הקו הרועד
הדס גלעד
"הוא שוטט ארוכות בין הגפנים והאלונים, במקומות שידע שאיפוליטו נהג לטייל בהם עם הכלב. וכל פעם שרגלו נתקלה באבן הוא שאל את עצמו אם גם איפוליטו נתקל בה ברגליו, שהיום הן כבר מתות. וכל פעם שמבטו חלף על השדות, חשב שגם איפוליטו הביט בנקודה הזאת, וחשב כמה מוזר שעיני אדם חולפות בלי להשאיר סימן על הדברים, על השדות הירוקים והשוקקים האלה נחו אלפים ורבבות של עיני מתים".
(נטליה גינצבורג, כל אתמולינו)
ספרים של נטליה גינצבורג אני לא מוציאה מהבית, אמרה לי נעמה. אבל לך אתן. אני מקנאה בך שעוד לא קראת אותו. אפשר היה לסמוך על זה שהספר יחזור אליה. הרי ידענו שתינו כמה זה יקר. ספר של נטליה קוראים יותר מפעם אחת. די היה בניד קצר, עפעוף של הבנה.
הספר עמד לצד מיטתי הרבה זמן. חיכיתי לשעה הנכונה כדי לצלול פנימה. סערות טלטלו את העולם. נעמה חלתה.
קראתי את הספר רק אחרי מותה. הכותרת "כל אתמולינו" קיבלה משמעות חדשה. קראתי את הספר כאילו היה מתנה ממנה. כשהגעתי אל השורות האלה חשבתי לעצמי – מוזר שהעיניים שלה ממש חלפו על פני השורות האלה בלי להשאיר סימן. מעניין מה חשבה אז. כמה נדמים לנו חיינו ודאיים. כמה נגוע העולם במבטי החולפים דרכו. סימנתי תחת השורות קו בעט רועד. עכשיו יש סימן, שביל חשופיות על גבי הדף.
כל אתמולינו הוא רומן פוליטי במובן זה שהוא מתרחש בתקופה הפשיסטית באיטליה ובתחילתה של מלחמת העולם השנייה, אבל הוא אינו רומן פוליטי באופן המקובל. גינצבורג מתארת לפרטי פרטים את השפעתה של המלחמה על חייהן של שתי משפחות ואת התבגרות הדור הצעיר אל תוך המלחמה.
איפוליטו הוא האח הבכור במשפחה, בעל מודעות פוליטית אנטי-פשיסטית. הוא פציפיסט. ככל שקרב איום המלחמה לאיטליה, הוא הולך ונעשה מדוכדך ומודאג. הוא מוכן למות כדי לא להילחם. הוא נוטל נשק רק פעם אחת, ויורה בעצמו על ספסל ברחוב.
שורות המחשבה הללו הן של אמיליו, גיסו של איפוליטו. אמיליו התחתן עם אחותו, שהייתה מחוזרת עד בלי די. בתחילה חשדו בו שהוא פשיסט, אך עם הזמן התברר שהיה חסר מודעות פוליטית. אט אט הוא הלך והתחבר עם איפוליטו. אחרי התאבדותו נולד לזוג הצעיר תינוק. עוד מעט אמיליו יתגייס לצבא, ואשתו תתערער מעצם האפשרות של אובדן נוסף.
אני חוזרת לקו הרועד בימים הנוראים האלה. בבת אחת איבדנו כל כך הרבה מבטי עיניים, ובהם מבטים צעירים ותמימים כל כך, שרק התחילו לגלות את העולם. בבת אחת נמלאה הארץ חורים שחורים, ועוד ועוד אובדנים מתווספים ככל שנמשכת המלחמה. כמה מוזר שעיני אדם חולפות בלי להשאיר סימן על הדברים –
אני חושבת על הביטוי "הרף עין" ועל הקו הדק שמפריד בין חיים למוות. באיזו פתאומיות יכול להיחצות הקו. כמה מוזר ההיעלם. אני נזכרת בשורה משיר של זלדה: "כי נפשי תקועה/ עמוק עמוק/ בהרף עין של חיי". האם יש נחמה בחד־פעמיותו של המבט? בשכבות השקופות שמקיפות את כל הדברים שבעולם? האם המבט המודע לשכבות המבט הקודמות נוגע לרגע בנצח? האם זו גאולת המעט?
הדס גלעד, משוררת ומנחת סדנאות, היא כלת פרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם. ספר השירה שלה "ימי מעשה" ראה אור בשנת 2019 בהוצאת לוקוס.
.
נטליה גינצבורג, כל אתמולינו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990. מאיטלקית: ניצה בן ארי
העתיד
אילנה רודשבסקי
בזמן האחרון אני חושבת הרבה על הספר האחרון של סטפן צווייג, העולם של אתמול. הוא מספר את סיפורה של הקהילה היהודית בווינה של סוף המאה התשע עשרה, שבה צווייג גדל והתבגר; אמידה, בטוחה בעצמה ומעורָה בחיי התרבות של העיר, רגע לפני שהיא מתרסקת לתוך מלחמת העולם הראשונה, עליית היטלר לשלטון בגרמניה ומלחמת העולם השנייה. משהו מהנפילה הזאת מסתובב בתוכי מאז שבעה באוקטובר. סופרים גדולים ממש יכולים לעשות את זה; לספר דבר אחד, אבל מי שקורא – קורא את מה שהוא מבקש לקרוא.
אני לא חושבת שיש דרך יפה יותר להמחיש שבירוּת מהדרך המפורטת שבה מתוארת תחושת היציבות והביטחון בפרק הראשון של הספר, "עולם של ביטחון". קראתי אותו אלף פעמים ועכשיו, בליל נדודים אחד, שוב. חיפשתי בו לשווא תקווה; לא הייתה תקווה בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושתיים, שבה צווייג כתב את הספר בברזיל, רגע לפני שהתאבד. קראתי גם את הפרק האחרון, שבו צווייג מבכה את העולם שאבד, ולא יכולתי להשתחרר מההרגשה שהוא נמצא איתי באיזה מקום בחדר. שהסיפור הוא עלינו.
המשפטים האחרונים בספר מדברים על עת חדשה שתבוא אחרי המלחמה ואחרי מדורי גיהינום רבים וחיים אמיתיים שיכילו את שניהם, המלחמה והשלום; תמימים פחות מאלה שהספר פותח בהם, ועצובים פחות מאלה שבהם הוא מסתיים. צווייג עצמו בחר שלא לחכות לחיים האלה.
את התקווה שחיפשתי מצאתי בספר האחרון בסדרה המאבק שלי, של קרל אובה קנאוסגורד, הסוף, במשפט שזמן רב חיכיתי להזדמנות לשמח בו מישהו. הוא נכתב עשורים רבים אחר כך ונמשך אחת עשרה שורות שלמות. המֶשֶך הזה נותן תקווה לאנשים כמוני, שמתקשים לקצר משפטים, ומציע תקווה באופן שבו הוא עוצר (גם אוצר) רגע שכל הניגודים מתקיימים בו: חורף ואביב, שמש ושלג, פנים וחוץ, טובים ורעים, רעש ושקט, חיים ומוות, פגיעות ושלמות, סיפוק וכמיהה. בעיקר כמיהה, אני חושבת, שצוויג, לקראת הסוף, הפסיק לדבר עליה. קנאוסגורד באמת מזכיר את צווייג כמה שורות לפני שהוא מתחיל את המשפט הנהדר הזה, שמקפיא את כל מה שיש בעולם לרגע מרהיב אחד ומאיר אותו, כאילו מציג בפניו את החיים שיבואו. חברה שואלת אותי אם אני חושבת שהמשפט היה משמח את צווייג. אני לא יודעת. זה היום השלושים ושמונה למלחמה. רעש המטוסים מעל הבית כבר הפך לשגרה, דברים איומים קרו ועוד יקרו. ובכל זאת קריר ומואר, אני מסתכלת על שתי צופיות משתוללות על שיח לואיזה בחלון שלי, ומקווה שאפשר יהיה להמשיך. קנאוסגורד בעצמו ממשיך עוד 468 עמודים אחרי המשפט הזה, ובאף אחד מהם, נדמה לי, אין עוד אחד ארוך או יפה כמוהו (בתרגום דנה כספי):
אבל בסתר ליבי – בעודי יושב כאן באביב בחדר בגְלֶמינְגֶבְּרוּ בפרוורי איסטאד, השמש שוטפת את הנוף המֵנֵץ, שאותו חסמתי מלחדור אלי בשמיכת צמר כדי שאוכל לעבוד בשקט, אף כי הילדים עדיין מסיחים את דעתי, רצים פנימה והחוצה באותם להט לשמחה ודחף לביטוי עצמי, לסיפוק עצמי, שאני זוכר מילדותי שלי בשעה שאמי נמצאת בגינה ועוקרת עשבים שוטים בערוגות, לינדה בחנות, עושה קניות לארוחת חג הפסחא, אחיה הולם בפטיש ונועץ מסמרים בגג הנטוי מעל המרפסת, שקרס תחת כובד השלג בחורף, ואימה של לינדה לצידו, עומלת לזקוף שיח ענקי שגם הוא התמוטט בחורף – אני חש לעיתים כמיהה למשהו אחר, ואני מניח כי בכמיהה הזאת חשים גם אחרים, כי הרי לא ייתכן שאנשים בני אותה תרבות שונים זה מזה עד כדי כך שתחושה מסוימת תופיע רק אצל אחד מהם.
