מה משותף לספרים "הטירה הנעה" של דיאנה ויין ג'ונס, "חוט של כסף" של נעמי נוביק ואפילו "היפה והחיה"?
כולם סיפורים שבמרכזם ניצבת גיבורה שמסיבות שונות ספק מגיעה ספק נחטפת לביתו של גבר (או מכשף או מפלצת) ומוצאת את עצמה מנהלת את משק הבית שלו. הם מתחילים לריב ולהתקוטט, הוא לא מעריך אותה, והיא סולדת ממנו, עד שבסופן של הרפתקאות מהרפתקאות שונות, הם מכירים זה בערכה של זו עד לאהבת אמת יוקדת.
סוף סיפור. ירידת מסך. כתוביות.
לאורך השנים יותר ויותר נשים חשות חוסר נוחות עם הטרופ [מוסכמה עלילתית ספרותית – י.ק] הזה. יש שאף הגדילו לעשות והגדירו את אלמנט החטיפה והפיכתה של הטינה ההדדית להתאהבות כלא פחות מ"תסמונת שטוקהולם" [מונח פופולרי המתאר היקשרות רגשית של חיבה או נאמנות של קורבנות כלפי מי שפוגע בהם מטעמים של השרדות – י.ק] או ביטוי לשנאת נשים. משום שהסיפור "מנרמל" או מעניק הילה רומנטית למעשה אלים ותוקפני.
אולם לצד הקולות שמבקרים את העלילה הנוסחתית והבעייתית הזו יש גם קולות נלהבים שמוכנים לשלם את מיטב הסכומים כדי להמשיך לצרוך סיפורים מהסוג הזה, רובם קולות של, ובכן, נשים. מדפי הרומנטיקה בחנויות הספרים כבדים יותר מאי פעם, ורבים מהם מתבססים שוב על הטרופ של חטיפה והתאהבות, והקהל מצביע בארנק ומוכן לתגמל כלכלית סופרות המבשלות ומגישות מחדש את האלמנטים הללו.
"התכבדי"
"היפה והחיה" היא אולי האגדה שמזוהה יותר מכל עם האלמנטים העלילתיים הללו, בין היתר בזכות התפוצה הגבוהה לה היא זכתה תחת כנפי התאגיד של דיסני.
האגדה מספרת על בל, צעירה טובת לב, שנכנסת לטירה מכושפת כדי להציל את אביה, שנשבה על ידי חיה מפחידה. למרות מראהו המאיים של החיה, בל מגלה בהדרגה את אופיו ומתאהבת בו. אהבתה הכנה שוברת את הכישוף שהוטל עליו, והחיה חוזרת לצורתו המקורית כנסיך.
אולם שורשיה של האגדה מסתעפים אחורה עד ליוון העתיקה. יש הרואים את הסיפור על "פסיכה וקופידון" בתור נקודת ההתחלה העלילתית ממנה מתחיל סיפורנו:
פסיכה, נסיכה יפהפייה מעוררת את קנאתה של ונוס. בנה של ונוס, קופידון, מתאהב בפסיכה ומבקש ממנה לא לראות את פניו. לאחר שהיא מפרה את הבטחתה, הם נפרדים ופסיכה עוברת מסע מלא מבחנים כדי להחזיר אליה את אהובה. הם מתאחדים מחדש וזאוס מעניק לפסיכה חיי נצח, כדי שתוכל להיות עם קופידון לנצח.
הגילגול הבא של הסיפור מופיע בגרסה עממית אחרת של הסיפור בשם "המלך החזיר", שמתאר נסיך מקולל שנולד בדמות חזיר, שלוש אחיות הנישאות כל אחת בתורה לחזיר הענק. שתי האחיות הראשונות מתייחסות לבן זוגן בשאט נפש, ומוצאות את מותן. בעוד השלישי מפגינה כלפיו רוך וקרבה, ומצליחה באמצעות אהבתה לשחרר אותו מהקללה.
לבסוף, הגרסה המוכרת לנו שנכתבה באמצע המאה ה־18 על ידי הסופרת הצרפתייה גבריאל-סוזאן דה וילנב (Gabrielle-Suzanne de Villeneuve) והייתה ארוכה ומפורטת מאוד וכללה גם את הנסיבות וסיפור הרקע המפורט של הטלת הכישוף על הנסיך. את הגרסה הפופולארית והקצרה יותר כתבה ופרסמה ז'אן-מארי לה פרינס דה בומון (Jeanne-Marie Leprince de Beaumont) בשנת 1756 כחלק מאסופת סיפורי ילדים.
