מָה קָרָה לַיֶּלֶד
שֶׁדִּבֵּר אֶל כּוֹכָבִים,
שֶׁהִמְתִּיק סוֹדוֹת
עִם סַבְיוֹנִים וּשְׁחָפִים,
שֶׁסָּפַר כָּל נֶמֶשׁ חֶרֶשׁ
וּבַחוֹל נִרְדַּם,
מָה קָרָה לוֹ יוֹם אֶחָד
שֶׁקָּם וְנֶעֱלַם?

אֲנִי רוֹצָה לַחֲזֹר
אֶל הַיָּמִים הֲכִי יָפִים שֶׁלִּי,
הַיָּמִים הַיְּחֵפִים שֶׁל בִּנְיָמִינָה
כֵּן, אֲנִי זוֹכֵר, הַכֹּל זָרַם לְאַט,
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא מִהֵר,
אֲנָשִׁים אָמְרוּ שָׁלוֹם,
חָבֵר הָיָה חָבֵר.

הַיּוֹרֶה יֵרֵד מָחָר
הַבֵּט בַּלְּבָנָה.
אֵיךְ הָיָה יְבוּל הָעֲנָבִים
הַשָּׁנָה?
הִכָּנְסוּ הָעֶרֶב,
יֵשׁ רִבָּה מִתּוּת גִּנָּה,
וּבַלַּיְלָה תִּתְכַּסּוּ
כִּי תִּהְיֶה צִנָּה.

וְעַכְשָׁו אִם יוֹם אוֹ לַיִל,
אִם רַע לִי וְאִם טוֹב,
אֵין לִי רֶגַע זְמַן
לָשֶׁבֶת וְלַחֲשֹׁב.
לִפְעָמִים אֲנִי כִּמְעַט
מִדַּעְתִּי יוֹצֵא,
כָּל יָמַי אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁם
וְלֹא מוֹצֵא.

מָה קָרָה לַיֶּלֶד
שֶׁנִּרְדַּם בַּחֹל הַחַם,
שֶׁיּוֹם אֶחָד, לְפֶתַע,
קָם וְנֶעֱלַם?

במאי 2003 התארח אהוד מנור בפורום מוזיקה ישראלית באתר "וואלה". אחד הגולשים בפורום שאל אותו מדוע הוא נוהג בפזמוניו לתאר את עצמו כילד חולמני ותמים. "בני אדם אינם במיטבם בדרך כלל לאחר שהם מתבגרים. את רוב התכונות האנושיות היפות, אני מייחס לאנשים בגיל התבגרות ועל הזכרונות האלה אני בונה לא מעט מהשירים העכשויים שאני כותב", ענה לו מנור.

מנור מעולם לא נרתע מן הנוסטלגיה. בשירים רבים כמו "ילדותי השנייה", "חלומות שמורים" או "בשנה הבאה", הוא שב את ילדותו, אל הגעגועים שלו לנוף ילדותו: שכונת גבעת הפועל בבנימינה.

ילדותו הייתה אמנם קסומה אך לא חפה מקשיים ומטרגדיות. מנור נולד כאהוד ויינר בקיץ 1941 במושבה הקטנה, שני מבין שלושה בנים. את הוריו הוא תיאר כאוהבים שעשו למענו הכל, למרות שהיה שונה מאוד מאנשי המושבה המחוספסים. מנור היה באמת ילד חולמני, הוא באמת דיבר אל הכוכבים, והוא התעניין בנושאים שלא העסיקו במיוחד את חבריו: ספרות, מוזיקה אמריקנית וקולנוע. חבריו תיארו אותו כילד רגיש מאוד, שאמנם זכה להצקות על היותו מנומש ואדמוני, אבל גם זכה להערכה גדולה ולחברים רבים. האידיליה היחסית הזו באה אל סיומה בסוף שנות החמישים, כאשר אביו האהוב של מנור נפטר. הטרגדיה הוכפלה כאשר אחיו הצעיר, יהודה, נפל במלחמת ההתשה.