אילנה רודשבסקי היא אדריכלית ומרצה בבצלאל. סיפורים קצרים פרי עטה ראו אור בכתבי עת שונים וזכו בפרסים. ספר הביכורים שלה "טסקה" ראה אור בשנת 2022 בהוצאת שתיים.
.
סטפן צווייג, העולם של אתמול, מחברות לספרות, 2012. מגרמנית: צבי ארד
קרל אובה קנאוסגורד, המאבק שלי 6: הסוף, מודן, 2022. מנורווגית: דנה כספי
.
כך דמעו וכך חרדו
עמוס נוי
מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימוֹת. שורה אחת עלתה בראשי, קודרת ופוצעת כבר באותה שבת שאין לי בשבילה שם, היא מתוך הקינה מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם שנכתבה על ידי קלונימוס בן יהודה ממגנצא, המכונה ״הצעיר״ או ״הקטן״, והיא מתארת בפרוטרוט של כרוניקה ומבעד עיניים של עד ראייה את מעשי האכזריות והזוועה ביהודי קהילות שפיירא, ורמייזא ומגנצא, שביצע אספסוף נוצרי בימי מסע הצלב הראשון, בפרעות תרנ״ו.
ואלו השורות המקיפות אותה, שכאילו מתארות עבר והווה גם יחד:
הֲיֵשׁ מַכְאוֹב לְמַכְאוֹבִי לְדַמּוֹת,
מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימוֹת,
חֲלָלַי חַלְלֵי חֶרֶב מֻטָּלִים עֲרֻמִּים וְעֲרֻמּוֹת,
נִבְלָתָם כַּסּוּחָה לְחַיַּת אֶרֶץ וּבְהֵמוֹת,
יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה, עֲלָמִים וַעֲלָמוֹת
כשם שאני פונה נוכח מוראות ההווה – שלא במודע וחרף התנגדות פנימית – לקלונימוס הקטן, כך הוא פונה לנבואות זעם במקרא. המלה סוּחָה המופיעה אצלו פירושה רפש, אשפה, ומקורה בישעיהו ה, כה: וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצות. ואילו פרק האיומים האלוהי משירת האזינו – מִחוּץ תְּשַׁכֶּל – חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה. גַּם־בָּחוּר גַּם־בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם־אִישׁ שֵׂיבָה – משמש אותו בשתי שורות שונות. אלא שהאֵימָה, שם עצם כללי ומופשט, הופכת לאֵימוֹת – צורת ריבוי מצמיתה, ההופכת אותה לצללים מוחשיים ואפלים, הנעים בפועל ממש בין החדרים.
למרבה הצער, הרבה קינות בשפה העברית נכתבו במהלך ההיסטוריה. אפשר כמעט להגיד שזה ז׳אנר יהודי, שתחילתו כבר במגילת איכה. מעבר לביטויים פיוטיים של הקינה הכללית והגנרית על החורבן והגלות, על גזרות, פרעות ושמד הן נכתבו לעיתים על ידי מי שהיו עדים בפועל לזוועות בלתי נתפסות או לתוצאותיהן, כמו קלונימוס וכמו בן עירו אליעזר בר־יהודה, שמתאר את רצח שתי בנותיו ואשתו נגד עיניו ב״אספר מעשה בלט״.
אלא שכל קינה היא ביטוי למתח שבין בכי וסגנון, בין אישי וכללי, בין ממשי וסימלי, בין אינטימי והיסטורי. כל קינה מביאה לקיצוניות נוראה את מהות השירה בכלל – ניסיון שנועד לכישלון, להביע חוויה ורגש פרטיים, לא מילוליים וחקוקים בזיכרון הגוף והחושים, במסגרת שפה ציבורית ומסורות לשוניות, ובאמצעות אוצר מלים, מטבעות לשון, מאגר ציטוטים והֶרְמֵזים משותף, וכללי תחביר וכתיבה חברתיים.
חלק בי מתקומם, ברגש ובשכל, נגד הקישור בין דיווחי ההווה ובין קינות וכרוניקות מפורטות של מעשי טבח וזוועה ביהודים, כמו מדרשי איכה, אגדות עשרת הרוגי מלכות, ״יוון מצולה״ של נתן נטע הנובר על פרעות חמלניצקי, או תיאורי הפוגרום בקישינב, שמהם נולדה פואמת הקינה ״בעיר ההריגה״ של ביאליק, שגם היא (כפי שהראה מיכאל גלוזמן) ביטוי אישי המסווה עצמו כלאומי.
הקישור הזה עצמו הוא חלק ממה שההיסטוריון שלום (סאלו) בארון כינה, מתוך ביקורת למדנית וגם התרסה מכוונת ופרובוקטיבית) ״התפיסה הבכיינית״ (או הדִּמְעוֹנִית (lachrymose) של ההיסטוריה היהודית. גם בעמדתי המחקרית וגם בהשקפתי הפוליטית אני מסכים עם עמדתו של בארון: אין שום דמיון וקשר בנסיבות, במניעים ובהקשרים החברתיים והאידאולוגיים (והתאולוגיים) בין האסונות האלה. ובוודאי שהשואה אינה פוגרום רחב ממדים (כפי שטוענים כמה ״מכחישי שואה״) אלא השמדה מתוכננת, שיטתית, מתועשת ומגובה בתורת גזע, שבוצעה על-ידי מדינה, מוסדותיה ומנגנוניה.
אני סולד מתפקידה המניפולטיבי של ההבניה הזו, שמתחילה בגן הילדים, וממזגת את אנטיוכוס והמן הרשע ופרעה והיטלר ומנהיגים ערבים לכלל צורר אחד, על־זמני וחסר הקשר, והופכת יוונים ורומאים ומצרים וגרמנים וערבים לבליל אימתני אחיד של שונאים. כך נחקקת ההיסטוריה הבכיינית של היהודים בלוח השנה הקולקטיבי ובזיכרון האישי. היא מגבשת לא רק תודעה של קורבן־תמיד, אלא גם משחררת לחלוטין אנטישמים מאחריות למעשיהם, והופכת אותם לנציגי הרוע המוחלט בדרמה מניכאית שעומדת מחוץ להיסטוריה.
ועם זאת ולמרות זאת, האופנים השיריים שבהם אני מדמה את הזוועות העכשוויות לקוחות מהרפרטואר ה״דִּמְעוֹנִי״. לא מפני שהן מכוננות היסטוריה דומה של פוגרום נצחי ביהודי הנצחי. אלא מפני שאלה אמצעי המבע הדומים שפיתחו יהודים לדורותיהם ובנסיבותיהם ההיסטוריות המשתנות. כך דמעו וכך חרדו יהודים, וכך דומע וכך חרד היהודי שאני, כאן ועכשיו: מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימוֹת.
ד"ר עמוס נוי הוא חוקר תרבות ופולקלור. ספר שיריו השלישי ״כמה אנשים תהיה״ ראה אור בשנת 2023 בהוצאת עולם חדש.
