הדלקת נרות חנוכה במחנה המעבר המשטרתי ליהודים וסטרבורק בהולנד, 1943. צילום: יד ושם
בזמן השואה חגגו היהודים את חג החנוכה בגטאות ואפילו במחנות בסתר. הקלטות נדירות מאוסף הספרייה מגלות את שירי החנוכה שנתנו תקווה לילדים בזמן המלחמה.
קיץ 1948. בן סטונהיל, יהודי אוהב יידיש ותרבות יהודית, סוחב ציוד הקלטה מקצועי וכבד ברכבת התחתית של ניו יורק. הגיעה אליו ידיעה שפליטים יהודים הובאו להשתכן במלון מרסי באפר ווסט סייד, והוא עושה את דרכו לשם. כשהוא מגיע למלון הוא מגלה לובי שנראה כמו תחנת רכבת אירופית עמוסה אחרי המלחמה: מבוגרים, צעירים וילדים ישבו שם על מזוודות, כולם ניצולי שואה. הוא מקים עמדה בלובי וקורא להם לשיר לו כל שיר שהם זוכרים ששרו לפני המלחמה. סטונהיל מקליט מפיהם יותר מ-40 שעות ויותר מ-1,000 שירים שכמעט אבדו לעולם.
נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, שרו לסטונהיל בעברית, ברוסית ובפולנית, אבל רובם שרו לו בשפת אמם – יידיש. ילדים וילדות הצטופפו סביב מכשיר ההקלטה והתחננו להזדמנות לשיר למיקרופון. הם רצו להקשיב לקולות של עצמם כשסטונהיל השמיע להם אחר כך את ההקלטה. הם היו מלאי התלהבות מפלאי הטכנולוגיה וגם נרגשים לשיר בידיעה שהשירים השמורים איתם מבית אמא ואבא, מבית הספר העברי, מהתנועה, מהגטו, מהמחנה או ממקום המחבוא – ישמרו, בקולות שלהם, לדורות הבאים. בהקלטות אפשר לשמוע לא רק את השירים אלא גם את הניצולים האחרים ברקע – בוכים, צוחקים ואפילו מצטרפים בשירה.
בין הילדים ששרו לסטונהיל היה גם ילד קטן בשם מאיר, ניצול שואה בן 9 שהגיע זה עתה לניו יורק. את השיר הראשון ששר על אדמת ארצות הברית הוא שר לסטונהיל והשיר היה שיר החנוכה "שימו שמן" שחיבר מרדכי בריסמן ושאת מילותיו העבריות כתב לוין קיפניס.
לפני המלחמה חגגו את חג החנוכה בתנועות הנוער ובמשפחה, ובזמן המלחמה חגגו את החג בגטאות ואפילו במחנות בסתר. האמונה והתקווה שתקופת הסבל תיגמר והיהודים יצאו שוב לחופשי קיבלה חיזוקים מההיסטוריה של עם ישראל – וחנוכה הפך אחד הסמלים הבולטים בשואה.
השיר "אנטיוכוס" הוא אחד משירי החנוכה ששרו הילדים לפני וגם בזמן המלחמה. בהקלטה שר אותו ניצול מגטו לודז' בן 18 והוא מספר בשיר על כל הנסים שקרו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. את המילים כתב יצחק קצנלסון. לחן: אברהם צבי דוידוביץ'.
האזנה להקלטות הנדירות של הילדים ניצולי השואה שהקליט בן סטונהיל, מרגשת ומגלה עולם ישן נשכח ודור שלם של אנשים, שכמעט ואבד.
למזלנו, בזכות בן סטונהיל, אנחנו יכולים לשמוע בזמן הזה מעט מהימים ההם.
הכתבה חוברה בעזרתה של ד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל הלאומי בספרייה. אוסף בן סטונהיל שנמצא בארכיון הצליל קוטלג כולו על ידי איימי סימון.
הימים הלבנים הם ימים של חשבון נפש בזמן ובמרחב. ימים של בדידות, אבל גם של יופי שאפשר למצוא לצִידה. ימים שמחים שמזמנים החיים גם למי שחשה שבדידותה מוחלטת, שליבה נשבר מאהבה נכזבת ושבטוחה שלעולם לא תאהב שוב ושתישאר לבדה
באוסף פרטי שקלט לאחרונה מכון גנזים נמצא כתב היד של השיר "יָמִים לְבָנִים" שאותו כתבה לאה גולדברג באפריל 1932. בימים ההם חיה המשוררת בבון שבגרמניה, אך פניה כבר היו מועדות לארץ ישראל. עוד ב-1926, שנה אחרי שנפתחה האוניברסיטה העברית, כתבה גולדברג על "רצון כביר […] ללמוד באוניברסיתה הירושלמית", אך הדרך הובילה אותה קודם למחוזות אחרים.
