הסיפור המפורסם ביותר של לוין קיפניס על "אליעזר והגזר" מוכר בכל בית בישראל, אך האם ידעתם שהסיפור נולד בכלל ברוסיה ורק "עלה" ארצה ושהמעשה בגזר הוא בעצם מעשה בלפת? כל התשובות בכתבה
כולנו גדלנו על שיר-הסיפור של לוין קיפניס ולא פיקפקנו לרגע בכך שהיה גזר בגן הירק ושסבא אליעזר הוא זה שזרע אותו שם, אבל האם זו האמת? האם אתם בטוחים שזו האמת?
ובכן, לפני שנים רבות רבות, בארץ רחוקה רחוקה, הגזר של סבא אליעזר נולד בתור לפת! מעשייה רוסית בשם "הלפת הענקית" (Репка), שהתפרסמה בשנת 1863 באוסף שנערך על ידי אלכסנדר אפנאסייב, הייתה ההשראה ל"אליעזר והגזר" של לוין קיפניס, ולגרסאות רבות לסיפור שנכתבו בספרות הרוסית ואפשר שגם בספרות העולמית.
קיפניס, חתן פרס ישראל, משורר, סופר וצייר עברי, שעסק גם בחינוך ילדים, נולד ברוסיה ועלה לארץ בשנת 1913. הוא חיבר, תירגם ועיבד לא פחות מ-1300 יצירות: שירים, סיפורים קצרים וספרים. "אליעזר והגזר" מבוסס על הסיפור העממי הרוסי שקיפניס ודאי הכיר מילדותו וביקש לכתוב לו נוסח עברי. וכך זה היה, שבשנת 1929 בקובץ "מעשיות", פירסם קיפניס את הנוסח הראשון שלו לסיפור שנקרא: "סבא יפת והלפת".
קיפניס לא היה היחיד וגם לא הראשון שתירגם את הסיפור לעברית. קדם לו המחנך, המחבר והמתרגם שלמה ברמן שפירסם את הסיפור במקראה "גן הילדים" שנדפסה בהוצאת "תושיה", בוורשה, 1905. המקראה נועדה ללמד עברית את "פעוטות בני ישראל", מבני שש עד שמונה שנים. ברמן ביקש לעשות את הדבר בדרך קלה והדרגתית ולהגיש לילדים טקסטים מעניינים. הוא מצא שבמקראות הישנות "או שהעניינים הניתנים לפני הילדים הקטנים רציניים הם יותר מדי ואין מוח ילדים בני שש או שבע שנים סובלם" או שהם "חסרי כל רעיון" או שהם "פדגוגיים מדי". ברמן רצה לתת לילדים אפשרות לקרוא את הקטעים בעברית ולתרגמם "לשפה המדוברת בפיהם" – רוסית. הינה הגרסה של ברמן לסיפור הלפת. שימו לב למילה "שָׂבָה" שהופיעה בתרגום ההוא ושלא שרדה ועברה לעברית של ימינו שאליה אִמצנו באהבה דווקא את המילה "סבתא".
המשוררת והסופרת כלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים, מרים ילן-שטקליס, תרגמה אף היא את הסיפור על הלפת שמתעקשת ואינה נתלשת בספרה "תפוחי העלומים" שבו הביאה אגדות-עם רוסיות שבחרה ותרגמה לעברית. הינה העמוד הראשון מתוך הגרסה שלה:
אז איך בסופו של דבר הפכה הלפת לגזר אתם ודאים תוהים? ובכן, כשפרסם לוין קיפניס את הסיפור על סבא יפת והלפת, הוא גילה במהרה שהלפת אינה די מוכרת בארץ. וכך, החליט קיפניס להחליף את הלפת לגזר ובהתאמה את סבא יפת לסבא אליעזר. את הגרסה החדשה הוא פרסם כעבור שנה ב-"גליונות", 1930. מאז הסיפור גם הולחן והומחז וזכה בארץ לחיים חדשים. קיפניס, שהכניס בו שינויים כה רבים, ודאי כבר ראה בו סיפור שלו.
