גניזת קהיר מציגה: חנויות של יהודים שפתוחות בשבת

פתח בשבת או לא פתח? זו הייתה השאלה שהסעירה את יהודי קהיר לפני אלף שנה. ובסיפור הזה יש אפילו פקחים!

מתישהו במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה, לפני 1000 שנה, נשלחה שאלה מפסטאט (קהיר העתיקה), בירת מצרים, אל ראש הישיבה בירושלים. השאלה עוסקת באדם אשר יש לו חנות בשוק, הפונה לרחוב, "וכאשר היה יום השבת, באמצע המועד, ראו קבוצת אנשים יהודים (גמאעה מן ישראל) את החנות פתוחה (אלדכאן מפתוחה) ובה נגרים עושים מדפים". מסתבר שנערכו בחנות שיפוצים, כפי שעולה גם מן ההמשך המתאר עשיית מדפים ו"שינויים (תגיר)".

"גמאעה מן ישראל"

מראה החנות הפתוחה בשבת והאנשים העובדים עורר כעס, והאנשים פנו לבית הדין, אשר שלח עוד באותו היום (כלומר בשבת) אנשים למקום, והם בדקו את המצב, ואכן נוכחו לדעת שהחנות פתוחה, אולם לא ברור אם נמכרה שם סחורה: מצד אחד הסחורה היתה מכוסה, מצד שני דלפקו של המוכר היה בנוי במקומו, כלומר מוכן לביצוע עסקאות. בית הדין מדווח כי לשאלותיהם הגיב המוכר כי הוא "איננו מודע לעבירה כלשהי שהוא עושה (לם יעלם אן עליה פי דלך שי)".

יהודי פותח חנות בשבת? המסמך המלא מהגניזה

למחרת זימן בית הדין את אותו אדם לדיון בנושא, ואז כבר היתה לו טענה יותר מעניינת: מסתבר כי החנות לא היתה בבעלותו, אלא הוא שכר אותה, ונראה שהוא הגיע להסכמה עם בעלי החנות (שלא היו יהודים?) כי לא ישלם שכירות עבור הימים בהם מורכבים המדפים ונערכים השיפוצים ("לא יאכדו מנה אגרה איאם אן יעמלו פיהא אלדפוף ואלתגיר"). ככל הנראה סבר המוכר כי אם הוא אינו משלם על שכירות המקום, הוא גם לא אחראי על השיפוצים ועל כל טענה לגבי חילול שבת (אף שזה נעשה לטובת החנות בה הוא מוכר, ולפי המשתמע – ביוזמתו, ומכל מקום בנוכחותו).

"לא יאכדו מנה אגרה איאם אן יעמלו פיהא אלדפוף ואלתגיר"

אם זה מזכיר למי מכם היתר מכירת הארץ בשנת שמיטה, או העסקת לא-יהודים במרכזי קניות בשבת, או שליחת פקחי עבודה לא-יהודים כדי 'לתפוס' אנשים שעובדים בשבת ללא היתר – זה על אחריותכם…

מה היתה דעת בית הדין בנוגע למקרה?

לאחר שהמוכר בחנות לא יכול היה להביא עדים שיעידו על ההסכם בינו לבין הבעלים, חייב אותו בית הדין במלקות ווידוי "כדי לעשות סיג", כלומר אף שלא ברור שנעשה כאן חילול שבת של ממש. אולם גם בקרב חברי בית הדין לא היתה הסכמה: חלק חשבו כי במקום מלקות יש לחייבו בקנס, ואילו "כמה בני תורה (בעץ' בני תורה)" סברו כי "אינו חייב דבר (לא ילזמה שי)", ועוד אחרים סברו שיש לחייבו הן במלקות, הן בקנס, הן בנידוי. נדרשת, אם כך, הכרעתו של המנהיג הראשי של היהודים באותה תקופה, ראש הישיבה בירושלים.

מה פסק ראש הישיבה אין לדעת. אולם בתקופת המדוברת, על אף שהאיסור על מלאכות מובהקות נשמר בדרך כלל ומקרים כגון זה שלפנינו היו כנראה נדירים, עדיין היה פער גדול בין מה שדמויות רבניות סברו שיש לעשות או לא לעשות בשבת, ובין מה שעשו האנשים בפועל. נמצאו בגניזה ובספרות הלכתית מן התקופה עדויות על שחייה בנהר, משחקי שתייה והימורים, או סתם ישיבה בטלה ברחובות. על כך בהמשך, בהתאם להתקדמות החקיקה.

