מתרגם המדע הבדיוני והפנטזיה עמנואל לוטם בשיחה על חולית

עיבוד קולנועי חדש ומסקרן לקלאסיקת המדע הבדיוני הוא הזדמנות מצויינת לדבר עם המתרגם עמנואל לוטם, שתרגם את "חולית" לעברית. התוצאה: שיחה מרתקת על פנטזיה בארץ, איך הגיע לתרגם את חולית ומיהו הסופר האהוב עליו בכל הזמנים

השם עמנואל לוטם מוכר היטב לכל שוחרי הז'אנרים הפנטסטיים – המדע בדיוני והפנטזיה – בארץ. לוטם, שהחל את דרכו כמתרגם בשנות השבעים חתום על עשרות רבות של תרגומים – מהקלאסיקות הגדולות בתחום ועד לספרים החדשים ביותר. יחד עם היותו אחד המתרגמים הפוריים ביותר לעברית בתחום המדע הפופולרי, המדע הבדיוני והפנטזיה, לוטם הוא חבר מייסד באגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ויושב ראש שלה בשנים 1996–2001.

לרגל יציאת סרט חדש של חולית, גלגלנו שיחה עם המתרגם שהעניק לנו את התרגום העברי של קלאסיקת המד"ב שחיבר פרנק הרברט, תרגום שעד היום ממשיך להידפס ולהיקרא – יותר 40 שנה מאוחר יותר.

 

איך התחלת לתרגם ולמה מדע בדיוני?

התחלתי לעבוד באוניברסיטת תל אביב, המשכורת לא הייתה משהו ולכן חיפשתי השלמת הכנסה מהצד. היה לי ידיד משפחה בהוצאת 'עם עובד' ודרכו התחלתי לקבל הצעות לתרגום ספרים. כשהתחילה לצאת 'הסדרה הלבנה' – סדרת ספרי המדע הבדיוני של עם עובד – סיפרתי להוצאה שאני רוצה לתרגם ספרים בסדרה. התשובה הייתה: אתה איש רציני. מה בן אדם רציני כמוך מתעסק עם השטויות האלה? אבל יום אחד מתקשרת אליי מזכירת המערכת וסיפרה לי שבהוצאה מעוניינים לתרגם ספר בשם Dune. כמובן שהכרתי אותו, זה ספר שאני אוהב מאוד. זה היה ב-1976.

 

איך ניגשת למלאכת התרגום?

כשהגיעה ההצעה לתרגם את "חולית" כבר עבדתי אז בגוף שנקרא "המרכז למחקר ותכנון מדיני" במשרד החוץ. היה זה גוף שהוקם בעקבות דו"ח ועדת אגרנט, גוף הערכה אזרחי בתוך משרד החוץ. עבדנו בקמפוס חיצוני שבו היו הרבה חבר'ה צעירים ועליזים. ההרגשה הייתה יותר סטודנטיאלית מאשר הדימוי הרגיל של משרד החוץ. שם גיליתי שחלק מהחבר'ה חובבי מדע-בדיוני. בהפסקות הבוקר על קפה בקפיטריה סיפרתי להם על הספר שקיבלתי לתרגם והם מאוד התלהבו, ומיד הציעו עזרה. היו כמה ג'ובים שקשורים בתרגום שפשוט חילקתי להם – מירון גורדון ז"ל, אח"כ שגריר בוורשה ובמוסקבה, קיבל על עצמו לזהות ולמצוא פסוקים ומובאות מהתנ"ך, שהופיעו בספר, כדי שלא נתרגם את התנ"ך לעברית. אראלה הדר – לימים שגרירה בפראג, קיבלה על עצמה לתרגם את מושגים מהתקופה הפאודלית שמופיעים בספר. דוד מתני – אח"כ שגריר בכמה ארצות בדרום מזרח אסיה ומומחה לערבית קלאסית – קיבל על עצמו לתרגם את הביטויים בערבית שלא היו מדוייקים בגרסת המקור של הספר.

את הספר תירגמתי בכתב יד, והמזכירות של "המרכז למחקר ותכנון מדיני" הקלידו את הטקסט בשמחה רבה – במכונת כתיבה, לא היו מחשבים או מעבדי תמלילים אז. וכך נקבע סדר העבודה: אני תירגמתי, החברים העירו הערות ותיקנו ורק לאחר מכן מסרתי את הספר לעם עובד. אני לא רק מודה להם בעמוד הראשון של המהדורה העברית – חדי-העין יבחינו שבאחד הנספחים בסוף הספר, כשמתוארת הקמת מועצה דתית, קראתי לה ממ"ת – כפי שנקרא האיגוד בו עבדתי בזמנו.

חולית הסרט (2021, בימוי: דניס וינלב)

 

 

בראיון ל"הארץ" ציינת שמדובר באחד משלושת ספרי המדע הבדיוני האהובים עליך. מה יש בו שמשך אותך עד היום אליו?

העומק הפסיכולוגי של הספר, רוחב היריעה ועיצוב הדמויות. המד"ב של שנות הארבעים והחמישים אהוב עליי עד היום, אבל הדמויות בדרך-כלל עשויות מקרטון, דו מימדיות, חסרות עומק ושינוי. בחולית הקורא עוקב אחר ההתפתחות שלהן, וככל שהספר מתקדם מוצא אצלן רבדים על גבי רבדים. מדובר במלאכת מחשבת ספרותית מצידו של פרנק הרברט. בייחוד אהוב עליי הרעיון של פירוש ראיית הנולד. אני אסביר: יש שם דמות שיכולה לראות את הנולד, אבל מה שהיא רואה משול ל"גן השבילים המתפצלים" של בורחס. היא רואה את השבילים ורוצה לבחור בשביל אחד או להימנע מהאחר – ובלי לקלקל יותר מדי מהעלילה כי אני לא אוהב ספוילרים– המאבק שלה הוא על בחירת השביל הנכון, כשיש באמצע תהום, והיא לא רואה את נקודת ההתפצלות בין השבילים. זאת לא נבואה שמגשימה את עצמה, ראיית הנולד היא תופעה מסובכת ועמוקה הרבה יותר.

