חג הפסח הוא גם חג החירות וגם חג האביב, והשיר "קומי צאי" שכתב חיים נחמן ביאליק מסמל את זה וגם את זה. עניין האביב פשוט יותר: באחת מהופעותיו בדפוס השיר אפילו נקרא "אביב בא", ולא בשם הרשמי שנתן לו מחברו – ועל כך עוד בהמשך. עניין החירות מורכב קצת יותר, כי הפעם אין הכוונה לחירות לאומית כלשהי, אלא לחירות שנטל לעצמו ביאליק לעסוק בנושא – אוי לעיניים שכך קוראות – האהבים ואפילו אהבהבים. האהבים ניכרים בשיר בכל שורה, וביאליק מצטט בו משיר השירים בחן רב. האהבהבים, או הבה נאמר במישרים, משחקי האהבה, מופיעים בעיקר במה שכתב ביאליק על אודות שירו, ולא רק בתוכו. החירות הזו, כפי שנראה מיד, הצריכה גם ללכת נגד הזרם. השיר הקליל והנועז עורר ויכוחים עם כמה מהמעורבים בפרסומו, ובכמה אכסניות הוא אפילו נאלץ לעבור מה שניתן לכנות צנזורה.
בבואי לנבור בקורות השיר אני נדרש לויכוח עקרוני שמלווה אותי עוד מבית הספר התיכון. מורתי לספרות הייתה רות גפן-דותן, אחותו של ישראל גפן, כלומר דודתו של יהונתן, בת לשבט היוצרים העָנֵף. מורתי רבת היחס, חזרה ואמרה לנו שלא חשוב מה עבר על המשורר טרם כתיבת השיר: "אתה תאמר לי מה שאתה מוצא בו ולא חשוב אם בדיוק כאבה לו השן אתמול בלילה". למרות גילי הזערורי דאז חשבתי כבר אז שמורתי האהודה טועה. לדברים שברקע יש משמעות מרכזית בהבנת שיר ויצירות אומנות בכלל. כך גם בשיר הזה.
אבל במקרה של "קומי צאי" יש בפנינו בעיה עקרונית. אנחנו לא יודעים מתי נכתב השיר. אנחנו לא יודעים היכן. מהשיר לא נותר אפילו כתב יד, כפי שנכתב במהדורה המדעית של כתבי ביאליק, בעריכתו של פרופ' דן מירון. ולמרות זאת יש מידע רב אחר.
מה אנחנו כן יודעים?
בשנת 1900 הגיע ביאליק בן ה-27 לאודסה. המעבר מוולוז'ין או מז'יטומיר לאודסה, היה מהפכה אדירה אז, הרבה יותר מאשר לעבור ממושב חוסן או מהקריות לתל-אביב, כפי שעשו לדוגמה קובי אפללו, מיכה שטרית או ארקדי דוכין. למרות שביאליק כבר "סומן" כמשורר מבטיח – את "אל הציפור" פרסם כבר בגיל 19 – היה המעבר דרמטי עבור עלייתו המטאורית.
שלוש שנים מאז נחיתתו במרכז העניינים התרבותי, הציוני, ומה לא, והנה קיבל ביאליק את מה שניתן לכנות "הצעה שאי אפשר לסרב לה". יוסף קלוזנר, ההיסטוריון, חוקר הספרות ועורך כתב העת "השילוח", הזמין אותו לערוך את המדור הספרותי בירחון המכובד. זה היה הישג ענק שכאמור, אין לדחותו.
אבל הייתה בעיה. מערכת "השילוח" ישבה בוורשה. ביאליק היה נשוי כבר כעשר שנים ועדיין חשוך ילדים. תשכחו מרכב צמוד ואחזקת דירה ומשפחה, ותבינו שביאליק נאלץ לקבל החלטה קשה. והוא קיבל. הוא השאיר את אשתו, מניה, באודסה, ועבר בגפו לורשה למשך שנתיים(!). לפתע, בבדידותו, החלו להתרגש על הגבר הצעיר גם הרפתקאות אחרות.
ממש באותם ימים פגש ביאליק בנערה שסחררה את ראשו. כפי שהזכרנו, ביאליק היה נשוי. ובאותה עת כבר היה קשור לאישה נוספת. הייתה זו אסתר יוֹסֶלביץ' סלֶפּיַאן, שהכל הכירו בשם אירה יאן. ציירת, אשת חברה, זוהרת וסוערת, שביאליק הכיר בזמן שתחקר את אירועי הפרעות בקישינב. אבל הנה, במהלך חופשה בעיירת הנופש מרוזי שליד ורשה, פגש ביאליק את אותה נערה שהותירה את חותמה – ותסלח לי מורתי – בשיר שבו אנו עוסקים.
ההיכרות בין ביאליק לנערה העלומה ארכה רק שלושה ימים עד שהיא נעלמה. לא הייתי מזכיר את הפרשייה כלל, לולא היה עושה זאת ביאליק עצמו. הוא כתב על כך לשותפו, קלוזנר, ולידידו הסופר ש. בן ציון, שבמכתב אליו ציין בהקשר זה: "ואני קרוב הייתי לאהבה".