ולכן "ימי בנימינה" אינו רק שיר נוסטלגיה סטנדרטי. אמנם יש בו מן הגעגוע הנפוץ לאווירה פשוטה ולבבית, להתנהלות איטית וחברית, לתות מהגינה ולריבה תוצרת בית, אבל גם געגוע אל ילדות חסרת דאגות שלא ניתן לשחזר.

הגעגוע הזה לדבר שלא יחזור הוא חלק מהחידוש של מנור, בהשוואה לנוף הפזמונאי שמנור פעל בו בתחילת דרכו, שהיה נוף של שירים על אנחנו וכולנו. מנור, בשיר נפלא זה, כמו ברבים אחרים שנכתבו לפניו ועוד ייכתבו אחריו השמיע קול של יחיד שאין לו מקום אחר ("אין לי ארץ אחרת" משנת 1986) – הדגש הוא עליו, ולא עלינו. יחיד המספיד את אחיו הצעיר יהודה וינר שנפל במלחמת ההתשה ("אחי הצעיר יהודה", משנת 1969).

כמו לאה גולדברג לפניו, הקול האישי והמובחן הזה הפך לקול של כולנו. גולדברג בזמנו זכתה לביקורת חריפה על שירה "האמנם עוד יבואו ימים". מנור שפעל כמה עשורים אחריה, זכה לאהדת הקהל המיידית.

אך אם הזהות של היוצר אהוד מנור עוברת היטב בשיריו ומוכרת לכל אוהביהם, ראוי שנשאל מהי בנימינה עבורו? כבר התחלנו לרמוז על כך. אך זה לא מספיק.

בספרו "אין לי ארץ אחרת" סיפר מנור שנכון – אמנם בנימינה איננה מוזכרת בכל שיריו מפורשות, אך כל שיריו עוסקים בה וכל מילה בהם חוזרת אל בנימינה של ילדותו ונעוריו. כי "כשאני כותב 'שמש' זאת רק השמש בבנימינה. כשאני כותב 'ים' זה רק הים בחוף קיסריה. אני יכול להיות בניו-יורק, לכתוב 'עצים', ואלה העצים מהחורשה בבנימינה, לא מסנטרל פארק. וגם החלומות הראשונים נשמרים, כמו בכספת, גם אלה שלא יתגשמו כנראה לעולם".

אדם המתגעגע לנעוריו בלהט שכזה יגלה שוב ושוב שהם אבדו ואין עוד להשיבם. מכאן לא פלא שמושא "הטענות" של מנור הוא עצמו המבוגר. מנור מבטא את התסכול שלו אל מול כשלונו לחזור להיות אותו ילד תמים. הבית השלישי ב"ימי בנימינה" מדבר בדיוק על כך: כָּל יָמַי אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁם/ וְלֹא מוֹצֵא". כל ימיו יחזור אהוד מנור לעיר ילדותו וימצא שהוא כבר אינו הנער ההוא, ושהעיר התפתחה והשתנתה לה. ממש כמו תושבי תל-אביב הקטנה המתגעגעים לעיר הלבנה שמזמן נבלעה בידי המטרופולין. הגעגוע הוא לא רק לעיר שהייתה ואיננה, אלא ויותר מכך – לאנשים שכבר אינם.

"יש גם משהו מאכזב בחזרה לבנימינה, שלא מצליחה להחזיר לי את האנשים שאליהם אני מתגעגע יותר מכל דבר אחר, ההורים שלי ואחי הצעיר יהודה".

אהוד מנור בריאיון משנת 2000.

"ימי בנימינה" הוקלט לראשונה על ידי חוה אלברשטיין בשנת 1975, והופיע באלבומה "כמו צמח בר". הימים, ימי עצב וחשבון נפש לאחר מלחמת יום הכיפורים המדממת, התאימו מאוד לאווירת השיר.