בשנת 1928 למדה גולדברג שנתיים באוניברסיטה הליטאית (כמו שכתבה בקורות חיים אקדמיים משנת 1956 השמורים בארכיון האוניברסיטה העברית: "המקצועות: שפות שמיות, גרמניסטיקה, היסטוריה"). אחרי זה זכתה במלגה מטעם הקהילה היהודית בעיר ולמדה בברלין ובסמינר האוריינטלי בבון "שפות שמיות, היסטוריה ופדגוגיקה".
תקופת הלימודים של גולדברג בגרמניה בשנות ה-30, היא תקופה מוכרת פחות בחייה. גולדברג חיה חיי סטודנטית צעירה וחופשייה, חיים מלאי שאר רוח. היא פגשה דמויות מרתקות מכל העולם שלמדו ולימדו לצידה, התמסרה ללימודים אך גם סבלה לא מעט מבדידות.
סביבה התרחשו האירועים הדרמטיים של עליית הנאציזם. הנאצים נכנסו גם למוסדות הלימוד שבהם למדה גולדברג, וברשימה ל'על המשמר' משנת 1944 סיפרה על סטודנטים לובשי מדים חומים שיושבים איתה בכיתה.
גולדברג, דוקטורנטית מוכשרת, המשיכה את לימודיה בסמינר האוריינטלי בבון בהדרכת פאול ארנסט קַאהְלֶה, מומחה לשפות שמיות שהיה דמות משמעותית מאוד בחייה (ושהוא ומשפחתו התנגדו לנאצים ושילמו על כך מחיר), וביולי שנת 1933 נבחנה לתואר דוקטור על הנושא "התרגום השומרוני – בדיקת המקורות הקיימים". היא זכתה בתואר הדוקטור בזכות זה שהייתה אזרחית ליטאית, סטודנטים יהודים גרמנים לא יכלו באותם ימים לזכות בתואר דוקטור בגלל חוקי הגזע.
בחזרה לאפריל 1932 וליום השלג שבו נכתב כנראה "ימים לבנים".
הימים הלבנים הם ימים של חשבון נפש בזמן ובמרחב. ימים של בדידות, אבל גם של יופי שאפשר למצוא לצִידה. ימים שמחים שמזמנים החיים גם למי שחשה שבדידותה מוחלטת, שליבה נשבר מאהבה נכזבת ושבטוחה שלעולם לא תאהב שוב ושתישאר לבדה, כמו שכתבה לאה גולדברג ביומניה ובמכתביה באותם ימים לבנים שבהם נכתב השיר:
בון, יום חמישי 28.4.32
מתוך בדידות ושעמום ניגשת אני הפעם לכתיבת יומן. הבדידות, השעמום, אינם מדכאים, ואני מרגישה את עצמי – עליזה ומבודחת משום מה. בלי כל סיבה כנראה. הבדידות אמנם מוחלטת. אין לי כאן איש שאכירנו. כל היום כמעט אין אפשרות להוציא מילה, ואני מתפלאת בעצמי עד כמה זה אינו נוגע בי. אני אפילו לא נוגה. מובן, יש רגעים… אבל רוב היום מצב רוחי מצוין-ודעתי צלולה. ואני שבעת רצון —
הלב התרגל אל עצמו "וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו" הימים שותקים, "יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים!" ולאה גולדברג הצעירה, רק בת 21, כותבת על הרצון ועל הצורך לאהוב. כותבת וחושבת שהאהבה היא המנוף של יצירתה. של שירתה.
[…] אני נמצאת כנראה במצב של "בין אהבה אחת לשניה," אלא שהשני מתמהמה ונדמה לי שאם גם יבוא, בטח לא בבון.
אני רוצה לאהוב – זה מוזר, אך אני סוף סוף הכרתי יפה את האישה שבי, ויודעת – האהבה בשבילי המנוף החשוב ביותר בכל המנגנון היצירתי שלי — אך אני חושבת משום מה שאוהַב שוב (אם אוהַב עוד) אדם שלא ארצה מסיבה זו או אחרת לאהבו, ולא אהיה מאושרת.
גולדברג שאהבה לפרסם שירים סמוך לזמן שבו נכתבו שלחה את "ימים לבנים" אל חבריה ב"פֶּתַח", כתב עת לשירה וספרות עברית מודרניסטית שראה אור בקוֹבנה שבליטא.
כעבור חודשיים התפרסם השיר בכתב העת.
אבל הדרך ארצה ארכה עדיין וב-1933 חזרה גולדברג לליטא ולימדה בבית ספר תיכון עברי ספרות עברית, תנ"ך, והיסטוריה עברית וכללית.
רק בשנת 1935, ב-14 בינואר, כמעט שלוש שנים אחרי שכתבה את "ימים לבנים", עלתה סוף סוף גולדברג ארצה.
חודש אחרי כן, בפברואר 1935, התפרסם בארץ "טבּעוֹת-עשן", ספר הביכורים שלה, ובו שבעים שירים שכתבה בגולה וביניהם גם השיר "ימים לבנים".