הכאב
יערה שחורי
"אני מחכה לרובר ל', שצריך לשוב." אני נושאת את השורה הזאת, שכתבה מרגריט דיראס, כמו פתק בכיס. חוזרת וקוראת את הציפייה החורכת. את הכאב הבלתי נסבל והייאוש המתגנב. את קול האישה שמחכה לבעלה. מרגריט דיראס חיכתה לבעלה רובר אנטלם, לוחם הרזיסטנס שנלכד על ידי הגסטפו ונכלא בברגן בלזן. היא לא ידעה אם הוא חי או מת. בכל יום דמיינה את מותו. בכל יום מתה עימו. את אימת הימים הארוכים שבהם חיכתה לשובו הנציחה בספרה הכאב, שפורסם רק ארבעים שנה אחרי שנכתב. במקור היו אלה שתי מחברות שכתבה מייד אחרי המלחמה (ואולי גם במהלכה) וכינתה אותן יומן נצחי: "מצאתי את היומן הזה בשתי מחברות, בארונות הכחולים שבנופל לה שאטו. לא זכור לי כלל שכתבתי אותו. אני יודעת שעשיתי זאת, אבל איני רואה עצמי כותבת את היומן." אבל היא כתבה.
היום לא רק הכאב מצוי בידינו בעברית (תרגם אביטל ענבר), אלא גם המחברות עצמן, שהוכתרו בשם מחברות המלחמה וראו אור אחרי מותה של דיראס (תרגמה חגית בת עדה). כל אלה ניתנים לנו כמו עדות. דיראס כתבה כמי שמשביעה את העולם, או לפחות את העולם הכתוב, כדי להשיב אליה את בעלה. ורובר אנטלם חזר. כמו נס הוא חזר. הוא, שהיה צריך לשוב, שב.
אני נושאת את המילים האלה, שנכתבו בשנים אחרות, כמו פתק בכיס. כמו מצפן. כמו קמע. כי עכשיו אלה אנחנו המחכות ומחכים להם, הם שצריכים לשוב.
יערה שחורי היא משוררת, סופרת ועורכת. ספרה "שנות העשרים" ראה אור בשנת 2019 בהוצאת כתר.
מרגריט דיראס, מחברות המלחמה, הוצאת כתר, 2010. מצרפתית: חגית בת עדה
המלחמה ישֵׁנָה
אוריין ליפשיץ
להתכסות מתחת לשמיכה. לא לדבר. לא להשתתף. לא לקחת אחריות. להתרחק. שאף אחד לא יצפה ממני לכלום. גם לי אין עוד ציפיות מאף אחד. אני מאוכזבת. מאוכזבת מהעולם ומעצמי. אני מתקשה להביט במורכבות שסובבת אותי ואותנו. לא מצליחה להביט שוב בפיצולים ובניגודים שמתקיימים בתוכי. מעדיפה את הריק. מזמינה את השקט הלבן שישטוף הכול, שיטביע את הסערות שסובבות אותי במעגלים של כאב.
מתוך המחבוא אני מושיטה יד אל הספר. הלוואי שבעזרת המילים הכתובות תימצא לי הדרך למשוך את עצמי החוצה. אני חוזרת אל חוויית הקריאה המוכרת, מבקשת ששוב, כמו אז כשהייתי ילדה, איבלע פנימה ואשכח את עצמי ואת מה שקורה סביבי ובתוכי.
ספונה בתוך ומתחת לשמיכה אני חוזרת לקרוא את שני ספריו של קורצ׳אק על אודות המלך מתיא. אני אוהבת ספרי ילדים. הילדים שלי כבר גדולים, ואני שומרת עבורי את אוצר ספרי הילדים על המדפים בסלון ביתנו. אני מחפשת את התמימות ואת חוסר הניסיון, את המבט הילדי שעדיין מלא ציפיות. אני קוראת את הספרים במבט כפול, מתאחדת עם המבט הילדי שהיה לי פעם ולצד זה בוחנת את פעולת הסיפור והסופר ונהנית לפענח את האופן שבו נפרש הסיפור. בין הדפים אני פוגשת שוב את דמותו של מתיא, המלך הצעיר הנרגש, שמקבל לידיו ממלכה, אבל מתקשה לנהל אותה. העולם, לתפיסתו של קורצ׳אק, הוא בית כלא, ומעצם טיבו הוא מכבה ומכשיל תוכניות להיטיב. מתיא, שרוצה להיות מלך מתקן, מתמודד לא רק עם המלחמות בין המדינות האחרות למדינה שלו, עליו להיאבק גם עם אויבים ועם כשלים מבית; שריו הישנוניים, צרי המבט, חסרי המעוף והאינטרסנטים.
לא רק עולם המבוגרים מאכזב את מתיא. גם הילדים, שלמענם הוא נאבק, מתגלים כמפונקים, מעצבנים ולא קלים לריצוי ולשינוי. חברו הטוב בוגד בו, ומתיא עצמו טועה ונכשל. כולם נגדו, אפילו הוא עצמו. מתיא לומד מניסיון כואב שקשה להצליח לתקן את העולם.
אחרי כישלון צורב במלחמה הוא בוחר מרצונו לצאת לגלות. שם, ברגע הזה, שבו מתיא מגיע לאי, אני נפעמת ונלכדת לגמרי בין חוטי הסיפור. מתוך הסיפור פונה אליי המספר ומבהיר שמעכשיו הסיפור יהיה שונה כי מתיא הופך שונה. הקצב האיטי הקשוב הוא המערה שחיפשתי. אני עוצרת נשימה ומתחפרת עוד מתחת לשמיכה. יחד עם מתיא אני חווה את הגילויים הקטנים שמתגלים לו מתוך המרחק והדממה. מתיא כבר לא יחזור להיות המלך שהיה.
הוא דומה יותר לאחד מהיתומים בפנימייה שקורצ׳אק מנהל. ילד לבד. ללא הורים. אני מחבבת את השינוי הזה. מזדהה איתו עוד יותר. דואגת לו. בדמעות אסיים את הספר כשהוא יסיים את חייו כפועל פשוט שנהרג בתאונת עבודה. אבל עוד לפני שאגיע לשם אלווה את מתיא באי, כשדמותו מתקלפת משכבות אגדת המלוכה. הלב שלו נגלה כמו גרעין חשוף, תלוש. על האי הוא רחוק ועייף מכל האכזבות ומכל הרצונות כמו הגיע בשנות חיים קצרות לגיל מופלג.
שם על האי הוא הופך לפילוסוף ומתחיל לשאול שאלות על כל דבר ודבר. הוא מארגן מחדש את חייו, כותב ביומנים הגיגים קצרים ומשימות חיים קטנות. השקט מסביב מאפשר לו להקשיב לקולות השונים שבראשו, לפיצולים ולניגודים שצובעים את נפשו. שם הוא פוגש ילדה קטנה ושמה אלה. כשהוא מספר את קורותיו במלחמה היא רוצה לצאת להילחם, אבל שומר המגדלור מרגיע אותה ומספר לה ש"המלחמה ישנה״. ״המלחמה ישנה״, חוזרת אחריו אלה בלחש. ״שוב איננה מתעקשת. ״ששששש, המלחמה ישנה, הכדור ישן, הליצן ישן, שששששש…״
אני מדמיינת את המלחמה כדמות אנושית. היא מתעוררת דולקת מגירוד ומזעם, אבל בדומה לדובי ולכדור גם היא מלאת חולשה; גם היא מתעייפת. אלה מקשיבה ולומדת. כשמתיא מציע לספר לה שוב אגדת מלחמה, היא מבקשת ״לא. אגדה אחרת״.
אני רוצה לישון. גם אני כמו אלה רוצה אגדה אחרת. אבל אי אפשר עכשיו. המלחמה התעוררה. המלחמה פלשה. התפרצה פנימה לבתים. לספות. לתמונות. למטבחים. לחדרי השינה ולארונות. כבר אי אפשר לעצום עיניים. המלחמה כאן, ואני ואנחנו בתוכה.