בעצם, גם לפי עדותו של ביאליק, לא קרה שם הרבה. שיא הקרבה אליה הגיעו היה כשהנערה הרשתה לו ללטף את שערה. אך לביאליק זה היה המון. למשורר זה היה מספיק על מנת שיניב שירים. לדעת החוקרים, שלושה שירים לפחות נולדו מהמפגש הזה. אחד מהם הוא שירנו, "קומי צאי".
פרסום ראשון ואיך זה קשור לפרשייה
על פי המהדורה המדעית של כתבי ביאליק שערך דן מירון השיר נכתב בחורף תרס"ה (1905), כלומר כשנה וחצי לאחר המפגש הקצר ההוא. אבל עורך "השילוח", יוסף קלוזנר, לא אהב אותו: "שירך – סלח לי ברוב טובך – הוא…יפה וריק שלא כדרכך", כתב לביאליק. ניתן להבין שהיו כאלה שהיה להם קשה עם הפתיחות שגילה המשורר שעמד על סף הכרתו כ"המשורר הלאומי". ולמרות הביקורת, התפרסם "קומי צאי" ב"השילוח" כבר בפברואר אותה שנה.
הפעם הראשונה שהשיר כונס בספר הייתה במהדורת תרס"ח (1908) ולמיקומו שם יש משמעות. היה זה במדור "שירי האהבה", לאחר השירים "אייך", ו"ציפורת". גם שירים אלה עשירים באירוטיקה. הסמיכות הזו מלמדת על הקשר שברקע כתיבתם. המבקר פ. לחובר כתב ש"ההתעוררות ליצירתם [של שלושת השירים] באה לו למשורר עם החוויה [בעיר מרוזי] שעליה סיפר לרעו באותה איגרת".
הנה כי כן, "קומי צאי" עשיר בביטויים על גבול האירוטיקה. דומני שאם היו כתובים בלשון יומיום, השווה לכל נפש, היו נפסלים לשידור. הנה כמה מהם, ועל מנת שלא להיכשל בלשון לא נקייה, אשאירם כפי שנכתבו ולא אפרשם: "אֶת-אֲבִיבִי בָּךְ אַשְׁכִּינָה", "נוֹשְׁקִים מְזוּזוֹת פְּתָחָיִךְ", "וַאֲבָרְכֵךְ וַאֲנִיבֵךְ", וכך גם אזכור הפרח בעל השם הסמלי כל כך בפסוק "וַאֲלַקְּטָה שָׁם זִכְרִיּוֹת". אין ספק שמה שעזר לשיר "לעבור", הוא הציטוטים הרבים משיר השירים. הכללת המגילה בכתבי הקודש, והכשרתה על ידי ר' עקיבא, זיכתה גם את שירנו בכרטיס הכניסה לספרי ביאליק ה"מהוגנים".
ובכל זאת היו צנזורות כבר אז. במקראה "שבילים" שערך יעקב פיכמן לבני הנעורים פורסם רק הבית הראשון של השיר, שהוא מהוגן מהאחרים. אלא שעדיין היה משהו שהפריע. אז במקום "קומי צאי אחותי כלה" נכתב שם "קומי צאי אחותי תמה" ומסביר עורך המהדורה המדעית של כתבי ביאליק, שהשינוי נעשה כדי להתאים את הנוסח לקוראים הצעירים של המקראה.
על השיר המולחן
באוקטובר 1973 הלחינה נעמי שמר את "קומי צאי". יהורם גאון שר את השיר והוא היה מיד ללהיט גדול. והנה השיר המבוצע שונה מהנוסח הכתוב. משמונת בתי השיר נטלה הפזמוראית (כך ביקשה לקרוא למלאכתה), ארבעה בלבד. האם זה מקרה, או נסיבות מקצב ומשקל בלבד, ששורות כמו "נושקים מזוזות פתחייך" לא נכללו בנוסח המושר? לדעתה של בתה, הללי (ללי) שמר, השיקולים היו טכניים בלבד, לפי מה שהסתדר לה הכי טוב וכמובן מה שדיבר אליה יותר. יש בנוסח המושר עוד שינויים רבים ביחס למקור, בעיקר סיכולי מילים ושורות והשמטות קטנות. חיפשתי איזשהו דף שעליו סימנה נעמי שמר הערות, מחקה שורות, סיכלה מילים, ולא מצאתי. לא באוספי המשפחה ולא בארכיון כתביה בספרייה הלאומית.
הנה השיר המקורי עם הערותיי באשר לגירסתו המושרת.
קוּמִי צְאִי
מילים: ח.נ. ביאליק
לחן: נעמי שמר
(בית ראשון מושר כבמקור)
קוּמִי צְאִי, אֲחוֹתִי כַלָּה,
קוּמִי צְאִי, קוּמִי צְאִי –
בְּשׂוֹרַת אָבִיב לָךְ הֵבֵאתִי:
מֵאֲחוֹרֵי גֶדֶר גַּנִּי
נִרְאָה צִיץ, נִרְאָה צִיץ,
נִשְׁמַע קוֹל הַדְּרוֹר עַל-בֵּיתִי.