ומאז, כולנו, מן הגדול אל הקטן, מסבא, סבתא ונכדה דרך הכלב, החתול והעכבר, "אַחַת-וּשְׁתַּיִם – פּוֹשְׁטִים יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וּמוֹשְׁכִים בַּגֶזֶר" למען המטרה המשותפת. האם אתם מעלים בדעתכם איך היו נראים חיינו אילו כל השנים האלה היינו מגייסים את כל כוחנו כדי למשוך עם סבא יפת בלפת?
והינה שיר-הסיפור מתוך "רגע עם דודלי". האיכות לא במיטבה, אבל נעים להיזכר ברגע.
"אליעזר והגזר" אינו הסיפור היחיד שעובד מהספרות הרוסית לפני זמן כה רב עד ששכחנו בכלל שהוא הגיע מארץ רחוקה רחוקה ונולד בשפה אחרת. עוד סיפור כזה הוא המפוזר מכפר אז"ר של לאה גולדברג. כן, כן, הסיפור הזה:
להלן כרוז שפרסמה "התייעצות הסופרים העבריים" בעיתוני ארץ ישראל ב-13 באוגוסט 1943. בין החותמים גדולי הסופרים ואנשי הרוח של התקופה מכל קצוות הארץ: דתיים וחילוניים כאחד. אנחנו מביאים לכם את הכרוז במלואו, ללא שינוי אות או מילה:
כרוז הסופרים למען השבת
אל היישוב!
בימי המשבר האלה לעם ישראל חשים אנו, יחד עם החרדה להצלת המוני הגולה ולביצור בנין הארץ, גם חרדת משנה לקיומם של קנייני הרוח של ישראל, אלה ששמרו על קיומו ונתנו טעם להתאבקותו בימי עוניו ואושרו כאחד.
מול האנדרלמוסיה הנשקפת לעולם בימי חילוף משמרות ומעבר משעבוד לשחרור, קרואים אנו למשמר כפול ומכופל על גאולתנו ופדות נפשנו.
אחד הנכסים היקרים ביותר של ישראל, בגלוי ובטמיר כאחד, הוא יום השבת, מנוחתו וקדושתו. השבת היא מקדש חיינו ומשמר קיומנו.
עם שמירתה נשמרות עוד כמה חמדות גנוזות אחרות, עם פרצותיה רבות הפרצות גם בכמה שטחי חיים אחרים. עם עלייתה אנו מתעלים, עם ירידתה אנו יורדים. כאן קנה המידה לרום ושפל בחיינו. אין חיי משפחה תקינים בישראל בלי תיקונה של שבת.
השבת אינה פרט אלא כלל גדול, יסוד ועמוד ושורש שרשים. חשיבות עצומה נודעת לה מבחינה דתית לאומית כמו מבחינה סוציאלית אנושית עולמית. "שמור וזכור בדיבור אחד".
השבת, כיום מנוחה וקדושה, בעיר, בכפר, היא מן הסימנים המובהקים ביותר של ההווי העברי הלאומי. בהטשטש יום השבת יטושטשו עמו יחד כל חיינו הלאומיים לכל צורותיהם. יום השבת הוא אמת המידה לששת ימי המעשה.
שאלת השבת היא שיא, פסגה, ואל השיא הזה צריך להעפיל ולעלות בכל ימות החול, וקרבתה צריכה להיות מורגשת גם בחיי יום יום שלנו, גם בשטחים המלאים מהמורות, בורות ופחתים.
אנשי העמל והעבודה בתוכנו, חלוצי העם ומגיניו, ראשונים לכל מידה נשגבה לתחיית האומה בששון כבאסון, צריכים להיות גם מן הראשונים להכיר בטעות הקשה של זלזול וקלות ראש כלפי אחד הקניינים הנעלים ביותר של האומה – השבת. הם מיועדים וגם עתידים לשוב ולהבין, כי אין חיי אומה שלמים באין מנוחת השבת ביסודם.
