יותר ממאה שנים אחרי מותה של שרה אהרנסון אנו מפרסמים מכתב היסטורי ומרגש שבו מבשרת שרה גיבורת ניל"י לאחיה רבקה ואלכסנדר על מותו הטראגי של אהובה אבשלום פיינברג
14.7.1917
חביבי רִבקתי ואלכס!
לוּ ידעתם יקירי כמה פעמים התחלתי כבר לכתוב אליכם ופסקתי. איני יודעת בעצמי מדוע זה. הן רצוני עז לדבר אתכם להגיד לכם הרבה דברים שזה זמן עִדן עִדנים לא שוחחנו, אבל פתאום יש לי איזה התנגדות ואיני כותבת.
במשך שתיקתי שהיא כבר ארוכה יותר משנה וחצי נתהוו, ועברו עלינו כל מיני מקרים משמחים וגם, או לרוֹב לא שמחים. אבל מה לעשות וכנראה כך הוא נהוג בעולם הכל ביחד אין, והצרות תמיד עולות על השמחות.
כך נפתח מכתבה של שרה אהרנסון לאחיה האהובים רבקה ואלכס שישבו אז בארה"ב, מכתב שנכתב רק חודשים ספורים לפני מותה.
שרה אהרנסון, תמונה ממוזיאון ניל"י
את התאריך על המכתב כתבה שרה בצרפתית, אפשר שהיה זה בשביל לציין את הקשר ההיסטורי ליום העצמאות הצרפתי ולמשאלה לעצמאות העם היהודי בארץ ישראל. שרה, מראשי ניל"י – מחתרת ריגול יהודית שפעלה לטובת הבריטים ונגד השלטון הטורקי בארץ ישראל – קיוותה ליום זה והקדישה לכך את חייה.
שרה מספרת במכתב בכאב על מותו אבשלום פיינברג, מייסד ניל"י, שהיה אהובה של שרה ושהיה גם מאורס לאחותה רבקה:
רוצה אני להתחיל ואיני יודעת מה לקרוא את ההתחלה, ובכן אתחיל בראשון ושהוא חביב ביותר.
מאבשלום היקר שלנו רצוני להתחיל לספר לכם את אשר קרה איתו בפרוטרוט, כי כפי הידוע לי ממכתב רבקה אל פנינה לבונטין, את חתלתולי לא יודעת פרטים אודות חביבנו המת, וגם כל כך קשה לספר כי הלב נקרע לקרעים, וכי הצער כל כך גדול ואיום מאוד מאוד.
יקירי את אבשלומנו הכרתם למדי, וידעתם כמה הנער הזה שאף להגיע במשא עם האנגלים עבור שאלת יהודינו ועניניים יהודים, וכאשר הגיע גם כן ידוע היה לכם, ובשובו לארץ ישראל בתקוות טובות ומצליחות, פתאום נפסק הקשר מי יודע מדוע זה היה.
אפשר עבור אי נאמנות האנשים היורדים לחוף ועוד הרבה סיבות, אבל בהיפסק הקשר, החביב סבל מאוד מזה, והתחיל דרכו להגיע דרך היבשה אם לא דרך הים. וכמו שידוע לכם משפטו, ונסיעתו המדברה כל זה היה חיפושים להיפגש ולהתקרב, וכן הלך גם לקושטא ותמיד לא יכול לנוח ואת הדרכים הכי מסוכנים בחר ואם גם העיזו להעיר זה היה ללא הועיל.
וביום אחד החליט עם אהרון, שיסע אהרון לקושטא ומשם ישתדל לצאת הלאה ולהגיע למחוז חפצם. וכך היה וכאשר תראו סוף, סוף אהרון הגיע אבל אחרי זמן רב משך 6 עד שמונה חדשים ארך כל העניין וחביבנו איבד כל סבלנות והתחיל שוב לחפש לו דרכים מסוכנים, כמה שלא דיברנו על לבו וזה היה ללא הועיל, כמה של התחננתי לפניו והראיתי לו את סכנת הדרך, וראיתי מראש כי ראשו יפול בדרכו זו, ולא היה כל אפשרות להעמידו ממחשבתו. יקירי את האסון שלנו קשה לנשוא הוא חזק ועמוק מאוד.
