מסעה של השוטית "רוב רוי" מאנגליה לארץ ישראל (בפעם השנייה)

המסע המופלא של ההרפתקן ג'והן מקגריגור שלקח את השוטית שלו למסע קסום לארץ ישראל של אמצע המאה ה-19, והמסע שהתרחש מאה שנה אחר כך להביא את אותה שוטית פעם נוספת למדינת ישראל

מתוך ספרו של ג'והן מקגריגור "רוב רוי על הירדן"

במסגרת פרויקט שילוט של מצד עתרת, מבצר צלבני הרוס מעל הירדן ההררי, אנחנו מספרים גם את סיפורו המופלא של ג'והן מקגריגור, הרפתקן, מגלה ארצות, ממציא, איש אשכולות כמיטב המסורת הבריטית של בני המאה ה-19 המשועממים והסקרנים.

ג'והן מקגריגור

במהלך ביקורו ביבשת אמריקה, למד מקגריגור לבנות שוטית (קאנו) מסורתית, אותה הוא פיתח לדגם חדש. כלי שייט יעיל וזריז, שאפשר להשיט בעזרת משוט כפול וגם בעזרת מפרש ואפשר אפילו לישון בו. מקגריגור קרא לסירתו "רוב רוי", על שם גיבור סקוטי בן המאה ה-18. מקגריגור שט בעזרת "רוב רוי" בנהרות צרפת, גרמניה, אוסטריה, סקנדינביה ושוויץ והגיעה בעזרתה גם למקומות נידחים שטרם מופו.

מסעו הידוע ביותר היה המסע למזרח התיכון. עבור המסע הזה בנה מקגריגור שוטית חדשה, חמישית במספר, והתייחס אליה כאל בן אנוש אהוב, במיטב האקסצנטריות של בריטים באותה תקופה: "היא במצב בריאות מצויין וגורמת לי הנאה מרובה", כתב לחבריו על סירתו.

בשנת 1868 שט מקגריגור לאורך כל חלקו העליון של הירדן, ממקורותיו, דרך הביצות ואגם החולה ועד הכנרת, כחלק ממסע חקר רחב היקף שערך במזרח התיכון. חלקים נרחבים ממסעו טרם נחקרו ומופו באותה תקופה, וספרו "רוב רוי על הירדן" הפך לרב מכר עוד בחייו והיווה מחקר מחקר מקיף ראשון של אזור זה. ליד גשר בנות יעקב, בה הפך זרם הירדן לשוצף וגועש, הפסיק מקגריגור את רצף השייט והמשיך במסע רגלי עד הכנרת. "בניגוד לכל העצות הטובות, גמרתי אומר להמשיך במסעי סמוך ככל האפשר לשפת הנהר, עד הגיעי לגליל. מובן מאליו, שלא בתוך האפיק עצמו, דבר שלא היה אפשרי מכל וכל, מאחר שזה הופך עד מהרה לתעלה צרה וגועשת, בה שוטפים המים בשצף קצף בין סלעי נחל ושיחי הרדוף צפופים, המתחברים תכופות לשורה אחת לרוחב התעלה". (רוב רוי על הירדן, עמוד 184, תרגום עמיהוד ארבל).

 

מפה של עמק החולה מהספר "רוב רוי על הירדן"

 

מפה של הכינרת מהספר "רוב רוי על הירדן"

 

מפה של הכינרת מהספר "רוב רוי על הירדן"

 

המסע בעקבות "הרוב רוי"

כל זה מסופר בספר "רוב רוי על הירדן", שתירגם עמיהוד ארבל, ויצא בהוצאת משרד הביטחון בשנת 1982. סיפור לא פחות מעניין מסתתר בהקדמה לספר. שם מספר המוציא לאור של הספר, רחבעם זאבי, את סיפור מציאתה של השוטית "רוב רוי" במחסן נידח באנגליה והבאתה לישראל.

"שמועות על קיומה של ה"רוב רוי" הגיעו לאוזנינו במהלך העבודה על תרגום הספר", מספר זאבי. "טייס אל על בשם אורי ירום החליט להפוך את החיפוש למעשי יותר. הוא מצא בספר ביוגרפי ישן על ג'והן מקגריגור הערה בכתב יד המציינת כי גב' מקגריגור הראתה לכותב ההערה את השוטית המקורית בשנת 1922. בהכירו את שמרנותם של הבריטים החל אורי ירום לחפש את השוטית במועדוני שייט לאורך התמזה, והוא מצא אותה לבסוף באחד ממחסני מועדון השוטיות המלכותי.