האם האדם "הרואה את הנולדים" יכול לבחור את העתיד הרצוי? זאת שאלה הגדולה של הספר.

 

מה היו האתגרים בתרגום? אני מבין שהייתה לך משימת עיבוד לא פשוטה.

היום בעידן המחשב אני מתכתב עם סופרים, ויכול לשאול אותם שאלות. בזמנו לא נפגשנו. מה היו האתגרים? לשקף את העומק של הספר. קל מאוד להיות שיטחי ומילולי בתרגום, אבל אם אתה רוצה להיטיב ולהציג את העומק הפסיכולוגי של הספר אתה צריך להתאמץ יותר. לעומת זאת, המיסטיקה של הספר עוברת טוב משפה לשפה. הרבה פעמים זה מאתגר לתרגם מיסטיקה הינדית או אפילו נוצרית, וצריך לחשוב איך להעביר את רוח הטקסט בלי להיכנס למיסטיקה יהודית מפני שזאת לא כוונת המחבר. במקרה הזה המיסטיקה היא מוסלמית-יהודית. יש אדם שמוגדר בתור "קפיצת הדרך" [מושג בקבלה היהודית – המציין מעבר מהיר ממקום למקום בדרך נס. ח.מ], אז מהבחינה הזו אני עומד על קרקע מוצקה.

 

במה שונה המקור מהתרגום העברי? בעלילה הרי לא נגעת.

הערבית של הספר המקורי לא הייתה מוצלחת ובעניין הזה, כאמור, דוד מתני עזר לי מאוד. למשל: די בהתחלה, גיבור הספר פול מעורר את התפעלותה של הדמות שבאה לחקור ולדעת מיהו, היא משמיעה קריאת התפעלות – כול וואחד. כול וואחד, זאת לא קריאת התפעלות בערבית. ממתני קיבלתי מילת התפעלות ערבית אמיתית – עג'אייב – שמשמעה "הפלא ופלא". יש עוד דברים קטנים כאלה לכל אורך הספר.

 

אפשר לתרגם ספר שאתה לא אוהב?

אני משתדל שלא לעשות את זה. היום הבחירה קצת יותר מצומצמת. פעם יכולתי לוותר כשהייתה עולה אפשרות כזאת. עקרונית אפשר לתרגם ספר שאתה לא אוהב, בגלל שתרגום ביסודו הוא עבודה טכנית. האמנות באה על גבי הטכניקה. אצל פרנק הרברט, הלכתי רחוק כדי להבטיח שאם היו טעויות הן יתוקנו בעברית. היו ספרים שלא עשיתי את זה.

 

מה אתה קורא בשעות הפנאי?

אני קורא בעיקר מד"ב אבל גם פנטזיה. ועדיין, יש לי בעיה עם ז'אנר הפנטזיה – מבחינתי כל מה שנכתב אחרי טולקין, זה לא זה. יש פה ושם פנינה.

 

עד היום אפשר לשמוע אמירות כמו, "אם הספר הוא פנטזיה או מדע בדיוני, אני לא קורא." אתה מרגיש שעד היום יש תפיסה שמדובר בז'אנרים נחותים, ושאולי עדיין לא נפרצו גבולות הגטו הפנטסטי?

הז'אנרים הפנטסטיים יצאו מהגטו הספרותי במידה רבה הודות לאורסולה לה-גווין. הדור הישן בארץ, זה שחשב שלספרים יש שליחות – בראש ובראשונה ציונית כמובן – הדור הזה ראה במדע בדיוני בזבוז זמן חסר תועלת. הם לא לקחו בחשבון, למשל ש"אלטנוילנד" זה סיפור מדע בדיוני. וכשהיו שואלים אותם: מה עם "1984", ועם "עולם חדש מופלא" – הם היו עונים שזאת ספרות יפה ולא מדע בדיוני.

בשנים האחרונות התחושה הזאת מתפוגגת לאיטה. אם אורסלה לה-גווין יכלה להגיד את זה בשנות השמונים, אז בארץ אפשר להגיד את זה רק בשנות האלפיים – עכשיו כשסופרים מקוריים ונחשבים כמו שמעון אדף כותבים פנטזיה. אולי אדף הוא האורסולה לה-גווין שלנו.

היום כבר לא שומעים זלזול במדע בדיוני בארץ. זאת דרך אגב הסיבה לכך שחובבי מדע בדיוני נוטים להתארגן ולהיפגש בכנסים – כדי להימצא כמה ימים בשנה בחברת אנשים כמוך, שאוהבים את מה שאתה אוהב ושלא מסתכלים עליך מלמעלה. כשעוד הייתי יושב ראש של האגודה למדע בדיוני, הייתי שומע אמירות כמו "90 אחוז מהמדע הבדיוני הוא זבל". זה מאוד הפריע לי, והרגשתי שמתוקף תפקידי אני חייב להגיב. ואז חשבתי לעצמי, אם מדובר רק ב-90 אחוז מצבנו טוב מאוד בהשוואה לספרות הכללית.

 

מהו התרגום שאתה הכי גאה בו?

