מה זאת אהבה?

"ראיתי צעיר כבן 22-20. קומתו בינונית, אבעבועות בפניו, פוזל קצת, אבל בכל זאת בעל מראה נעים למדי ושערותיו חומות-בהירות": על ביאליק ומאניה ועל אחד משירי האהבה הגדולים של כל הזמנים

מאניה ביאליק

מאניה ביאליק בשנת 1896

את שורת המחץ "מה זאת אהבה?", הלקוחה משירו של ביאליק "הכניסיני", מכירים כולם. כבר מזמן נעשה השיר "הכניסיני" על שלל ביצועיו ולחניו אחד השירים המוכרים והחשובים בזמר העברי – נכס צאן ברזל שאין שירון או מצגת שירי אהבה לט"ו באב שלמים בלעדיו.

השיר "הכניסיני", שכבר מלאו לו יותר ממאה שנים, זכה בחלוף השנים למסורות פרשניות רבות מספור שדנו בכל היבט והיבט שלו.

הוא התפרסם לראשונה באוקטובר 1905 לצד השירים "הברכה" ו"מגלת האש" בכתב העת "השילוח" שבעריכת יוסף קלוזנר ובעריכת ביאליק עצמו.

ביאליק
פרסום ראשון של השיר 'הכניסיני' בכתב העת השילוח תרס"ה

ביאליק

בשולי השיר נכתב תאריך החיבור: י"ב אדר תרס"ה – כחודש לאחר שובו של ביאליק ממסע נדודים בוורשה אל ביתו ואל אשתו שבאודיסה.

תאריך כתיבתו של השיר הותיר לדורות שאלה מעניינת שנשאלה תדיר בקרב קוראים וחוקרים: מי היא נמענת השיר שאליה כתב ביאליק את "הכניסני"?

האם כתב את השיר לאשת החוק – למאניה אשתו מתוך געגועיו אליה בעת ששהה במרחקים? או שמא כתב את השיר לאשת החיק, לאירה יאן, שנסיבות היכרותם בשנת 1903, סביב שליחותו של ביאליק לקישינב, הובילו לכך שבעת כתיבת השיר כבר מלאו להיכרותם ולקשר הנפשות העמוק ביניהם שנתיים? ואולי נכתב השיר מתוך עמדה רוחנית או דתית, ונמענתו היא השכינה, שאליה הוא פונה כמתחנן על נפשו ומבקש קרבת רוח וקיום מטאפיזי מנחם?

ביאליק
מתוך ציורה של הציירת אירה יאן לשיריו של חיים נחמן ביאליק

דמות האישה האחרת

בחלק גדול משירי האהבה ומהסיפורים הרבים שכתב, העמיד ביאליק דמות נשית ערטילאית, שאינה ניתנת לפירוש קונקרטי: פעמים היא דמותה של "אישה זרה" ובלתי מושגת או אישה בת חלוף, שנתיבה בחייו של המושרר נעלם, והיא כולה כמו סופה שסוערת עליו אך עוברת לנשוב במקומות אחרים.

כזאת למשל היא הנערה שבה צופה המשורר בשירו "הלילה ארבתי":

וְאַתְּ לֹא-רָאִית, אֲהוּבָתִי,

כִּי כְּיוֹנָה חֲרֵדָה בְּחַלּוֹנֵךְ

הִתְחַבְּטָה, הִתְלַבְּטָה נִשְׁמָתִי.

וכזאת היא האשה אליה נכסף ב"איך":

אַיֵּךְ?

וַאֲנִי עוֹד לֹא יָדַעְתִּי מִי וָמָה אַתְּ –

וּשְׁמֵךְ עַל-שְׂפָתַי רָעַד,

וּכְרִצְפַּת אֵשׁ בַּלֵּילוֹת עַל-מִשְׁכָּבִי

בָּעַרְתְּ בִּלְבָבִי;

וָאֵבְךְּ בִּנְדוּדֵי לֵיל, וָאֶשֹּׁךְ כָּרִי

וּלְזִכְרֵךְ כָּלָה בְשָׂרִי;

וכזאת למשל היא מארינקה, הנערה ה"שיקס'ה" שנמצאת מאחורי הגדר, במרחק הושטת יד, או במרחק הצצה מחור קטן בקרשים מנֹח הצעיר, גיבור סיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר", שהוא סיפור התבגרות אנושי וכואב על נער צעיר שלמד בדרך הקשה מה זאת אהבה:

ויש שגופו של נֹח מוטל כאן בעליה, ונשמתו יוצאת דרך הארובה הקטנה ופורחת לה עם הסנוניות לשם, אל השדות והמקשאות, מקום שמארינקא עומדת שם עתה עם חברים וחברות בתוך קמות גבוהות וִירָקוֹת… הנה הוא מוטל שם, למשל, רואה ולא נראה, מאחורי אחת הגדרות וּמציץ בחשאי במה שנעשה מבפנים. אוכל הוא בעיניו כל טפח מגולה של בּשׂרהּ.