בשנות השלושים והחמישים של המאה הקודמת וולט דיסני בעצמו שקל לפתח את האגדה על היפה והחיה לסרט. אולם לא הצליח לפתח אותו, בין היתר משום שהעלילה נשענה על שתי דמויות בלבד וחסרה קונפליקטים ונקודות עניין.
עברו 40 שנים. בעקבות ההצלחה הגדולה של "בת הים הקטנה" בשנות התשעים, ניסו האולפנים להביא לצופים שובר קופות חדש. הם חזרו לשרטוטים של וולט דיסני, והחליטו להשליך אותם לפח האשפה של ההיסטוריה ולהתחיל מההתחלה.
התוצאה הסופית הייתה הסרט "היפה והחיה" של דיסני (1991) שמספר את סיפורה של בל, נערה חכמה ואמיצה שחיה בכפר קטן עם אביה הממציא. יום אחד אביה נלכד בטירתו של נסיך מקולל שהפך לחיה בשל יהירותו ואכזריותו. בל מציעה את עצמה בתמורה לשחרור אביה והופכת לאסירה בטירה.
עם הזמן, בל והחיה מתחילים להכיר זה את זה, והיא מגלה שמתחת למראהו המפחיד יש לב טוב ופגיע. החיה, מצידו לומד שיעור בצניעות ואהבה. בעזרתם של חברי הטירה המכושפים, בל והחיה מתקרבים ומתאהבים.
הסיפור מגיע לשיא כאשר גסטון, מחזר אובססיבי של בל, מוביל מתקפה על הטירה. במהלך הקרב, החיה נפצעת אנושות, אך אהבתה האמיתית של בל משחררת אותו מהכישוף ומחזירה אותו לצורתו האנושית כנסיך. הסרט מסתיים בכך שהשניים חיים באושר בטירה, לצד חבריהם ששבו להיות בני אדם.
הסרט זכה להצלחה מסחררת בקופות וגרף 400 מיליון דולר. הוא היה הסרט הראשון של דיסני שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית "הסרט הטוב ביותר", ואף זכה בשני פרסי אוסקר. בהמשך הוא עובד למחזה בברודווי וב-2017 יצא עיבוד לייב-אקשן של הסרט בכיכובה של אמה ווטסון. כל זה הפך את ההשפעה התרבותית של "היפה והחיה" לרחבה בהרבה משל סרט אנימציה אהוב , והפכה את בל, גיבורתו, לחלק ממותג הנסיכות המוכר לכל ילדה בעולם המערבי.
אבל האם ההשפעה הזו חיובית או שלילית, כשהיא מנרמלת את אותו מתווה עלילה של חטיפה והתאהבות?
שומרי הסף לממלכת האגדות
בביקורת המושמעת על אגדות קלאסיות יש יותר מאשר קורטוב של אמת. חלקים ניכרים מהאגדות עליהן גדלנו מציגים סדרי עדיפויות מעוותים או מציאות, שאיך נאמר בעדינות, אינה חלק מהשגרה של מה שהיינו מגדירים כאורח חיים בריא.
הביקורת הנמתחת על אגדות וספרי רומנטיקה היא ביקורת דומה שנטועה בהשקפת העולם הסוברת שהמילים והשיח שאנו מוקפים בו משפיעים עלינו ומעצבים אותנו. הם יוצרים בנו את הסרגל הפנימי של מה ש"מצופה" או "ראוי" ומגדירים את הציפיות שלנו מהעולם בכלל וממערכות יחסים רומנטיות בפרט. על כן העובדה שאנחנו מלעיטים ילדים וילדות רכים בסיפורים שמתארים בליעה של ילדות קטנות הלובשות בגדים אדומים על ידי זאבים או הרעלה של בנות על ידי אמהותיהן החורגות היא אכן תמוהה למדי.
קל וחומר כאשר אנו עוסקים בסיפורים שמעצבים את הציפיות של ילדות ונערות ממערכות היחסים העתידיות שלהן. ספרי רומנטיקה רבים יוצרים ציפיות לא ריאליות ומופרכות ממערכת יחסים בה יש שני בני אדם לא מושלמים מיסודם.
ולמרות כל האמור אנו עדיין בוחרים לספר לילדותינו וילדינו את "כיפה אדומה", "רפונזל", ו"סינדרלה" למרות שאף אחת מאיתנו לא נישאה לגבר הראשון שמצא לה זוג נעליים במידה שלה. האמנם אנו עושים זאת רק בגלל ההרגל? האם אין סיפורים אחרים שהיינו יכולים לספר לילדים שלנו? או שבתת המודע שלנו גם אנו מבינים שהסיפור הזה הוא לא באמת רק על נעליים?