אני רוצה להתכסות מתחת לשמיכה ולישון שינה ארוכה. לא לדבר. לא להשתתף. לא לקחת אחריות. להתרחק. אני רוצה שהמלחמה לא רק תירדם, אלא תיעלם, אבל אני יודעת שהיא כאן והיא ערה וכמו שהאופק מסתמן, היא לא מתכננת להיעלם בקרוב לשום מקום. המלחמה כאן איתנו במלוא עוצמתה וכיעורה. כמו שזה נראה זה או להיעלם או לחיות איתה ולצידה. אין לי ברירה אלא להביט נכוחה בפניה של המלחמה. לגבש עליה דעה. לראות את פרצופיה השונים. לחפש מורכבויות. אני בוחרת לגדל בתוכי את הרצון למרות המלחמה. אני בוחרת לחיות לפחות זמן־מה ומצליחה לצאת מהשמיכה.
אוריין ליפשיץ היא יוצרת תיאטרון ירושלמית. בין יצירותיה: סדרת ההצגות ״אגדות הלבנה״ וההצגות: ״שאול: המלך והמסכה״, ״דוד: המלך והכבשה״, ״הטפיל המאושר וכל השאר״. בימים אלה היא מקימה את תיאטרון ״פומבי״ הפונה לקהל ילדים.
יאנוש קורצ'ק, המלך מתיא באי השומם, הוצאת כתר, 2012, מפולנית: אורי אורלב
הערות על שיר וריבוי
עומר שבולת
הוֹ נֶפֶש
אֵי אָן אַתְּ נוֹסַעַת בְּכִרְכֶּרֶת
הַקֶּצֶב
.
אֶל מָתַי אַתְּ נִמְלֶטֶת בְּגַלְגַּל הַמִּלִּים
.
דּוֹפְקִים סוּסֵי
הַחֲלוֹם –
.
מִי עֵינָם שָזְפָה
אֵי פַּעַם סוּס?
.
הַנָּמִים בְּרַחֲמֵי חֲלָלִית
וְשַוְעַת רֵאוֹתָם
לְחַמְצָן חָדָש
מַהוּ סוּס?
.
שיר 2, מתוך: שמעון אדף, מַשָׂא נִיסָן
כמה ימים אחרי 7 באוקטובר 2023, מתוך הרגל, לחצתי על "נַגֵּן" והתנגנה מוזיקה. לא הייתי מוכן להשפעה. הצלילים באו מעולם רחוק שהיה, שעבר, שאבד. לאחר כמה ימים ניסיתי שוב. הצלילים פעלו אחרת ואותו עולם רחוק נדמה שהתקרב מעט.
אף בשירה המילים פועלות באופן שקשה להסביר. "מַהוּ סוּס?" נשאלת השאלה ותופסת את הקורא, גם אם איננה מופנית אליו במפורש. "מַהוּ סוּס?" דורש השיר ומערער. אך מעבר לכך, בספר פועלים מבנים של זהות וריבוי שמעוררים את הבלתי מושג.
גיבור מַשָׂא נִיסָן הוא בלש, אשר בתחילת הספר חוקר את היעלמה של נערה לתוך שיר, ובמהלכו עובר לחקור את עצמו. מתוך חקירה מכופלת זו של האירועים והתעלומות נוסד הלך מחשבה שיסודו שאלה. כיצד קרה מה שקרה? "מִי עֵינָם שָזְפָה/ אֵי פַּעַם סוּס?" – מהי המציאות ועד כמה ביכולתנו לתופסה ולזכור את החוויה שבה?
שכן הבלש אינו אדם רגיל, הוא גוף של יתום ניגרי, שאליו הוזרק, נֶעֱֹרָה, תוכן וזיכרון של אדם אחר, חולה אנוש במגפה, הממשיך כך לחיות בגוף שאינו שלו. זיכרונו של הבלש הוא זה של החולה, ואילו גופו הוא של הפונדקאי, וגוף זה מתחיל להתקומם. החלוקה בין הגוף והרוח נפרצת, הגוף מתמרד כנגד הישות התבונית שנכפתה עליו. "לֹא שֶׁלִי", עולות מגופו של הבלש המילים, "לֹא שֶׁלִי" הן מסייגות את הזיכרון השתול (שיר 22).
אך גם אצל הקורא קיים גוף וקיים זיכרון שהוזרק אליו – אם זיכרון מגוף ראשון ואם זיכרונות של עדויות שאימץ. לפעמים יש חפיפה בין הגוף לזיכרון, ולעיתים פתאום הם זרים, "לֹא שֶׁלִי", מזדהה הקורא, אך כמו בשיר, הוא גם מזדהה עם עדויות לא שלו: "וְאַף עַל פִּי כֵן, שַׁיָּכִים לִי יוֹתֵר/ מִכָּל נוֹף קָדוּם מְטֻשְטָש. מִכּוֹח כְּמִיהָה, בִּדְפִיקַת גַּעְגּוּעַ".
במאבקי הזהות האלה יש נחמה. שכבות שלנו שאיננו שולטים בהן נותנות בנו כוח. אנחנו יותר מאשר עצמנו הנדמה.
הָאָחוּד אינו קיים. פני הדברים במאבק, ואף הפָּנים שלנו עצמם במאבק. "פְּנֵי הוֹרִים סְתוּמִים חוֹתְרִים לִהְיוֹת פָּנֵינוּ, וְאָנוּ מִתְחַנְּכִים אֶל פֵּרוּשָם", כתב המשורר (שיר 21) , והזכיר לי את דבריו של ג'ורג' אורוול, He wears a mask and his face grows to fit it. בכול יש שאלה ופיצולים ורצונות של הגוף הלא מודע, ובייחוד געגוע, שקיים בכל דף בשיר. "מִכּוֹח כּמִיהָה, בִּדְפִיקַת גַּעְגּוּעַ": הבלש מתגעגע לגופו, אהובתו של החולה מתגעגעת אליו, אימהּ של הנערה מתגעגעת לילדתה, הבלש מתגעגע לעברו כְּיָתום בגופו, ומעל הכול הגעגוע לילדוּת שמופיע וחוזר.
כך, מן הריבוי, מתוך הגוף המתעורר ומתמרד כנגד המילים, ובעזרתן, הספר מעורר בנו רבדים לא מוכרים. מחלחל אליהם ומבהיר שאנו נפרשים רחב יותר משנדמה לנו, שבאותו אני-מרוּבֶּה יש עוצמה, קצת כמו במשפחה. בשעת משבר פעולה זו, מעין צניחה אל עצמי, אחורה אל דבר מה שמעבר להכרה, היא קריאת עזרה לשכבות העמוקות הישנות. קריאה לחומר החיים הצָבוּר: פְּעַל!
עומר שבולת הוא בוגר תואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון ומפתח תוכנה להדמיה רפואית. פרסם מכתביו ב"מכאן – כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית" ובכתבי עת אחרים.
שמעון אדף, משא ניסן, פרדס, 2022
שום בית לא מוגן מאש
יעל דין בן־עברי
אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי אֵיפֹה הֶחְבִּיא אָבִי
אֶת הַפַּחַד שֶׁלוֹ, אוּלַי בְּאָרוֹן סָגוּר
אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר מִחוּץ לְהֶשֵּג יְדֵי הַיְּלָדִים
אוּלַי עָמֹק בְּלִבּוֹ.
(מתוך: "והילד איננו" מאת יהודה עמיחי)
.
גרמנים לא מפחדים לאבד ילדים כמו שאנחנו מפחדים?״ אני מהרהרת, מתבוננת בבן השכנים בן השמונה מחדד בגינה מקל באולר. הוא מתבונן בנו ובמדורה שהדלקנו בקערת הפלדה בגינה. כל הילדים מחזיקים מקלות ארוכים שעל קצותיהם ליפפנו בצק, והבצק באש, נאפה לאיטו או נשרף לפחם וצובע את שפתי הילדים באפר בעודם מהמהמים את ה״טעים לי״ הקטן שלהם. הצענו לו להצטרף, אבל הוא בשלו, מניד בראשו ״לא״ וממשיך לחדד, כמו מכין עצמו לקרב.