עמוד ראשון מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
שרה מספרת את כל הידוע לה על נפילתו של פיינברג, מביעה את כאבה האישי ומנסה לנחם את אחותה הקטנה רבקה, ארוסתו של אבשלום:
וחביבנו יצא למדבר עם עוד ידיד אחד שאהב לסכן (להסתכן), דווקא בעל משפחה… וישימו פעמיהם לדרך, ובדרך נפגשו עם פטרול בדוויים שירו עליהם ורדפו אחריהם והיקר נפל חלל, השני רק נפצע בשלושה מקומות, וברוֹב עמל הגיע עד התחנה האנגלית ויעבירוהו מצרימה, שם נפגש עם אהרון, שכב בבית החולים נרפא, ואחרי שהבריא שלחו אהרון הנה לעבוד ולהמשיך את עבודת הקדוש שלנו ששפך את דמו וחייו הצעירים נתן עבור רעיון שהיה קדוש לו מאוד.
הקורבן גדול יותר ודאי, ואם גם נצליח בעבודתנו, וישועת ישראל לוּ באה גם על ידי קורבן שכזה, האמינו לי יקירי כי לא הייתי רוצה בקורבננו היקר. אך כנראה שכך מזלם של כל השואפים עבור עמם וארצם, ומה עוד שהחביב הלך מרצונו הטוב ובכל לב, וידע גם עד כמה הוא מסָכן. כמה שלא נדבר וכמה דמעות שלא נשפוך זה לא מספיק לרגע את הלב, או לתת איזה סיפוק הצרה גדולה מאוד מאוד, ולמה לי עוד לבוא להמליח לכם את הפצע.
ילדתי רבקה את בוודאי אומללה וסובלת הרבה יותר מכולנו, אבל אני מרגישה אותך ופה ויחד איתך סובלת ובוכה על מר מזלך. ילדתי אין לך מושג עד כמה חביבך ואני נתקשרנו במשך היותנו יחד, אני הייתי לו היחידה שיכול היה לבוא ולהוריק לפני את לבו, מחשבותיו ותקוותיו, ואני הרבה עזרתי לו, עודדתיו ואמצתיו, ומהאסון אני סובלת הרבה וחזק מאוד. אבל האם נוכל לבוא לטעון בפני מי? כך גרם מזלנו, שאת החביב שלנו ששאף וסבל כל ימי חייו הצעירים, לא נזכה לראות ממנו גדולות ופעולות. אבל עבודתנו שנמשכת תמיד תהיה לזכר, ותיקרא על שם האִניצְיאָטֵער (היוזם) החביב שהוא אבשלום. והנה בקרוב ימלאו ששה חודשים מיום מותו.
ב-20 לחודש ינואר הלך לעולמו. האמינו לי יקירי כי מדברת אני עמנו וכותבת אודות מותו, והדבר עוד לא ברור לי ואי אפשר לי להתרגל למותו. משפחתו עדיין מכלום לא יודעת רוצים אנו להודיעם אך אחרי המלחמה כי למה להם לסבול בעת שאי אפשר לזוז או לפנות איפוא שהוא.
עמוד שני מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
שרה שריכזה את ענייני מחתרת ניל"י בארץ באותה תקופה, מספרת על הסכנות וגם על התקוות. חודש לפני ששלחה מכתב זה, ב-4.6.1917, פרסמה הממשלה הצרפתית גילוי דעת שהיא "חושבת למעשה צדק ותיקון עוולה לסייע לתחיית העם העברי בארצו, שגורש ממנה לפני מאות שנים". אפשר ששרה שמעה על ההצהרה הזו ושאליה היא מתייחסת במכתב:
אני פה לוקחת חלק גדול בעבודה, ואם אפילו יש לסכן חביבתי אין אני מביטה על כלום. העבודה יקרה וקדושה לי זאת הן תביני. לוּ זכה יקירינו לשמוע את הבשורה הטובה, שלנו הבטיחו את ארץ ישראל מה לא היה עושה מרֹב אֹשר? ואנחנו לזאת זכינו עבור רעיונו וראשו שסיכן.