מתי כספי, שותפו הנאמן של מנור במשך שנים, אחראי ללחן החד פעמי של השיר. על גבי על אלבום אוסף משירי כספי שהוציאה חברת "מדיה דיירקט" בשנת 1999, תיאר מנור את השפעת לחניו של כספי עליו: "הצלילים הראשונים שהשמיע באוזניי פעלו עליי כשיקוי קסמים, ושמעתי בהם מענה אינטימי מרגש לתחושות שביקשתי להביע במילים. המוסיקה של מתי מתאפיינת בעומק, ברגישות, בחום, בהומור, בעצב, בכאב, בפסימיות אופטימית ובאופטימיות פסימית".

ואכן הלחן המופתי של כספי, השירה העמוקה של אלברשטיין ובעיקר המילים הרגישות של מנור הפכו את "ימי בנימינה" לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. החוויה המתוארת בשיר גדולה יותר מחוויתו הספציפית של מנור, היא נוגעת לכל ישראלי מבוגר, גם אם לא נולד בשנות הארבעים, וגם אם מעולם לא היה בבנימינה. היא נוגעות לכל אדם מבוגר שעוצר לרגע ממרוץ העכברים של חיי היומיום, ותוהה לאן נעלם הילד שבו שדיבר פעם עם כוכבים.

בהכנת הכתבה נעזרנו ברשימה היפה של רוביק רוזנטל באתרו "הזירה הלשונית".

בֵּן יָפֶה נוֹלַד
עַל כֶּתֶף הַכַּרְמֶל
וּמְבָרְכִים הִגִּיעוּ מִכָּל עֵבֶר.
גֶּשֶׁם טוֹב יָרַד
כִּי נֶעֱתַר הָאֵל
וְהַחִטָּה נָבְטָה בִּשְׂדוֹת הַשֶּׁבֶר.

שֶׁמֶשׁ חַם זָרַח
וְרוּחַ קַר נָשַׁב
הַיֶּלֶד כְּבָר לוֹמֵד לִקְרֹא בַּסֵּפֶר.
עֵץ שָׁקֵד פָּרַח
סִיוָן, תַּמּוּז וְאָב
וְהַתִּינוֹק הָרַךְ הָיָה לְגֶבֶר.

בֹּקֶר יוֹם רִאשׁוֹן
לְיַד הַתַּחֲנָה,
חִכְּתָה אִתּוֹ עַד שֶׁתָּבוֹא רַכֶּבֶת.
 בְּשׁוֹכְבָהּ לִישֹׁן
לִפְנֵי שֶׁנִּרְדְּמָה
שׁוּרוֹת כְּחֻלּוֹת הָיְתָה אֵלָיו כּוֹתֶבֶת.

צִפֳּרִים עוֹזְבוֹת,
בָּעֶרֶב כְּבָר קָרִיר,
יָפָה בְּלֵיל שַׁבָּת חִכְּתָה בַּשַּׁעַר.
סְתָו בָּרְחוֹבוֹת
מָחָר הִיא בַּת עֶשְׂרִים,
אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?

בֵּן יָפֶה נוֹלַד
עַל כֶּתֶף הַכַּרְמֶל
וּמְבָרְכִים הִגִּיעוּ מִכָּל עֵבֶר.
גֶּשֶׁם טוֹב יָרַד
כִּי נֶעֱתַר הָאֵל
וְהַחִטָּה נָבְטָה בִּשְׂדוֹת הַשֶּׁבֶר.

("בן יפה נולד". מילים: אהוד מנור. לחן: נורית הירש)

אהוד מנור היה מתרגם של שירים, מחזות וספרים, וכמובן מגיש ברדיו ובטלוויזיה, אבל כולנו מכירים אותו בראש ובראשונה בזכות שירי הזמר שכתב. במשך כארבעים שנה הוא כתב שירים כה רבים ועבד כמעט עם כל המלחינים והמבצעים, עד שקשה למצוא בזמר העברי מקום שלא ניכרות בו טביעות האצבעות שלו.