לקחתי את הילדים ליער ליד הבית לאסוף עצים. זה היה היום האחרון של סוף השבוע, יום ראשון. בישראל כבר סיימו הילדים את יום הלימודים הראשון בשבוע, ואנחנו גררנו עגלת קניות רעועה והזענו במסענו אל היער. ביקרו אותנו שני חברים של בני, כולם בני שש-שבע, ובתי הנהיגה אותם במה שנראה כמו מסע מרגש מאוד בחזרה אל הטבע. חשבתי שזו אחת הפעמים היחידות בחייהם עד כה שהם לוקחים ישירות ובמובהק משהו מהטבע לשימושם. עד כה התקיים במוחם רק במעומעם הקשר שבין הפירות והירקות שהם אוכלים והעצים שהם מבעירים בגריל ובין הדבר המסתורי הזה שמקיף את הרחובות, שבהם הם גרים בבניינים גבוהים. עתה אספו הילדים ענפים יבשים, חלקם חלולים ומלאי חורי תולעים, וידיהם התמלאו אבק וקורי עכביש. אפילו טיפסנו על גבעה אחת תלולה, למרות שהיה שם שביל מסודר, ואני פצעתי את הרגל מענף כשטיפסתי מעליו. עגלת הקניות שאחזתי הייתה עכשיו כבר מפורקת כמעט לחלוטין. ביער עמדו מבני עץ שנראו כמו אוהלי טיפי עתיקים, והילדים רצו אליהם נרגשים. הם הוסיפו שני עצים ענקיים אל מבני העצים המקובצים ונמאס להם. רצו לחזור הביתה.
היער, שהוא בעצם חלק מפארק גדול, פרוע למראה במבט הראשון, אבל למעשה מחולק בקפדנות לריבועים גדולים מגודרים גדרות חשמליים. הוא מאכלס כבשים רבות בשעות מסוימות של היום, ורק חלק אחד ממנו שוחרר אל ידיו של הטבע, וגם בו נסללו שבילים וסומנו סימנים. בפארק אני רוכבת בכל יום עם בני על אופניים בדרך אל בית הספר. ״שמור על הימין״, אני צועקת לו בכל פעם שמגיעים אופניים ממול במהירות. הוא נשאב בקלות למשחקים, נוסע בזיגזגים או מסובב לאחור את הדוושות. כשאני אומרת לו למהר, הוא דוחף בכל כוחו את הדוושות וגופו מנענע אל האופניים ימינה ושמאלה, אל מרכז השביל ואל צידיו. אני מדמיינת בכל פעם כיצד יאבד את שיווי המשקל שלו, כיצד ייזרק מהאופניים על שביל האספלט, או גרוע מזה – ייתקל ברוכב אופניים מהיר שיגיע מהכיוון השני. אני רואה את כל אזורי העור החשופים שלו, הרכים. את השוקיים הדקות, הזרועות, את הלחיים התינוקיות, פוגשים ברצפה. את כל הנזק של הרקמות הרכות אני רואה, ומנערת את הראש כדי להעיף משם את המחשבות ונוכל להמשיך בדרכנו. ״תיצמד לימין״, אני צועקת לו, והוא מתיישר ונצמד לימין.
פיסת קרטון אחת קטנה הספיקה כדי להצית אש בעצים שאספו הילדים. כשהאש התחילה לבעור עמד השכן, אביו של הילד, ליד הגדר המפרידה בין הגינות האחוריות שלנו ובעיניו מבט מודאג. ״הבתים האלו לא מוגנים מאש״, הוא אמר לבסוף. פניו, שבדרך כלל הן עליזות, היו רציניות ושום רמז להתבדחות לא ניכר בהם. ״אנחנו יודעים״, אמרתי לו בחיוך בשמי ובשם בעלי, שסידר במקל את העצים הבוערים, ״שום בית לא מוגן מאש״. הרחקנו את קערת הפלדה אל הדשא, והעמדנו את רגליה על אבנים כדי שלא יישרף הדשא. הוא ישב על הספה בגינה שלהם והביט בפנים חתומות אל הלהבות הדקות והגבוהות שעלו מהקערה, צעק מדי פעם לילדים שהתקרבו יותר מדי אל האש להתרחק.
לא יכולתי ליהנות מהאש באמת. הלהבות, כמו כל להבות, תפסו את עיניי לבהייה ארוכה ורדומה, אבל בכל פעם שהאש התגברה הרגשתי במבטו של השכן, ועם כל גל עשן שחור שבקע פתאום מהעצים הרקובים חששתי ממבטיהם של שאר השכנים, שאולי יעברו לומר שזה בעצם אסור ואנחנו מסכנים את השכונה, את בתיהם, מפריעים לחייהם עם העשן הזה, מזהמים את האוויר.
״אני לא מרגיש במקום״, אמר לי בעלי בעודו צולה לבננו, שאיבד את הסבלנות, את הלחם. חשבתי כמה אפשרויות חסרות תקווה מחזיק בתוכו המשפט הזה, וניסיתי לגרש את כולן בנפנוף יד מבטל. האדמה שלנו, הבית שלנו, האש בשליטתנו.
שמרנו על האש עד שכמעט כבתה. בן השכנים שסיים לחדד את המקל רדף אחרי הילדים ברחובות הסובבים את הבית. יצאתי החוצה והסברתי לילדיי שצריך להיזהר מהמקל המחודד, שזה מסוכן. שלא רצים עם מקל מחודד, ממש כמו שלא רצים עם מברשת שיניים בפה. שצריך תמיד לראות את הצעד הבא, את הנזק שיכול להיגרם. ראיתי את כל מה שיכול היה המקל לעשות לגופם של ילדיי. יכולתי לחוש את הכאב שלהם, את הרקמות, את העור, את האיברים, את כדורי העיניים. הזהרתי אותם והבטתי בהם משחקים עוד. בני עצר את בן השכנים וחזר על מה שאמרתי בגרמנית. הילד עצר והפסיק לרדוף אחריהם. בגינה האחורית ויתרנו על האפשרות שהאש תכבה בעצמה ושפכנו מים. האש כבתה והשאירה שלולית שחורה של אפר. שום בית אינו מוגן מאש, גילינו מאוחר יותר כשהגיע הסתיו, כשישראל בערה.
יעל דין בן־עברי, משוררת וסופרת, גדלה בחיפה ובעתלית וכיום מתגוררת בברלין. ספרה האחרון, הנובלה "גלעד", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת ידיעות ספרים. סיפורים פרי עטה התפרסמו במגוון כתבי עת, ובהם המוסך.
יהודה עמיחי, שעת החסד, הוצאת שוקן, 1982
.
מה את קוראת עכשיו
שרון אס
…הוּא [זאוס] הִצְעִיד אֶת בְּנֵי הָאָדָם
עַל דֶּרֶךְ הַחָכְמָה
כְּשֶׁקָּבַע אֶת הַחֹק:
"לִמּוּד בָּא מִסֵּבֶל".
בִּמְקוֹם שֵׁנָה מְטַפְטֵף בַנֶּפֶשׁ
צַעַר הַהִזָּכְרוּת בַּתְּלָאָה;
הָאֵלִים מִמְּרוֹם מוֹשַׁב הַנַּוָּט
מַעֲנִיקִים חֶסֶד אַלִּים.