אין שום שאלה. שר הטבעות והמשכיו – כולל כל שאר ספרי ג'. ר. ר. טולקין. חלק מהיצירות האלה ראו אור לראשונה במקור האנגלי ממש לא מזמן, ולא רק בתרגום עברי. עוד לא קם סופר בסדר הגודל של טולקין. לא היה והלוואי ויהיה, אבל אני לא רואה מאיפה יבוא. הוא סופר אחד, יחיד ומיוחד בדורו, מכל מבחינה. הוא בשבילי חזות הכל. זכיתי להיות המתרגם שלו לעברית.

בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד, ומה קרה בתמוז ואב?

מהגילויים המעניינים בארכיונה של נעמי שמר: הקשיים שחוותה בכתיבת השיר האהוב "שנים-עשר ירחים", וגם הצצה בלעדית ליצירת אומנות המבוססת על השיר

שלושה דורות בתמונה אחת: סבתא רבקה, הבת נעמי והנכדה ללי. מתוך ארכיון נעמי שמר בספרייה הלאומית

"איזה פלא הוא שהשיר לימד דורות של ילדים את החודשים העבריים", משתפת אותנו ללי שמר כשאנחנו שואלים אותה על השיר "שנים-עשר ירחים", שכתבה והלחינה אימה המשוררת נעמי שמר.

ובואו נודה על האמת, גם מבוגרים רבים מזמזמים לעצמם את "בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד…" כשהם מנסים להיזכר בסדר הנכון של חודשי השנה העבריים.

מתברר שלא היה קל לנעמי שמר לחשוב על אנקדוטה לכל חודש וחודש. מכתב שמצאנו בארכיונה של המשוררת חושף כי הקושי העיקרי היה למצוא סממן מעניין וייחודי לכתוב על החודשים תמוז ואב. כמו בלא מעט מקרים, פנתה שמר לאימה רבקה ספיר:

ועל "שיר החודשים" כתבתי לך? אני צריכה בו את עזרתך. אינני מצליחה להיזכר מה בדיוק קורה בתמוז ואב, מלבד יום הולדתי כמובן, ושל אבא. אין כוונתי לחגים, אלא לאלמנטים של טבע, עבודות-משק, נוף או הווי. נחוץ לי, כמובן רק פרט פעוט ואופייני. אנא כתבי לי ואחר כך אשלח לך הכל כדי שלא יהיו שגיאות…

נעמי שמר מתייעצת עם אימה רבקה בסוף שנות ה-50. מתוך ארכיון נעמי שמר

בסופו של דבר, כך ההיסטוריה מלמדת אותנו, הסתפקה שמר בתיאור: "בְּתַמּוּז וְאָב שָׂמַחְנוּ אַחַר קָצִיר".

דרך אגב, בהמשך אותו מכתב מעדכנת שמר את אימה על אודות ללי (או בשמה המלא "הללי") הפעוטה – כן, זו שהזכרנו בתחילת הכתבה:

הללי שלנו משגעת, חבל כל יום שאין אתם נהנים ממנה, מתי שאת יכולה תבואי. היא הולכת יפה ומצחיקה נורא, אוכלת להפליא, קיבלה כרס קטנה ומרנינה את הלב בכל הגה שלה. לאחרונה למדה להציץ ולומר קוקו!!! ואז רוצים בכלל לאכול אותה!

ונסיים ביצירת אומנות מרהיבה שמצאנו גם כן בזכות ארכיונה של המשוררת. בין ערמות המכתבים ששמרה שמר, מצאנו גם מכתב ששלחה לה בשנת 1982 גרפיקאית חיפאית בשם טליה מן. במכתב מספרת מן לשמר כי הכינה יצירה המבוססת על השיר "שנים-עשר ירחים".

פשפשנו בפייסבוק והצלחנו לאתר את טליה מן ולהציג בפניכם לראשונה, בהסכמתה של היוצרת כמובן, את היצירה היפה:

בְּתִשְׁרֵי נָתַן הַדֶּקֶל
פְּרִי שָׁחוּם נֶחְמָד

בְּחֶשְׁוָן יָרַד יוֹרֶה
וְעַל גַגִי רָקַד

בְּכִסְלֵו נַרְקִיס הוֹפִיעַ

בְּטֵבֵת בָּרָד

וּבִשְׁבָט חַמָּה הִפְצִיעָה
לְיוֹם אֶחָד.

בַּאֲדָר עָלָה נִיחוֹחַ
מִן הַפַרְדֵּסִים

בְּנִיסָן הוּנְפוּ בְּכֹחַ
כֹּל הַחֶרְמֵשִׁים

בְּאִיָּר הַכֹּל צָמַח
בְּסִיוָן הִבְכִּיר
בְּתַמּוּז וְאָב שָׁמַחְנוּ
אַחַר קָצִיר.

תִּשְׁרֵי, חֶשְׁוָן, כִּסְלֵו, טֵבֵת
חָלְפוּ חָלְפוּ בִּיעָף
גם שְׁבָט, אֲדָר, נִיסָן, אִיָּר
סִיוָן, תַמּוּז וְאָב.

וּבְבוֹא אֱלוּל אֵלֵינוּ
רֵיחַ סְתָו עָלָה

וְהִתְחַלְנוּ אֶת שִירֵנוּ
מֵהַתְחָלָה…

 

מי אתה קפטן גוליבר?