(השאלה לראש הישיבה נמצאת בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TS8J7.18, ופורסמה ע"י משה גיל בספרו 'ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה', תעודה מס' 336)

 

 

הכתבה פורסמה במקור בדף הפייסבוק "גניזת קהיר – היסטוריה של היום-יום"

 

כתבות נוספות

הצצה אל התלונה היחידה שנמצאה בגניזת קהיר על החום הקופח

תוכי מהודו קורא 'שמע ישראל' בקהיר

מה מכיל מכתב היידיש העתיק בעולם? בדיוק מה שהייתם מצפים

קבלה בחתימת הרמב"ם לטובת פדיון שבויים

 

 




חושפים את אורי גלר

עוד הרבה לפני שהפך למכופף הכפיות הכי מוכר בעולם, היה אורי גלר דוגמן. אם זה שוקולד, קצף גילוח או סתם תחתונים - אורי גלר היה שם

סמדר דרור ואורי גלר בפרסומת לחברת "קינגסמן". צילום: איתמר צוקרמן, 1969

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

 

"אורי גלר המוכר לציבור הישראלי כדוגמן-אופנה, החל באחרונה להפגין בציבור כוחות טלפאתיים וטלקינטיים, מנבא עתידות וצופה אסונות. פרופסורים חלוקים בדעותיהם על מהות כוחו הנעלם אך בינתיים גורף גלר מהופעותיו סכומים יפים…"

(מתוך כתבה בעיתון "דבר", 18 במרץ 1970)

 

 

אנחנו יכולים להתווכח האם לאורי גלר יש באמת כוחות מאגיים. אנחנו יכולים גם לספר על איך הצליח לכבוש את העולם ולהפוך לישראלי המפורסם ביותר, אבל בחרנו להציץ דווקא בשנים לפני שהפך למכופף הכפיות המפורסם בתבל – מיד אחרי שירותו הצבאי, בסוף שנת 1968.

האמת היא שהסיפור מתחיל קצת לפני כן. אורי גלר נפצע במהלך מלחמת ששת הימים מאש ירדנית. במשך שלושה חודשים עבר תהליכי שיקום והחלמה. בשלב מסוים, ידידה של גלר הציעה לו להצטרף אליה להדרכה בקייטנת "עלומים" לא רחוק מתל אביב. כמדריך בקייטנה פגש נער בשם שיפי, ויחד עם הנער הזה (שלימים יהפוך למנהלו של גלר במשך שנים רבות) התאמן גלר על כוחותיו. כמה חודשים אחר כך, כשגלר היה עדיין חייל בתפקיד עורפי, שיפי אירגן לו את ההופעה הראשונה שלו: הופעה מול ילדים בבית-ספר. 36 לירות – זה הסכום שהרוויח גלר מההופעה הראשונה שלו אי פעם. "זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שאי פעם עמדתי לפני קהל. ומצאתי שאני נהנה מזה".

 

"אין שום ספק בעניין, יש לי אגו בריא ביותר"

כמה חודשים אחר כך גלר השתחרר וגילה, כמו הרבה חיילים משוחררים, שצריך להתפרנס. הוא מצא עבודה בטיפול הזמנות של בית חרושת לטקסטיל, בשכר די עלוב. פה ושם הוא עוד קיבל הזמנות למופעים בעבור פרוטות, אבל פרנסה של ממש – זה לא היה.

ממש בסוף שנת 1968 נפתחת בפניו דלת חדשה – דלת הדוגמנות. מי שפותחת לו את הדלת היא בחורה צעירה בשם איריס דוידסקו:

"איריס זכתה בכמה תחרויות יופי ושימשה כדוגמנית בסוכנות פרסומת. יום אחד היא שאלה אם אני מוכן להדגים יחד איתה באחת ממודעות הפרסומת שלה. אוכל לעשות עוד קצת כסף נוסף על 500 הלירות לחודש שהשתכרתי כמשכורת התחלתית בחברת היצוא, שבאמת לא היו יותר מדי.

הצטלמתי עם איריס למודעת פרסומת של בירה והייתי ממש מסוחרר כשהמודעה פורסמה. אין שום ספק בעניין, יש לי אגו בריא ביותר. הדבר הזה החיה אותי, למרות שזאת רק מודעת פרסומת למשהו שלא שתיתי מימי".