(אייסכילוס, אגממנון, מיוונית: אהרן שבתאי, שורות 183-176)
בפרומתאוס הכבול, טרגדיה מעט פחות מוכרת של אייסכילוס, פרומתיאוס הטיטן נכבל לסלע ונענש מדי יום על ידי נשר גדול, שליחו של זאוס, המגיע ואוכל את כבדו. מדוע הוא נענש? שלושה פשעים ביצע למעננו בני האדם: הוא גנב את האש שכבר הייתה ברשותנו והעניק לנו אותה מחדש – עכשיו ידענו מה לעשות, איך לתרבת את עצמנו, מאומנות אפיית הלחם ועד אומנות המחול. אבל לא היינו יודעים זאת לולא שני פשעים נוספים שפשע למעננו: את המוות, שהיה תמיד מול עינינו ודיכא את הכוח היוצר, פרומתאוס הפך לבלתי נראה, למעין שמועה, להָדֶס; ובפשעו השלישי העניק לנו את התקווה העיוורת. ללא התקווה העיוורת אי אפשר לקרוא שירה. בוודאי לא את הציטוט שבחרתי מתוך מחזה הרבה יותר מפורסם של אייסכילוס, אגממנון. הציטוט הזה לקוח משיר מקהלה מטורף ומדהים שהמקהלה שרה בהיכנסה לאורקסטרה, לחלל השירה והריקוד בתיאטרון. מכיוון שהמוות נעשה נוכח, קשה לי מאוד לקרוא שירה בחודש האחרון – הצורך שלי גדול, אבל בגלל שהזדקנתי כל כך במהלכו, כל מה שאני קוראת נדמה לי שכבר קראתי, שמוכר לי, שיש בו אמת ויש בו תועלת במובן של צורך להשמיע קול, אבל אין בו כוח להפוך אותי לרגע לצעירה יותר, למי שמשהו רענן ייגע בה. כפי שכותבת דיראס בפתח ספרה הכאב: "[ל]נוכח אנדרלמוסיה כבירה של השכל ושל הרגש… ספרות מעוררת בי בושה". לא, לא בושה אני חשה אלא יותר מעין תימהון על המרחק: איני יודעת אם דברים קרובים או רחוקים, אם אני מטעינה אותם בכאוס הנפשי והם מתעוררים לתחייה, עלובים שכמותם ותכף יימוגו, או שהמצלתיים שבאוזניי מערפלות את הבנת הנקרא. אבל המילים הללו, בנות יותר מ־2,600 שנים, הן בו זמנית מוכרות לי ומלאות סוד. אפילו הצער שאופף אותי עכשיו לא מפענח אותן, אבל גם לא מפנה להן עורף. אני חוזרת אליהן שוב ושוב. הן מלאות הבטחה לא מובנת, הבטחה לשינוי, הן מאותתות שייתכן לקום לתחייה, שייתכן יהיה לקשור שוב, בזמן לא ידוע, בין לימוד לסבל, בין אלימות לחסד. איך? אם מישהו יאמר עכשיו את המילה דיאלקטיקה לידי, אנשוף עליו אש – אבל הן שם, שם, בשיר הזה, רוחשות הבטחה אדומה-שחורה, קושרות אותי לעיוורון שמגשש אחר אור, לגעגועים הצפונים בזיכרונות שאיני מעיזה לפתוח, לאיזה סדר לא מובן לי, ולמסתורין שהוא באמת מעל הבנתי וטמון בפשע של האומנות, בפשע של התקווה, בפשע של שכחת המוות; כולם פשעים שבלעדיהם החיים בלתי אפשריים לחיותם. יש עונג בשירה, ואין דרך להתכחש לו, אבל אפשר להירתע ממנו כי יש תקופות שאי אפשר להתמסר, השמחה הופכת לעלבון, ועם זאת היא שם, בצעדים של מקהלת הזקנים באגממנון בשירה ובמחול. מול השורות הללו של אייסכילוס, חכמות ומלאות פוטנציאל, אני יכולה לרגע לחוש את עצמי שוב צעירה, ירוקה, הינה שיר שנחוץ לי, שאיני משיגה ואיני מבינה, והוא אולי מבשר את העתיד להתרחש. את הקימה לתחייה. אבל לפני שאקום לתחייה, לפני שאברך, מי יודע מתי, את החיים ואת המתים, אני רוצה לקלל. יש בי דחף לקלל. להשיב על מסכת העינויים בפרץ אדיר של קללות. אבל אני יודעת שלא נולדתי לקלל. אני יודעת כמו שיודעת מקהלת הזקנים באגממנון, אלו שלא גויסו למלחמת טרויה, אלו שהיו זקנים מדי, הם יודעים משהו פרדוקסלי, שהם חלום שנותרה בו יכולת השכנוע האלוהית. אפילו צל יכול להתמלא תשוקות ולרסן אותן בשירה. אמן.
אֲבָל אָנוּ מְרֻפְּטֵי הַבָּשָׂר,
לֹא גֻּיַּסְנוּ, וְנוֹתַרְנוּ מַשְׁעִינִים
עַל מַקֵּל עָצְמַת תִּינוֹק;
הִזְקִין הֶעָסִיס
הַמְּנַתֵּר בֶּעַצְמוֹת הֶחָזֶה –
אַרֵס נָטַשׁ אֶת הַגּוּף;
כְּעֵץ יָבֵשׁ וְרוֹפֵס כְּיֶלֶד
גּוֹרֵר הַיָּשִׁישׁ אֶת שְׁלֹש רַגְלָיו
כַּחֲלוֹם נוֹדֵד לְאוֹר הַיּוֹם.
(אייסכילוס, אגממנון, מיוונית: אהרן שבתאי, שורות 82-71)
שרון אס היא משוררת ומסאית, ספר שיריה האחרון, "המגרפה", ראה אור בשנת 2021 בהוצאת אפיק וזכה בפרס ברנר. ספר שיריה החדש "עם בוא הבוקר/שמות העצים" עתיד לראות אור בשנת 2024 בהוצאת מקום לשירה.
אייסכילוס, אגממנון, הוצאת שוקן, 1990. מיוונית: אהרן שבתאי
אין לי בכלל אומץ להיות מפוזרת
חיה לוי
"הָעֵצִים הֵם הֲפוּגָה בַּיַּעַר"
(נורית זרחי, "ציפור מעורבת / רקוויאם לאלחנדרה")
עכשיו אני רוצה לרדת למחסן ולהריח ספרים ישנים, כי אתמול, בתערוכה בבית הנסן, הרחתי את הקרטון ואת הדבק של הספרים שנכרכו בכריכייה הביתית של אריאל ורדי. באחת אפפה אותי נוכחות של זיכרון יפה, של ספרים פיזיים שאפשר לתחוב בהם את הראש ולהתעלם מכל מה שרע או מביך או מסוכן.
בואו נגיד שליערות דמיוניים יש ריח עמוק של קרטון ישן וחזק ושל דבק כריכיות. לעצים דמיוניים יש צורה של אותיות דפוס שמישהו מבוגר סידר בסבלנות בשורות צפופות. יש להם צבע חום בהיר או אפור ומגע מחוספס ורך.
משוררת חיה ונמרצת, בלי עין הרע – נורית זרחי – כתבה "הָעֵצִים הֵם הֲפוּגָה בַּיַּעַר" למשוררת אחרת – אלחנדרה פיסארניק – שהתאבדה, ואותתה לה בניגוד לכללי המציאות שהיא מבינה שהחיים מכוערים, אבל הן יכולות להתגבר עליהם.
"העצים הם הפוגה ביער" כותבות זו לזו נשים המתנגדות למציאות, מבעד לאפשרויות החיים והמוות. הן קוראות וכותבות במקום להבעיר מדורות שבהן ישרפו את כלי המטבח הארורים ואת כל מה שדורש סידור, ארגון או טיפול משמיים. הן קורצות זו לזו ומחליפות את מה שאפשר לגעת בו במה שאפשר לחשוב עליו. כידוע לנו, זו עקשנות הכרחית מצידן לכתוב זו לזו פתקים או שירים.
אנרי ברגסון כתב שפיזור הנפש הוא תופעה המתנגדת לחיים עצמם. לכן הוא מעורר צחוק שיש לו תפקיד חברתי. הצחוק הוא בעצם הסתייגות חשובה מצד הקהל, שתובעת ממי שמפוזר את הנוכחות החיה בהווה הממשי. כמה מצחיק שיש בעולם נשים מפוזרות, שאינן זוכרות לכבות את האש או לשלם את חשבון החשמל. שגורבות בטעות שתי גרביים בצבעים שונים.
עכשיו, בימי המלחמה, אין לי בכלל אומץ להיות מפוזרת. מובן שהחרדה מכריחה אותי לשכוח דברים ולאבד אותם, אבל אני מתאמצת ככל יכולתי להיות יעילה, חדה, לתת מענה נכון, יש לי אחריות כלפי כל מי שהוא זולת. אחריות חדה, חריפה ומבהילה, כי בזמן מלחמה הכול נראה נואש ואבוד.
אני צריכה לצאת מהבית מסודרת, מסורקת, כשברשותי כל הציוד הנחוץ לי או שבמקרה עלול להיות נחוץ לי, טושים ובקבוק מים וקערה טיבטית ותוף מרים, כדי שלא אצטרך לצעוק לתשומת לב וכדי שכולם יראו שזו עדיין אני, חיה המורה הנחמדה, שהמלחמה לא הניסה אותי, אני באתי ללמד ואפילו להקשיב.