שבת של ישראל לא היתה מעולם קניינה של איזו שכבה מיוחדת בלבד אלא קניינה של כל האומה לכל שכבותיה ושדרותיה. גם תחית השבת בישראל כיום, הקרנתה והפראתה, צריכה להיות על הרקע הכללי של האומה, בחיי העיר כבחיי שדה וכרם, בתעשייה כמו במסחר ובתחבורה, מצד גברים ונשים, מצד הורים ובני הנוער כאחד.
הגיעה השעה לשוב ולתקן את הפגמים, לשוב ולגדור את הפרצות, לשוב ולחנן את החן שנתמעט בישראל, לשוב ולהדליק בבתינו ובלבותינו נרה של שבת!
"עטור מצחך זהב שחור. מילים אברהם חלפי. מנגינה יוני רכטר. אני רוצה להזמין את קורין אלאל, יהודית רביץ ואבנר קנר שנשיר ביחד", כל מי שצפה בקליפ משנת 1977, יודע מה מגיע אחרי שמציג אריק איינשטיין את העוסקים במלאכה. המילים השורטות של המשורר אברהם חלפי מוצמדות למנגינה הנפלאה של יוני רכטר וממלאת את מילותיו של האהוב הנכזב באותה אווירת קדושה ממנה ביקש להתקרב ולהתרחק בו זמנית בשיר (לֹא נָזִיר מִתְפַּלֵּל לִדְמוּתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ).
יש להניח שבפעם הראשונה ששמענו את השיר הייתה זו המנגינה הנפלאה של רכטר שמשכה אותנו פנימה. קולותיהם של אריק איינשטיין, קורין אלאל ויהודית רביץ הן שדחפו אותנו להעמיק, אך המילים – המילים ה"כאילו" פשוטות – הן שאחזו בנו ולא נתנו לנו לעזוב. לא שבאמת רצינו.
חוקר הספרות דן מירון כבר הבחין שמה שנדמה מקריאה/שמיעה ראשונה כשיר פשוט וצלול, הוא בעצם שיר ש"אינו חסר תחכום ומודעות עצמית". פעמיים בשיר בן חמשת הבתים הזה מעלה האהוב את האפשרות שמילותיו הופיעו כבר בשירים אחרים. שתיהן מופיעות כבר בבית הראשון (אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם כָּתְבוּ כָּךְ בְּשִׁיר" ומקץ השורה הבאה, "אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם חָרְזוּ כָּךְ בְּשִׁיר"). אנחנו לא מכירים את כל השירים שכתבו אהובים נכזבים לאורך הדורות, אך נוכל לשער בביטחון שאיש מהם לא עטר את מצחה של אהובתו בשיער צבוע זהב שחור, או חרז את אותו המצח עם עיניים ואור.
הפשטות של אברהם חלפי הסתירה מאחוריה מורכבות גדולה, וייתכן שכאן טמונה הסיבה לכך שדווקא חלפי – מגדולי המשוררים שקמו לעברית החדשה, מעולם לא זכה להתייחסות רצינית מצד הביקורת במהלך חייו. המבקרים המעונבים ראו בו את דמות השחקן מחבר השירים, דמות שונה כל כך מהמשורר הבודד חמור הסבר שידעו להתמודד איתה.
ב-8 ביוני 1980 נפטר חלפי והותיר את כולנו עם שאלה גדולה: מי היא מושא האהבה של משורר "עטור מצחך"? כל המעיין בשיר מזדעק מיד: הרי חייבת להיות אישה בשר ודם מאחורי המילים, אישה שעל פניו אפשר היה לגעת ולממש (גם אם לא צלח הדבר בייי אהובנו). החיפוש אחר האישה הארצית, החיה, לובשת החלוק הוורוד הצמרירי והרך נמשך מאז חיבור השיר בסוף שנות החמישים.
בשנת 2011 נפתרה התעלומה. בהלוויתה של זהבה ברלינסקי, אשת השחקן זאב ברלינסקי, חשפו בני משפחה את העובדה שחלפי, שהיה מיודד עם בני הזוג ברלינסקי, היה מאוהב באשת חברו. השיר "עטור מצחך" הושר בהלוויה, ולבקשת הנפטרת נחקקו מילותיו על מצבתה.