השוטית היתה מוזנחת מאוד ומצבה רעוע. אורי ירום ורחבעם זאבי, אז מנהל מוזיאון ארץ ישראל, החלו במסע השתדלויות חוצה יבשות ואוקיינוסים במטרה להביא את ה"רוב רוי" לישראל, לשיפוץ ולתצוגה. אפילו חיים טופול, אז כוכב גדול באנגליה, גוייס למסע השידולים. לבסוף אישרה מזכירת המועדון את הוצאתה של "רוב רוי" למסע נוסף ואחרון לארץ הקודש. מספר זאבי:" אז הובלנו אל המחסן בירכתי המועדון ושם מצאנו את ה"רוב רוי", מאובקת וסדוקה. חיים טופול הסתכל עלי במין מבט כזה, כאילו שואל: זוהי כל השוטית? ובגללה אני מתבטל ממלאכתי ונוסע לפינה רחוקה זו? אמרתי לו: אכן, אלה הם קרשים אחדים, שחוברו במסמרי נחושת והיו לשוטית שעשתה היסטוריה. היא שטה וצלחה את נהרות מצרים, דמשק, מקורות הירדן וארץ ישראל. ישב עליה אדונה ומתכננה, גוי אמיץ והרפתקן, אוהב ישראל ויודע ספר. הוא עשה את הקרשים האלה לכלי כל יכול ומפורסם על פני יבשות וימים".

הרוב רוי המקורית

השוטית של ג'והן מקגריגור שופצה והוצגה במוזיאון ארץ ישראל במשך מספר חודשים, ואז הוחזרה למועדון השיט הבריטי. העתק מדויק שלה בוצע על ידי צוות המוזיאון והוצג בו במשך שנים רבות. כיום מוצג ההעתק במועדון השייט של תל אביב על הירקון, בהשאלה ממוזיאון ארץ ישראל.

את הספר "רוב רוי על הירדן" וכן את הספר "השוטית רוב רוי בארץ הקודש", המספר את סיפור מסעה ממוזיאון השייטים הבריטי למוזיאון ארץ ישראל ובחזרה ניתן למצוא, כמובן, בספרייה הלאומית.

"השוטית רוב רוי בארץ הקודש", מאת רחבעם זאבי. מוזיאון הארץ תל אביב, תשמ"ג

את המקור האנגלי של "רוב רוי על הירדן" אפשר לקרוא כאן, כולל כל הציורים והמפות הנהדרים שג'והן מקגריגור צייר.

 

 

חובבי מפות? פתחנו קבוצה במיוחד בשבילכם!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "מפות גדולות לארץ קטנה":

 

קרדיט לצילום הרוב רוי המקורית:

This Rob Roy canoe has been donated to the River & Rowing Museum by the Royal Canoe Club. It has been restored by Henwood & Dean Boatbuilders, with funding from the Canoeing Foundation, the John Dudderidge Memorial Fund and the British Canoe Union.

 

 

ההיסטוריה המעניינת והמוזרה של תרגומי "דון קיחוטה" לעברית

כבר מאמצע המאה ה-18 ניסו גדולי השפה העברית לתרגם את הקלאסיקה של סרוונטס לשפת הקודש. זה לא תמיד הצליח להם...

כרזה להצגה "דון קישוט", 1963. מקור: אוסף ראובן פלץ

מה זה בעצם תרגום? יצירה ש"עוברת דירה" משפה אחת לאחרת? המרה לשונית בלבד או אולי גם המרה תרבותית? מה הופך תרגום לטוב? מהם הקריטריונים הבסיסיים שבלעדיהם תרגום יחשב לתרגום גרוע? וכשהתרגום כבר מתרחק יותר מדי מהטקסט המקורי, מדובר עדיין בתרגום או במשהו אחר? כל השאלות האלה רלוונטיות מאוד לגלגוליו של "דון קיחוטה" בשפה העברית.

"ההידאלגו החריף דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה", או בקיצור "דון קיחוטה", יצירתו האלמותית של הסופר הספרדי מיגל דה סרוונטס, התפרסמה בשני חלקים בשנים 1605 ו-1615. היצירה מספרת את סיפורו של אציל כפרי ועני למדי ש"משתגע" בעקבות קריאה מרובה בספרות האבירים ומחליט להקדיש את חייו לאבירות הנודדת. בליווי נושא כליו האיכר סאנצ'ו פאנסה, דון קיחוטה מחפש לו הרפתקאות ברחבי ספרד. לעתים קרובות, כשהרפתקאות אביריות אינן בנמצא, האביר הנודד יוצר אותן בעצמו כאמן האוחז במכחול הדמיון.

