שני פסוקים. ארבע עשרה מילים. אחד משירי ההלל הגדולים שידעה העיר ירושלים לא מהלל את יופיה עוצר הנשימה של עיר הנצח או אפילו את קדושתה, אלא מפאר ומשבח את אלהי ישראל המגן עליה מכל צרה. הוא שחיזק בריחי שעריה – השלים בניינה וחיזק ביצוריה, הוא שהרבה והפרה את הבנים היושבים בתוכה. שיר ההלל כולל את פסוקים יב' ו-יג' במזמור קמז בתהילים.
מאתר הפיוט והתפילה אנו לומדים שמזמור קמז הוא אחד המזמורים הכלולים בחטיבת מזמורי ההילולים החותמת את ספר תהילים. קריאות ההלל של המשורר בפרקים אלו נעים בין השתאות נוכח מפעליו של האל בטבע (דאגה לבעלי החיים, שליטה בגרמי השמים ובמשקעים) לבין דאגתו העמוקה לירושלים ולעמו היושב בה.
שתי השורות שנקרעו מהמזמור הפכו לשיר העומד בפני עצמו בזכות הלחן של אביהו מדינה. קשה לבחור ביצוע אהוב של "שבחי ירושלים". הוא בוצע בידי כמה מגדולי הזמרים והזמרות בארץ (ובהם זוהר ארגוב, חיים משה ושימי תבורי), והגיע עד הטברנות ביוון.
בשיחה שקיימנו סיפר לנו הזמר, הפזמונאי והמלחין אביהו מדינה על נסיבות הלחנת השיר:
"בשנת 1976 מתקשר אליי חזן ירושלמי ומספר לי שעומד להיערך בירושלים פסטיבל פייטנות. הוא ביקש שאכתוב שיר לפסטיבל. 'אני לא כותב פיוטים', הסברתי לחזן. 'המנגינות שלך הם פיוטים, אתה אפילו לא יודע את זה', ענה בתגובה, והציע שהטקסט יהיה מן המקורות. סיכמנו שיחזור אליי בעוד שבועיים לקבל את השיר המולחן.
בגלל שידעתי שהאירוע מתקיים בירושלים, ואני מכיר את ספר תהילים, נזכרתי בשתי שורות ממזמור קמ"ז בתהילים. הלחנתי את שתי השורות וחיכיתי לשיחה.
שבועיים, חודשיים, ואפילו שנתיים עברו ושום שיחה לא התקבלה. בינתיים שכחתי מהשיר. ב-1985 הפקתי אלבום ללהקת צלילי הכרם. במהלך העבודה על האלבום גילינו שחסר שיר אחרון. דקלון הגיע אליי הביתה ושאל 'אולי בכל זאת יש לך משהו מוכן?'. הוא הצביע על סלסלה עמוסה בקלטות. 'אלו רק סקיצות', סיפרתי לו אבל הוא התעקש. סיכמנו שאני הולך לנוח ואם הוא יימצא משהו בין הקלטות, שיעיר אותי. ובאמת, אחרי שעה וחצי מעיר אותי דקלון. מנפנף בקלטת בצבע שחור. הוא מנגן ואני שומע: 'שבחי ירושלים'".
אביהו מדינה
"סיפרתי לו שזה לא שיר, זה פיוט. עד שהשמיע את הקלטת, לא זכרתי שהלחנתי את המילים ושההקלטה נמצאת אצלי. דקלון רצה את השיר וככה נכנסו לאולפן והקלטנו. זה היה השיר החותם של האלבום".
איך מסביר אביהו מדינה את הגרסאות הרבות שלהן זכה השיר? איך התפרסם ונעשה נחשק לביצוע? מדינה עונה שאת הדחיפה הגדולה ביותר לשיר נתנה הזמרת היוונית גליקריה, שבשנות התשעים עשתה ביצוע נהדר שפירסם את השיר בארץ וגם ביוון.