עד שיהפוך בתחילת 1970 למכופף הכפיות המפורסם ביותר בתבל, שימש גלר כדוגמן, אפילו דוגמן די מצליח.

 

תענוג לגבר

עשרות פעמים ראינו את התמונה הזו באוספי ברכות שנה טובה בספרייה, ולא שמנו לב שהצנחן הזה הוא לא אחר מאשר אורי גלר:

ואם חפצתם בשוקולד אגוזים, אז לאורי גלר יש המלצה:

אם אתם בענייני אופנה, אז אולי כדאי לכם לבדוק את הבגדים של מפעל הבגדים "אתא":

ואולי בכלל מתחשק לכם תענוג אמיתי (לגבר):

תחילת שנת 1970 היא כבר התקופה הבאה בחייו של גלר. מה שהחל כמופעים קטנים שארגן לו חברו שיפי, הפך לאירועים יותר ויותר גדולים, ותוך זמן קצר גלר הפך לסלב בקנה מידה בינלאומי. הוא כבר לא יצטרך יותר לדגמן בשביל כמה גרושים.

***

חלק מהציטוטים והפרטים לקוחים מתוך ספרו האוטוביוגרפי של אורי גלר "האמת על חיי" (ספרי עדין בשיתוף עם ידיעות אחרנות, 1975)

חלק מהפרסומות לקוחות מאתר "עיתונות יהודית היסטורית", וחלק מהן לקוחות מתוך האתר הרשמי של אורי גלר

 

 

כתבות נוספות:

כך הפך הילד שניסה לנסר רובה בגיל 10 לממציא העוזי

חזרנו אל הרגע הקסום בשנת 1970, שבו הפך החייל שלמה ארצי לכוכב

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

 

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

 




החיים הפרועים בבטן אניית המעפילים רוסלאן

איך מנעימים את זמנם של ענקים (בהווה ובעתיד) כמו רחל המשוררת יוסף קלוזנר, ברוך אגדתי ועוד גדולים וחשובים שמצאו עצמם "תקועים" יחדיו באנייה אחת בדרך לישראל?

האניה רוסלאן עוגנת בנמל איסטנבול (קושטא) בדרכה מהעיר אודסה לארץ-ישראל. מקור: ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

שובו של עם ישראל לארצו, עליות, אניות מעפילים – מילים טעונות משמעות המעלות באוב תקופה אחרת, הירואית בהרבה, כשהחלוצים היו חלוצים, המאבקים היו על מהות והבריטים היו בעיקר מכשול לעקוף, או – גורם שיש להערים עליו בדרך להגשמת חלום המדינה היהודית. בתוך הנרטיב חמור הסבר הזה שמור מקום של כבוד לעלילותיה של האנייה רוסלאן. הייתה זו האנייה הראשונה, וגם היחידה, שהפליגה מהאימפריה הרוסית לשעבר, הנקרעת עתה במלחמת אזרחים בין הכוחות הלבנים והאדומים, מנמל אודסה לארץ ישראל בתום מלחמת העולם הראשונה.

הידיעות על אנייה רשמית שתחזיר את משפחות הפליטים שגירשה האימפריה העות'מאנית מארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה, שכנעו משפחות יהודיות רבות מרחבי האימפריה הרוסית לנהור לאודסה בתקווה להצטרף למסע.

כדי לזכות במקום על הסיפון הצטרכו הבאים מרחוק להתחזות לפליטים ארץ-ישראליים. 'ועד פליטי ארץ-ישראל להחזירם הביתה' שהוקם באודסה תדרך את מאות המתחזים על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, על נבכי העסקנות הציונית בארץ וגם על פרטים שונים ומשונים שאמור הפליט להכיר ברחובות תל אביב, יפו, חיפה והמושבות. כל פליט – אמתי או מתחזה – צויד ע"י הוועד בתעודה הכתובה רוסית, עברית וצרפתית, המכירה בו כפליט ומאשרת לו להיכנס לארץ ישראל. בזכות תחבולות אלו תפח מספרם של הפליטים מכ-150 פליטים מקוריים לכ-670 איש בסך הכל.

