאהבתו הנכזבת עדיין לא התאחה, אך הוא שמח לשוב ולהיות בקשר עם אהובתו רחל ולו לרגעים קצרים. שלוש השעות הללו בהן השגיח על הילד, הפכו לשלושה ימים בסיפור "שלושה ימים וילד".

מתוך כתבה על הסרט "שלושה ימים וילד", מעריב, 10 ביוני 1966
מתוך כתבה על הסרט "שלושה ימים וילד", מעריב, 10 ביוני 1966

לחיות בסרט

הסיפור עובד גם לסרט בעל אותו השם בבימויו של אורי זהר, ואף זיכה את עודד קוטלר בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן. קוטלר עצמו אפילו לא היה נוכח בטקס משום שכבר היה על טיסה בחזרה לישראל משום שלא העלה על דעתו שהוא עשוי לזכות בפרס.

"בשעתו תקפתי את העיבוד של 'שלושה ימים וילד'", סיפר א.ב יהושע, "ואז פגשתי את אורי זוהר ברחוב אחרי כמה שנים והתנצלתי. אמרתי לו 'הסרט יותר טוב ממה שחשבתי'. הוא אמר: 'אל תתנצל, הסרט יותר רע ממה שחשבתי'".

אבל לא כולם היו מרוצים מהצלחת הסיפור והסרט. לבנת הסתייג מהסיפור שנכתב על משפחתו. בריאיון שערכתי איתו הוא אמר לי: "לא אהבתי שהוא ככה כתב עלינו ועל הילד שלנו בלי לבקש רשות, הוא אומנם הפך את הדברים, אני ורחל למדנו מתמטיקה ובסיפור הוא הפך דווקא את עצמו ללומד מתמטיקה, אבל כל החבר'ה בגרעין ידעו בדיוק במה מדובר". העובדה שגיבור הסיפור חפץ להמית את הילד עליו הוא שומר, פחות הטרידה את לבנת, אלא דווקא חוסר הדיוק בעובדות. "הוא כתב שם, שאנחנו באים מקיבוץ בגליל, בעוד אנחנו הרי הגענו מחצרים שבדרום". הרגשתי את הכעס שלו על יהושע בשיחה והוא הוסיף:

"לא קראתי שום יצירה שלו מאז "שלושה ימים וילד", הכתיבה שלו לא משכה אותי" אומר עמי לבנת. אבל אהובתו לשעבר של יהושע, שותפתם למשולש הרומנטי המוזר, עדיין נמשכה לא.ב יהושע, או לפחות לכתיבותו "רחל רעייתי קראה כל ספר שלו בהתלהבות".

***

אבי גיל, סופר וחוקר תרבות, פרסם את ספר סיפורי הקורונה – "העולם סגור לרגל שיפוצים", נשוי ואב לשלושה, מתגורר בגן יבנה, פועל לצמצום הפערים החברתיים והתרבותיים בישראל, במסגרת תפקידו כמנכ"ל רשת המתנ"סים בלוד, ובתפקידיו אחרים בתחום התרבות. 

"פיראטית יהודייה באה אליי בחלום"

הסופר והמשורר אילן שיינפלד נמשך לסיפורים הנסתרים, הדרמטיים והלא ידועים של דמויות מהעם היהודי. הרומן "אשת הפיראט היהודי", הוא דוגמא לתחקיר היסטורי שהופך תחת ידיו שלו ליצירת אומנות מרתקת שמעלה שאלות מוסריות והיסטוריות שרלוונטיות לנו גם היום. "מבוסס על סיפור אמיתי" - פרויקט מיוחד לחודש הקריאה

832 629 Blog 1

פיראט יהודי, אולי כך נראה שמואל פלאח, גיבור הספר "אשת הפיראט היהודי"? התמונה נוצרה בעזרת תוכנת AI

"כל מעשי ידי טבעו בים. נותרתי בלי אשתי ובני, גם בלי כלי ובלי בגד. הדבר היחיד שנותר בידי הוא הסיפור הזה, שעלי לבוראו מן האין, מתוך תולדות משפחתי, ולשטחו לפניכם. אם יישא חן בעיניכם, אולי תצילני מתת ידכם. ואם לאו, יהיה למצבתי אחרַי".

אשת הפיראט היהודי, ע"מ 489

ספר פרוזה שמבוסס על אירועים שהתרחשו במציאות הוא לא דבר יוצא דופן. אינספור ספרים כאלה נכתבו בעולם ורבים מתוכם על קורות העם היהודי, החל מ"האפיפיורית יוהנה" על אישה שהתחזתה לגבר וכיהנה כאפיפיור במאה ה-9, דרך "הבכור לבית אב"י" על תחילת הציונות ועד ספרי שואה רבים מספור.

שלושה רומנים היסטוריים כאלה, שמבוססים על סיפורים אמיתיים של דמויות יהודיות, כתב הסופר, המשורר, והפעיל החברתי אילן שיינפלד. מתוך ההיסטוריה היהודית כולה, על ענפיה המרתקים והמרשימים, בחר שיינפלד להתמקד דווקא בצדדים פחות מחמיאים של העם היהודי. ב"מעשה בטבעת" התמקד בנשים יהודיות שאולצו לעסוק בזנות וב"הנזיר היהודי" הוא כותב על משפחות אנוסים, יהודים שנאלצו להסתיר את דתם. 