הספר החדש היה המתנה שהכינו לכבודה חבריה הסופרים: ספר שירים ראשון משלה בעברית. ספר השירים שכתבה בגולה ושראה אור בארץ. השירים שהם הגשרים בין אתמול ומחר.
רשמים? כל כך קשה לדבר על זה. תל אביב עיר אירופית מאוד. רועשת. נבנית. משהו בינוני בין וֶסטֶן של ברלין [רובע בעל אופי בורגני בעיר] והעיר הישנה של קובנה. לאנשים שאין להם חֶברה רצויה כנראה כלל וכלל לא נעים לחיות פה. אבל אני רוצה להישאר בתל אביב, ועושה הכול למען להישאר פה, מפני שמצאתי אנשים שהם באמת קרובים לי. בייחוד אני אוהבת את שלונסקי. כל האגדות על אי-הסימפטיות שלו — הנן באמת רק אגדות.
היחס אלי של הסופרים הוא יוצא מן הכלל. מפנקים אותי כתינוקת בת יומה. אני בכלל מצאתי פה יותר אנשים שקראו את אשר כתבתי, ומכירים אותי, מאשר יכולתי לשער. […] לי יש רושם, שאני אסתדר לא באופן מזהיר ביותר, אבל בכל זאת אני שבעת רצון.
(מתוך המכתב הראשון ששלחה לאה גולדברג לאחר עלייתה ארצה בינואר 1935 לחברתה הקרובה שנשארה בברלין. המכתב מופיע בספר "האור בשולי הענן" מאת גדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים, 2011).
ימים לבנים קצת אחרת
"ימים לבנים" מוכר ואהוב גם בזכות הלחן היפהפה שחיבר לשיר שלמה יידוב לקראת סוף תקופת "קצת אחרת". במסגרת תוכנית הרדיו "מפגשים מוזיקליים" שעסקה בשירי לאה גולדברג, קיבל כל מלחין כמה משיריה, ויידוב קיבל את הטקסט של "ימים לבנים".
וכך הוא מספר:
"לא הייתי צריך לעשות כלום, המנגינה כבר הייתה בפנים, הייתי צריך רק להוציא את השכבה העליונה… זה היה קצת לפני פסח. בחג עצמו נסעתי להורים בירושלים כשהטקסט איתי. עד שאמא הכינה את השולחן לסדר אני פרשתי לחדר הנעורים שלי ופשוט התחלתי להתמודד עם זה. ככה זה קרם עור וגידים ואחריי שהיסוד היה מונח חידדתי כמה נקודות במלודיה ולקול צעקותיה של אימא שהתעצבנה שאני לא מגיע לארוחה — נולד השיר".
התערוכה המשותפת לאוניברסיטה העברית ולספרייה הלאומית עוקבת אחר שבעה מלומדים שהחלו את דרכם המקצועית בגרמניה והנסיבות הדרמטיות בגרמניה ובאירופה בכלל הביאו אותם לאוניברסיטה העברית בשנותיה הראשונות. באמצעות חומרים מאוספי הספרייה הלאומית ומארכיון האוניברסיטה העברית יוצגו לקהל בפעם הראשונה מסמכים, יומנים, תעודות, מכתבים ותיקים אישיים של שבעה מלומדים שפועלם המקצועי והאקדמי ניכר עד היום: לאה גולדברג שנמנתה עם סגל ההוראה של האוניברסיטה העברית כעשרים שנה, מתחילת שנות החמישים ועד מותה, מרטין בובר, גרשום שלום, אריה לודוויג שטראוס, אליקים גוטהולד וייל, דוד ורנר סנטור וריכרד קבנר.
תודה לאוצרות התערוכה: עדה ורדי ועדי לבני
תודה לד"ר גדעון טיקוצקי על המחקר על לאה גולדברג שעשה עבור התערוכה
תודה למכון גנזים של אגודת הסופרים העברית בארץ ישראל. ארכיון הספרות העברית גנזים נתון בשנים האחרונות בתנופת התחדשות. במסגרת שותפות עם הספרייה הלאומית נסרקים ארכיוניהם של סופרים ומשוררים מרכזיים בתרבות הישראלית ומועלים לרשת לטובת הציבור באתר "רשת ארכיוני ישראל".
כך לימדו את לשונם לומר אוהביו וקוראי שירתו, בעת שהם מדברים בו. לא אורי צבי גרינברג, הרשמי והארוך, המטיל את מוראו, ולא אצ"ג הפונקציונלי שכמו נוצר למאמרים אקדמיים. כך בפשטות. אורי צבי. כמו מכר אהוב שדי להזכיר את שמו הפרטי ומיד כולם מהנהנים בהסכמה שלא מדעת: אורי צבי.
בני המשמרת הצעירה של קוראי השירה בארץ, נולדו בשנותיו האחרונות או שנים ספורות לאחר מותו (1981), וכשעמדו על דעתם ועל טעמם הספרותי, כבר חיכתה לה עבורם מהדורת "כל כתבי", ערוכה וסדורה על מדף שלם, מאירת עיניים, נוחה לשימוש וקלה מדי לעיכול:
הם לא חזו באותיות האדומות הזועקות אימה גדולה-אקספרסיוניסטית, אפילו לא במהדורות פקסימיליה. לא נשאו עיניים אל הגברות העולה מבין גבהות הדפים וקומת השירים, ולא נחתכו מחיתוכי העץ, ומשיריהם הפוצעים של רחובות הנהר.