 

תעודת ה"ועד של פליטי ארץ-ישראל להחזירם הביתה". התמונה לקוחה מתוך הספר במאבק לגאולה: ספר הציונות הרוסית ממהפכת 1917 עד ימינו מאת אריה רפאלי (צנציפר)

 

בנובמבר 1919 יצאה האנייה רוסלאן את נמל אודסה בחיפזון, שמא התפתחויות מלחמת האזרחים יגרמו לעיכובים נוספים או לביטול המסע. על סיפונה התקבצה קבוצת אישים שלא הייתה מביישת שום קונגרס ציוני או ערב הוקרה מעונב בתאטרון "הבימה". ד"ר יוסף קלוזנר, הסופר אביגדור המאירי, עורך עיתון הארץ לעתיד משה יוסף גליקסון, המשורר לעתיד יונתן רטוש יחד עם אמו, הפסל משה ציפר, רחל המשוררת ועוד רבים.

על חשיבותה ההיסטורית של ההפלגה או על משמעותה לתנועה הציונית נוכל לקרוא בעיתונות התקופה, בזיכרונותיהם של הנוסעים ובשורה ארוכה של מאמרים היסטוריים מאוחרים. עבור דיווח מבטן האנייה בזמן ההתרחשויות נצטרך לפנות לעיתון מרתק בן 13 עמודים שחיבר העיתונאי ההומוריסט והפעיל הציוני חיים כצנלסון בזמן הפלגתה, דיווח, שלו העניק כצנלסון את השם-  תיבת נח: עתון מוקדש לעניני "האסירים" אשר באנית "רוסלן".

 

העמוד הראשון בכתב היד 'תיבת נח: עתון מוקדש לעניני "האסירים" אשר באנית "רוסלן"', שחיבר חיים כצנלסון על סיפון האנייה רוסלאן

 

זמנים דוחקים מחייבים כתיבה דוחקת

עיתון האנייה שחובר בזמן ההפלגה מוקדש רובו ככולו להפגת המתח העצום של הנוסעים. לאחר עמוד התודות לוועד האנייה, אותו ועד שדאג להנעים את הצפיפות ולבער את המחסור, פנה כצנלסון למלאכה שלשמה הוזעק: גם בלב ים, כשהאנייה מיטלטלת בין גלים גבוהים ונמלים שלא מעוניינים לאשר את עגינתה הזמנית בהם, סירב ועד האנייה לקטוע את צינור החמצן החדשותי והורה על הוצאת "עתון בתוך הספינה. כדי שידעו הפליטים מה שנעשה בעולמנו", וגם, לא פחות חשוב מכך עבור אנייה עמוסה בנוסעים קולניים, "וכדי שידע ישראל מה פעל הועד לטובתו".

 

 

"הועד של הספינה בדאגתו הגדולה להנוסעים להנעים להם את הנסיעה", העמוד השני של עיתון אניית רוסלאן

 

הוצאת הקיטור מתכתבת היטב עם הכיוון שהגדיר כצנלסון לעיתון: "העתון ישחה עם הזרם ונגד הזרם, למעלה ולמטה מן הזרם. הכל כפי רצונו של רב החובל." מה שלא היה תלוי ברצון רב החובל הוא דווקא העיכוב ביציאת האנייה מנמל אודסה. בזה יש להאשים את ראש ועד הספינה, "שרוצה שיתם כל אותו 'דור המדבר' המדבר ביידיש."

 

"הכוון של העיתון", עמוד חמישי בעיתון אניית רוסלאן

 

הקבלת האנייה עם תיבת נוח, כמו עם מאורעות מקראיים אחרים דוגמת יציאת מצרים, מספקת לכצנלסון קרש קפיצה לדיון קצר וממצה בקורות העלייה השלישית – שאליה, בין שידעו זאת הנוסעים ובין שלאו – הם משתייכים. היות שהעיתון נכתב בעברית לקהל מוגדר ומצומצם (=נוסעי האנייה), מרשה לעצמו כצנלסון להתיר במעט את הרסן שהחזיק את ההצגה כולה יחדיו. הוא מציין בכתב עובדה שלא היה מעז להשמיע באוזני זרים, כי "בין העולים", המצטופפים על הסיפון, "היו כמאתים איש פליטים מצפת שבימי-המלחמה הביאה אותם אוניה אוסטרית מא"י לאודסה". בהמשך מדווח כצנלסון על "ידיעה מפתיעה" ומשעשעת. ממחקר שביצע ליקורמן, שהיה ככל הנראה אחד מחברי ועד האנייה המושמץ, התברר "שבין הנוסעים נמצאים אחדים שהיו באמת פעם בארץ ישראל. הדבר עשה רושם גדול על חברי הועד של הפליטים".