(בית שני, לא נכלל בשיר המולחן)
מִן הַבֹּקֶר שׁוֹמְרִים סִפֵּךְ
זָהֳרֵי גִיל, זָהֳרֵי גִיל,
נוֹשְׁקִים מְזוּזוֹת פְּתָחָיִךְ;
צְאִי אֲלֵיהֶם, תַּמָּה, בָּרָה,
וּשְׁטָפוּךְ וְחִדְּשׁוּךְ,
וְהִקְרִינוּ אֶת-עֵינָיִךְ.
(בית 3, שורה חמישית הוקדמה להיות רביעית)
עָבַר חֶסֶד-אֵל בָּאָרֶץ
עַל כְּנַף-אוֹר, עַל כְּנַף-אוֹר –
וּבַפְּלָגִים נָפְלָה רִנָּה:
אָבִיב בָּא! אָבִיב בָּא!
לִבְלְבוּ בַגָּן הָעֵצִים,
הַדֻּבְדִּבְנִיָּה הִלְבִּינָה.
(בית 4 – נמחקו שלוש מילים ראשונות, מילה רביעית הוכפלה והושמה כשורה שניה, שורה לפני אחרונה הוקדמה)
גַּם-בַּלֵּב שָׁב וַיְחִי
פֶּרַח דּוֹדַי, נָתַן רֵיחוֹ –
צְאִי בָרְכִיהוּ בַּאֲבִיבֵךְ;
אַף אֲנִי, אַף אֲנִי
אֶת-אֲבִיבִי בָּךְ אַשְׁכִּינָה
וַאֲבָרְכֵךְ וַאֲנִיבֵךְ.
(בית 5 – הושמט)
עוֹטָה אוֹר, שִׂמְלַת צְחוֹר,
וּבְצַמָּתֵךְ קִשּׁוּר תְּכֵלֶת,
צְאִי אֵלַי כְּחֶזְיוֹן רוּחַ!
וְנָהַרְתְּ, וְשָׂחַקְתְּ,
וִיהִי שְׂחוֹקֵךְ מָלֵא חֵן,
וִיהִי רֵיחֵךְ כַּתַּפּוּחַ.
(בית 6 מושר כלשונו)
יַחְדָּו נַפְלִיג אֶל הַשָּׂדֶה
וְאֶל הָהָר וְאֶל הַגָּיְא,
וַאֲלַקְּטָה שָׁם זִכְרִיּוֹת;
אָסֹף אֶאֱסֹף פְּנִינֵי-טָל,
פְּנִינֵי-טָל –
אֶל צַוָּארֵךְ מַרְגָּלִיּוֹת.
(בית 7 – הושמט)
אָסֹף אֶאֱסֹף קַרְנֵי אוֹר,
קַרְנֵי אוֹר,
וַאֲלַקְּטָה בֵּין שׁוֹשַׁנִּים;
אֶעֱנֹד מִצְחֵךְ צִיצֵי זִיו,
צְפִירוֹת זָהָב, זֵרֵי פָז,
וְאֶקְשֹׁר לְרֹאשֵׁךְ כְּתָרִים קְטַנִּים.
(בית 8 – הושר כבמקור)
יַחְדָּו נֵרֵד אֶל הַמַּעְיָן,
וְכָמוֹךְ, מָלֵא רֹךְ,
עַלִּיז, בָּהִיר וְאַוְרִירִי,
תַּחַת שְׁמֵי אֲדֹנָי
עִם הַגָּל וְעִם הַדְּרוֹר
יַזְהִיר אַף יְצַלְצֵל שִׁירִי.
האם פגע השיר בגדלות המשורר הלאומי? האם היה נכון לצנזר בו ביטויים או מילים? והאם האירוע שחווה ביאליק בפועל חשוב להבנת השיר? ניתן היה לראות בשיר דו-שיח עם שיר השירים המקודש, וניתן היה לראות בשיר שובבות ומיניות סתמיות, בלי קשר לכלום. אני חש שידיעת הסיפור על קשריו של ביאליק עם שלוש נשים במקביל, ועל הרפתקת "כמעט אהבה", תוך קריאה משולבת של שלושה שירי אהבהבים, מוסיפה להנאה.
בכל מקרה קיבלנו שיר נפלא, עם מילים נהדרות, לחן חי ותוסס, וביצוע מרנין של זמר נפלא.
עפר גביש, הוא חוקר זמר ומנחה אירועי סיפור ושיר. את ממצאי חיפושיו בתולדות השירים, הוא מביא בתוכניות טלויזיה ורדיו, בספרים ומאמרים עיתונאיים שפרסם, בהרצאות משולבות זמר, ובטיולים מזמרים אל המקומות בהם, או עליהם, נכתבו השירים, בארץ ובעולם.