אנחנו הילדים של מהדורת מירון
בני הדור הצעיר לא חזו מתוך כריכות הספרים באיליות וכח; החכליל לא היה חכליל; ורק הכחול היה כחול חדגוני לאין קץ ובדפוס אחיד.
בשביל רבים מאיתנו, אורי צבי גרינברג הוא תופעה שמחוץ להשגה: הפואטיקה המסורבלת והארכנית שזכתה לכינוי המפוצץ "ריתמוס הרחבות" מנעה אולי את החיבור שלנו – בני דור ה-x ובני דור ה-y המוסחים למסכים – לשירתו. השורות הבלתי נגמרות, ובהלת המילים שרדפה את הטקסטים שלו איימו עלינו – המקצרים, המקמצים והמסמסים.
אחדים הסתייגו מהטון. "אמת אחת ולא שתיים", פסק אצ"ג המקטרג, ואנחנו – בני דור אין-דעה, שאפילו זריחת החמה על ראשינו בגדר ספק – קראנו את המניפסטים הפוליטיים שלו, שמענו מבעד למילים את הזעם הקדוש, ושאלנו בנונשלנט פוסט-מודרני מתחכם: מה עושים עם כל הצדק הזה על הבוקר?
והיו גם אחרים, והם מתי מעט:
קוראי שירה ואוהביה שצלחו את כל העכבות שבדפוס, ואת כל המניעות שבסגנון ובטעם, ומצאו להם גשרים ומסלולים אל ליבה החם והפועם של שירתו של אצ"ג, שהפך עבורם, חרף זמנו המוקדם וזמנם המאוחר, מאצ"ג – לאורי צבי.
אותם קוראים שהתחשמלו ממש מפרקי הנבואה המודרניסטים של שירתו מראשית שנות העשרים, ונמסו מניסוחיו בדבר הגברות העולה, שרעבו עמו בארץ ישראל, תבעו את עלבונו המר על הבגידה שנבגד, ביחד עם שירתו הפוליטית. קוראים שנכספו בכוסף, והמו געגועים לירושלים שבדמיון, כפי שרק אורי צבי חזה אותה עבורם.
אותם קוראים בני הדור הצעיר ביקשו להם למצוא בשירתו של אורי צבי המבוגר שירה אישית, אינטימית ועמוקה, משפחתית ואנושית, כדי למצוא בה הד גם לעצמם, דור שלא ידע תהפוכות לאום.
מהנערה ה'גינג'ית לאם המתה
כבני דורי, גם אני קוראת את שיריו של אורי צבי מאז ימי התיכון ומאז שאלות הבגרות על 'שיר נס השיר' ו'מתכונת מולדתי', ואני מוצאת את עצמי שוב ושוב מגלה בו פנים חדשות. בכל יום שעבר מאז פגישתי הראשונה עם שיריו בגרתי אל שורותיו הארוכות, שהפכו לפתע נהירות וקצרות יותר, ויהיו בעיני כתגי דפוס אחדים – באהבתי אותן.
כשהפכתי לאמא גיליתי את אמו של אורי צבי מכל פינה ופינה בשירתו, והבנתי עד כמה שזורה אמו בשירתו, ועד כמה הכל נמשך ממנה ואליה, אל אמו שבמציאות, בת שבע גרינברג לבית לנדמן בת העיירה ביאליקמין, ואל דמותה שבשירה:
את "שיר אמי והנחל?, אולי המוכר מבין שירי אצ"ג לאמו, אני מוצאת בארכיונו של המשורר, משורבט בעט כחול בפנקס קטנטן ככף יד, רחוק מאד במידותיו ובאופיו הגרפי מן הכרכים הגדולים:
משחק הפרספקטיבות של המשורר ב"שיר אמי והנחל" הוא מרתק: השיר נכתב מנקודת מבטו של הבן המבוגר המביט באמו מן הצד, כמציץ. האם הטובלת בנחל, בטרם הייתה לאם, היא נערה צעירה ובוערת הטובלת במי הנחל, ואין היא יודעת שבנה שטרם נולד ישוב לחזותה בדמיונו, כעבור זמן רב, וידון את מראה עיניו על שם סופה כנרצחת ועל שם סופו של הבן שלא זכה לנקום את נקמת דמה השפוך:
בית אמו
ביאליקמין של שלהי המאה ה-19 היא עיירה קטנה וציורית בגליציה המזרחית. שם נולד, בכור להוריו, הילד אורי-צבי בסוכות של שנת 1896.