גליקריה מבצעת את "שבחי ירושלים" במועדון חארמה ביוון
אמהות ואבות ודאי שרו שירים לילדיהם משחר ההיסטוריה, אבל חד גדיא הוא אולי השיר הראשון שהודפס במיוחד למען הילדים - הרי עליהם להישאר ערים לאורכו של ליל הסדר
מתוך הגדה של פסח, אמסטרדם, 1796. שייך לאוסף ברגינסקי, שוייץ
ככלל, ההגדה של פסח היא טקסט די סתום בעבור רוב קוראיו החילונים המודרנים, שאינם בקיאים ברזי הסגנון המדרשי של חכמינו זכרם לברכה. קל וחומר שחתימת הטקסט שמלווה את אחד החגים המרכזיים בלוח השנה היהודי בפיוט לא ברור על גדי – היא החלטה מעוררת תהיות. ייתכן שהתשובה להימצאותו שם טמונה ברווחתם של אלו שאחראים גם על פתיחת סדר פסח והקשיית הקושיות – הילדים.
פרט מתוך הגדה של פסח, העתיק נתן בן שמשון ממזריץ', שנת 1730. מתוך אוסף ברגינסקי לכתבי יד עבריים, ציריך, שוויץ
מטרת ההגדה היא לקיים את המצווה החשובה "והגדת לבנך" (ונוסיף: גם לבתך) את סיפור יציאת מצרים. לכן, הבנים והבנות הצעירים עומדים במרכז מעייניהם של מתקני סדר הפסח. הם אלה ששואלים מה הם המנהגים המוזרים של הערב הזה, שאותם מחלקים לקטגוריות בעזרת ארבעה בנים, והם אלה שיוצאים לחפש את האפיקומן ופוקחים עין לקראת בואו של אליהו הנביא. ההגדה מלאה בעזרים שמטרתם לשמור על עירנותם של משתתפי הסדר הצעירים, וכזה הוא ככל הנראה גם השיר בסוף ההגדה, שבו מככבות חיות ודמויות פלאיות.
חד גדיא עם תרגום ליידיש. מתוך הגדה של פסח, העתיק נתן בן שמשון ממזריץ', שנת 1730. שייך לאוסף ברגינסקי לכתבי יד עבריים, ציריך, שוויץ
זוהי הסיבה שחלק מהחוקרים מכתירים את חד גדיא בכתר שיר הילדים המוכר הראשון – או לכל הפחות אחד הראשונים שבהם. אין לנו מידע על שירים ששרו הורים לילדיהם בחלוף עשרות אלפי שנים של היסטוריה אנושית ולא הועלו על הכתב – ודאי היו רבים כאלה. אך במקרה של חד גדיא אנו נתקלים, ככל הנראה לראשונה, בשיר שנכתב והודפס במיוחד למען הילדים ולטובת חינוכם – שיר ילדים.
חד גדיא עם תרגום ליידיש. מתוך הגדה של פסח משנת 1738. שייך לספריית רונזטליאנה, אמסטרדם, הולנד
אומנם אתם מכירים את השיר בעל פה, ווודאי כבר מזמזמים אותו, ועם זאת, בואו נסקור את מאפייני השיר המוזר הזה. השיר הוא שיר צביר – כזה שבו בכל בית מצטרף רכיב חדש. אתם ודאי מכירים שירים מהסוג הזה; כזה הוא למשל הסיפור "אליעזר והגזר" מאת לוין קיפניס, השיר "לדוד משה הייתה חווה", וגם "אחיו" של חד גדיא הקודם לו בהגדה, "אחד מי יודע". המבנה הזה פופולרי במיוחד ביצירות לילדים, שנהנים מהחזרתיות ומהפזמון המוכר. מה עוד אפשר ללמוד מעיון קל בשיר? אומנם שפתו נראית כמו ארמית, אך נדמה שהשפה הזו לא הייתה שגורה בפיו של המחבר או המחברת. השיר רצוף שגיאות דקדוקיות ומשובצות בו מילים עבריות, כך שניתן לשער שארמית כבר לא הייתה שפה מדוברת באותם הימים.
זהו אולי גם רמז הנוגע למועד כתיבת השיר. הופעתו של השיר בהגדה של פסח מתוארכת למאה ה-15 או ה-16, וייתכן שגרסאות מוקדמות שלו נכתבו כבר במאה ה-14. בדפוס הוא הופיע לראשונה בהגדת פראג שהודפסה במאה ה-16. בכתב יד אותר נוסח קודם של הפיוט, שנוסף בדיעבד לסידור מקהילת פרובנס שבצרפת. הוא נבדל בחלקים מסוימים מהנוסח שאנו שרים היום (בחלק מהנוסחים האחרים שנמצאו באזור צרפת מופיע בשיר גם עכבר, למשל), וגם כתוב בארמית ללא דופי. על פי ההערכות, יהודים שנמלטו מצרפת לאחר גירוש צרפת הגדול (בשנת 1306), הביאו עימם את הפיוט לקהילות אשכנז, ואיתם הוא עשה את דרכו אל ההגדה. רק לאחר מכן הגיע השיר גם להגדות של קהילות ספרד והמזרח.