מה היה טיב היחסים בין זהבה ברלינסקי לאברהם חלפי? בתה של זהבה סיפרה לימים שלטענת זהבה אמה – אהבה זו לא מומשה מעולם.
את אהבתו של חלפי לברלינסקי אשת חברו תיאר גם בשירו "אשר טייל עמך":
כשאנחנו חושבים על השיר כלניות מיד קופצת לראשנו דמותה המהפנטת של הזמרת שושנה דמארי. אלו מאתנו שלא מכירים את הסיפור שמאחורי השיר ודאי יופתעו לגלות שדמארי, שהשיר 'כלניות' היה לה בהמשך הקריירה לסמל, סירבה בתחילה לשיר את השיר בטענה שהמילים והמנגינה "לא אומרות לה שום דבר".
ה"לי-לה-לו" מחפש שיר נושא
המארגן ואיש התיאטרון, משה ואלין, התגאה כל חייו בדבר עיקרי אחד: יכולתו הבלתי מעורערת לקלוע לטעמו של קהל הצופים. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, וואלין החליט להקים תיאטרון מתחרה לתיאטרון הסאטירי השלט – "המטאטא". בניגוד לרוח הסאטירית והסוציאליסטית של "המטאטא", ביקש ואלין להקים תיאטרון שיחמיא לכל הקשת הפוליטית ביישוב ויכלול פזמונים ושירי בידור קלילים. השם שניתן לתיאטרון היה אמור לסמל את רוח השטות הכללית שתשרה על מופעיו, תיאטרון ה"לי-לה-לו".
התכנית הראשונה עלתה בנובמבר 1944. אחת המשתתפות הבולטות באותה תכנית הייתה זמרת בת 20, ושמה היה שושנה דמארי. אף על פי שיועד לזמרת המתחילה רק תפקיד משני בהצגה, היה זה בין היתר השילוב בין קולה הייחודי, המילים הקלילות שחיבר נתן אלתרמן והלחנים הנעימים שסיפק משה וילנסקי שסייעו בהפיכת ההצגה להצלחה מסחררת.
כשנה מאוחר יותר התגלתה התכנית השנייה של התיאטרון הקליל, "ראיון בלי-לה-לו", בתור אגוז קשה יותר לפיצוח. ככל שהלך והתקרב מועד העלאת המופע הראשון, גברה חרדת העוסקים בדבר: הסיבה לכך הייתה פשוטה – מחסור בשיר המרכזי, עליו יקום או ייפול המופע.
על נסיבות כתיבת אותו השיר מספר האמרגן ואיש התאטרון משה ואלין בספרו:
"עמדנו ימים מספר לפני הפרמיירה של "ראיון בלי-לה-לו" וחסר היה שיר מרכזי, "שלאגר" (להיט) עבור שושנה דמארי, שרק אני האמנתי בהצלחתה. הפצרתי באלתרמן שלא יאכזב אותי בעת צרה והוא נזכר בשיר שכתב בשעתו על כלניות. ברגע שנקב בשם הפרח האדום והיפה הזה, נדלקה נורית אדומה בראשי: הילדים כינו בשם "כלניות" את חיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית (הכוונה לחיילי החטיבה המוטסת השישית, חטיבת הצנחנים של הצבא הבריטי), שהפליאה את מכותיה בצבא הנאצי ועכשיו היתה מוצבת בארץ-ישראל כדי לתגבר את כוחות הביטחון נגד המחתרות שלנו. כינו אותם "כלניות" בגלל כומתות הצנחנים האדומות שלהם. לא אמרתי זאת לאלתרמן כאשר לקחתי מידו את מילות השיר, ולא אמרתי זאת למלחין שעליו הטלתי לחבר לחן לשיר הזה – מקס-משה וילנסקי, הפסנתרן הצעיר, הביישן והשתקן, שהיכרתי באחד הערבים בבית-קפה בתל-אביב שהתפרנס בעיקר כפסנתרן וכמנצח תזמורת ריקודים ב"קפה נוגה" שברחוב פינסקר 2 בתל-אביב. מדי פעם עשה כמה לירות מהלחנת שירים ופזמונים בשביל "מטאטא".
(…)
למחרת הביא לנו וילנסקי את "כלניות" שלו. אלכסנדר גרונובסקי, שהיה נוכח בחזרה הראשונה, אמר לי שלמיטב זיכרונו זו מנגינה ישנה שהוא מכיר מפולין. כנראה שווילנסקי התאים אותה למילות השיר. אולם בעיני מצאה חן המנגינה ולא היה אכפת לי מהיכן ינקה את השראתה.
ואז התחילו הצרות עם שושנה דמארי. היא אמרה כי בשום אופן לא תשיר את השיר המוזר הזה, מפני שהמילים והמנגינה לא אומרות לה שום דבר. נאלצתי לאכוף עליה את רצוני כמנהל התיאטרון. בחזרה כללית קיבל קהל המוזמנים את השיר בצינה ולא נשמעה באולם אפילו מחיאת-כפיים אחת. שושנה נשבעה שלא תשיר את "כלניות", אבל עד להצגת הבכורה לא היה לנו תחליף.
בהפסקה נכנסתי לחדרה ואמרתי לה בלב כבד ובלחש, שעליה להתלבש ולעלות בעוד דקות מספר על הבמה ולשיר "כלניות".
"מצטערת! לא בא בחשבון! השיר הזה לא מצלצל טוב," אמרה לי ונעצה בעיני מבט יוקד. באין ברירה הרמתי את קולי ופשוט פקדתי עליה לשיר.
וראה זה פלא! הקהל הסנובי שישב באולם יצא מכליו מרוב התלהבות. בסיום השיר רעדו קירות האולם ממחיאות כפיים סוערות. הקהל הכריח את שושנה לחזור לבמה ארבע פעמים ולהשמיע את "כלניות" פעם נוספת."
מתברר שהשיר זכה להצלחה כה מסחררת, עד שהפך למזוהה – בניגוד לרצון או לכוונה של כותבו (אלתרמן) או של מזמינו (ואלין) – כשיר מחאה אנטי-בריטי. באחד מערבי המופע כיתרו את התיאטרון חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית, חמושים בכומתות אדומות, והפסיקו בכוח את ההצגה. הסיבה לאותו אקט לוחמני לא התבררה מעולם: ואלין מעלה שתי אפשרויות בזיכרונותיו: אפשר שהיה זה אחד מהעובדים בצנזורה הבריטית שמצא בין שורות השיר ביקורת שלא התחבאה שם, ואפשר שהחיילים הבריטים מאסו בלעגם של ילדי היישוב המזמרים את השיר בכל עת שכומתה אדומה מזדמנת למקום. כך או כך, מצא עצמו ואלין נלקח למעצר ברמלה, כשהוא אזוק בתוך טנק בריטי. רק בזכות התערבות של חברו המשפטן יהושע טרכטינגוט-חשביה שוחרר ואלין, והאיסור על השמעת "כלניות" בוטל. התיאטרון חזר לפעילות רגילה.
גם התקרית הזאת לא הצליחה לפגוע בטעם הניצחון שבהעלאת השיר על בימות התיאטרון: "מאותה הצגה היה אלתרמן לספק הראשי של פזמוני "לי-לה-לו" ומקס-משה וילנסקי היה למלחין מבוקש. "כלניות" הפך ללהיט "נצחי" והוא מושמע עד לעצם היום הזה ב"קול ישראל", בפסטיבלים שונים וכמעט בכל חג", כתב ואלין בספרו.
(כל הציטוטים לקוחים מתוך ספרו של משה ואלין, ימים של חול וכוכבים: אימפרסריו עברי בארצנו הקטנטונת. יצא לאור בהוצאת ירון גולן בשנת 1998)