הבחירה הלא שגרתית לעסוק בנושאים כאלה לגמרי טבעית עבור שיינפלד: "ליבי הולך מלכתחילה אחר הדמויות שהודחקו, שהודרו מהעם היהודי. אני לא מחפש דמויות חיוביות אלא דמויות מעניינות. ובכלל – אני לא מחפש אותן, הן באות אליי".

בספר "אשת הפיראט היהודי" טווה שיינפלד את סיפור חייו של שמואל פאלאג'י, שהיה אדם יוצא דופן כל כך שקשה להמציא כמותו: שודד ים, סוחר, דיפלומט, מרגל, איש משפחה רב פעלים וגם – יהודי מאמין ומשכיל שעבר הכשרה קפדנית לרבנות. 

הפיראט
"אשת הפיראט היהודי", אילן שיינפלד.

שיינפלד מספר שהרעיונות לספרים מגיעים אליו בדרכים מסתוריות, מטאפיזיות כמעט. למעשה, הרעיון ל"הפיראט היהודי" נבט מתוך חלום: "התעוררתי בוקר אחד מחלום, שנשארה לי ממנו תמונה אחת ברורה ומוזרה מאוד: זכרתי פנים מלוכלכות של אישה, עם בנדנה על הראש כמו של שודדי ים, ושן אחת חסרה. אני אף פעם לא מתעלם מדברים שמגיעים אליי. כתבתי בגוגל Jewish pirate, עלתה הביוגרפיה של פיראט יהודי, הזמנתי אותו בשליחות בהולה ומשם הכל התגלגל".  

ביוגרפיה של שמואל

שיינפלד הצליח לפצח משהו בז'אנר הרומן ההיסטורי – כל שלושת הרומנים ההיסטוריים שכתב הצליחו בצורה יוצאת דופן, הפכו לרבי מכר וזיכו אותו בפרסים ובהכרה לאומית: שיינפלד זכה בפרס ברנר על "הנזיר היהודי" ובפרס היצירה של ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ב-2015.

תמונה שלי בהרים הכחולים ג'מייקה
אילן שיינפלד בעת ביקורו בג'מייקה, בעת תחקיר לספר "אשת הפיראט היהודי", 2011. צילום: מולי נעים.

"הפיראט היהודי" מגולל את סיפורם של שני אחים, שמואל ויוסף – צאצאים למשפחה ממגורשי ספרד שחיה במרוקו, ומתהדרת בשושלת רבנית של כ-600 שנה. למרות שהשניים הוכשרו על ידי אביהם לרבנות, הם הופכים לסוחרים ושודדי ים שפעלו בשירות סולטן מרוקו, ומנווטים לא רק בים הסוער, אלא גם בפוליטיקה האזורית הסבוכה של המאה ה-16. יחסיהם הסוערים של אחד מהם, שמואל, עם אשתו, תוך כדי שהוא יוצא למסעותיו הימיים הם מרכז הסיפור. 

הוא לא היה הראשון שבחר לכתוב ספר המבוסס על קורות חייו המרתקים של הרב והפיראט פאלאג'י (או פאלאצ'ה שבספרו של שיינפלד נקרא פלאח). הקדים אותו דן צלקה שהפך ב-1984 את קורותיו לספר "פרחיה בין שודדי הים". עד כדי כך שבתה דמותו את הדמיון שגם ספרי ילדים ונוער נכתבו עליו: גלילה רון פדר הכניסה אותו לספר מספר 73 בסדרה המצליחה שלה "מנהרת הזמן" ומושיק גולסט כתב ואייר אודותיו את ספר הקומיקס "שודדי המפרש השחור", שיצא ב-2019. 

פרחיה ומנהרת הזמן

"הידד לכם, שודדי הים. כעת נצא יחד למסע גדול, שבסופו ממון אין חקר!"

אשת הפיראט היהודי, ע"מ 256

המחקר והכתיבה של הספר "אשת הפיראט היהודי" לקחו כחמש שנים ובמהלכן הגיע שיינפלד עד לג'מייקה, וביקר בקהילה היהודית הקטנה שחיה שם. בספרייה הלאומית של ג'מייקה מצא תיעוד נרחב של העיתונות המקומית מאותה התקופה, שהתייחס לשודדי הים, אבל שודדי ים יהודים היו רק חלק קטן מהם. הוא מצא גם ספרי עיון שונים שנכתבו על פיראטים יהודים, ביניהם ספר על שודדי ים יהודיים בקריביים, בו בחר שיינפלד להתמקד. כותבי הביוגרפיה מצאו כל מסמך בו הופיע שמו, ואלה התפזרו על פני 3 יבשות לפחות. 