הוא נולד בבית בו גדלה אמו, בית קטן וכפרי, על גדותיו של נהר הבוג. כמשורר, חזר שוב ושוב בשיריו אל בית ילדותה הלבן של אמו. ב"שיר בית אמי" משחק הבית בביאליקמין בתפקיד הראשי, והקיום היהודי הנינוח והשלם שב וחוזר בתפיסתו של המשורר את עיירתו, ואת נהר הבוג שלחופיה אותם הוא מכנה "עיירה יהודית ירדנית על הבוג".
לתמונת אמא
כדי להבין את אישיותה של האם, שהפכה למרכזית כל כך בשירתו, אני מצרפת פיסות מידע קטנות זו לזו. שורות שיר שמתפרסות על פני מרחב שירתו של בנה, תכתובות מן הארכיון ועדויות מבאי ביתו של אצ"ג ששמעו ממנו סיפורים על אמו.
בת שבע גרינברג מתוארת כאשה אנרגטית ואמוציונלית, שהיתה נתונה באי שקט פנימי מתמיד ביחס לעצמה. בשיריו של אצ"ג היא צבועה תמיד בצבעי אש לוהטים, אבל ברבים מן השירים מופיעה דמותה גם לצידי מעין, בעומק מימי נחל צלולים, או על לשפתו של נהר זורם. ויש לחשוב על שילוב התכונות הזה שאולי התגשם גם בבנה: מחד הטוהר, החיות והחיוניות, הזרימה והשקיקה של מים צוננים, ומנגד – הלהט המכלה של האש. ב"שיר על אמי והמעין" מעיד אורי צבי על משמעות יסוד המים בחיי שניהם:
אורי צבי גדל לצידה של האם הסוערת שהיתה עבורו האדם הקרוב והדומיננטי ביותר. קריאה פסיכואנליטית בשיריו העוסקים בילדותו המוקדמת מפרנסת מספר מאמרים. "סמביוזה ילדית ארוטית", "העדר ספרציה", "ליבידו" "נרקיסיזם" "אדיפליות" ועוד שאר מונחים מאיימים, נקשרו עם השירים של אורי צבי על אמו, ובמיוחד על רקע הדימוי החוזר בכמה משיריו לזוג המקראי אוריה ובת- שבע, דימוי שיותר ממרמז על שמו אורי, ושם אמו.
אני משתדלת להשתיק את הקריאות הללו. לפחות לזמן מה. לקרוא את השורות היפות על אמו ועל המעין מחדש. ולא משום שאין בקריאות הפסיכואנליטיות ממש. אדרבה, לפעמים נראה לי שהן בגדר הברור מאליו. אבל עומדת לפניי תחינה אחת של אצ"ג, במכתבו לחוקר שירתו שמואל הופרט:
"אנא הנח לי! רצוני לומר לך, שלא ללבי המנהג הזה שמטפלים בארץ בעניינים האישיים של סופר או משורר. יתכן שיש אחרים שנהנים מזה".
והנה עומד לפניי השיר, ומבקש להיקרא שוב מחדש, לפכות מאותו מעיין טהור, בלי רעשי רקע.
אמא יקרה לו – אצ"ג לילדים
שירי האם שכתב אצ"ג, נכתבו לאורך כל שנות יצירתו. חלקם משחזרים את דמותה של האם כנערה צעירה בטרם נישאה, חלקם מעמידים במוקד את זיכרונות הילדות המוקדמת והפסטורלית של הילד אורי צבי לצד אמו. רבים משיריו המוקדשים לאם עוסקים בגעגוע אליה, או ברגשות האשמה הקשים שליוו אותו מיום ששמע על מותם של הוריו.
בהיותו בוורשה בשנת 1922, והוא בן עשרים ושש, פרסם אצ"ג שיר ילדים במאסף לדברי ספרות לילדים "שבולים". זהו אחד השירים המוקדמים ביותר המעמידים את דמותה של האם במרכזם.
אף על פי שהוא שיר ילדים, מציג השיר את דמות האם כדמות השרויה בצער גדול. היא רחוקה מבנה שכותב את געגועיו מוורשה הרחוקה, בה הוא חי כעת את חייו כמשורר צעיר המסתובב בחוגי האינטלגנציה היהודית.
הבן שרחק יודע היטב כי חשרת עננים רובצת על אמו בערבי שבתות. זוהי אותה עננה כבדה שרובצת על משפחתו משנת הפוגרום הגדול שעבר על העיר שאליה עברו לגור, לבוב, והתרחש בשנת 1918. אז עמדו בסכנת חיים ממשית וחזו באימה גדולה בהרג יהודים בני עירם.
תחנות רבות וכואבות עבר אורי צבי בחייו, וכל תחנה פצעה את נפשו ובנתה בו קומת משורר נוספת: מימי מלחמת העולם הראשונה כחייל בחזית הסרבית, דרך הפוגרום הנורא בלבוב, ועד לשואת יהודי אירופה שמחקה באחת את כל משפחתו והותירה אותו אכול אשמה וגעגוע.
גם בהולכו ברחובות ברלין התוססת, במסיבות התרבות, בבתי הקפה והבושת, באווירה קוסמופוליטית מודרניסטית, או בשביליהם מוכי הקדחת של חלוצי עמק יזרעאל, הלך אורי צבי תמיד אל בית אמו.
בארכיונו של אצ"ג מצויים עשרות רבות של מכתבים שכתבה אמו של המשורר לבנה במהלך השנים בהן היה רחוק מהבית, כולם כתובים ביידיש מתובלת בעברית, ויודעי דבר (כלומר, יודעי יידיש שקראו במכתביה) מעידים שהיתה בעלת כושר ביטוי וכשרון בלתי רגיל.
שיר בן לכבוד אמא – באמצע העולם
נשוב לאצ"ג הכותב על אמו. הנה דוגמה לשיר ידוע שכתב אורי צבי הצעיר בן השלושים, שכבר הפך בכוחו הפיוטי לאחד מן הבולטים במשוררי ישראל. גם אז הוא לא מפסיק לשיר לאמו ועליה. ב"שיר בן לכבוד אמא" הוא מנסח את מקומה של אמו בחייו, באופן אוניברסלי למדי. שיר שאפשר שכל בן בכל זמן, יכתוב עבור כל אם טובה בעולם.
ואחר כך מתרגשים על היישוב העברי בארץ ישראל מאורעות דמים. החלוץ היחפן והרעב המסתובב בכותנתו לעורו, המתגעגע לזמר לאמו האהובה בשלושים כלי זמר את אהבתו, הפך לנביא זעם. גבר באמצע העולם ובאמצע הזמנים שלא יכול לכבוש את נבואתו ועל כן הופך מנודה בקרב רבים מאנשי היישוב העברי. מוכה ושבור, ומתוך געגוע גדול, הוא מתחנן לעזוב את כל שברונות הלב האלה ואת כל "מבוכות חייו בציון" , ולחזור הביתה, להיות שוב הילד הקטן של אמא:
"שאלוהים ישמור אותך ואת הוריך היקרים"…
ב10 בספטמבר שנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלחת גלויה בהולה לבית הוריו מידידתו הקרובה של אורי צבי, מרים ייבין, בתקווה לשמוע ממנו סימן חיים.
"הייתי רוצה לדעת שאתה נמצא יחד עם הוריך היקרים. שאתה נמצא אתם בבית. אנחנו דואגים לכם מאד ואני לא יודעת מה לעשות… שאלוהים ישמור אותך ואת הוריך היקרים ואחיותך עם משפחותיהן וירחם את כל היהודים"…
מכתבה של מרים ייבין לא הגיע לידיו של אצ"ג שהספיק בדרך לא דרך לחזור ברגע האחרון באניה לארץ ישראל ולהמלט על נפשו.
פה בארץ הסתובב אורי צבי כארי בסוגר. עד לשנת 1941 הייתה לבוב תחת הכיבוש הסובייטי והקשר עוד נשמר בצורת מכתבים דואגים, המפצירים באורי צבי שוב ושוב להתחתן ולהקים משפחה. עם פלישת הגרמנים לרוסיה ביוני של אותה שנה נותק הקשר.
השמועות על אודות מצבם של יהודי אירופה הגיעו טיפין טיפין ומאוחר מדי: בהשתדלות אדירה הצליח אורי צבי להשיג אשרות עליה להוריו ולאחיותיו בשנת 1943, ולא ידע שהצליח במשימתו זו כשנה לאחר שכבר נספו בבלז'ץ.
בספרו "רחובות הנהר" נפגש אורי צבי עם אמו המתה שוב ושוב. היא חוזרת לחייו בגלגולים שונים ומשונים, ובכולם הופעותיה מבעיתות ומצמררות. בשיר "המשורר ואמו בעמם" חוזרת האם בחלומו של בנה. פגישתם, כמו בזכרונותיו היפים וטובים ביותר, מתרחשת על הבאר. האם הרצוחה מקוננת על בנה שניבא את אימי השואה הנוראה, במקום להיות ככל הגברים: להינשא לאשה יפה ולחיות את חייו.
פגישה מפתיעה עם מכרה של האם
בדף מוסף שצירף אצ"ג ל"רחובות הנהר" מופיע שיר סיפורי שצד את עיני. זהו שיר המתאר פגישה של אורי צבי עם אשה "שהגיעה משם, אוד מוצל מאש ומדם וממעמד תהום". האשה, כך עולה מן השיר, שהתה עם אמו של אורי צבי באותו מחנה השמדה, והכירה אותה היטב. עד עכשיו, מעיד אורי צבי "היתה מחיצת סוד מות אמי בכל, והנה נפלה המחיצה!". סוף סוף יוכל לשמוע את סיפור מותה של אמו!
האשה הניצולה בשירו של אצ"ג ממלאת אחר כל הציפיות, ואף מעבר: היא מספרת לבן בפרטי פרטים על אמו הנפלאה, על קולה הרך והיפה, על גאוותה הגדולה, שהשמיעה לאזני כל, בבנה המשורר. היא מספרת לבנה המתגעגע כי האם העבירה לה מסר עבורו: שיקח אשה, ילד בנים ובנות, ויקרא לכולם בשמות בני המשפחה שנשרפה.
בעת שהוא מקשיב לדברי האשה מתרחשת בין השניים סיטואציה מצמררת: אורי צבי משתוחח קרוב קרוב, כדי להביט לתוך עיני האשה, מתוך איזו תקווה חסרת תוחלת שבבואת אמו עוד נשמרה בעיניים שהביטו בה. האשה נרתעה ממבטו ואמרה: "אל תכנס לתוכי! לא לתוכי נכנסה האם!"
"האם באמת פגשת את האשה?" שאל פעם את אורי צבי, חוקר שירתו שמואל הופרט. אורי צבי השתהה. אחר כך סיפר בקול צרוד שפגש יום אחד באדם משכונתו שהתנצל בפניו: גיסתו של אותו אדם הייתה עם אמו במחנה, והוא כבר יודע על כך למעלה משלוש שנים ולא מצא את העוז לספר לו על כך.
"עמדתי במקומי ותמכתי עצמי בגדר שלא אפול" מעיד אורי צבי על עצמו. הוא ביקש מהאיש לנסוע תכף ומיד לאשה ולשמוע ממנה על אמו והאיש התחמק וטען שצריך לבדוק אם גיסתו מוכנה לספר. כעבור שבועיים מורטי עצבים חזר לאצ"ג ואמר שגיסתו מסרבת להפגש…
את הפגישה שלא קיים אצ"ג במציאות, הוא קיים בדמיון השירי.
"תלד בנים ובנות ותקראם בשמות בני המשפחה"
"שתקח אשה ותלד בנים ובנות ותקראם בשמות בני המשפחה" אמרה לו אמו שבדמיון, אך גם במכתביה הממשיים חזרה שוב ושוב על בקשה זו.
ופעם אמר אצ"ג לידידתו מרים ייבין: "אני לפעמים חושב: טוב שאין לי אשה. לו היתה לי אשה והיא היתה נבונה – הרי היתה צריכה לבכות יומם ולילה. בבית הבינו את זה ולא דיברו אתי על התחתנות אף מילה".
ובפעם אחרת אמר לה: "הייתי רוצה שיהיה לי ילד. זה לא יפה בשבילי בלי. בתור יהודי, צריך שיהיה לי, כמו כולם, ילד, שאתפלל בטלית".
לבסוף, כפי בקשתה של אמו הוא נשא אשה והביא לעולם בנים ובנות, וקרא אותם בשמם של בני משפחתו.
לבתו הראשונה שנולדה קרא אצ"ג בשמה של אמו בת שבע, ובארכיון אני מוצאת מספר עדויות לעוצמת הרגש שרחש לבת שבע בתו שנשאה את שם סבתה:
שיר מיוחד הקדיש אורי צבי לבתו בת השנתיים ולשמה המיוחד. בכתב יד כותרתו: "בת שבע בתי", ואילו בדפוס השיר זכה לכותרת "אב אומר שיר":
"יקרא לאמו כי הוא לבדד בקיצו"
לעת זקנה לא שכח אורי צבי את אמו. כאשר הוא הסב מבטו לאחור, אל עברו למוד הייסורים והאכזבות הוא חזר שוב לילדותו ולאמו: "אדם בקצה הדרך חוזר לטבע הילדות. יקרא לאמו כי הוא לבדד בקיצו"…
בשיר "אדם במסה ומריבה" אני מוצאת את אחד הניסוחים הנוגעים והנוגים ביותר בכל שירתו של אצ"ג. זהו שירו של גבר בערוב ימיו,השוכב על מיטת חוליו. באה עתו למות. הוא מתבונן בחיים שעברו עליו, בבדידות הגדולה בה עבר את כל התלאות והכאבים. עתה נפרץ סוף סוף סכר הדמעות והוא מרשה לעצמו לבכות על אמו אהובתו, את כל הדמעות שלא בכה במהלך כל חייו:
המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.
ילדות מרוסקת: זיכרונות מ'ליל הבדולח'
בנובמבר 1938 הלם הגסטפו על דלתה של לילי טאובר בת השתים-עשרה, וחייה השתנו לעד.
ביום חמישי, העשרה בנובמבר 1938, התעוררה לילי טאובר בווִינֶר נוֹיְשְׁטַט (Wiener Neustadt), עיירה הממוקמת מעט דרומית לווינה. הבוקר היה מעונן ככל הבקרים בעונה, ולילי פתחה בשגרת יומה: היא אכלה ארוחת בוקר, צחצחה שיניים, נפרדה לשלום בנשיקה מאמה ושמה כרגיל פעמיה אל בית הספר היהודי – מבלי לדעת שבתוך שעות ספורות ישתנה הכול.