 

קורות העלייה השלישית, עמודים שלוש וארבע בעתון אניית רוסלאן

 

מה שהופך את העיתון למהנה כל כך לקריאה גם בימינו הוא המשחק העדין שמשחק כצנלסון בין דאגה לכבודם של חברי ועד האנייה הפועלים בתנאים בלתי אפשריים לבין סאטירה פרועה על החלטותיהם השרירותיות משעה שיצאה הספינה לדרכה. בעמוד התשיעי של העיתון, לדוגמה, מספר כצנלסון על תגובת הוועד לקנאת הסופרים שהתעוררה אצל אחת המשוררות העבריות על הסיפון. הכבוד "היותר גדול" שמפגין קהל הנוסעים לד"ר יוסף קלוזנר כמעט שהעביר אותה על דעתה, עד ש"אמרה לרדת מן האניה באתונה ולהתעסק מעתה רק בספרות יוָנית". חברי הועד לא נרתעו ושלחו למשוררת חיש מהר שליחים "לבקש אותה שתשאר, לטובת הנוסעים, משום שכובד משקלה מעכב את האניה מטלטלה יתרה".

 

מעשה במשוררת כבדת משקל, עמוד תשיעי בעתון אניית רוסלאן

 

היו לוועד גם עניינים רציניים יותר לטפל בהם, עניינים שהצריכו שימוש בנשק יום הדין של העסקן הציוני – תליית כרוזים. אחד מהכרוזים הללו הופנה "לנשים ההרות אשר באנייה". העילה: הבטחת הוועד לממשלה האנגלית "להביא לא"י את המספר המדויק שעלו לאניה באודיסה". ההבטחה הזאת כמעט שהופרה בגלל נוסעים פוחזים שירדו מהאנייה טרם הגעתה לנמל יפו, "ועל ידי כך העמידו בסכנה את כל הנוסעים". בתגובה "החליט הועד לדחות את הכניסה לחופי הארץ עד אשר יוָלדו באניה מספר ילדים שיוכלו למלא את מספר האנשים שירדו מהאניה." וכמו כדי להנהיר את המסובך, סיים הכרוז, "הועד יכיר תודה מרובה לאלה מן הנשים ההרות, שתמהרנה ללדת ועל ידי כך תקרבנה את הגאולה".

 

כרוז נרגש לנשים ההרות, עמוד עשירי בעתון אניית רוסלאן

 

החלק האחרון של העיתון מוקדש ל"פרק שירה", בו שוטחים מצטופפי האנייה וחברי הוועד את דעותיהם המנומקות ביותר בנוגע למצב העניינים אליו נקלעו יחדיו. מחסור בלחם, צפיפות, לכלוך או שעמום – כל נוסע ותלונתו הוא. גם כאן דבריו של ליקורמן הם מאירי העיניים ביותר: "ליקורמן מה הוא אומר? פתי יאמין לכל דבר שאומר הועד".

 

"פרק שירה": כל נוסע משורר את תלונותיו, העמודים האחרונים בעתון אניית רוסלאן

 

העותק של עיתון אניית רוסלאן השמור בספרייה הלאומית כתוב כולו בכתב ידו של חיים כצנלסון. לא ברור כיצד נצרך העיתון באנייה עצמה, אך ההשערה שלנו (שאין לנו שום יכולת לבססה) היא שהוא נקרא בקול, אולי בידיי כצנלסון עצמו, על סיפון האנייה. אפשר גם שהועבר מיד ליד בין הנוסעים או שהועתק והופץ ביניהם. במילים אחרות, אין לנו מושג.

כך או כך, כתב יד מרתק זה הוא דוגמה משעשעת מאין כמותה ליכולת הבלתי נלאית של התנועה הציונית להערים לא רק על כל המעצמות הגדולות בדרך להשגת מטרותיה, אלא גם לעודד את רוחם של מאות הפליטים שאינם פליטים (וגם אלה שכן) המיטלטלים בלב ים.

 

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

 

כתבות נוספות

ביאליק שלנו לא מספיק טוב לנובל?

המסע המופלא בעקבות הקולופון

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"