הפיוטים "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" בתוספת בכתב יד מתוך הגדת פראג 1527
אך מהו מקורו של הפיוט? האם המוטיבים הקיימים בו הם המצאה יהודית? כיאה לשיר עממי עתיק, אין לנו תשובה חותכת לשאלה הזו. מוטיבים דומים נמצאים בשורה ארוכה של שירים מרחבי העולם. במאמרועל "חד–גדיא" מזכיר אוריאל אופק את קיומם של מוטיבים כאלו בסיפורים מיפן, דרך יוון ועד דרום אמריקה. בלשונות אירופה ניתן למצוא כמה מעשיות דומות ברוסית, בצרפתית וגם כמה גרסאות בשפה הגרמנית המשתמשות בנוסחת ה"חד-גדיא". בעוד אחד הנוסחים הגרמניים המוקדמים נראה כמו תרגום מדויק של הפיוט הארמי, באוסף אגדות האחים גרים מופיע שיר בשם "האגסלארוצהליפול". בשיר זה, שולח בעל האדמות ילד איכרים בשם יוקל לנער אגס מן העץ. יוקל מסרב, ואחריו נשלח כלב שמתבקש לנשוך אותו – ומסרב. אחריו נשלחים המקל, המים, השור, והשוחט, וכולם מסרבים לבצע את משימתם, עד שמגיע התליין המאיים שגורם לשרשרת להתחיל לפעול. המעוניינים יוכלו לקרוא עוד על השיר המסקרן הזה כאן.
באנגלית אפשר למצוא את היצירה "The House That Jack Built". בשיר הזה השרשרת מתחילה בשעורה שנמצאת בביתו של ג'ק. הדמויות בשיר שונות באופן קיצוני יותר, והשרשרת נמשכת עם עכבר, חתול, כלב, פרה עם קרניים, עלמה בודדה, גבר לבוש קרעים, כומר מגולח, תרנגול וחוואי. לא כולם אוכלים אחד את השני, אבל כבר היו חוקרים שעמדו על הקשר בין השירים וטענו שמקורו של השיר על ג'ק בגדי היהודי. כאמור, אין דרך לקבוע בוודאות "מי התחיל". אוריאל אופק משער באותו מאמר שהוזכר לעיל כי "לא תהיה אולי משום הפרזה רבה בקביעה, כי אין כמעט אומה ולשון, שלא ימצאו בהן אגדה, פזמון, חרוז ומעשיה בעלי צורה ו/או תוכן 'חד־גדיאתיים'".
ברבות השנים לא הסתפקו המלומדים היהודים בקיומה של מעשיה חביבה בהגדה של פסח, סיפור שכל מטרתו לשעשע את הילדים, ועל הטקסט הועמסו תילי תילים של פרשנויות. לשרשרת שיכולה להיקרא כשעשוע חביב ותו לא, ניתן לתת משמעות תיאולוגית על מקומו ותפקידו של הקדוש ברוך הוא בעולם. פרשנות אחת, למשל, מציעה שהגדי הוא סמל לעם היהודי, והדמויות האחרות הן העמים שהתנכלו לו: אשור, בבל, פרס, יוון, רומא, המוסלמים, הצלבנים והתורכים. לבסוף יבוא הקדוש ברוך הוא ויגאל את ישראל.
מתוך הגדה של פסח מאמסטרדם, העתיק חיים בן מרדכי בינגר, 1796. שייך לאוסף ברגינסקי לכתבי יד עבריים, ציריך, שוייץ
הררי מילים נכתבו על השיר המסקרן הזה, שתחילתו בגדי אחד וסופו בהגדה של פסח. הפיוט המסתורי תפס את תשומת ליבם של חוקרי פיוטים ופולקלור לאורך השנים, והם ניסו למצוא את מקורו של הפיוט ואת הקשר בינו לבין שירי עם דומים בלשונות שונות. אולי הפעם, סביב שולחן הפסח, תוכלו גם אתם לספר דבר מה על השיר שהוא – אולי – שיר הילדים הראשון.
תוספת קטנה לסיום
לא שכחנו שלפני חד גדיא מופיע שיר שדומה במבנהו, וגם הוא ודאי מיועד להנאתם של ילדים, ובוודאי לחינוכם. סיפורו של "אחד מי יודע" דורש כתבה נפרדת, אך נספר כאן שגם הוא הופיע לראשונה בדפוס באותה הגדת פראג מן המאה ה-16, וגם עליו סופר שהיה מוכר באירופה אולי כבר מהמאה ה-15. גם ל"אחד מי יודע" יש מקבילות בלשונות אירופה, אך בשונה מ"חד־גדיא", הוא הגיע לקהילות ספרד ופורטוגל ואפילו לקהילת קוצ'ין שבהודו. מכאן ששאלת מקורו סבוכה אף יותר – ועל כך נספר בעתיד.
מנחם צבי פוקס, "לתולדות השירים 'אחד מי יודע' ו'חד גדיא' בישראל ובעמים", מתוך "אסופות – ספר שנה למדעי היהדות", ספר שני עמ' רא'-רכ"ו, בית ההוצאה של יד הרב נסים, ירושלים תשמ"ח
מגפת הדֶבֶר המתועדת הראשונה בהיסטוריה של המזרח התיכון נקראה "מגפת יוסטיניאנוס" על שם קיסר ביזאנטיון. היא הגיעה ממצרים לארץ ישראל בשנת 542-541 לספירה. תוצאותיה תוארו בהרחבה בידי היסטוריון החצר של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. כרבע מאוכלוסיית האימפריה נספתה.
כאלף שנה לאחר מכן, ויושבי הארץ עדיין מתמודדים עם התפרצויות תכופות. התפרצויות דבר מקומיות פשטו במזרח התיכון לאורך המאה השש-עשרה. החוכמה המקובלת בירושלים קבעה שגל חדש מכה בעיר בכל שש או שבע שנים. בחיבוריהם של כמה מקובלי צפת אנו מוצאים שמקובלי העיר הקדושה נלחמו במגפה, בין השאר, באמצעות קמעות.
את הקמע המצורף ("קמע זו למגפה מהאר"י הקדוש") מצאנו בספר "שער היחודים" של תלמידו רבי חיים ויטאל. מדובר למעשה בשני קמעות מחוברים – קמע עליון וקמע תחתון. אומנם הקמע לקוח מהדפסה מאוחרת של הספר, הכוללת תוספות ופירושים רבים על חיבורי ויטאל והאר"י, אבל גם בהדפסות מוקדמות של היצירה מופיע הקמע – או גרסאות אחרות שלו. היצירה שלפנינו הודפסה בעיר לעמבערג, כיום לבוב, במערב אוקראינה. שנת ההדפסה היא 1855. בשנת 1572 נספה ההאר"י בהתפרצות המגפה, כשהוא בן 38 בלבד.
בקמע העליון: המשפט אנקתם פסתם פספסים דיונסים הנחשב שם כ"ב אותיות שבו כל אות מוחלפת באות אחרת מברכת הכהנים
כתב יד נוסף השמור באוסף משפחת ביל גרוס נקרא בשם הגנרי – "תפלות נגד המגפה". כתב היד שלפנינו נפתח במילים "שויתי יהוה לנגדי תמיד", ומיד לאחר מכן מזמור צא בתהלים, שבו שר הדובר על ההגנה שחש תחת כנפי האל, ומציין את הצרות שיחסכו ממנו ובהן "דֶּבֶר הַוּוֹת" – ביטוי המפורש כמגפות ומחלות קשות. בהמשך מסופר סיפור עצירת המגפה בידי אהרן הכהן והקטורת שהקטיר, נוסף על מה שנקרא כמו מתכון.
בניגוד למקובלי צפת שהשתמשו בשמותיו הנסתרים של האל כדי להושיע את עצמם, בחרו מחברי כתב היד לשלב טקסטים קאנוניים המספרים על ניצחון אלוהים על מגפות שונות שפשו בעם ישראל. היות שהכתיבה היא כתיבה איטלקית מרובעת, ושם הצעיר שעבורו הוקדש כתב היד נשמר בסוף היצירה – "לזכות הבחור נעים יוסף צמח גבריאל דונאטי יצ"ו" נכתב שם – אפשר שכתב היד חובר באיטליה, סביב המאה ה-18 או ה-19.
לזכות הבחור נעים יוסף צמח גבריאל דונאטי יצ"ו
רק בפשקווילים מאוחרים תשתנה ותתרחב משמעות המילה 'מגפה', עד שתסמן עבור תולי המודעות כל חולי שפשה בארץ ישראל – ביולוגי, תיאולוגי או מוסרי. בתמוז תשמ"א/ 1980, נדפס ונתלה פשקוויל המזהיר ממגפת הארכיאולוגיה בארץ הקודש ה"מתפשטת והולכת לדאבונינו יותר ויותר, מזמן לזמן מתגלים אזורים חדשים, אשר מגפת הארכיאולוגיה אחזה בהם, בדרום ובצפון ובמרכז".
מגפת הארכיאולוגיה, פשקוויל משנת תשמ"א/ 1980
על מגפה אחרת, שמלווה אותנו עוד מימי היישוב העברי בארץ, אנו קוראים בפשקוויל ישן יותר: "פרצה בתוכנו מגפה של מכירת והאכלת נבילות וטרפות".
להוקיע את אוכלי הנבלות, פשקוויל מתקופת היישוב
כתב-היד האחרון שנציג נוצר גם הוא באיטליה. הוא שמור כיום בספרייה הבריטית שבלונדון.
השינוי העיקרי בכתב היד האחרון נוגע למגפה שעימה התמודדו עתה יהודי איטליה – את הדבר (המוזכר בשמו) החליפה ה"קולירה מורביץ שנתפשטה בקצת מדינות" ובתקווה ש"לא תאונה אלינו רעה לא יקרב באלהנו". כתב יד זה, כמו רבים אחרים מסוגו, מקשר בין שמירת חוקי השם שניתנו למשה בסיני לבין בריאות היחיד והקהילה בימינו (המאה ה-19). ההבטחה נכתבה בפשטות: "כי אני אדוני רופאך, ועוד כתיב וזרחה לכם ירא שמי שמש צדקה ומרפא בכפניה".
מעטות הדמויות השנואות בעם ישראל כדמות המן הרשע. אם באמת 'בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו' – אז במקרה של המן, מדובר בדמות יחידה שמייצגת במעשיה את הספק נבואה, ספק אמת היסטורית על-זמנית הזו. המן הרשע, אחר המן ועוד שלל כינויים פחות מחמיאים נקשרו בשמו – קישור שנעשה כבר במגילת אסתר. באותה יצירה נקשר שמו של המן עם הגדולים שבאויבי ישראל – עם זרע עמלק, שאת זכרם מצווים ישראל למחות כבר בספר דברים כה יט. במגילה זוכה המן לייחוס משפחתי ומעתה נודע כהמן האגגי, ובכך מקושר לצאצאי אגג מלך עמלק, שלגביהם מצוות "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" – מצווה שאימצו רבנים במהלך הדורות בשמחה רבה. בעקבות הרבנים אימצו את המנהג חוגגי פורים כולם.
איך מוחים את שם האיש שחוזר פעם אחר פעם במגילה שאנו קוראים במהלך החג?
במפנה המאה ה-13 עלו התינוקות בצרפת על רעיון גאוני – בתיאור "תינוקות", אגב, הכוונה לילדים ולנערים צעירים. מה היה רעיונם? הרב אברהם בן נתן מציין שנהגו התינוקות "לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם "המן". ומקישין זו על זו כשהקורא מזכיר המן ופשעו, ושם רשעים ירקב ושלום". הרעיון תפס במהרה, וגלגולים שונים לו, הכוללים שבירת קדירות חרס, או רקיעה על שולחנות בית הכנסת – עם הידיים או עם קרשי עץ שהוכנו מראש, נפוצים ברחבי יהדות אירופה.
שלוש מאות שנה מאוחר יותר ובאשכנז – היא אזור גרמניה – התפתחה גרסה חדשה למנהג התינוקות: "נהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם 'המן' עליהם ולהכותם זה על זה כדי שימחה שמו, על דרך 'מחה תמחה את זכר עמלק', ו'שם רשעים ירקב'". (כך לפי עדות הרב משה איסרליש בן המאה ה-16).