 

אירה

בשנת 1972 נחשפו לראשונה לציבור הקוראים מכתבי ביאליק לאירה יאן, ונחשפה פרשת אהבתם במאמר שכתב משה שמיר בשם "אהבת ביאליק". מאז אותו מאמר היסטורי שבו פירש שמיר חטיבה שלמה משירי האהבה מאת ביאליק בעקבות פרשת היכרותו עם הציירת אירה יאן, נדמה כי שירי האהבה של ביאליק נצבעו ונחתמו בחותמה של פרשיה היסטורית זו, וכבר קשה לקרוא את שירי האהבה של ביאליק מבלי להרהר בשאלת הנמענת הספציפית שאליה נכתב השיר.

מטבע הדברים, נעשתה הפרשה האסורה והמסקרנת על אודות המשורר הלאומי שלנו, שמכתביו הוסתרו במשך שנות דור בידי מקורביו ושומרי זכרו, מקור בלתי נלדה לפרשנויות, הנחות יסוד (לעיתים מופרכות) והתייחסויות פואטיות שגובלות בפרשנות יתר.

אך יש ומכתביהם של ביאליק ואירה יאן העמידו והאירו בעצמם את הזיקות הברורות לשירתו של ביאליק.

הנה למשל, בכמה מכתבים שונים, מזכירה יאן את שירו הנודע של ביאליק "הכניסיני", וממכתביה אנו לומדים כי השיר, על לחנו, היה נפוץ בירושלים של ראשית המאה, ונושא מדובר בהתכתבותם המרתקת. וכך כותבת יאן:

חיים יוזופוביץ

אני עובדת די הרבה במצב רוח אמנותי אפייני, ואחר-כך אני עולה על גג ביתי. יש לי גג נהדר, רחב, גבוה! מעליו – השמיים, ומלמטה, מן הארץ, מגיע אליי ניגון עצוב שמשמיע מישהו מבין שכניי.

 זהו שיר של משורר ערירי אחד הקורא: "היי לי אם, היי לי אחות", והוא אינו יודע מה זאת אהבה. השיר נפוץ מאד כאן בירושלים, ואני שומעת אותו תכופות. אפילו חזן מקומי שר אותו כשהתארח אצלי. הוא בעצמו חיבר לו מנגינה.

ביאליק
אירה יאן, דיוקן עצמי. מתוך אלבום ציוריה של אירה יאן

ובמקום אחר היא כותבת לו:

הכוכבים הבטיחו פעם אך רימו אותך, ולא אותך בלבד, חיים יוספוביץ! ויודע אתה מדוע? הם נוטלים את נקמתם על כך שאנשים רימו אותם. אל תרמה את הכוכבים ותראה כיצד הם יקרצו לך! הכוכבים היפים! הבהירים ביותר! הם יתנו לך את הכח שלא לרמות. את אשה מוזרה – אמרת לי בעת פרדה. אמר זאת משורר מהשורה הראשונה. היודע אתה במה מתבטאת מוזרותי? בכך שאינני רוצה לרמות את הכוכבים. אפילו אישרף, אפילו איכחד – לא ארמה אותם. בזה מתבטאת מוזרותי. הקרבתי הכל למען "הכוכבים", כל מה שנחשב ביותר עבור אישה: שקט, נוחות, נישואין – לא למען אדם כלשהו, אלא למענם, למען ה"כוכבים". ולא כדי לרמותם, אלא כדי שאוכל להתקרב אל הטוהר והברק שלהם.

מאז גילויה של פרשת אירה יאן עברו הרבה מים בדנייפר ובירקון, וספרים רבים נכתבו על אותה אפיזודה בחייו של המשורר הלאומי.

אור הזרקורים שהאיר על אירה יאן עמעם במשהו את נוכחותה של מאניה ביאליק, ובספרון קטן שיצא בשנת תשכ"ג אפשר למצוא אותה שוב, ולערוך איתה היכרות אינטימית ומרתקת.

 

מאניה

את הספרון הקטן שהוציאה מאניה ביאליק בהוצאת 'דביר' של בעלה המנוח, לא רבים מכירים. זהו ספרון קטנטן, ובו כחמישים עמודים, המתעד באהבה ובהערצה את חייהם המשותפים של חיים נחמן ומאניה ביאליק.

בפתח הספרון כותבת מאניה:

אנסה לחדש לעצמי, לפחות במקצת, את זכרונותי על בעלי היקר, הבלתי נשכח שנפטר בלא עתו, חיים נחמן ביאליק.