הדבר הראשון שאיבדתי במלחמה היה קשר עם הגוף. מה שקרה נקלט בתודעה, אבל הגוף לא הסכים להשתתף בזה. השתדלתי להחזיר אותו מהר ככל האפשר. למי יש זכות להתעלם מהגוף כשכל כך הרבה גופים קרובים מיוסרים ומתים? הוא חזר מהר בזכות זה שאני לא בשבי ושיש לי התרופות שלי, אוכל, וגם אנשים ונשים זולתי, ובגדול אני כנראה לא בסכנת חיים כרגע, אם כי החיים תמיד עלולים להסתיים באכזריות, והם מפתיעים גם בזה.
אני בחיים, אני אוהבת, אני עובדת, אני כותבת, כתמיד ויותר מתמיד, אני יודעת שאלו זכויות יתר מפונקות ומרגיזות, אבל אני חייבת להמשיך ליהנות מהן כי החיים, ככה נדמה לי, הם הסיבה לכל השאר.
"העצים הם הפוגה ביער" הוא משפט שמייחל להפסקה גדולה, כמו הפסקה בבית הספר, במציאות מחרידה – שיבוש של השגרה האלימה, הפוגה של משחק וצחוק. הוא מעיר בי געגוע וכמיהה לאפשרות שנהיה שוב שנונות, מפוזרות וחמודות, בלי אכזריות גופנית כה רבה סביבנו. אכזריות שהייתה תמיד בעולם, אבל לא קרובה אלינו כל כך בזמן ובמרחב – ומרחק אינו דבר של מה בכך.
מישהו קורא בכעס: העצים בכלל לא מפיגים את היער, העצים הם היער, היער לא עשוי מקרטון ומדבק, היער עשוי ממה שיערות עשויים – עצים, טחב כשיש לחות, רמשים וחיות גדולות. וכך גם עשויים נופים אחרים, כמו המדבר או הגוף. היי, זה נכון. שום דבר לא עשוי מקרטון ומדבק. חוץ ממה שכן, כמו הספרים הישנים שנכרכו ביד, שמדיפים ריח חריף ומעניקים גם אשליה של מרחק מהמוות.
חיה לוי היא משוררת ומורה. ספרה הרביעי, "המצאת האהבה", יראה אור בשבועות הקרובים בהוצאת עיתון 77.
.
נורית זרחי, הנפש היא אפריקה, הקיבוץ המאוחד, 2005
בראשית הייתה המלחמה
אורי ש. כהן
בראשית הייתה האהבה. הלנה היפה, פריס יפה העיניים. אחר כך באה המלחמה, אלף ספינות אסף אגממנון כדי להשיב אותה לאחיו מנלאוס. כל יוון תחתיו. טרויה השאננה, אוהבת החיים, במצור, בניו הרבים של פריאם, המלך החנון, נשבים ונפדים. היוונים פושטים וחגים סביב טרויה הנצורה, שנים נמשכת המלחמה.
ממתי מלחמתנו, תש כוחנו מלזכור, מלחשב את החשבונות, מלראות את השקדיות פורחות בהרי ירושלים, עקבות להוויות מנופצות, טרסות מתפרקות, בתים שהחליפו בעלים, עלו בענן השמיימה.
הסיפור שוב אינו נענה לשכל ולזמן, מחליק אל חמימות מיתולוגית, עשיו שונא ליעקב, זכור את אשר עשה לך עמלק. עיניה הפקוחות של אשת לוט מביטות הרחק לאחור, מעידות על ההבל.
האיליאדה נפתחת בשנה התשיעית למלחמה. משנה לשנה מתגלה לעולמנו הקרבה ההכרחית למלחמה העתיקה. זעמו הילדותי של אכילס, שנעשה אש המכלה כול, לעולם במרחק נגיעה.
הקטור, עלם חמודות, מגן עירנו.
הראשית עכשיו מתפענחת. בשלהי המלחמה ובאמצע הדברים כריסס האב, כהן אפולו, מופיע עמוס מתנות, לפדות את בתו החטופה. אגממנון המלך, אחרי שעשה מה שעשה בבתו, כבר הפליג מעבר לחמלה, מעבר לתקווה של כל בני האדם בחוקים המשותפים. הוא מגרש את כריסס הכהן, במילים קשות, מופקרות, לעיני החיילים כולם:
(הומרוס, איליאדה, מיוונית: אהרן שבתאי, שורות 32-26)
דבריו של אגממנון הם זעמו על עצמו, על עמו, על הכללים. המילים ננעצות בלב, והאל אפולו מעניש את היוונים בחיצי המגפה. גם במגפה נתנסינו, ואף בקרבה המבעיתה שבינה ובין המלחמה. תשעה ימים בוערות המדורות, ובעשירי מכנס אכילס את העם. הנביא מוצא את אגממנון אשם בחטא אי-הפידיון ותמורתו בעונש המגפה, והוא נאלץ להשיב את השבויה כריסאיס לאביה. חמתו של המלך בוערת, הפרס שניתן לו נלקח, ובתמורה הוא לוקח את בריסיאס יפת הלחיים מאכילס. זעמו של אכילס פוגש את חמת המלך, והוא נעשה סרבן, פורש מהמלחמה, מבקש מהאלים להכות את היוונים בלעדיו עד שיצטערו על העלבון שעלבו בו.
לא טוב לו לאדם לבקש את מפלת עירו כדי להוכיח את ערכו. אכילס אכול רגשות, המשורר תוהה על אלה שבלב האדם והמלחמה. אגממנון משתמש ברגשות, והמלחמה שהייתה כמעט הרגל בלתי מזיק במשך תשע שנים נעשית למלחמת חורמה:
(שורות 60-37)
החרב אוכלת בכל פה והמלחמה, שראשיתה באישה יפה, מתכערת, נעשית רעה, אכזרית עד התינוק שבבטן האם. אימה אוחזת בטרויה, שתקוותה אחוזה בהקטור. כמה עצב הוא נושא בליבו הכבד כעופרת. אחיו המופקר, המלחמה שסופה לכלות את העיר, האימה מפני הבושה. עד הספינות מגיע הקטור, עד ליבו של פטרוקלוס, עד הניצב. אחרי נפילת רעו מבקש אכילס את מותו, אך לא לפני מותה של טרויה כולה והקטור תחילה.
האירוניה גם היא חרב מאכלת, זה שהיה מגן לטרויה נעשה המפתח למפלתה. הקטור, שרק ביקש לשמור על עירו ועל כבודו, רואה את אכילס הממית במישור ונמלט ברגליו כל עוד רוחו בו. שלוש פעמים הוא מקיף את חומות העיר, כמו לוודא שהבושה תשרוד אחריו.
הקטור נופל לבסוף בחרבו של אכילס וטרויה ממלטת אנחה. אך זעמו של אכילס כבר הרחיק לכת, יש לו עוד מה לעולל לַגופה. מול עיניהם הקרועות של כל אוהביו הוא יוזם "השפלה מתועבת", מנקב את רגלי הקטור וגורר את גופתו בעפר אחרי המרכבה:
(שורות 401–409)
כל מילה באיליאדה חורכת בעת הזו. מה יש בו בגוף שאחרי המוות, מה נשאר בו לבזות, למה נשאר להכאיב. למי אם לא לנו. אולי כל מה שיש בגופה אחרי המוות הוא תרבות, ואז היא של שנאה וזעם שאינם מכירים גבול. ואולי מה שנשאר בה להכאיב הוא גם מה שנשאר בה לפדות: עקבות של החיים.
פריאם הזקן שם את נפשו בכפו ובחסות האלים מגיע עד משכנו של אכילס בין ספינות האכאים כדי לפדות את הגופה.
הדברים הבאים הם דברים של סוף, אין מה להסביר בהם. אחרי הזעם, אבק השרפה והדם נשארים החיים לבַכות את המתים שהיו, והמתים לבוא. פריאם האב מנשק את הידיים שקטלו את בנו, מתרפס בפני אכילס כדי לקבל את גופת הקטור, בנו האהוב, חזרה. להביאה לקבר, לבכות ולו לרגע ללא האימה:
(…)
פרופ' אורי ש. כהן מלמד ספרות עברית ואיטלקית באוניברסיטת תל אביב. מחבר הספר "הנוסח הביטחוני ותרבות המלחמה העברית" (מוסד ביאליק, 2017).