בכל האזכורים נראה שמטרת אזכור שם המן היא מחיקת שמו – הן מחיקה מעשית, כפי שקורה לכיתוב בחלוקי הנחל בעת הכאתם; והן מחיקה קולית, הרעש שמייצרות ההקשות מטביעות את שם המן כך שלא ניתן לשמוע אותו. הרב איסרליש מוסיף כי על ידי ההקשות, "ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקוראים המגילה בבית הכנסת".
מתי אם כן אנחנו פוגשים את הרעשן?
נראה שרק במאה ה-19 מתחיל לצוץ הצעצוע הייחודי הזה בין היהודים: "כדי שישמעו עמים ירגזון בכל דור ודור שלא יקומו על ישראל, כותבין שם המן על הפטיש ומכין." (מתוך ספר מועד לכל חי, לר' חיים פאלאג'י, מגדולי חכמי איזמיר במאה ה-19).
קריאת מגילה בתל אביב, 1985. אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
לפני הרעשן, היו כאן הנפצים. במאה ה-17 בגרמניה, מרגע שנעשה אבק השריפה למצרך שווה לכל נפש, התחילו נערים לצרף לכלי ההרעשה גם גרסה מוקדמת לנפצים: "ליל פורים, בעת קריאת המגילה, ומלמחרתו ידליקו אבוקות קלועות ספוגות אבק שריפה. הנר הדולק משמיע קולות נפץ". הנפצים המוקדמים האלה – בדרך כלל עצם קשיח מחומר זמין וקל להשגה, שלתוכו הוכנסו גופרית או אבק שריפה, נפוצו לפולין, ליטא, רוסיה ורומניה, ומשם עשו דרכם לקהילות יהודיות נוספות. לעיתים מולא מפתח חלול באבק שריפה, מנהג שהתגלגל עד לתל-אביב של שנות השלושים, ומשם לכל רחבי הארץ.
במאה ה-18 נוספות לעדויות הכתובות על מנהג ההרעשה גם עדויות חומריות, ורעשנים – תחילה מאשכנז, ואח"כ מקהילות המזרח, נשמרים עד ימינו. האתנוגרף יום-טוב לוינסקי מציין ש"הורתו של הרעשן היא כנראה ביוון" – כשכוונתו ליוון העתיקה. הרומאים השתמשו בו לצרכים מאגיים, ומהם הועברו לקהילות נוצריות בימי הביניים.
"וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו", מגילת אסתר בכתב-יד, המאה ה-18, אמסטרדם, הספרייה הלאומית
אל היהדות לא הגיע הרעשן ישירות דרך חג הפורים, אלא בזכות האמונה העממית (הנוצרית במקורה) שבכוחו של הרעש לגרש מזיקים – כנראה שדים ורוחות רעות. רעשנים הופעלו בזמן חתונה, בעת סערה, וכדי לקדם את פני האביב. בשבוע שלפני פסחא השתמשו הנוצרים ברעשנים כדי לקרוא למאמינים לתפילה, עקב האיסור להפעיל את פעמוני הכנסייה. בליל פסחא נהגו נערים נוצרים להשתמש ברעשנים כדי "להכות" ביהודה איש קריות, ומשם – יש להניח – זלג המנהג אל יהדות אשכנז.
עדויות ראשונות לשימוש ברעשנים בפורים הן מן המאה התשע-עשרה בקהילות יהודיות במערב אירופה ובמרכזה, ובארצות הברית, בעיקר מניו יורק. בעבודת הדוקטורט של מימי רויטר, שבה נעזרנו רבות בחיבור הכתבה, כותבת רויטר ש"אמנם קיימים שני רעשנים לפורים המתוארכים למאה השמונה-עשרה, אך סביר להניח שהם מאוחרים יותר".
יום-טוב לוינסקי, ספר המועדים – פורים, ל"ג בעומר, ט"ו באב, הוצאת אגודת עונג שבת אהל, 1950
לשמות רבים זכה הרעשן היהודי, בפולין קראו לו בריעגר או גזשעכאטא, בוילנה שרייער, בסלובקיה קאלאקאטקא, ברוסיה גרמושקע, בהונגרית קרפלה. על החידוש העברי "רעשן" – כמו החידוש "סביבון" (שלו אגב סיפור דומה לסיפורנו זה) אחראי הילד העברי הראשון, איתמר בן-אב"י.
תודה לשירת-מרים שמיר, היא מימי רויטר, על עזרתה בחיבור הכתבה.