סוד כוחן של מעשיות
ברונו בטלהיים היה פסיכואנליטיקאי יהודי-אמריקאי ניצול שואה שהושפע מזיגמונד פרויד. הוא התעמק בחוויות ילדות וגם חקר את חוויות הילדות במחנות ריכוז. חלק מעבודותיו ומחקריו על ילדים בספקטרום האוטיסטי נחשבים מעוררי מחלוקות כיום. לצד זאת, אחד מענפיו המסתעפים של תחומי המחקר שלו היה על חשיבותן של אגדות, והוא כתב בהרחבה בספרו, על השימוש באגדות ככלי טיפולי:
"מאחר שאגדות מתבטאות בשפת הסמלים, יכול הילד להתעלם מן הדברים, שלהם אין הוא מוכן עדיין, ולהגיב רק על המסופר על־פני־השטח. אולם ניתן לו גם להסיר את השכבות בזו אחר זו ולחשוף מעט מן המשמעות, המסתתרת מאחורי הסמל, כאשר הוא מוכן ומסוגל בהדרגה להשתלט על משמעות זו ולהפיק ממנה תועלת".
(מתוך "קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד" מאת ברונו בטלהיים)
דווקא משום שהם נמצאים בעמדת נחיתות מול מבוגרים, ילדים מנסים לייצר פרשנות בעלת משמעות אל מול עולם המבוגרים. עבורם אגדות אינן רק סיפורים, אלא כלים שעוזרים להם לפרש את רגשותיהם ולהבין את עצמם יותר טוב. על כן אגדות הם כלי באמצעותו ילדים מנתחים ומעבדים תהליכים פנימיים וחיצוניים.
אגדות באופן כללי אינן עוסקות ישירות במה שהן מבקשות לדבר עליו, הן "משחק במסכה" המאפשר לדבר על מתחים, כאבים, או תסכול שעוברים התמרה לדמויות או יצורים מופלאים, המקפלים בתוכם הרבה יותר מאשר הנראה לעין.
כך לדוגמה אלימות המופיעה באגדות, כמו בעונש המוטל על אמה ואחיותיה החורגות של סינדרלה (לרקוד בנעליים מברזל מלובן) אינה מחנכת לאלימות אלא מבקשת לענות על תחושת העוול והצדק של ילדים. האם גם אתם שמעתם ילד צועק בחמת הזעם "זה לא הוגן?!" ילדים רבים חשים את הצורך בצדק מובהק וחד משמעי, פחות מכך אינו מספק אותם רגשית. כאשר אין גמול שלילי משמעותי לרעים הם תופסים זאת כדבר לא הוגן ומקומם. דווקא הרצון לגונן על הילד מזוועות והשמטת החלקים האכזריים המתארים את הענישה כלפי הדמויות הרעות, מעקר חלק ניכר מהמענה הרגשי שהמעשיה מעניקה לילד.
ממלכת הגברים וממלכת הנשים
אם נרצה להבין טוב יותר את אגדות הנסיכות הקלאסיות לפני שהן עברו "דיסניזציה" עלינו לשאול את עצמנו מי נהגו לספר את הסיפורים הללו ולמי?
כפי שעולה מתיאורי עבודתם של האחים גרים, עיקר מעשיות העמים שאספו סופרו לילדים ולילדות על ידי נשים מבוגרות. אנו חיים בעידן בו נישואים מאהבה הם המובן מאליו. אך לא כך היה בימי קדם. למעשה אם נצלול לחוויה של רוב הנשים לאורך ההיסטוריה, נישואיהן הוסדרו כחוזה מעל ראשיהן בין אביהן לבעל המיועד או אפילו אביו של הבעל המיועד. לעיתים הנישואים הללו נערכו בגילאים צעירים מכדי להבין בכלל מה הם נישואים ומה ההשלכות שלהם.
מבחינתן של נשים רבות שחיו בתקופה בו נרקמו המעשיות והאגדות הקלאסיות, יום נישואיהן החל בהופעה של גבר זר שלפעמים אפילו לא פגשו בעבר. אותו גבר לקח אותן איתו כחלק מחוזה שנחתם בין גברים, הרחק מכל מה שהכירו, אל בית זר שם ציפה ממנה לטפל בבית הזה ולטפח אותו. מטבע הדברים הגיוני שבאותה תקופה מגורים עם בן המין השני היו מקור למתחים וכעסים, אולם לרוב, אפילו אם לא צמחה אהבה סוערת בין בני הזוג, סביר להניח שעבור רבים מהם נוצרה שיגרה שיש בה כבוד הדדי מסויים.