בשלב מוקדם באותו יום, במהלך שיעורי הבוקר, נכנס מישהו לכיתה שבה למדו לילי בת השתים-עשרה וחבריה. המבקר לחש משהו בדחיפות על אוזנה של המורה. זו בתורה שחררה מיד את התלמידים ואמרה להם למהר הביתה – קרה משהו, ועליהם ללכת הביתה בזה הרגע. לילי הבינה באחת, שמשהו אינו כשורה
.
'ליל הבדולח', כך התברר, הגיע אל עיירת הולדתה של לילי.
מעט אחרי שהגיעה הביתה, צלצל פעמון הדלת בבית משפחת טאובר. אנשי גסטפו במדים מלאים נכנסו אל הבית ועצרו את אביה של לילי מבלי לספק למשפחתו ההמומה כל הסבר. הגסטפו השחית את ביתה של משפחת טאובר, ניפץ את שערי הכניסה וסרק את המרפסת הקדמית ואת חדרי הבית. רק בשלב מאוחר יותר באותו היום גילתה המשפחה שגברים יהודים נוספים בשכונה נעצרו גם הם באורח דומה ונשלחו גם הם לכלא.
גבריה היהודים של וינר-נוישטדאט הושמו בתא מעצר כה קטן, עד שלא היתה להם אפשרות לשבת בו. הם נותרו בתא עד שהנאצים פיצלו את הקבוצה והחליטו מי מהעצורים יישלח למחנה העבודה 'דכאו' ומי יורשה לשוב לביתו.
לאחר שהורחקו הגברים מהאזור, קובצו הנשים והילדים שנותרו בעיירה וכל רכושם נגזל מהם. תחת איומים באלימות נאלצו הנשים לוותר על הבעלות על בתיהן, ולנגד עיניה של לילי היכו אנשי הגסטפו את הגברת גרסטל, אמה של חברתה, עד שהסכימה לוותר על הבעלות על ביתה.
עם רדת הערב על העיירה שנבזזה, הובלו הנשים והילדים אל בית הכנסת של הקהילה, הוכנסו פנימה בכוח וננעלו במקום למשך הלילה. הרצפה כוסתה בחציר כדי שתשמש כמיטות, ו-וילונות ארון הקודש ומעילי ספרי התורה שימשו כשמיכות.
לילי ושאר האסירים נאלצו להישאר בתוך בית הכנסת במשך שלושה ימים, מבלי לדעת מה עלה בגורל אבות המשפחה, הבנים והאחים, ובלי לדעת מה יהיה עליהם עצמם. בשלב מסוים הציצה לילי החוצה דרך חלונות בית הכנסת והבחינה בקהל מתגודד בסמוך לשערי הברזל של הבניין. הקהל הציץ מבעד למוטות הברזל של השערים ולטש ביהודים הכלואים בבניין מבט משועשע.
במהלך שלושת הימים שבהם היו כלואים בבית הכנסת המחניק, התפרצה מחלת השָׁנִית בין הכלואים בבניין. לילי נמנתה עם החולים והורשתה לצאת מבית הכנסת אל בית החולים בלוויית אמה. הן לוו בידי קצין נאצי כדי להבטיח שלא יברחו. בבית החולים טיפלו הרופאים בחולים היהודים בדיוק באותו אופן שבו טיפלו בחולים לא-יהודים והאחיות שעבדו במקום העבירו בחשאי ללילי ולאמה מעט מזון.
בסופו של דבר שוחררו הנשים והילדים שנכלאו בבית הכנסת, והועברו באוטובוס לקהילה היהודית בווינה. לילי שוחררה מבית החולים כעבור שישה שבועות. אביה, ששוחרר ממעצרו, הביא אותה לווינה ושם התאחדה עם משפחתה. הם לא שבו עוד לביתם, ומעולם לא השיבו אליהם את רכושם הגנוב.
אחרי המאורעות המזעזעים של 'ליל הבדולח' והקשיים שהפכו למנת חלקה של משפחת טאובר, החלה המשפחה עד מהרה להתמקד בתוכנית בריחה. מבחינת הוריה של לילי, משמעות הדבר היתה לשלוח את בתם הרחק מהם, על מנת לגונן עליה.
ביוני 1939 לקחו הוריה של לילי את בתם אל תחנת הרכבת בווינה. בקהל נראו לובשי מדים רבים, שעל שרוול בגדם מתנוססים צלבי קרס. חיילים במדי צבא גרמני שהתגודדו במקום היו סימן מובהק לכך שווינה שוב איננה אותה עיר חופשית שהיתה בעבר.
בנים ובנות שסביב צווארם תגים אדומים ומספרי זיהוי עלו על משלוח הילדים, הקינדר-טרנספורט, שעתיד היה לקחת אותם לאנגליה. לילי, מספר 39, גחנה החוצה מהחלון ונופפה בפעם האחרונה לפרידה מהוריה. חרף קשייה להסתגל לשפה ולתרבות חדשות והקושי של החיים ללא הוריה, לילי שרדה את המלחמה באנגליה. למרבה הצער, הוריה לא זכו לשרוד אותה גם הם.