.
הומרוס, איליאדה, הוצאת שוקן, 2016. מיוונית: אהרן שבתאי
הסיפורים העתידים לבוא
אורן פרי־הר
אָכֵן זֶה סוֹד לִקּוּיֵי הַחַמָּה וְהַלְּבָנָה בָּעֵת הָאַחֲרוֹנָה, לֹא טוֹבָה בְּשׂוֹרָתָם.
וְיִהְיוּ פֵּרוּשֵׁיהֶם שֶׁל חַכְמֵי־הַטֶּבַע כַּאֲשֶׁר יִהְיוּ, – הִנֵּה בַּטֶּבַע עַצְמוֹ נִתְּנוּ אוֹתוֹתֵיהֶם לְרוֹעֵץ.
(ויליאם שייקספיר, המלך ליר, מערכה ראשונה, תמונה שנייה, תרגום: אברהם שלונסקי)
קהילת האסטרולוגים העולמית סימנה את אוקטובר 2023 כחודש מבשר רעות כבר בתחילת השנה. ליקויי המאורות שהתרחשו ב־14 וב־28 בחודש הם אות מבשר רעות כבר אלפי שנים, והמיעוט המוזר שעדיין מאמין שההיסטוריה חוזרת על עצמה לא הופתע, גם אם כמו אבותיו, לא ידע לחזות את האסון במדויק. כבר בכרוניקות שנמצאו במסופוטמיה נכתב שהחל בשבוע שקודם לליקויי מאורות ועד לשבוע אחריהם, שליטים נרצחים, צבאות מובסים במתקפות פתע, והאנושות כולה סופגת מהלומה שמשנה את מסלול ההיסטוריה. פרעות קישינב, שרפת הרייכסטאג, רצח אברהם לינקולן, רצח מרטין לותר קינג ורצח רבין, כולם התרחשו בסמוך לליקוי חמה או לבנה, וכך גם תבוסת נפולאון בווטרלו, ואפילו נפילת קונסטנטינופול. האגדה מספרת שתושביה הנוצרים של העיר צפו עם שחר בצבא המוסלמי המתקרב, כשמאחוריו, ממזרח, עולה סהר אדום כדם. הטבע כמו סימן לביזנטיון את תבוסתה לאסלאם באמצעות הסהר, סמלו של האויב. מבחינת מפרשי תנועת הכוכבים, מתקפת חמאס על דרומה של ישראל היא העתק של התמונה ההיא, מ־29 במאי 1453.
עד 7 באוקטובר חיינו בעידן שבו האמנו שהתחזיות המדעיות אמינות יותר מאסטרולוגיה, שכמו אלוהים, המדע שחרר אותנו מעבודת עכו״ם. האמונה ביכולתם של מופעים אסטרונומיים לחזות אירועים היסטוריים איננה פופולרית, אבל גם ניסיונות אחרים לנבא את אירועי 7 באוקטובר נכשלו. לאמונה האזוטרית שלנו אנחנו קוראים היום קונספציה. גם ההיסטוריה של העם היהודי יכלה לנבא לנו מה עומד להתרחש, אבל בחרנו להאמין לגרסה הפופוליסטית שלה, שאת הפרעות שלנו כבר עברו אבותינו ומי שמאמין לא מפחד. נזכרנו בפחד, ואולי זאת התקדמות. עכשיו המציאות שלנו משתנה, וסביר להניח שאיתה ישתנו גם האמונות וגם הסיפורים. חיינו בעולם ריאליסטי של ממוארים, ובד בבד בעולם שבו המשיח כבר בא. אבל גם בשביל משיחיות וגם בשביל ריאליזם צריך אמונה, במשיח ובמציאות, וכשזו מתנפצת, צריך סיפורים חדשים.
אם אנחנו גם על סף משבר תרבותי, תפקידם של הסיפורים עומד להשתנות. הייתה לנו נטייה לאמץ אותם כבידור לשעות הפנאי, בעיקר בדרכים חזותיות. הם נועדו בעיקר לאשר את תפיסת המציאות שלנו, לא לאתגר אותה. את הקריאה כמעט נטשנו. יצרנו כאן ספרות תומכת קונספציה. האמנו ביכולתם של סיפורים לתאר את העולם בהתאם לרצוננו והאמנו ביכולתו של הרצון שלנו לנבא את העתיד. האסטרולוגים חכמים מאיתנו, יש להם תפיסת ״איפכא מסתברא״ מעוגנת בשיטה, האסטרולוגיה מעולם לא מחקה את האפשרות של חורבן.
הסיפורים העתידים לבוא לא יהיו מציאותיים וגם לא יפים, גם אם היופי נועד בסופו של דבר להחליף את המציאות, להיות יפה ממנה. אחרי שנמצה את האסקפיזם של הסדרות, החדשות, עלילות הגבורה, הטרגדיות והפארסות של ההנהגה, יצמח בתוכנו רעב לסיפורים שיש בהם חוכמה, כאלה שיוכלו להסביר לנו איך לחיות אחרי שכל האמונות נרמסו בפראות. לא תהיה שירה. לא יהיה אפשר לקרוא בה, כי כמו שאמר ז׳אן אמרי, היופי שלה ידהה על רקע כל מה שראינו ושמענו. המדינה, שהלדרלין הבטיח שהיא רק ״קליפה גסה העוטפת את גרעין החיים, חומה סביב גן הפירות והפרחים האנושיים״ (מתוך: פרידריך הלדרלין, היפריון או הפרוש מיוון, עברית: שמעון זנדבנק) קרסה, הגן הושחת. כל הסיפורים שבעולם לא יסתירו מפנינו את העובדה שבסוף המלחמה הניצחון היחיד שנשיג יהיה השחתת גנו של האויב, ושל אלה שנכנעו לסיפוריו כמו שאנחנו נכנענו לאלה שלנו.
רולאן בארת כתב שלספרות יש תמיד שני תפקידים סותרים; היא מאשרת את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להשתכנע שאנחנו צודקים, אבל גם זורעת בנו ספק. עד 7 באוקטובר היה לנו חשוב להאמין שלמרות הכול, אנחנו חיים בתקופה טובה, מתקדמים לעתיד טוב יותר ונוטשים עבר מחריד מאחור. כבר נאמר שהטבח בדרום הוא מפגש מחודש של עם ישראל עם עבר שהוא האמין שכבר מאחוריו. עכשיו גם האשליה שהעבר מאחורינו היא נחלת העבר. לא קמה כאן חברה תרבותית ומודרנית שיכולה להפריד את עצמה מהטבע האנושי ומליקויי המאורות באמצעות הטכנולוגיה, הספרות הזולה והדת הפופולרית. היאחזות בכל אלה תהיה קיטש נוסטלגי. אם נסכים להביט החוצה מהחלון, נראה עולם שחרב ברגע אחד של פיזור דעת.
אפשר יהיה להסתפק במה שהורישה לנו האנושות, להמשיך למות גם בליקויי המאורות הבאים, ועדיין לספר לעצמנו שאנחנו שולטים בגורל. אבל אם נצליח לנער מעלינו את הטקסים, את פנטזיית הניצחון ואת הגאווה, אולי נבחין שרק חיים שהוחמצו הם פירותיה של המלחמה הזאת. אולי אז יתקוף אותנו זעם אדיר שלא תהיה בו מחילה על שקרים, ואחריו יבואו סיפורים חדשים ונבונים, שהיום עדיין איננו מסוגלים לכתוב או לקרוא.
אורן פרי־הר הוא מרצה לפילוסופיה של האומנות בבית הספר לקולנוע סם שפיגל ומרצה לספרות כללית במכון כרם להכשרת מורים, כותב דוקטורט על המילה ״Nothing״ במחזותיו של שייקספיר, באוניברסיטה העברית.
.
ויליאם שייקספיר, המלך ליר, ספרית פועלים, 1971. תרגום: אברהם שלונסקי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