עבור הנשים הללו למעשיות היה כוח מנחם גדול מאוד. הם העניקו מענה לחרדותיהן ועידוד על כך שלמרות שחווית הנישואין עשויה להראות כאיום גדול – יש בה הבטחה לצמיחה הדדית ולהיווצרות מערכת יחסים חיובית.
אפשר אולי לראות שריד להלך המחשבה הזה אפילו בחתונה היהודית המסורתית, בה מגיע החתן המלווה בחבריו ומשפחתו אל כיסא הכלה כדי לכסות את פניה והיא נפרדת ממשפחתה. זהו רגע שנחשב עצוב ומרגש בחתונה, משום שהוא מתאר המפגש בין עולם הגברים ועולם הנשים, עולם שהיה נפרד בעבר עבור החתן והכלה, וכל מפגש בינם היה מלווה במתח.
לא לכל האגדות יש סוף טוב
לצד האגדות כמו "היפה והחיה" שמבקשות לתאר את היווצרותה של מערכת יחסים מטיבה מתוך מצב מפחיד ולא אידאלי, ראוי לשאול ומה לגבי הזוגות שסופם לא דומה לסיפור אגדה? האמנם ראוי להמשיך ולספר את אגדות הללו ולא להתריע מפני מערכות יחסים הרעילות והמסוכנות שהן מפארות?
למרבה המזל לעולם האגדות יש לא מעט עלילות שמסוגלות להיות כלי הרתעתי או חינוך לזיהוי "דגלים אדומים". לדוגמה האגדה על כחול הזקן:
נסיכה צעירה נישאת למלך בעל זקן כחול. הוא יוצא למסע ומעניק לה מפתח הפותח את כל הדלתות בבית, אך מזהיר אותה לא להשתמש במפתח הזעיר ביותר. כמובן שברגע שהוא יוצא את שערי טירתו היא ממהרת למרתף שנפתח באמצעות המפתח הזעיר ביותר, שם היא מוצאת את גופותיהן של נשותיו הקודמות. היא מנסה להסתיר את הראיות למעשיה, אבל המפתח הקטן מכוסה בדם המסגיר אותה. כאשר שב בעלה אל ביתה הוא מאיים לרצוח אותה, והיא מבקשת כבקשה אחרונה לעלות לצריח הטירה. מהחלון היא קוראת לאחיה, שמצילים אותה.
האגדה הזאת מציבה במרכז את הגילוי על הטבע האלים של הבעל כמעשה של סקרנות בריאה המצילה את גיבורת המעשיה בזמן אמת, וכן מציעה פתרון למצוקה: לעלות לצריח העליון ולצעוק לעזרה. ואולי למרות האלמנטים האפלים שלה היה ראוי לספר גם אותה יותר.
אגדה משלך
הטענה שאגדות או ספרות רומנטית הן אינן חינוכיות מיסודן, או בלתי הולמות ונוטעות ציפיות מוגזמות מלכתחילה, היא טענה שמתעלמת מתפקידן המורכב של אגדות ומעשיות. הן אינן מבקשות רק לשכנע נערות להתחתן עם הגבר הראשון שמעניק להן נשיקה ראשונה, אלא גם מנכיחות את האופציה שגם אם מערכות יחסים עשויות להיות קשות בהתחלה הן נושאות בחובן סיכוי לעתיד טוב יותר.
ויש מי שיטענו שצרכי הדור השתנו. פעם אגדות היו כלי תרפויטי להתמודדות עם "נישואי שידוך", כיום מעטות הנשים המודרניות שנישאות בכפייה, לכן האגדות הללו איבדו את הרלוונטיות שלהן לחיינו.
זוהי טענה שיש בה ממש, ואם זה המצב, הרי שנדרשות לנו אגדות חדשות.
בניגוד לטרנד ההוליוודי שלוקח אגדות קלאסיות ומכניס אליהן ערכים אנכרוניסטים שמשנים את מהותן, ויוצרים צרימה ספרותית בין הכלי והתוכן – עלינו להתחיל לחשוב איך אנחנו כותבות את אגדות העתיד. לא צריך לוותר על האווירה הקסומה, השמלות והארמונות, רק להוסיף להם כתיבה המגיבה לצורה בה אנו תופסים זוגיות בריאה ואת האתגרים שלה. האתגר הוא לכתוב אגדות שמגיבות למה שמעסיק את הילדה והנערה שעומדת לצידנו בתחנת האוטובוס, או הילד והנער שאנחנו פוגשים ברחוב, ומבטיחות להם שיש בהם את הכוחות והיכולת להתמודד עם נפתולי החיים המונחים לפתחם, ושגם להם יש סיכוי לסוף טוב בפורמט המנצח: "הם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה".