סאטירה נוקבת או ספר ילדים מתוק: סיפורה המפתיע של יצירת המופת שנכתבה במאה ה-18 וזוכה להצלחה עולמית עד ימינו

במסע הראשון שאליו יוצא קפטן גוליבר – ניצול יחיד מצוות הספינה שעליה פיקד – הוא פוגש את תושבי ארץ הקטנטנים ליליפוט. רגע המפגש של גוליבר עם זן האנשים הגמדים הפך לאחד מרגעי הקסם של הספרות העולמית:

כאשר נרדמתי הייתי שכוב אפרקדן, וכעת מצאתי כי זרועותי ורגלי מהודקות בחוזקה אל הקרקע מימין ומשמאל; ושערי, הארוך והעבות, אף הוא מהודק אל הקרקע באותו אופן עצמו. כמו כן חשתי במספר רב של יתרים דקים לרוחב גופי, למן בתי-השחי ועד לירכיים. להביט יכלתי רק כלפי מעלה; השמש התחילה בוערת, והאור הציק לעיני. שמעתי סביבי המולה לא ברורה, אבל בתנוחה שהייתי שרוי בה, יכולתי לראות רק את הרקיע. עוד מעט חשתי ברייה חיה כלשהי נעה על רגל שמאל שלי ומתקדמת מעדנות קדימה על חזי ומגיעה כמעט עד סנטרי; השפלתי את עיני ככל יכולתי וראיתי כי היא יצור אנוש, שגובהו פחות משישה אינץ', קשת וחץ בידו ואשפת חצים תלויה לו על גבו. בה-בשעה חשתי כי לכל הפחות עוד ארבעים מבני מינו (לפי אומדני) באים בעקבותיו.

(מתוך תרגומה של ג' אריוך, הוצאת שוקן).

אחת הסצנות המפורסמות בספרות העולם: גוליבר מתעורר באי ליליפוט. מתוך "מסע גוליבר ללילפוט, ארץ הננסים" (תרגום א' כהנא, ציור מ' לובה. הוצאת סיני, 1954)

לימים יתברר כי אף מתרגם או מעבד של "מסעי גוליבר" לא יעלה בדעתו לוותר על רגע זה. אבל מדוע אנחנו כמעט שלא מכירים את שאר הספר? ומדוע לא זכו לפופולריות שלושת המסעות הנוספים שעורך גוליבר – אל ארץ הענקים, ארצות המדענים וארץ הסוסים הנבונים?

 

הרומן הסאטירי הגדול בהיסטוריה הופך לספר תמים

הספר המוכר לנו כיום בשם "מסעי גוליבר" התפרסם ב-28 באוקטובר 1726. במקור נכתב הספר בעילום שם ונקרא "מסעות אל כמה וכמה עמים נידחים בעולמנו". בדומה לספרי מסעות אחרים שהתפרסמו באותן השנים, גם מסעו של קפטן למואל גוליבר – "תחילה רופא ואחר כך קברניט באוניות שונות" – הוצג לקוראים בתור מסע אמיתי של אדם בשר ודם שמצא את עצמו אורח כבוד בכמה מקומות משונים ביותר על הגלובוס.

שבע שנים קודם לכן יצא לאור רומן מסעות מפורסם ובדיוני לא פחות: "רובינזון קרוזו", שכתב דניאל דפו. בניגוד לרומן של דפו, מעטים מהקוראים בני הזמן טעו לחשוב שמסעו של גוליבר הוא מסע אמיתי. מספיק לקרוא כמה עמודים כדי לגלות מדוע.

המהדורה הראשונה של "מסעי גוליבר", שנקראה אז "מסעות אל כמה וכמה עמים נידחים בעולמנו". מקור: ויקיפדיה

המסעות של גוליבר נפרשים על פני ארבעה ספרים, המתארים כל אחד מסע אל ארץ אחרת, משונה מקודמתה:

במסע הראשון קפטן גוליבר נקלע לארץ הגמדים ליליפוט. בליליפוט הוא נחשף לקטנוניות האנושית – בארץ זאת השאלה מאיזה צד יש לבקע ביצה מובילה לפילוג פוליטי כואב ומדמם. לאחר שסייע לליליפוטים במלחמתם בארץ היריבה, הוא נשפט ומוכרז כבוגד כיוון שלא הסכים להפוך את אויביהם לנתיני ממלכת ליליפוט.

במסע השני גוליבר מגיע לממלכת הענקים ברובדינגנג. כאן מתהפכים התפקידים, והענק גוליבר, שבאנגליה היה אדם בעל קומה רגילה, הופך לגמד בארץ הענקים. זוהי ארץ כפרית ופשוטה שהקדמה טרם הרסה אותה, ומוצגת בספר כארץ הטובה ביותר למחיה. ולמרות זאת גם בה מוצא גוליבר חסרונות רבים. בעיניו היא מסמלת תמונת מראה של האטימות האנושית לנוכח סבלו של הזולת. מלבד כמה דמויות יוצאות דופן – כמו מלך ברובדינגנג – כל הענקים שפוגש גוליבר דוחים אותו ומנצלים אותו לצורכיהם. כך למשל, האיש הראשון שפגש גוליבר מעביד אותו בפרך עד שכמעט מת מתשישות.

במסע השלישי גוליבר מבקר בארץ המדענים לפוטה. בספר סוויפט מדגים את סלידתו מהתפתחויות המהפכה המדעית וממחיש כי בארץ המדענים התבונה האנושית מביאה בעיקר לניצול הזולת. אחד ההישגים האדירים של האנשים התבוניים בהחלט שפוגש שם גוליבר הוא הסוד לחיי הנצח. אך הניצחון על המוות לא מוצג כהישג חיובי, אלא דווקא מעורר את תאוות הבצע האנושית ("תוצאה בלתי נמנעת של הזקנה", לדעת סוויפט). תאוות בצע זאת גורמת לכך שבני האלמוות לא יכולים לנהל את החברה בעצמם מחשש שיחריבו אותה. המסר ברור: הארכת החיים היא הארכת הסבל.