יהודה, אחיו הצעיר של אהוד מנור, נפל בקרב בתעלת סואץ במלחמת ההתשה בקיץ 1968. עד אותו זמן כתב אהוד מנור בעיקר שירי אהבה. באותה שנה הוא כתב את השיר "מות הפרפר", העוסק במחזור חייו של הפרפר, שבמבט אנושי הוא כל כך קצר ומתסכל: יום אחד בלבד חולף מאז נולד מן הגולם ועד ש"עף לנצח".

האח, יהודה ויינר, שירת בתעלת סואץ כאשר התפרסם  "מות הפרפר". הוא שמע את השיר ברדיו (הלחין מישה סגל וביצעה חווה אלברשטיין) ומיד כתב לאחיו אהוד עד כמה אהב את השיר ועודד אותו להמשיך בכתיבת שירים ליריים מסוג זה. חודשיים לאחר מכן יהודה נפל.

לא הרבה זמן לאחר מכן נולד לאהוד אחיין (ערן, בן לאחיו הבכור זאב) בבנימינה. הברית שלו נערכה באותו מקום שבו נערכה גם הברית של האח יהודה. הברית העלתה אצל אהוד את הכאב על מחזור החיים הקצר והמתסכל של חללי צה"ל הנופלים בדיוק כשהגיעו לשיא פריחתם, כמו הפרפרים מהשיר הקודם.

"לא יכולתי שלא להיזכר בטקס ברית המילה של אחינו הצעיר והאהוב", סיפר מנור, "על רקע אותו נוף של כתף הכרמל". אז הוא כתב את "בן יפה נולד". השיר מתאר את מחזור החיים של צעיר ישראלי: התינוק נולד, הוא לומד לקרוא – "הילד כבר לומד לקרוא בספר", ומיד – "התינוק הרך היה לגבר". ואז הוא מתגייס לצבא, עם הפרידה בתחנת הרכבת והשורות הכחולות של המכתבים. אבל הוא לא חוזר הביתה: "למה לא מלאו עשרים לנער". עם זאת, המחזוריות היא גם של צמיחה חדשה, כפי שמספר הבית האחרון, החוזר להתחלה "בן יפה נולד", הרומז ללידתו של התינוק החדש במשפחה, לאחר האבדן.

אהוד מנור שיתף פעולה עם נורית הירש כמעט מראשית דרכו: "אהבתי הראשונה במוזיקה" הוא קרא לה. ההיכרות היתה קרובה וכללה את המשפחה כולה. נורית הירש השתתפה בהלוויה של יהודה והתרשמה מאוד מדבריה של האם רחל ויינר מעל קברו. הלחן שלה מדגיש את הזעקה שהיא תיארה כזיכרון העיקרי שלה מאותה הלוויה, זעקתה של אשה חזקה המתאבלת על בנה מנהמת לבה.

ואמנם, רבקה זהר בשירתה זועקת ממש את השורות הרומזות על נפילת הבן "אך למה לא מלאו עשרים לנער?", ומבטאת בכך כה יפה את כוונתם של אהוד מנור ונורית הירש גם יחד.

רבקה זהר פרצה אל תודעת הציבור עם אחד משירי הזיכרון האהובים ביותר – "מה אברך" – ששרה כסולנית להקת חיל הים לאחר מלחמת ששת הימים, שנתיים לפני ששרה את "בן יפה נולד". היא גם זו ששרה גם את "הבית ליד המסילה" (אותה מסילה של תחנת הרכבת בשיר שלנו) שכתב אהוד מנור והלחינה נורית הירש באותה תקופה, על אותה משפחת ויינר המתאבלת על בנה יהודה.

יום הזיכרון הוא ההזדמנות של כולנו להשתתף עם המשפחות השכולות בתחושות האלה של ההקרבה והאבדן, ושירים כמו שירו של מנור הם דרך מצוינת לכך.

אהוד מנור וצוות הטנק של אחיו יהודה התארחו בשנת 1998: