אחת ולתמיד: האם סילבסטר היה אנטישמי?

"אם במקום "סילבסטר" היו קוראים לחג הזה "היטלר" היית חוגג אותו?"

סילבסטר הראשון והקיסר קונסטנטינוס, ציור מאת אמן מדיאבלי לא ידוע

מדי שנה בשנה, לקראת השנה האזרחית החדשה, מופיעה מודעה מבהילה על גבי קירות ישראל.  כיאה למודעה בסגנון פשקווילי, מחבריה לא מתחבאים מאחורי טיעונים מפולפלים ופונים מיד לחוגגים העתידיים של הסילבסטר כדי לספר על חקירה קטנה שביצעו ("פתחנו בשבילך ספרי היסטוריה").

 

מקור החג, הנקרא בפי העם "סילבסטר", שואב את שמו מדמותו ההיסטורית של "אפיפיור נוצרי שרצח בעינויים קשים אלפי יהודים". המודעה הקצרה מסתיימת בשאלה – "אם במקום "סילבסטר" היו קוראים לחג הזה "היטלר" היית חוגג אותו?". התשובה לשאלה הזאת מובנת מאליה, אך האם ההשוואה המופיעה במודעה מוצדקת? או במילים אחרות, האם היה האפיפיור סילבסטר צמא דם?

רוב המידע שלנו על סילבסטר הראשון מתבסס על ההיסטוריוגרפיה של הכנסייה הקתולית. ידוע שהוא נולד במאה השלישית לספירה, ובשנת 314 מונה לבישוף רומא, משרה המצויה בין המשרות החשובות ביותר בכנסייה, וזו שתיהפך בהמשך לאפיפיורות.

אחת האגדות המפורסמות ביותר שנקשרו בדמותו של האפיפיור סילבסטר הראשון עוסקת בעלייתו של הבישוף הנוצרי הרדוף לגדולה. על פי סיפור זה, חיפש הקיסר הרומי קונסטנטינוס מזור למחלת הצרעת שבה נדבק במסעותיו. תחילה פנה הקיסר לרופאיו הפגאנים, והם ייעצו לו לרחוץ בבריכה מלאה בדמם של תינוקות. הקיסר המיואש הורה על הכנת המרחץ, אך לאחר ששמע את זעקת אימותיהן נמלך בדעתו וחנן את התינוקות.

בשמעם על טוב ליבו, ביקרו הקדושים הנוצרים פטרוס ופאולוס את קונסטנטינוס בחלום והורו לו לפגוש את בישוף רומא, סילבסטר, שברח להרים. אצלו, הבטיחו השניים לקיסר, תמצא התשובה. הקיסר נענה להצעת הקדושים והפלא ופלא – נרפא.

היום יודעים שמקור האגדה הוא בכלל מהמאה השמינית, ואין בה אמת. אך בכל זאת, אנו יודעים שקונסטנטינוס הוא זה שקיבל סופית את הנצרות בתור דת לגיטימית, והניע את התהליך שבסופו הפכה הדת הנוצרית מדת שולית ונרדפת לדת הרשמית של האימפריה הרומית, ומשם – לדת הנפוצה ביותר בעולם עד ימינו.

סילבסטר הראשון והקיסר קונסטנטינוס, ציור מאת אמן מדיאבלי לא ידוע

במרבית חייו שימש סילבסטר מנהיג של קבוצת מיעוט חסרת חשיבות, שעוד מנסה לנסח את עקרונותיה. לכן, משהתמנה לבישוף, הקדיש את מרבית זמנו לעיסוק בענייני פנים נוצריים, דוגמת ביסוס עיקרי האמונה של הנצרות, שהוגדרו לראשונה בניקאה בשנת 325, במפגש של ראשי הכנסייה מכל אגן הים התיכון. סילבסטר נפטר ב-31 בדצמבר 335, שהוא גם היום האחרון בלוח השנה הנוצרי, ולאחר מכן הוכר כקדוש. כמנהג הנוצרים, יום מותו של הקדוש נחגג כיום עלייתו השמיימה, ולכן ה-31 בדצמבר נחגג בכל שנה כיום סילבסטר הקדוש.

 

סילבסטר הראשון שוחט הדרקונים. ציור המציג את סילבסטר שוחט דרקון ומחייה את קורבנותיו. ציור פרסקו מאת מאסו די בנקו

 

ומה לגבי רדיפות היהודים המוזכרות לשמצה? בימי חייו נחשבה היהדות לדת לגיטימית, ומאמיניה הורשו לעסוק בפולחנם כפי שהורשו עד אז תחת האימפריה הרומית הפגאנית. היחסים בין הנצרות ליהדות היו מורכבים כבר אז, אך פרעות ביהודים החלו דווקא בימי הביניים, ללא קשר דווקא לסילבסטר. היהודים, סביר להניח, לא היו בראש מעייני האפיפיור וקשה לקרוא לו "אנטישמי" – מונח שכלל לא היה קיים בימי חייו. אפשר לבקר ציון חגים לועזיים, אך יהיה זה עוול היסטורי להעליל על אדם, שבהקשר הזה, היה חף מפשע.

אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'

האמת נחשפת: כך חוסל להיט עברי מוקדם לטובת שיר החנוכה

איירה: איזה הרשקוביץ אילון

סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב,
חֲנֻכָּה הוּא חַג טוֹב.
חֲנֻכָּה הוּא חַג טוֹב,
סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב.

סֹב נָא, סֹב כֹּה וָכֹה,
נֵס גָּדוֹל הָיָה פֹּה.
נֵס גָּדוֹל הָיָה פֹּה,
סֹב נָא, סֹב כֹּה וָכֹה.

 

מאחורי שיר החנוכה האהוב שכתב לוין קיפניס, מסתתר שיר אחר לגמרי, שנולד בארץ לפניו ושכלל לא קשור לחנוכה אלא לחג אחר.  הנה סיפורו:

היה היה פעם שיר בשם "מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד" שכתב לוין קיפניס ללחן עממי ושהיה ללהיט גדול בארץ. הוא אפילו הושר בליווי תנועות מיוחדות בשיעורי ההתעמלות בבתי הספר ביישוב העברי. כך סיפר קיפניס בראיון לחוקרת המוזיקה ציפי פליישר:

"פעם אחת קיבלתי מכתב מאידלסון [המלחין והמוזיקולוג אברהם צבי אידלסון שחיבר את המילים ל'הבה נגילה']. הוא כתב לי שהוא חולה ומבקש שאבוא אליו. הוא ישב על המיטה, שר לי מנגינה וביקש שאשתמש בה. למחרת הבאתי לו את המילים "מפאת ירדן". והוא קפץ ממש מהמיטה כשנוכח כמה שהמילים מתאימות, והשיר הזה נעשה אחד השירים הנפוצים ביותר בארץ כולה, שיר להתעמלות – בכל ההופעות של בתי הספר על מגרשים גדולים להתעמלות כללית היו עושים תנועות לפי המנגינה הזו."

הנה "מפאת ירדן, מהר גלעד" בביצועו של האחד והיחיד עזריה אלון, חתן פרס ישראל וממייסדי החברה להגנת הטבע:

 

ואם מתחשק לכך לשיר יחד איתו, אז הנה המילים:

מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד
עוֹלִים, בָּאִים אַנְשֵׁי מַעֲמָד
יַחְדָּיו זְקֵנִים עִם בַּחוּרִים
נוֹשְׂאִים בַּטֶּנֶא בִּכּוּרִים

בָּרֹאשׁ צוֹעֵד הַפָּר הָעַז
קַרְנָיו צֻפּוּ זָהָב וָפָז
עֵינָיו שְׁלֵווֹת, יוֹם חַג חַג לוֹ
בַּחֲשִׁיבוּת יָרִים רַגְלוֹ

וְהָלְאָה יַךְ-יַכֶּה חָלִיל
לְהַר הַבַּיִת עוֹלִים בְּגִיל
וְהַלְּוִיִּים נוֹגְנִים שָׁרִים
שָׁלוֹם אַחִים, יַלְדֵי הָרִים

 

אם האזנתם להקלטה ודאי כבר זיהיתם את הקשר בין "מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד" ובין "סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב", נכון? אז איך התגלגל השיר העברי לשיר הסביבון? הדבר היה ככה:

חלפו שנים מאז כתב קיפניס את "מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד" והנה קרב ובא חג החנוכה. קיפניס כתב לרגל החג את המילים לשיר "סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב". נחום נרדי חיבר לשיר לחן, אבל קיפניס לא היה מרוצה ממנו והחליט ל"הלביש" את המילים החדשות של "סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב" על הלחן הישן והטוב בעיניו של "מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד". וכך, העניק קיפניס חיי נצח לשיר החנוכה האהוב והשכיח כמעט לגמרי את "מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד" שהלהיב וריגש את בני הארץ.

 

וכך סיפר קיפניס:

"כשחיברתי את השיר 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב' נרדי חיבר לו מנגינה שלא מצאה חן בעיניי. החלטתי להעביר את השיר מיד לגנים, ולכן לקחתי את המנגינה ההיא והתאמתי אותה ל'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'. והנה, השיר ממש נעשה שיר עממי, אבל השיר ההוא סבל. המלחין פאול בן חיים חיבר מנגינה חדשה ל'מִפְּאַת יַרְדֵּן' אבל השיר ההוא, אין לזה תקנה. אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'."

 

 

לוין קיפניס ובנו הבכור שי בתחילת שנות ה-30, מתוך 'ויקיפדיה'

 

"סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב" הוא דוגמה נהדרת לאופן שבו התפתחו שירי הילדים העבריים בימי העלייה השנייה, אחרי שכבר התחוללה "מלחמת השפות" וכששירי החג העבריים לילדים העבריים, היו צורך השעה.

לוין קיפניס, חתן פרס ישראל לספרות ילדים,  חיבר מאות שירים, מאות סיפורים וגם פרסם כמאה ספרים. רבים משירי הילדים שכולנו שרים עד היום, נכתבו על ידי קיפניס, והדבר ניכר במיוחד בימי החנוכה. קיפניס הוא "המשורר של חג האור", הוא חיבר לא רק את  "סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב" אלא גם את "חֲנֻכָּה, חַג יָפֶה כָּל כָּךְ", "הָבָה נָרִימָה נֵס וַאֲבוּקָה", "לְבִיבוֹת" (קֶמַח קֶמַח מִן הַשַּׂק), "שִׂימוּ שֶׁמֶן", "נֵר לִי" ועוד. אולי זה היה מפני שחנוכה הוא החג שהביא את קיפניס לחבר את שירו הראשון לילדי הגנים "חֲנֻכִּיָּה חֲנֻכִּיָּה סַפְּרִי נָא לִי מַעֲשִׂיָּה", אך על כך בכתבה אחרת.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

תודה לחוקרת המוזיקה ציפי פליישר שאת הסיפור מאחורי "סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב", סיפר לה לוין קיפניס בריאיון ב-9.7.1963  והוא מופיע בחיבורה "התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי", 1964

תודה למחלקת המוזיקה על העזרה בחיבור הכתבה

 

 

כתבות נוספות

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

כך הפך מעוז צור מפיוט אשכנזי לשיר ישראלי



לביבה, סופגנין וראשו של הולופרנס

מה אכלו יהודים בחנוכה במהלך הדורות? מתי נכנסה הסופגניה לעסק? ממה עשו לביבות אם רק במאה השש-עשרה הגיע תפוח האדמה לאירופה? ואולי השאלה החשובה מכולם: ומה עם השמן המתוק שהובטח לנו?

כמה שנים לאחר עליית אנטיוכוס אפיפנס לכס שלטון השושלת הסלאוקית החל מרד החשמונאים. היה זה מאבק בין היהודים הקנאים לדתם ותרבותם ובין האליטה היהודית-המתייוונת שתמכה ברפורמות ההלניסטיות שביקש לקדם המלך החדש.

שלוש שנים של מאבק עיקש הובילו לניצחון החשמונאים: למרות השגת הניצחון המיוחל, נותר בית המקדש במצב של הזנחה וכאוס כזה שהכריח את המנצחים לחנוך את המזבח מחדש ולחגוג – באיחור ניכר – את חג הסוכות על שמונת ימיו. כמה מאות שנה לאחר נפילת החשמונאים סיפר התלמוד את הסיפור מזווית קצת אחרת: בהתעלמות גמורה מהעניינים הצבאיים, סיפר התלמוד על כהני המקדש אשר מצאו פך קטן המכיל כמות שמן זית שלא טומא שהייתה אמורה להספיק להבערת החנוכייה של המקדש ליום בודד, אך באורח נס הספיק השמן לשמונה ימים.

על פניו קשה לחשוב על סיפור מתאים מזה ליצירת חג מלא במאכלים שומניים ומדהימים – כאלה שגורמים לך להתנער באחת מכל ניסיונות הדיאטה הכושלים, הבטחות לשנה החדשה וגם סתם מהנימוס הבסיסי בזמן שאתה זולל אותם (זה בסדר, כולנו היינו שם). אבל מסתבר שלא כך הדבר – מאכלים מנחמים טבולים בנהרות שמן זית הם חידוש היסטורי מאוחר יחסית.

כד קטן, כד קטן, מלא בדבש תנובה טבעי לחנוכה

יהודית והולופרנס: סיפור חנוכה?

אזכור פך השמן הוא מהאזכורים הבודדים של מאורעות מרד החשמונאים בספרות התלמודית. מתוך כך, השאלה "מה אוכלים?", כנראה השאלה היהודית החשובה ביותר בחגי ישראל, לא קיבלה תשובה מספקת עד המאה הארבע-עשרה – לא כזאת שהמחקר ההיסטורי בנושא מכיר.

אז מה אוכלים בחנוכה של המאה הארבע-עשרה?

בסביבות המאה הארבע-עשרה הורה הרב הספרדי רבי ניסים בן ראובן גרונדי (הידוע בתור הר"ן) על אכילת חלב בחנוכה. כדי להצדיק מנהג זה מספר הר"ן סיפור מעניין: "בתו של יוחנן", מתוך דאגה עמוקה לגורל עמה, האכילה מפקד צבא אויב בגבינה כדי לגרום לו לצמא ולאחר מכן ערפה את ראשו. מות מפקד הצבא הוביל לבריחת חייליו.

סיפור זה מזכיר באופן מחשיד את סיפורה של יהודית והולופרנס. הר"ן, ובעקבותיו רבנים יהודים אחרים באותה התקופה, החלו לחבר באופן שגוי בין סיפורה של יהודית (שלא תמיד הוזכרה בשמה) ובין חג החנוכה – על אף שספר יהודית ממקם את גיבורת הסיפור מאות שנים לפני ימיו של אנטיוכוס. מיהי ​אותה יהודית וכיצד השתרבבה לסיפור חנוכה?

מדובר בסיפור יהודי קדום המופיע ב"ספר יהודית", חלק מהספרות החיצונית אשר נשמרה דרך הנצרות. זהו סיפורה של יהודית, אלמנה עברית שהתגנבה למחנה של מפקד כוחותיו של נבוכדנצר מלך בבל, הולופרנס, פיתתה אותה ביופייה, האכילה אותה מאכלי חלב (כפי שסופר בחלק מהגרסאות) שגרמו לו לצמא, השקתה אותו יין רב וכשנרדם המפקד המבושם – ערפה את ראשו. בכך עוררה פאניקה במחנה הפושטים הבבלים והבריחה אותם. בעקבות גרסאות עממיות של סיפור יהודית שהסתובבו בימי הביניים מצא הר"ן צידוק למה שהיה כנראה מנהג נפוץ – אכילת גבינה בחנוכה. זאת למרות ששמה של יהודית כלל לא מופיע בסיפורו של הר"ן.

יהודית, המשרתת וראשו של הולופרנס. ציור מאת ג'וזפה צ'זרי

ומה עם מנת השמן שהובטחה לנו?

מאכלים יותר מוכרים לנו בחנוכה מתחילים להופיע במאה הארבע-עשרה: בשירו הסאטירי, "אבן בוחן", שחיבר קלונימוס בן קלונימוס באותה מאה רחוקה בפרובנס מאזכר הרב והמשורר לראשונה לביבות בחנוכה. ממה היו עשויות הלביבות המוזכרות ב"אבן בוחן"? בייחוד בהתחשב בעובדה שתפוח האדמה יגיע לאירופה רק לאחר גילוי אמריקה במחצית השנייה של המאה השש-עשרה.

ההדפסה הראשון של 'אבן בוחן' משנת 1489 בנאפולי. מדובר באחד הספרים העבריים הראשונים שנדפסו.

בעקבות אותן גרסות עממיות של סיפור יהודית נמצאה תשובה לשאלה דוחקת. לפי גרסאות אחדות של הסיפור, כאשר רצתה יהודית לעורר צמא בגרונו של הולופרנס, האכילה אותה במאכלי גבינה ובלביבות. אותן לביבות היו מעין מאפה דמוי פנקייק (בדומה לזה שהכינה תמר לאחיה אמנון בסיפור התנכ"י). לאחר שערפה את ראשו של הולופרנס, ציוותה יהודית על ארוחת חג חגיגית – אותה כינתה "משלוח מנות". היא הורתה להכניס למשלוחים לביבות, מאכלים המכילים בצק ודבש, ובדומה למגילת אסתר ציוותה על שתיית יין כדי לעורר את שמחת החג.

'נר ראשון דחנוכה'. הזמנה לנשף לביבות משנת 1929

ומה לגבי השמן הנפלא? מתי נכנס לכל הסיפור? מסתבר שהכל נח על הסופגנין – האב הקדמון של הסופגנייה הנערצת עלינו. כבר במשנה מופיעה המילה סופגנין במסגרת דיון הלכתי מורכב בשאלת הבצק והלחם: מתי בצק הופך ללחם שצריך לשרוף, משעה שאין עוד הפרשת לחם לכוהני בית המקדש?

חגיגות חנוכה של עולים חדשים עם חיילי צה"ל, שנה לא ידועה. צילום: אוסף אדי הירשביין

מחברי התוספות, אשר הרחיבו את פירושיו של רש"י לתורה ולספרות התלמודית במהלך המאות השתיים-עשרה עד הארבע-עשרה, חיברו לראשונה את הסופגנין עם חנוכה. לאורך המאות הלך והתהדק הקשר בין הבצק הסופגנין וחג החנוכה כך שבמאה הארבע-עשרה כבר ברור לכל הקישור. וכך כותב הרב קלונימוס ב"אבן בוחן":

"ובחודש התשיעי בכסלו/
קול המון שלו לכבוד מתתיה בן יוחנן לא לגנאי/
ולכבוד כן חשמונאי/ ואספו הנשים החשובות/
בקיאות לעשות הבריה וללבב הלביבות/
ומראיהן טוב ייני ורגמני כמראה הקשת/
יאפו את הבצק מינים יעשו מטעמים מהעיסה/
רובץ קדרה וכן דייסא/ ועל הכל יקחו סלת חיטין/
/ויעשו ממנו הסופגנין והאסקריטין/
והשתיה כדת בשמחות וגיל על כל כוס וכוסו"

 

 

כתבות נוספות:

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

שמים סוף לשאלה הנצחית: הספר או הסדרה?

בימים שבהם הנטפליקסים למיניהם השתלטו לנו על החיים והפכו כל ספר לסדרה מרתונית, הגיע הזמן להכריע בשאלת השאלות: הספר או הסדרה? האם לדעתכם השיפוט שלנו חי בסרט? נשמח לשמוע את דעתכם בתגובות

לפני כשנה נכנסה בסערה רשת התוכן "נטפליקס" לחיינו, והביאה, בתרועות פיג'מה מרופטת ורחשי פופקורן מתפצח, את מלחמת שירותי התוכן לישראל.

שירותי תוכן לפי דרישה (streaming on demand) כמו אמזון פריים, הולו, וכמובן נטפליקס, נאבקים בשנים האחרונות על לב הקהל עם שפע הפקות מקור טלוויזיוניות איכותיות. כדי לצמצם את הסיכוי להיכשל עם הפקות הענק, פונים הבמאים והמפיקים לעולם הספרות, וממירים ספרים חדשים וישנים, מוכרים יותר ופחות לסדרות.

יגלגלו עיניים המכורים לדיו ולכריכה הרכה, ויאמרו (בנימת זלזול), שעיבוד של ספר לסרט או לסדרה אף פעם לא ישקפו את המורכבויות של סיפור טוב.
אבל יחד עם המגמה של הטלוויזיה לגייס לשורותיה אמני קולנוע ענקיים (דייויד פינצ'ר, סטיבן סודברג ועוד)  ולהפוך "אומנותית" יותר, הסדרות יכולות לתת חיים לטקסטים שכבר הספיקו להתיישן, ולהביא לידי ביטוי צדדים חדשים ומפתיעים של הספר.

אז, אם טבעתם בעומס התוכן הספרותי והטלוויזיוני, ולא הספקתם לקרוא או להתרפק מול המסך, הנה כמה השוואות בין ספרים, שתוכלו למצוא בספרייה הלאומית,  לסדרות החדשות המבוססות עליהם.

 

סוכנות הבילוש ההוליסטית של דרק ג'נטלי

דאגלס אדאמס ; עברית – דפנה ארנולד-עמית

במשפט: אלייז'ה ווד פעור העיניים (שר הטבעות), נגרר לסדרת מאורעות מוזרים, המציבים אותו על הכוונת של חוקרי משטרה, ה-FBI וחבורת גרמנים חובבי בגדי עור והרס. כל זאת בניצוחו של דרק ג'נטלי, בלש "הוליסטי" המונחה על ידי אמונה שכל מעשיו מכוונים על ידי כוח עליון.

ספויילר אחד לדרך: כלב הקורגי שמופיע במערכה הראשונה, יורה במערכה השלישית.

ספר או סדרה: בעוד הספר (המעולה) נותר שבוי במחוזות הקורקטיים של אנגליה הקרירה ובתרגום משנת 89 הסדרה היא התגלמות חדשנית ונוצצת יותר של הטירוף האדאמסי. העברת זירת ההתרחשות לארה"ב של ימינו וויתור על חלק מההתפלפלויות המילוליות יוצרות חוויית צפייה, זורמת, מרתקת יותר מהספר (התנצלויות מראש לכל מעריצי אדאמס שידרשו את ראשי על שיפוד).

 

 

אלים אמריקאים

ניל גיימן ; תרגום – רחביה ברמן

במשפט: שאדו ("צל") משתחרר מבית הכלא, לאחר שאיבד את אשתו ועבודתו, כדי לשחק תפקיד במלחמת אלים. האלים ה"ישנים" שהובאו לארה"ב במשך דורות על ידי מהגרים בעלי אמונות שונות, נאבקים על קיומם מול האלים החדשים ששובים את לב האדם –  כסף, טכנולוגיה ומדיה.

ספויילר אחד לדרך: חברים וותיקים יכולים לגלות פנים אחרות.

ספר או סדרה: בסדרה, שהינה אחת מהפקות הדגל של רשת התוכן אמאזון פריים, הושקע הון קטן ולא מעט מאמצי הפקה האפקטים הוויזואליים. מורכבות ההפקה, האווירה הכאוטית שמאפיינת את הסדרה ופס הקול הפכו את אלים אמריקאים לאחת הסדרות המרשימות והיפות שמוצגות על המסך. יחד עם זאת, מינוני המין והאלימות (שלא נעדרים אף מהמקור),  הופכים להיות העיקר, ומפחיתים קצת מהחשיבות של הסיפור האלגנטי, ההיסטורי שטווה גיימן בספר המקורי.

 

 

 

סיפורה של שפחה

מרגרט אטווד ; מאנגלית – סמדר מילוא

במשפט: במקרה ומישהו שקע בתרדמת חורף אדירה (שהתמתחה לה אל חודשי הקיץ) ופספס את ההד התרבותי האדיר של הסדרה, עכשיו זה הזמן להשלים את הפער. הערך העיקרי שבעיבוד ספרה של אטווד למסך, הוא הנגשת הספר, בעל הביקורת והמסר החברתי, לקהל שלם של נשים וגברים שלא הכירו אותו, והפיכתו למטבע לשון נפוץ.

ספויילר אחד לדרך: ניק. הו, ניק.

ספר או סדרה: למרות שהסדרה המרהיבה סיפקה המון רגעים טלוויזיונים שיכנסו לפנתאון המסך הקטן, הספר, על תרגומו העדכני משנת 2002, מעביר בצורה נקייה יותר את המסר החשוב אודות שלילת חופש מנשים על טהרת עטרת היושנה וערכי המשפחה.

https://www.youtube.com/watch?v=PJTonrzXTJs

 

 

ספר שעתיד להפוך לסדרת טלוויזיה: חפצים חדים

גיליאן פלין ; מאנגלית: יעל אכמון ; עריכת התרגום: ורד איל-סלדינגר


במשפט: עיתונאית חוקרת,  נאלצת לשוב לנוף ילדותה הגזעני והעשיר, שמחפיץ נשים ומשסה אותן אחת בשנייה. תוך כדי היא תפגוש את המפלצות שעיצבו אותה בדמותה ותהווה זרז בפענוח רצח מזוויע של ילדה מקומית קטנה.

ספויילר אחד לדרך: זהירות מדברים (ואנשים) יפים מבחוץ
ספר מול סדרה: ג'יליאן פלין אוהבת לשרטט דמויות נשיות שלצד העוצמה והיכולת להשפיע על הסובבים אותן, אוחזות בשק שרצים פסיכולוגיים מהגרועים ביותר. בכך, מספקת פלין חוויית קריאה רודפת ומרתקת. מצד שני, עם ליהוק של איימי אדאמס המוכשרת, כדמות הראשית והפקה יוקרתית של HBO, יש פוטנציאל לכך שסך הפרקים בסדרה יעלה על חווית הקריאה

מסכימים? לא מסכימים? ספרו לנו בתגובות!