גוליבר חוזה לראשונה בלפוטה, ארץ המעופפת מעל הקרקע. איורו של J. J. Grandville. מקור: ויקיפדיה

את המסע הרביעי והאחרון מסיים גוליבר בגישה מפוכחת לחלוטין כלפי האנושות. הוא מגיע לממלכת ההויהנהנמים, ארצם של הסוסים התבוניים המושלים בבני האדם. שם הוא מגלה כי מנקודת מבטם של יצורים רציונליים באמת נראים האנשים כבריות מלוכלכות, אלימות ומטופשות. בתום המסע חוזר גוליבר לביתו שבאנגליה ומחליט להימנע לחלוטין מחברת אנשים. על אף החום והאהבה שמרעיפים עליו אשתו וילדיו, הוא דבק בשנאתו החדשה לאנושות. הנחמה היחידה שהוא מוצא לעצמו היא בחברת שני סוסים שרכש. רבים ממבקריו הנוקבים של הספר ראו בסיום זה הוכחה למיזנתרופיה של סוויפט, אבל למען האמת מדובר בדיוק במסר ההפוך: שונא האדם, אומר לנו המחבר, גרוע בדיוק כמו האנשים שהוא שונא. השנאה שלו מעוורת אותו מלראות ולהעריך את הצדדים הטובים והיפים שבאדם.

אולם למרות העושר העלילתי שהעניק סוויפט לארבעת המסעות, מרבית המתרגמים של "מסעי גוליבר" בחרו להמשיך מסורת שהתחילה כבר באנגליה בשפת המקור: קיצוץ משמעותי של חלקי הספר.

כמה מתרגומי הספר לעברית, חלקם עיבודים ואחרים תרגומים מהמקור. אף אחד מהם אינו תרגום מלא

זוהי תופעה חריגה בתחום הקלאסיקות הספרותיות שעובדו לסרטים מצוירים. ליצירות אלו, דוגמת "בת הים הקטנה", נכתבו בדרך כלל תרגומים ישירים של הספרים המלאים וכן עיבודים קלים שמתבססים על הסרטים. במקרה של גוליבר רוב התרגומים לעברית, גם אלו שנסמכו על הספר המקורי, השמיטו חלקים נרחבים מהספר. אומנם באף תרגום או עיבוד לא יעז העורך להשמיט את הגעתו של גוליבר אל אי הגמדים ליליפוט, ורבים מהם יתארו גם את הרפתקאות גוליבר בארץ הענקים. אבל מה עם שהותו בארץ המדענים-בעיני-עצמם או בממלכת ההויהנהנמים, שבה שולטים הסוסים? לא מעט מוציאים לאור חשבו שאפשר לוותר על הנפלאות הללו.

ואכן כך היה כבר בתרגום העברי הראשון לרומן, שראה אור בשנת תרפ"ג (1923) בירושלים בהוצאת תרבות. התרגום מכיל אך ורק את המסע הראשון, וכך גם נכתב על הכריכה. בתרגומים הבאים כלל לא צוין שלא מדובר בספר המלא.

התרגום "גוליבר בארצות הפלאות", שראה אור ב-1946 בתל אביב בהוצאת יזרעאל, מפתיע עם בחירה מעניינת של כותרת חדשה. כאן כבר נוסף המסע לארץ הענקים, אך ללא שום זכר לשני המסעות האחרונים של גוליבר.

חשוב להבהיר: אף על פי שהם לא בהכרח יועדו לילדים, רוב התרגומים לעברית הם למעשה עיבודים של "מסעי גוליבר". דוגמה יוצאת דופן לעיבוד ששמר על כל מסעות הספר היא המהדורה שחיבר מרטין ג'נקינס עם איורים של כריס רידל. היא תורגמה בידי מיכל אלפון וראתה אור בשנת 2006 בהוצאת עם עובד.

מי שבכל זאת רוצה לקרוא את הספר המלא בתרגום לעברית יצטרך להשיג את המהדורה הנפלאה של הוצאת שוקן בתרגומה של ג' אריוך, שיצאה לאור בשנת 2000. זהו התרגום הנאמן והמלא היחיד של ספרו הגדול של סוויפט.

איך הגענו לקיצוץ משמעותי כזה של מסעות גוליבר במרבית התרגומים ואף המהדורות בשפת המקור? ההסבר פשוט להפליא. אף יוצר לא שולט בדרך שבה קוראיו בעתיד יבינו את יצירתו. סוויפט מעולם לא ראה את עצמו בתור כותב מקצועי, ובטח שלא מחבר רומנים. מעת לעת מוטחת בספרו הגדול "מסעי גוליבר" האשמה כי זהו לא בדיוק רומן, אלא יותר ספר סאטירה. יש בכך מן האמת. סוויפט, שהתחיל את הקריירה שלו במשרת כתב פוליטי מטעם המפלגה השמרנית בלונדון, מונה לימים לדיקן כנסיית סנט פטריק באירלנד. עבור סוויפט מאז ומתמיד הייתה הכתיבה כלי להשפיע על בני תקופתו.