קריצלר

שיינפלד חוקר לא רק את ההיסטוריה והביוגרפיה של מי שהוא כותב עליו אלא לומד כל מה שהוא מצליח לשים את ידיו עליו, שקשור לתקופה בה חי גיבור ספרו: הוא צולל לתוך ספרי אמנות, גאוגרפיה, בישול, ארכיטקטורה ועוד: "כל ספר כזה הוא כמו עבודת דוקטורט. לוקח לי בין שלוש לחמש שנות מחקר כדי להרגיש שאני יודע מה שנדרש כדי לכתוב על תקופה מסויימת. יש לי ארגזים על ארגזים מלאים בחומרי מחקר על כל ספר שכתבתי".

ציוד ספינות פיראטיות שנמשה מחורבות פורט רויאל
ציוד ספינות פיראטיות שנמשה מחורבות פורט רויאל בג'מייקה, שם ביקר אילן שיינפלד במחקר לספרו "אשת הפיראט היהודי". צילום: מולי נעים.

למרות המחקר ההיסטורי המעמיק שערך, לב הסיפור מבחינת שיינפלד אינו החלק ההיסטורי שבו. "מבחינתי", הוא מסכם, "הידע והעובדות הן כלי עזר, מסגרת שבתוכה אני יוצק תכני נפש. חשוב לי לדייק במקומות ובתאריכים, אבל אז אני מעביר אל הדמויות שלי את הלכי הנפש שלי, את מה שאני מרגיש באותו היום".

שאלנו את שיינפלד איך ספר על שודד ים יהודי מהמאה ה-16 קשור לימינו אנו?: "בכל ספר אני מגניב רמזים על ההווה, ועל מה שחשוב בעיניי. אני חושב שמדינת ישראל חייבת שינוי, אין לנו ארץ אחרת ואנחנו חייבים לשמור עליה ושהיא תישאר בית ליהודים." אומר שיינפלד. "בעיניי היחס לצאצאי האנוסים בהקשר הזה, של ההגדרה של חוק השבות, של השאלה מי הוא יהודי חייבת להשתנות. זה יכול לשנות את איך שהמדינה נראית. ההיכרות שלי עם אסונות העבר של העם היהודי, הגירוש, הפוגרומים, הזוועות והנדודים גרמו לי להאמין שחייבים לתת למומרים להתחבר מחדש ליהדותם פה במדינה שלנו וזה ישנה לטובה את מצבה התרבותי, הכלכלי והדמוגרפי של ישראל. יש מיליונים של צאצאי יהודים המאוגדים בעמותות בדרום אמריקה וחולמים להגיע לישראל ולחזור לחיק היהדות".

מר איינסלי הנריקז, נשיא הקהילה היהודית בג'מייקה, בסוכות 2011
מר איינסלי הנריקז, נשיא הקהילה היהודית בג'מייקה, בסוכות 2011, בעת הביקור של אילן שיינפלד בקהילה. צילום: מולי נעים.

הטיוטה הראשונה של הספר על פאלאג'י נקראה "שודד הים היהודי", אבל אז עורכת הספר, נעה מנהיים, עזרה לשיינפלד להבין שחסר לו משהו חשוב בסיפור – הפיראטית היהודיה, זו שחלם עליה, חסרה בספר. "כדמות היסטורית" מסביר שיינפלד, "פאלאג'י היה דמות מאוד הפכפכה. הוא בגד בכל מי שכרת איתו ברית. בכתיבה שלי אני מנסה לתת פשר להתנהגות הלא יציבה שלו". הוספת דמותה של מאליקה פלאג'י, אישתו של הפיראט, הוסיפה לספר נדבך של עומק, ושיינפלד בחר להפוך אותה, זו שמלבד שמה לא היה ידוע עליה דבר, לדמות מרכזית בספר: "היא זו שמסובבת את בעלה על האצבע". הוא מסביר.

למעשה, מאליקה היא זו שמניעה את העלילה. שיינפלד מספר שבתחילה לא רצה לכתוב אותה, הוא הרגיש שהיא באה אליו בטענות: "למה אתה כותב את הסיפור של בעלי ולא את הסיפור שלי?". שיינפלד ראה אותה כ"אנימה" שלו [מושג מעולם הפסיכולוגיה היונגיאנית, שמשמעו הצד הנשי בתת מודע הקולקטיבי הגברי – י.א]. הוא ראה בה את הצד הנשי שלו עצמו. מאליקה היא אישה עצמאית, משכילה, יצרית ואמיצה, והיא ריתקה את שיינפלד ככותב. 

בחדר העבודה שלו
אילן שיינפלד בעמדת העבודה בביתו, בה הוא כותב בעמידה במכונת כתיבה. צילום מאלבום פרטי.

שיינפלד מבטיח לנו שיש עוד רומנים היסטוריים באמתחתו: "יש לי רעיונות שמנקרים בי כבר שנים, ואחד מהם נמצא כבר בשלב התחקיר", הוא מספר, ומגלה שהרומן ההיסטורי הרביעי שלו יעסוק בשבתאות ונמצא בשלבי כתיבה. "לא אכתוב כאלה ספרים לנצח", הוא אומר, "מי יודע כמה יהיה לי כוח". 

עד אז ממשיך שיינפלד להיות גשר על פני מים סוערים, המחבר הווה ועבר, יהדות וישראליות, היסטוריה ופסיכולוגיה.