מיד לאחר פתיחת הספר פונה מאניה לתאר בפרטי פרטים את היכרותה הראשונה עם 'חיים נחמן'. היא מספרת שבנערותה היה למשפחתה מכר איש רוח ואינטלקטואל. אותו מכר נסע לז'יטומיר כדי להכיר שם "משורר חדש. חיים נחמן ביאליק". הדבר היה לאחר שפרסם ביאליק את שירו הראשון "אל הציפור". וכך מתארת מניה את שיבתו של אותו מכר למשפחתה לאחר פגישתו עם ביאליק:

הוא חזר כעבור יומיים. בא אלינו ושתק. לא סיפר לנו אם ראה את המשורר ומה הוא בעיניו. לא התאפקתי ושאלתי: "ובכן, מה בדבר המשורר שלך"?

"אכזבה קטנה" ענה. "מהי האכזבה" שאלתי. והוא ענה: "חשבתי שאמצא בחור גבוה ויפה, בעל עיניים שחורות ותלתלים והנה ראיתי צעיר חיוור ערמוני במעיל ארוך למטה מן הירכיים". "ומה עוד". שאלתי. "אחרי כן שכחתי את מראיתו ואת מעילו הארוך" ולא חדל כל הזמן מלדבר עליו.

באותה שנה הגיע שדכן לבית המשפחה כדי להציע שידוך עם נכדו של יעקב-משה ביאליק מז'יטומיר. על הצעת השדכן כתבה:

 הקשבתי בעניין רב ואמרתי לעצמי: אם רק אמצא חן בעיניו אנשא לו ואפילו אם מאד איננו יפה…

ביאליק
חיים נחמן ביאליק

הוריה של מאניה מסכימים לשידוך והיא ממשיכה בתיאוריה:

אבא נסע לז'יטומיר והכיר את החתן וכשחזר סיפר שהצעיר עשה עליו רושם טוב מאד. הוא באמת למדן גדול ולבוש נקי ובקפדנות ונועל מגפי לכה גבוהים.

נדברנו שאסע לז'יטומיר כדי להכירו…

ראיתי צעיר כבן 22-20. קומתו בינונית, אבעבועות בפניו, פוזל קצת, אבל בכל זאת בעל מראה נעים למדי ושערותיו חומות-בהירות.

הם ישבו עד שעה מאוחרת והחתן דיבר הרבה עם הקרוב שלנו, שהיה אף הוא ידען גדול בעברית.

אנחנו רק החלפנו מילים מועטות וירינו באלכסון מבטים זה לזו.

בת קרובנו, שהיתה גדולה ממני בכמה שנים וכבר ארוסה, אמרה לי לאחר שהלכו: "שמעי, אם תאמרי לא, פשוט ארביץ בך, הרי הוא אדם משכיל ומעניין שמועטים כמוהו.

ביאליק
מאניה וחיים ביאליק

על ימי היכרותם הראשונים מספרת מאניה בהרחבה ובגעגוע:

למחרת נסע אבא לסבא שלו וכבר נדבר איתו על הכל והוחלט שבערב יהיו האירוסין. התרגשתי מאד שלא שאלוני אם אני מסכימה אבל שתקתי. למחרת נסענו כולנו לביקור אצל סבא שלו. הוא היה זקן שחוח מופלג כבן 86-85. נתן לי מאה רובל ובירכני, שכל רובל יהפוך לאלף. נשארתי בז'יטומיר לשנים שלושה שבועות וחיים נחמן התחיל לבקרני יום יום וכך באו היכרות והתקרבות. חיים נחמן מאד התקרב לבני משפחתי, מן היום הראשון הרגיש עצמו בן בית. הוא שוחח עם קרובינו על נושאים ספרותיים. יש שהיינו יושבות ומאזינות בשתיקה. התגאיתי שארוסי הוא כל כך מלומד. לפעמים היינו יוצאים ומשתובבים כילדים. ביאליק היה מצטרף אלינו ומשתובב איתנו כנער.

ובעדות אופי אגבית היא מספרת:

הוא היה מאד מפוזר ותמיד צחקנו לפיזור נפשו. כשבאה לז'יטומיר גם אחותי הצעירה היה לעיתים קרובות סבור שזו אני, אף על פי שלא היינו דמות כלל זו לזו…

כמה שבועות לאחר אירוסיהם של חיים נחמן ומאניה, לאחר ששמע אותה פורטת על מנדולינה, כתב לה ביאליק שיר ושלח אותו לרבניצקי, עורך 'הפרדס', כדי שיפרסם את שיר האהבה שכתב לכלתו הצעירה. ביאליק ביקש מרבניצקי שיקדיש את השיר בכותרתו למאניה אורבוך.