סוויפט כתב את "מסעי גוליבר" בתור סאטירה נוקבת על החברה האנושית של זמנו, ולכן פרסם את ספרו תחילה בעילום שם כדי לחסוך מעצמו ביקורת לא רצויה. עשרות רבות של מחקרים נכתבו במטרה להתחקות אחר כל אזכור ומטפורה בספרו הארוך ובניסיון לפענח את הקשר שלהם למאבקים פוליטיים וחברתיים באנגליה של המאה ה-18. אולי כדי לפשט את העניינים עבורו (ועבורנו), ועל הדרך לרכך את המסר המינזטרופי שבו מסתיים הספר, אנחנו הקוראים העדפנו לקרוא את יצירת המופת על קפטן למואל גוליבר דווקא כספר ילדים מתוק ואבסורדי.

מי העלים את רבי יהודה הלוי משכונת רחביה בירושלים?

מנחם אוסישקין, איש הברזל של התנועה הציונית, שינה את שמו של הרחוב בו הוא גר כך שיקרא על שמו עוד בחייו. לפי אגדה אורבנית ירושלמית, השינוי נעשה על חשבון רבי יהודה הלוי, שלכאורה הרחוב נקרא על שמו לפני כן. האם האגדה נכונה? ואיך קשורים יצחק בן צבי וזלמן שז"ר?

לקראת סוף שנת 2007 התארגנה בשכונת רחביה בירושלים יוזמה יוצאת דופן: קבוצת משוררים ואנשי רוח תכננו "לפשוט" על רחוב בשכונה כדי לבצע "פעולת תגמול היסטורית". המשוררים, רובם מזוהים עם כתב העת "משיב הרוח", תכננו להחליף את כל השלטים ברחוב אוסישקין בשלטים הנושאים את שמו של המשורר היהודי בן תור הזהב בספרד, ר' יהודה הלוי. הפעולה יצאה לבסוף לפועל בצורה שונה ומעודנת יותר, ועל כך נרחיב בהמשך; אולם אנשי "משיב הרוח" לא היו הראשונים שניסו להביע מחאה ברחוב אוסישקין.

מה שהביא חבורת משוררים ואנשי רוח לתכנן פעולה כה "חתרנית" ברחביה השלווה הייתה אגדה אורבנית מוכרת שמסעירה את השכונה כבר שנים רבות. לפי המיתוס, מנחם אוסישקין – מראשי התנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט, יו"ר הקרן הקיימת ואיש רב-פעלים בהקמת המדינה – שינה את שם הרחוב בו התגורר בשכונת רחביה. הרחוב נקרא בעבר על-שמו של ר' יהודה הלוי, ואוסישקין החליט לכאורה, לכבוד יום הולדתו ה-70, לנשל את המשורר היהודי ולקרוא לרחוב "אוסישקין" במקום, וכן שינה את שם הרחוב הסמוך וקרא לו "קרן קיימת לישראל", על חשבון שמואל הנגיד. רבים ניצלו את המיתוס לקידום פוליטיקת זהויות.

מפת רחביה לפני שינוי השמות. במרכז: רחוב ר' יהודה הלוי. המפה מסוף שנות ה-20, מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

במציאות הסיפור מורכב יותר, ונראה שלמרות שאוסישקין אכן דאג שיקראו רחוב על שמו בעודו בחיים – יוזמה יומרנית אפילו עבור אדם רב-פעלים ועתיר-זכויות כמו אוסישקין – אין לו חלק בנישולו של ר' יהודה הלוי מרחביה. כדי להבין מה קרה ואיך התגלגל הסיפור, יש להתקדם עם ההיסטוריה של רחביה וירושלים.

מג'נזריה לרחביה: שכונת הגנים ממערב לחומות

שכונת רחביה הוקמה בשלבים בשנות ה-20 של המאה ה-20, על אדמות שנקראו "ג'נזריה אל-פוקא" (ג'נזריה העליונה) ונרכשו על-ידי החברה להכשרת היישוב מהכנסייה היוונית-אורתודוכסית. רחביה א' תוכננה על-ידי האדריכל ריכרד קאופמן כשכונת גנים, בה בתים נמוכים וכמה רחובות מרכזיים וירוקים. ועד השכונה החליט לקרוא את שמות הרחובות על-שם חכמי יהדות ספרד בתור הזהב, וכך קיבלו את השמות רמב"ן, ר' יהודה הלוי, ר' אבן עזרא, ר' אבן גבירול ור' שמואל הנגיד. השדרה המרכזית שתכנן קאופמן נקראה על שם יהודה הלוי והיא הובילה מהמבנה בו לימים תשכון גימנסיה רחביה עד לגן ע"ש אליעזר ילין, שכיום מכונה "גן הג'ירפה" (על שם הפסל שהציב בו אברהם יכין ז"ל).

רבים מבכירי התנועה הציונית רכשו מגרשים בשכונה החדשה, וביניהם גם מנחם מנדל אוסישקין, שעלה לארץ עם משפחתו בשנת 1919. בתחילה התגורר אוסישקין ב"בית מחנים" – בניין מפואר ברחוב הנביאים פינת שבטי ישראל, שהוקם על-ידי בנקאי שוויצרי באמצע המאה ה-19 – אך הוא פונה משם נגד רצונו על ידי הנציב הבריטי, לורד פלומר. הנציב התגורר בזמנו במתחם אוגסטה ויקטוריה בהר הצופים, אולם אחרי שהמבנה נפגע ברעידת אדמה, החליט לעבור לבית מחנים עד שהושלמה בניית ארמון הנציב. אוסישקין, פגוע וכועס לאחר שסולק ממקום משכנו (שלימים הפך ללשכת שר החינוך), עבר להתגורר זמנית באחת הווילות של איש העסקים הערבי-נוצרי קונסטנטין סלאמה, ובמקביל החל לבנות את ביתו ברחביה. את הבית תכנן אותו אדריכל, ריכרד קאופמן, בסגנון באוהאוס אירופאי. לאחר השלמת הבנייה עבר לגור ברחביה בבית שנודע בתור "בית אוסישקין". בחזית הבית הציב שלט בו נכתב בעברית "בית מחנים", כזיכרון מתריס למשכנו הקודם.

רחוב אסישקין, 1934. מבט צפונה, בקדמת התמונה בית בסן (מימין, עם אגף מעוגל ולידו פרגולה). באמצע הרחוב פונה אוטובוס אל רחוב רמב"ן, ומשמאלו בית מנחם אוסישקין

פרשת "ואלה שמות"

מיד עם מינויו לתפקיד יו"ר קרן קיימת לישראל, פעל אוסישקין בקדחתנות לקידום מעמדה והפיכתה למוסד הציוני החשוב ביותר. בשנת 1926, עוד בטרם עבר לשכונה ובעקבות לחצים רבים שהפעיל, קיבל הרחוב ברחביה בו אוסישקין רכש שטח את השם "קרן קיימת לישראל". השם מתועד במפות מהתקופה, ובעצם חיבר בין רחביה לבין נחלת אחים, שהיום מוכרת כחלק משכונת נחלאות. עם הגיעו לגיל שבעים שונה שם הרחוב בו גר והפך מקק"ל לרחוב אוסישקין. ההודעה על כך פורסמה בעיתון "הארץ" ב-29 בינואר 1934. טור סאטירי שפורסם ב⁨⁨עיתון "דאר היום" ב-16 אפריל 1933, לצד עדותו של דניאל אוסטר, ממייסדי רחביה ויו"ר ועד השכונה, כי אוסישקין "עמד על כך שהרחוב בו נמצא ביתו יקרא על שמו" (⁨⁨מעריב⁩⁩, 21 בינואר 1963) מעידים על האופן בו התקבלה ההחלטה על שינוי השם.

בהמשך לכך, עברה הקרן הקיימת לרחוב הסמוך, שנקרא עד אז שמואל הנגיד. אותו רחוב הוביל לחצר המוסדות הלאומיים, בה ישבו משרדי קק"ל, ולמעשה חיבר בין ביתו של אוסישקין לבין משרדו. שמואל הנגיד "הועבר" צפונה, וכך המשיכו שינויי השמות. אמנם נעשו עוד כמה שינויים בשמות הרחובות מאז, אבל ברור כי שמו של הרחוב ששונה לאוסישקין היה במקור "קרן קיימת לישראל" ולא יהודה הלוי.

בבחינה של מפת הרחובות ברחביה כיום אכן לא ניתן למצוא את שמו של ר' יהודה הלוי בשכונה, ועולה השאלה לאן הוא נעלם. השריד היחיד שנותר לחכם היהודי הוא "גן הכוזרי" בשכונה. עם השנים נפוצה השמועה לפיה שמו של רחוב אוסישקין היה בעבר רחוב ר' יהודה הלוי, וה"עסקן הציוני-אשכנזי" נישל את החכם הספרדי על-מנת לקרוא לרחוב על-שמו בעודו בחיים. דוד אוסישקין, נכדו של מנחם אוסישקין, כתב סקירה מקיפה של תולדות משפחתו והתייחס בין היתר לאותה אגדה אורבנית. לדבריו, מקור השמועות הוא ככל הנראה בסיפוריו של העיתונאי דב גנחובסקי, ששמע את הסיפור הבלתי-מבוסס והנציח אותו בכתביו.

פנקס כתובות של תושבי רחביה עם תכנית השכונה, תרצ"ה

השמועה תועדה גם בספרו המצוין של אמנון רמון, "דוקטור מול דוקטור גר", אולם רמון היה זהיר יותר וציין בסוגריים ששמו הקודם של הרחוב "כנראה" היה ר' יהודה הלוי. במבוא לספרו רמון אכן מציין כי השתמש בספריו של גנחובסקי בתור חלק ממקורותיו. לאורך השנים הפכה האגדה האורבנית למוכרת וניתן למצוא אותה בגרסאות רבות, שכן היא מתאימה מאוד לשימוש פוליטי ולעיסוק בפוליטיקת זהויות; רבים רצו להאמין שהציוני האשכנזי אכן לא כיבד את ר' יהודה הלוי ובחר לנשלו על מנת להנציח את עצמו בשכונה. הדיון המשיך להתקיים עשרות שנים. דמותו התקיפה של אוסישקין, שכונה "איש הברזל של התנועה הציונית" וכן בכינויים מחמיאים פחות כמו "צאר מנחם" ו"ביסמארק היהודי", גם תרמה לקידום המיתוס. אוסישקין אכן כאמור התעקש על הנצחתו, ולפי השמועה אפילו התעקש כי ברחוב הנושא את שמו לא יהיה בית מספר 13, מאחר ומספר זה מביא מזל רע. במקום זה היה בניין 11B.

צילום: שיר אהרון ברם

ולשאלה הגדולה – מה קרה לרחוב ר' יהודה הלוי ברחביה?

בהיסטוריה של רחביה כתוב שחור על גבי לבן שאחד הרחובות בשכונה נקרא על-שם ר' יהודה הלוי. אם אוסישקין לא אחראי להעלמותו, עולה התהיה מה קרה לאותו רחוב, ונראה שדווקא האחראים לנישולו – אם היה כזה – הם שניים מנשיאי ישראל, בן-צבי ושז"ר, וגם לחיים ויצמן היה חלק שולי. כאמור, הציר המרכזי בשכונת הגנים רחביה א' נקרא על שמו. בהתאמה בין המפות משנות ה-20 לבין מפת השכונה כיום אפשר לראות בבירור שרחוב יהודה הלוי הפך להיות "גן הכוזרי". בזמן שעבר מאז הקמתה רחביה כבר מזמן אינה שכונת גנים, והרחוב המרכזי – הפך ל"גן". אופי השכונה שהשתנה הוריד מחשיבות שדרת הגנים המרכזית, וכך הפך הרחוב הראשי לעוד אחד מגני השכונה. בשנת 1952 נבחר יצחק בן צבי לנשיאות המדינה, והוא ואשתו סירבו לעזוב את רחביה. עקב כך רכשה המדינה עבורו את בית ולירו ברחוב אלחריזי, הסמוך לשדרת יהודה הלוי / גן הכוזרי. סידורי אבטחה שונים הביאו לכך שמעון הנשיא "נגס" בחלק גדול מהשדרה המרכזית-לשעבר של רחביה א', והגן הצטמצם מאוד. בהמשך נבנה בחלקו העליון גם מקלט ציבורי ששינה את אופי השדרה. בספרו "עיר אבן ושמיים" מתאר יהודה האזרחי את "תולדות לידה, חייה ומותה של שדרת יהודה הלוי", ומספר איך הפכה עקב השינויים והבנייה ל"מנהרה צרה בין שני טורי עצים".

לפי ידיעה מאת מ. אבידן בעיתון "חרות" ב-8 בינואר 1963, בוועדת השמות החליטו "להוציא" את ר' יהודה הלוי מבני דורו שהונצחו ברחביה, ולתת לרחוב את השם "הכוזרי" במקום. המטרה הייתה לקרוא את השדרה בכניסה לעיר על שמו, כראוי למשורר שחלק גדול משירתו עסק בכיסופים לירושלים. לדברי כותב הכתבה, ריה"ל "הפסיד" בסוף לחיים ויצמן, ובעוד השדרה בכניסה לעיר נקראה על-שמו של הנשיא הראשון, רבי יהודה הלוי קיבל את הרחוב בו הוקמו בנייני האומה כמה שנים לפני כן. במקביל, בראשית שנות ה-70 נקראו על שמו של ריה"ל גם מעלות בעיר העתיקה, וכך התקיימו למעשה שני רחובות על-שמו במשך כמה שנים, בנוסף לגן הכוזרי. מצב זה לא נשאר בעינו לאורך זמן ור' יהודה הלוי "עבר מקום" שוב. ידיעה בעיתון "דבר" מיום 29 בספטמבר 1975 מודיעה כי נחנכה בירושלים שדרה על-שם זלמן שז"ר, במקום שדרות יהודה הלוי. כך נותר לבסוף ר' יהודה הלוי מונצח ברובע היהודי, במדרגות בין הכותל לבין הרובע. יש שיגידו שיש בכך היגיון נוכח אגדה אורבנית נוספת (שכנראה גם אינה נכונה) לפיה ריה"ל סיים את חייו בעיר העתיקה בירושלים, כשנדרס על-ידי סוסו של ערבי מקומי.

"מעלות רבי יהודה הלוי" בעיר העתיקה בירושלים. צילום: שיר אהרון ברם

אחרית דבר: תחייתו של גן הכוזרי

נחזור ל-2007: קבוצת המשוררים, שהושפעו מאוד מהאגדה האורבנית, תכננו את "פעולת התגמול" שלהם ללילה שבין י"א בתשרי לבין י"ב בתשרי. במקרה גילו שניים מהמארגנים, אליעז כהן וארז פודולי, כי מדובר בתאריך הפטירה של אוסישקין. צירוף המקרים גרם להם להתעכב ולחשוב שוב. "הרגשנו שיש פה ממד ניסי של ממש, והחלטנו שאין לנו הזכות לבטל כך את זכרו של אוסישקין, גם אם נישל את ריה"ל", מספר אליעז. "במקום זאת עלינו למערת ניקנור (מקום קבורתו של אוסישקין, שא"ב) וקיימנו אזכרה. בהמשך ביצענו את פעולת החלפת השלטים – אבל רק בחצי מהרחוב (הארוך…), כדי לתת מקום לשניהם. הבנו שאוסישקין הוא המגשים והמממש של כיסופי ריה"ל לשיבה לארץ ישראל". כך חזר ר' יהודה הלוי ימים מספר לרחביה, בטרם פקחי העירייה החזירו את המצב לקדמותו.

גן הכוזרי. צילום: שיר אהרון ברם

כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 2018, הגיע לשיאו מאבק של תושבי שכונת רחביה ומנהל קהילתי גינות העיר, שדרשו בתוקף ממוסד יד בן-צבי להחזיר את השטח הציבורי שנלקח מגן הכוזרי (אז עדיין שדרות ר' יהודה הלוי) בעת שהמקום שימש כמעון הנשיא. החומה שהוקמה בזמנו נשברה והשדרה קיבלה בחזרה את השטחים שהולאמו ממנה. כך יצא לבסוף שיהודה הלוי הונצח גם בגן הכוזרי וגם ברחוב המוביל לכותל המערבי בעיר העתיקה – במזרח ובמערב יחד, בהמשך לשירו הידוע:

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.

לקריאה נוספת:

אמנון רמון, "דוקטור מול דוקטור גר"
דוד אוסישקין, "על תולדות משפחתנו"
דיונם של אנשיל פפר ותום שגב בנושא, עיתון "הארץ", ספטמבר 2007
יהודה האזרחי, "עיר אבן ושמיים"
דותן גורן, "אביר 'משוררי ציון' מול 'איש הברזל'". כתב-עת עת-מול 247