עמוד שלישי מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
בהמשך מתארת שרה את מצבה העגום של "התחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית", מפעל חייו של האגרונום אהרן אהרנסון, מקום לניסויים חקלאיים וגם מקום שממנו פעלה רשת הריגול של ניל"י. שרה אהרנסון מוסיפה ומתארת את מצבו העגום של היישוב היהודי בארץ באותם ימים תחת עול השלטון הטורקי:
בטח ידוע לכם כבר מצב גירוש יהודינו מיפו, את עניים ודלותם אי אפשר לשער, פשוט לקחו מאות ואלפים אנשים והחריבו אותם עד היסוד, ושהם זקוקים לעזרה אנשים שלא ידעו מה זה עזרה ושחיו כפְרִינִצִים. ודלות הערים ירושלים, טבריה, וצפת גם כן נורא.
אי אפשר לשער מה זה נהיה בארץ. וגם יבול השנה רע מאוד. התבואה החורפית כלל לא הצליחה, ויש אומרים שהשנה הרעב יהיה נורא ועתה חביבַי במה שנוגע לתחנה.
כבר יותר משנתיים שלא קיבלנו פרוטה משם, ובכֹל זאת בעת שמוסדות אחרים היו מקבלים כסף מחוץ לארץ ואנו לא פרוטה, אם כן נראה לנו שפשוט החליטו לא להאמין בתחנה… הדבר היחידי הוא שתעשו תעמולה בשביל לשלוח לנו כסף, כסף, כי בזמנים כאלו הכסף נחוץ מאוד.
עמוד רביעי מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
את המכתב מסיימת שרה בבקשה מרבקה ואלכסנדר להשתדל אצל האמריקנים ולנסות לגייס כספים עבור התחנה, היא מוסיפה דברי עידוד ליקיריה, וחותמת: "שלום שרתכם".
שלום לכם ונשיקות חמות, ושלום רב לידידים האמריקנים בבקשה עוד ועוד לדאוג עבור התחנה, השחירו להם את המצב כמה שאפשר זה לא יהיה יותר מהאמת.
ואתם ילדי, ובפרט את רבקתי התחזקי ואמצי, כי ידידך וחביבך נפל כאחד הגיבורים ובתקוותו להושיע לעמו וארצו, יש לנו להתגאות בידיד שכזה, ובשקט עלינו לשאת את האסון.
נשיקות חמות והתאמצו יקירי
שלום שרתכם
עמוד חמישי מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
חודשים ספורים אחרי שנשלח מכתב זה, בראשית אוקטובר 1917 נתפסה שרה אהרנסון על ידי הטורקים, עונתה קשות ויירתה בעצמה, כדי שלא יצליחו לחלץ ממנה תחת עינויים נוספים מידע על המחתרת, על פעולותיה ועל חבריה. שלושה ימים היא גססה עד שנפחה את נשמתה.
כעבור פחות מחודש, בשניים בנובמבר של אותה שנה שלח שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור ללורד וולטר רוטשילד את ההצהרה המפורסמת לפיה ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל. שרה אהרנסון שהייתה כה קרובה לרגע הזה, לא זכתה לראותו. 100 שנים חלפו מאז מותה ומאז מותו של אבשלום פיינברג, אהובה.
תודה לד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים בספרייה על עזרתו בתחקיר לכתבה.
"אלף נשיקות לך, אהובתי" – מכתב האהבה המרגש של אבשלום פיינברג
סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה
כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה
את האלילה של בית-המקדש שלי: מחברת השירים שנכתבה לשרה אהרנסון
תגובות על כתבה זו