ביאליק

רבניצקי סרב לפרסם את השיר ואת הקדשתו בטענה שאין זה מן הראוי שחתן יקדיש כך בפומבי שיר לכלתו, והשיר ראה אור כעבור כמה שנים בלוח אחיאסף.

על יום חתונתם של חיים נחמן ומאניה, מספרת מאניה את הסיפור המבודח הזה:

אני הייתי רק בת שבע עשרה, והוא בן עשרים. ביום 18 במאי 1893, אחרי שבועות, נערכה החתונה. באו כארבע מאות אורחים. הרבי מקורוסטישב סידר את הקידושין. קיבל שכר טרחה ששה רובל.

כשיצאו המחותנים מצד החתן מז'יטומיר שכחו לקחת איתם את החתן. מז'יטומיר לקורוסטישב היו נוסעים דיליז'אנסים מאד נוחים. כל משפחתו שכרה שני דיליז'אנסים בשביל חמישים נפש. כולם עלו ויצאו לדרך ולא שמו לב, שהחתן איננו. וביאליק, כשראה שכולם נסעו, שכר כרכרה כדי להשיג אותם. הוא הדביקם במרחק וירסטאות אחדות מז'יטומיר ורק אז הרגישו שלא היה אתם עד כה.

ביאליק
ביאליק בחברת רעייתו ובת אחותו

את עקבותיה של מאניה אפשר וכדאי לחפש ולמצוא במרחב כל יצירתו של ביאליק, בכל מיני פינות ובכל מיני מקומות: בספרי הילדים שלו, בהקדשותיו על מהדורות ספרי שיריו, בשירה הקאנונית שלו ובשירי הקדשה והזדמנות.

 

מכתבי אירה יאן המצוטטים ברשימה זו לקוחים מתוך ספרה של זיווה שמיר "לנתיבה הנעלם : עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק"

כשקפקא כתב מכתב זועם בן 47 עמודים לאבא

"איני יכול להעלות בדעתי שהייתי סורר במיוחד, איני יכול להעלות בדעתי שלא היה אפשר להשיג ממני כל דבר במילת חיבה, באחיזה שקטה בידי, במבט שוחר טוב"

"אבא היקר מכל,

שאלת אותי לאחרונה מדוע אני מתעקש שאני מפחד ממך."

במילים אלו בחר הסופר הצ'כי-יהודי בן ה-35, פרנץ קפקא, לפתוח את המכתב שכתב בנובמבר 1919 לאביו, הרמן קפקא. מרבית חייו ניסה קפקא לברוח מהצל של אביו; הוא סירב להיכנס לעסק המשפחתי – חנות הסדקית שניהלו הוריו בפראג – ובמקום זה בחר לרכוש השכלה כמשפטן. בשנותיו האחרונות הוא מיעט לבקר בבית הוריו וניסה לבנות לעצמו חיים חדשים כמשפטן בחברה ממשלתית לביטוח עובדים מפני תאונות, והיה לסופר שממעט לפרסם.

כל זה נקטע לאחר עוד התערבות הרסנית מצד אביו – התערבות שהובילה לביטול האירוסין של בנו עם יולי ווריצק. קפקא לא יכול היה עוד להכיל את כעסו והטיח באביו את רצף ההתעללויות שהעביר את ילדיו ואת הדרך שבה נפגע קפקא עצמו.

דרך המכתב נחשפת דמות של אב נוקשה ואכזרי – נכון, הרמן אכן עבד קשה כל חייו כדי לפרנס את משפחתו, אך דווקא דמותו הקשוחה, היודעת-כל והרודנית מנעה כל אפשרות לאמפתיה מצד ילדיו. לכך תרמה הנטייה התמידית שלו לדכא את כל רצונות ילדיו ולבטל כל דעה שונה משלו בטענה שהיא תוצר של מוח פגום והוזה. בשלב מסוים, מציין קפקא, כיוון אביו חצי ביקורת ארסית כלפי כל העולם (ובראש ובראשונה כלפיי בנו הבכור) עד שנשאר היחיד בצד הנכון.

פרנץ קפקא סביבות גיל 5, שנת 1888?

"הייתי ילד מפוחד וחששן", כתב קפקא לאביו לפי תרגום המכתב לעברית מאת אילנה המרמן, "ובכל זאת אין ספק שהייתי גם עקשן, כדרכם של ילדים, גם אין ספק שאמא פינקה אותי, אבל איני יכול להעלות בדעתי שהייתי סורר במיוחד, איני יכול להעלות בדעתי שלא היה אפשר להשיג ממני כל דבר במילת חיבה, באחיזה שקטה בידי, במבט שוחר טוב".

מקרה אחד מילדותו בצל הרמן התעלה מעל כולם: פרנץ קפקא הילד בוכה ודורש לשתות מים מתוך רצון להציק להוריו, ואביו הכועס עוקר אותו ממיטתו בכוח ונועל אותו במרפסת לקפוא בחורף הצ'כי. הרגע הזה הבהיר לילד כיצד בכל רגע הוא יכול להילקח מהמציאות המוכרת ולהיזרק אל עולם שבו כל החוקים סתומים בעבורו. היה זה מיצוי של הרגע הקפקאי – אותו רגע מפתח שמשוחזר שוב ושוב בכתיבה הבדיונית שלו – מהמפגש של יוסף ק. עם החוק ועד אותו בוקר ארור שבו הקיץ גרגור סמסא מתוך חלומות טרופים וגילה ש"נהפך במיטתו לשרץ ענקי".

הרמן קפקא

ברצף התוכחות הללו בחר קפקא להאיר גם את תכונות האופי החיוביות של אביו, תכונות שהפיחו בו תקווה לשיפור היחסים. הוא נזכר בחיבה בפעם ההיא שבה ביקר אותו הרמן כשהתאושש ממחלה קשה. כיצד התהלך על בהונות והציץ אל חדרו, מנופף בשלום כדי לא להפריע למנוחת בנו. הוא סיפר לאביו שרגעים מסוג זה יכולים לגרום לאדם לבכות מאושר, "כפי שאני בוכה עתה". מבין השורות מתגלה המכתב כמה שהוא באמת – ניסיון נואש של בן ממורמר אך אוהב לקבל אישור מאביו.

כשסיים קפקא לכתוב את המכתב, הוא מסר אותו לאימו. לאחר שקראה את תוכנו החליטה שמוטב שאביו לא יראה אותו כלל והחזירה אותו לבנה. הוא לא ניסה לשלוח אותו בשנית. המכתב ובו 47 עמודים מעולם לא הגיע ליעדו. בעיזבון מקס ברוד שמור המכתב הכתוב במכונת כתיבה (ברוד ציין כי היה זה קפקא שהקליד את המכתב). העמוד האחרון נכתב בכתב ידו של קפקא. לצערנו, לא נוכל לקבוע אם מדובר באותו עותק שהעביר קפקא לאימו, או שמדובר בטיוטה קודמת. גרסה נוספת למכתב, כולה בכתב ידו של קפקא, שמורה בארכיון הספרות הגרמנית בעיירה הגרמנית מרבאך.

"המכתב אל האב" הוא הטקסט האוטוביוגרפי היחיד שהשלים קפקא בימי חייו, ואף על פי שהזכרונות המשוחזרים בין דפיו נבחרו כדי לשרת את הרוח הלוחמנית שבה נכתב, זהו הטקסט שמספק את התמונה החדה ביותר בילדותו של הסופר המודרניסטי הגדול. נהוג להפריד בין הכתיבה הספרותית של קפקא – כתיבה של משלים החסרים נמשל ברור וחד – לבין הכתיבה האישית המורכבת ממכתבים, מיומנים וממחברות הגיגים. את "המכתב אל האב" מתקשים חוקרי קפקא להכניס בלעדית לאחת מהקטגוריות הללו.

 

קבלו טעימה מארכיון קפקא

"המחברת הכחולה" של קפקא נחשפת

צייר ושמו פרנץ קפקא

 

המצבות הנעלמות מבית הקברות היהודי של פרארה

האם נמכרו המצבות העתיקות או נגנבו? ומי אחראי להיעלמותן?

בית הקברות היהודי בפרארה, צילום מאת לונגולנו

"פנקס בתי הכנסת הספרדים" הוא אחד מארבעה עשר פנקסי קהילה ששימשו את הקהילה היהודית בפרארה שבאיטליה והשתמרו עד ימינו. התעודה, ששמורה כיום בספרייה הלאומית, מכילה פרוטוקולים של ישיבות הוועד היהודי בעיר בתאריכים 23 באפריל 1715 ועד 18 בפברואר 1811.

כשבוחנים את התעודה מגלים כי המילה "צ'ימיטריו" (איטלקית: בית קברות) מופיעה בה הרבה פעמים. מופעים אלה מספקים מידע חדש ומעניין בנוגע לסיבת היעלמותן המוחלטת כמעט של מצבות עתיקות מבית הקברות הספרדי של פרארה, ששוכן כיום בוויה אריאנובה. בית הקברות ששירת את הקהילה הספרדית במקום מוזכר ב-35 סעיפים בפנקס – 13 מהם עוסקים בחידוש כתבי המינוי של המופקדים על ניהול האתר.

לא סביר שהייתה זו יד המקרה שהעלימה את המצבות הרבות שמילאו, כך נראה, את שני בתי הקברות הספרדים של פרארה – זה הישן וזה החדש. בתעתיק ישיבת המועצה מיום 8 באפריל 1717 מופיעים טיעוני ההגנה של אדם הנאשם בגניבה ובמכירה של מצבות קברים מהקהילה הספרדית בפרארה לרשויות העירוניות המקומיות באותה עת.

עמוד מפנקס הקהילה של פרארה, 8 באפריל 1717. לחצו כדי להגדיל

ועד הקהילה הציע לאיזקו למפרונטי הגנה נוכח אישומים כוזבים בגין גניבה ומכירה של מצבות. מאשימיו טענו כי הוא ביצע את הפשעים הללו מיוזמתו, אך ועד הקהילה טען שאת מצבות השיש מכרה הקהילה עצמה בשנים 1705 ו-1706, למטרות רווח.

השם הראשון ברשימת רוכשי המצבות החסרות הוא שיפיון סגראטי, שהיה לנשיא מועצת החכמים (ראש העיר) של פרארה ורכש את השיש כדי "לתקן את שיטפונות המים". בשנת 1705 עלו נהרות הפו והפנרו על גדותיהם, ופרארה הוצפה בשיטפון הרסני שכונה "הגדול מכולם". ראש מועצת החכמים, המרקיז שיפיונה סקראטי גי'רלדי, נקט פעולות מנע כדי לצמצם נזקים, הן לפני השיטפון והן לאחריו.

כדי למנוע מהמים לשטוף את רחובות העיר ולחרב אותם, אטם סקראטי בחומה את שער 'פורטה דלי אנג'לי', אחד משערי הכניסה הראשיים לעיר, שהגנו עליה מאימת השיטפון. סביר להניח שכדי לאטום את השער העתיק נזקק המרקיז סקראטי בדחיפות לחומרי בניין, ולמטרה זו רכש כדין את מצבות הקבורה היהודיות. השערה אפשרית אחרת היא שראש מועצת החכמים רכש את המצבות הספרדיות רק אחרי השיטפון הממושך, והשתמש בהן כדי "לסגור את הדרכים ולתקן את גדות הנהר". יתר על כן, נטען שב-28 ביוני 1706 – כשנה אחרי השיטפון הקשה – תרם אותו שיפיונה סקראטי ג'ירלדי ברוחב לב לעיר פרארה שתי בארות מתומנות, שנבנו על חשבונו מהשיש שמוחזר ממצבות היהודים.

מפה של פורטה דלי אנג'לי

השם השני שמוזכר בעדות בפנקס הקהילה הוא של הקרדינל דל ורמה. הכוונה כאן היא לקרדינל הבישוף ממלא המקום טדאו לואיג'י דל ורמה, שכיהן כבישוף העיר פרארה מ-1701 ועד מותו בשנת 1717. יחסיו עם יהודי פרארה היו שנויים במחלוקת, עד כדי כך שבכהונתו פרסם צווים שאסרו לכבד את המתים בהקמת מצבות. מדברים שכתב ראש מנזר, אדם בשם ג'ירולמו ברופאלדי, אנו למדים על פרשייה הקשורה לבניין ארמונו הראוותני של הארכיבישוף, שאת בנייתו יזם הקרדינל טומאסו רופו. הוא שימש שליח האפיפיור לעיר, ולימים התמנה בה לארכיבישוף. בפנקס הקהילה נטען שאורוות הארכיבישוף רוצפו במצבות שנגנבו במעטה החשכה מהגנים שבהם נקברו יהודים.

בעוד שברופאלדי, שלעיתים קרובות דיבר בגנותם של היהודים, כותב על גניבה, פרוטוקול ישיבת ועד הקהילה הספרדית מאפריל 1717 מעיד מפורשות כי הקהילה היהודית מכרה את המצבות לבישוף פרארה. הדבר שידוע בוודאות הוא שאחרי שקיבל לידיו הקרדינל דל ורמה את מצבות היהודים, הוא העביר אותן לרשותו של השליח האפיפיורי, הקרדינל רופו, והשתמש בהן לריצוף האורוות שבהן שוכנו סוסיו הרבים.

הרשימה הקצרה של קונים רמי מעלה נחתמת בשמו של אמיליאנו טרוואליוני, שרכש את המצבות "לטובת המבצר בשנת המצור". הכומר אמיליאנו טרוואליוני היה אחראי על הרכש מטעם הכס האפוסטולי של פרארה בשנת 1708, שזכתה לכינוי "שנת המצור", על שום המצור שהטילו חיילי הקיסר האוסטרי על העיר חודשים ארוכים. אומנם פרארה הייתה מבודדת, אבל אמצעי לחימה רבים אוחסנו במבצר האפיפיורי – מבנה מחומש מרשים, ששימש מפקדה והכיל קסקרטין, מחסני אבק שריפה ומצבורי נשק. בתקופת המצור של צבא הקיסר, עת שהמתינו לתגבורת של חיילים ומלאי מרומא, יכלו אנשי פרארה לחזק את ביצורי העיר רק בשימוש בחומרים שהיו זמינים להם בעיר עצמה. בהקשר זה בדיוק התקיימה מכירת המצבות היהודיות לכומר טרוואליוני. סביר להניח שאלו שימשו לחיזוק ההגנות נוכח האויב שבשער.

רק שלושה שמות מוזכרים כקונים של מצבות השיש מבתי הקברות הספרדים, אבל הרשימה בהחלט אמורה הייתה להיות ארוכה יותר. למעשה, הרשימה בפנקס מסתיימת במילה "ואחרים", ובכך מבהירה את דבר קיומם של קונים אלמונים נוספים שמספרם אינו ידוע.

שורש האשמה להאשמה החמורה – גניבת מצבות יהודיות – כנגד דמות ידועה ורבת השפעה בפרארה באותה עת (איזקו למפרונטי) נותרה בגדר תעלומה. אפשר שטינה אישית היא שהובילה את איזק סרלובו ובניו לטפול אשמה ברופא הידוע, אבל מסגרת הסיפור ומקורותיו עדיין מעורפלים. ייתכן שאפילו התאריך שבו בוצע לכאורה אותו "אישום נפשע" אינו מקרי. למעשה, מסמיכות תאריכים מעניינת ולא-מקרית עולה שדבר המחלוקת כרוך בבנייתו מחדש של עמוד בורסו ד'אסטה.

בשנת 1472 הוצב בכניסה לארמון הדוכס פרארה עמוד שבראשו פסל בדמותו של הדוכס בורסו יושב יושב על כס שליט. העמוד הוצב משמאל לכניסה, ומעברה השני הוצב עמוד נוסף שעליו אנדרטה לדוכס ניקולו השלישי, רכוב על סוס. ב-23 בדצמבר 1716 פרצה שריפה בחנויות הסמוכות לעמוד והוא ניזוק קשות. מקורות מעידים כי ב-1718, במטרה לשקם את העמוד, הורו רשויות העיר להסיר ממקומן מצבות שיש רבות בבתי הקברות היהודים בעיר, ושילמו על כך לממונה על הגטו.

עמוד בורסו ד'אסטה שמכיל שיש ממצבות יהודיות. קרדיט תמונה: לונגולנו

ההיסטוריונים זנחו עד מהרה את סיפור המצבות היהודיות שמוחזרו לשיפוץ העמוד, ובחלוף הזמן הסיפור נשכח. רק בשנת 1960, במסגרת עבודות רסטורציה על העמוד, קלטה עדשת מצלמתו של צלם את שרידי האותיות העבריות הטבועות בעמוד. התמונות הראו 36 שרידי מצבות שהכילו אותיות בעברית, סמלי אצולה ועיטורי פרחים אלגנטיים. תארוך האבן מעיד שמקורן בשנים 1557–1680. קשה מאוד, במיוחד נוכח אובדן ספר החשבונאות של 1707 ונוכח מקורות ארכיוניים שלעיתים קרובות סותרים זה את זה, לקבוע בביטחון אם נמכרו המצבות במכוון בידי הקהילה היהודית, או אם, כפי שאכן קרה לעיתים קרובות, נעקרו המצבות ממקומן בכוח ונלקחו מתוקף הוראה עירונית מיוחדת.

הנתונים שמצויים במקור יקר הערך שבידינו אפשרו לחשוף היבט לא שגרתי בהיסטוריה של בתי הקברות היהודים-ספרדים בפרארה, ונראה כי שימשו מחדש במגוון דרכים בחלוף ההיסטוריה הארוכה של עירו של בית אסטה.

האם אתם חיים חיים של משורר עברי מתחילת המאה הקודמת?

כמה פרמטרים שיעזרו לכם לקבוע האם התגלגלה בכם נשמת משורר מהעבר.

זמן קצר אחרי עלייתה של לאה גולדברג ארצה (1935), בבית קפה בתל אביב. צלם לא ידוע. האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש פריצקר, הספרייה הלאומית

אתה חי ברחוב שנקרא על שמך, ואתה בכלל בחיים! מהעירייה תלו שלט שבין שתיים לארבע אין מטרידים את מנוחת המשורר. מזל שזה רק אתה ואשתך גרים ברחוב. אתה ואשתך ואינספור מבקרים.

בית ביאליק ברחוב ביאליק בתל-אביב, שנת 1945. צילום: הצלמניה, רודי ויסנשטין, מתוך אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

בהכללה גסה ניתן לומר שאתה מעדיף להסתודד עם חברים בבתי קפה מאשר לעבוד את האדמה בכפיך. אז פעם בכמה זמן, כדי להשקיט את המצפון, אתה מקדיש עוד שיר מהלל לחלוצות ולחלוצים שכן עמלו.

 

נדבקת במחלה זיהומית מדבקת בזמן שטיפלת בילדים יתומים ברוסיה. החברים שלך בחזרה בארץ פחות מתחברים. הם שולחים אותך להשתעל במקום אחר.

רחל בלובשטיין עם אחיינתה שרה, צלם לא ידוע. אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

את מגיעה לארץ אחרי לימודים בברלין ומגלה שהחברים הספרותיים החדשים שלך החליטו להפתיע אותך. את מאמינה שהם הוציאו לאור על דעת עצמם את ספר השירים הראשון שכתבת? את שמחה עד שאת פותחת אותו ומגלה שהוא מלא בטעויות-דפוס. השמחה הופכת לעצב. אחר-כך לבכי מר. העיקר הכוונה?

המהדורה הראשונה של "טבעות עשן" מאת העולה החדשה ליישוב העברי לאה גולדברג

 

חלמת לפתוח נתיב חדש ומהפכני בשירה העברית. כולם זוכרים לך בעיקר את עוץ לי גוץ לי.

אברהם שלונסקי בקפה כסית, ברקע ניתן לראות את משה דיין ובתו יעל, שנת 1960. צילום: אברהם ברזילי, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש פריצקר, הספרייה הלאומית

 

כבחור צעיר הרגשת שהמסורת היהודית חונקת את ההתפתחות שלך, עכשיו שאתה מבוגר אתה עושה כל שביכולתך כדי להציל אותה משכחה.

ביאליק וחברו יהושע חנא רבניצקי עובדים על ספר האגדה. צילום: צבי אורון. מתוך אוסף התצלומים של הארכיון הציוני

 

את רוצה ילד קטן משלך אבל לא מצליחה להחזיק חבר ליותר מכמה שבועות. את אפילו יודעת איך תקראי לו כשיוולד. כבר כתבת עליו שיר.

השיר "עקרה" מאת רחל בלובשטיין התפרסם לראשונה בכרך ה-25 של "התקופה", תרפ"ט/ 1929

 

מפריע לך שאין בספרות העברית מספיק גיבורים להעריץ ומפלצות לשחוט. כך שבזמנך הפנוי אתה מתרגם את הומרוס מיוונית. אתה בשנות הארבעים לחייך. גר עם אשתך, ילדה ושפם בברלין.

שאול טשרניחובסקי, מתוך אוסף שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש פריצקר, הספרייה הלאומית

 

שום שפעת לא תפיל אותך גברת משוררת. לא לא. אותך תקטוף מחלה אמיתית של משוררים.

רחל בשנת חייה האחרונה. מתוך אוסף שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

אתה כותב שיר אחד מודאג לבת שלך וזהו. כולם נעמדים על הרגליים. חלק נתמכים ברגליים אחוריות. איך טולסטוי כותב בפתיחה של אנה קארנינה?

נתן אלתרמן יחד עם בתו תרצה אתר בקפה "כסית", שנת 1960. צילום: אברהם ברזילי, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש פריצקר, הספרייה הלאומית

 

בגלל אי הבנה של סימנים את באיטליה, מסבירה את עצמך למרצה שלימד איתך עד לא מזמן בחוג ועכשיו נצפה בזרועות אישה אחרת. מהי הדרך המהירה מכאן לשדה התעופה? את תוהה.

פרופ' לאה גולדברג באחד משיעוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. שם הצלם אינו ידוע. האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש פריצקר, הספרייה הלאומית

 

מְעִילֵך הַפָּשׁוּט וּפָנָס עַל הַגֶּשֶׁר? מתוקה. תארזי את הדברים שלך בזה הרגע. אין לנו הרבה זמן לבזבז. הוא חוזר.

אלכסנדר פן בן השבע-עשרה. כל הזכויות שמורות לסינילגה אייזנשרייבר-פן

 

ועכשיו ספרו לנו בתגובות. איפה זה פוגש אתכם?

 

תודה לאתר האמריקני המנוח הטוסט על ההשראה לכתבה, וליהודים באים על התחקיר הראשוני.

 

כתבות נוספות

הווידוי של אלכסנדר פן

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

בֵּן לוּ הָיָה לִי! אוּרִי אֶקְרָא לוֹ