 

דיוקן משוער של סרוונטס, הציור מיוחס לצייר: Juan de Jáuregui

 

סקירה כללית של תרגומי "דון קיחוטה" לשפת הקודש מראה שהחל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לימינו התפרסמו בערך 20 (!) תרגומים, עיבודים, כתיבות-מחדש וגרסאות שלמות ומקוצרות של היצירה. מספר מרשים ללא ספק, במיוחד כשמדובר בשפתו של ציבור מצומצם יחסית בארץ בימינו ומצומצם עד מאוד לפני מאה שנים. התרגומים הראשונים של היצירה הם הרבה יותר חופשיים ורבים מהם עומדים בחזקת כתיבה-מחדש, כלומר יצירה של טקסט חדש לחלוטין תוך קריאה, שינוי ופרשנות של טקסט קודם. עם השנים, ובמיוחד החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20, ניתן להתחיל למצוא תרגומים נאמנים יותר למקור הספרדי.

על מנת להתחקות אחר המקרה הראשון של ספק תרגום ספק כתיבה-מחדש של "דון קיחוטה" לעברית עלינו לחזור בזמן לשנת 1871, בה נחמן פרנקל מפרסם את יצירתו "ספר אבינועם הגלילי או משיח האוויל".

 

עמודו הראשון של הספר "אבינעם הגלילי, או, משיח האויל".
עמודו הראשון של הספר "אבינעם הגלילי, או, משיח האויל". לחצו על התמונה לגרסה המקוונת של הספר

 

כפי שניתן לנחש מהכותרת, פרנקל לא מתרגם את יצירתו של סרוונטס אלא משנה אותה כליל. בספר זה, דון קיחוטה הופך למין גיבור יהודי שתר אחר הרפתקאות לא בספרד של המאה ה-17 אלא בארץ ישראל של תקופת בית שני. לאבינועם הגלילי, כמו לדון קיחוטה, יש נושא כלים בשם יונה, גבירה שלה מוקדש ליבו, ורצון עז לעזור לחלשיה ונדכאיה של הארץ. השפה שבה כתוב הספר מנסה לחקות את העברית המקראית, ניסיון חיקוי שנפגוש שוב ושוב בתרגומים של דון קיחוטה לשפת הקודש.

תרגום שני ליצירה בשם "דון קישוט מן למנשה" פורסם ע"י דוד יודילביץ' בשנת 1894, אך זכה לתהילה ולתפוצה פחותות בהשוואה לתרגום השלישי מאת משוררנו הלאומי, הוא חיים נחמן ביאליק, משנת 1912: "דון קישוט איש למנשא".

ביאליק, כקודמיו, לא ידע ספרדית. בעייתיות זו מתחוורת כשמשווים את התרגום לטקסט בשפת המקור. ההערכה היא שהוא יצר את התרגום תוך התבססות על תרגום מקוצר של "דון קיחוטה" לרוסית או גרמנית. מדובר בתרגום-של-תרגום-חופשי, סלקטיבי וחסר מאוד (פרקים שלמים נעלמו כלא היו), הכתוב בשפה פסאודו-מקראית ולפרקים ממש נבואית. המרחק הרב מיצירתו המקורית של סרוונטס מקבל משמעות עמוקה כשמבינים שתרגומו של ביאליק היה התרגום הפופולארי ביותר ליצירה בארצנו עד המחצית השנייה של המאה ה-20. פרופ' רות פיין סיפרה לי שכשהיא עלתה ארצה מארגנטינה ורצתה לחזות בתרגום העברי ל"דון קיחוטה" היא נדהמה כשהבינה שלקורא העברי מושג כה משובש ושונה של היצירה מהמקור הספרדי שהיא הכירה היטב.

 

עמודי הפתיחה של תרגום ביאליק

 

חשבתם שביאליק הודה בכל הבעיות האלה? לא ולא, ההיפך הוא הנכון. שימו לב למילים החותמות את ההקדמה שכתב לתרגום. קשה מאוד להתעלם מהסתירות, מחצאי האמיתות ומהשקרים המלאים שמופיעים שם: "התרגום העברי נעשה על פי תרגום דון קישוט השלם נוסחא חדשה, שנמצאה בשנים האחרונות, ולפי דעת רוב ה"סרונטיסטים" היא הנכונה והיא הנקיה ביותר מזיופים והוספות על ידי זרים. ומפני שתרגום זה נועד בעיקרו לבני הנעורים, באו בו השמטות וקצורים רבים. ביחוד נשמטו כל אותן האפיזודות שאין להן ענין לגוף הספור ומסיחות את דעת הקורא מן העיקר".

 

מוזמנים לקרוא ולהאזין לתרגומים של ביאליק ל'דון קישוט' פה

 

אכן, תרגומו של ביאליק קרוב יותר לתרגום של פרנקל מאשר ל"דון קיחוטה" המקורי. לא מדובר אך ורק בהבדלי סגנון ובמשחקים בשפה אלא ממש בשינויים תוכניים. חשבתם שזה די מוזר שאיכר ספרדי זולל חזיר כסאנצ'ו יאמר תורה כגדול חכמי התלמוד? לא אצל ביאליק. בהזדמנות אחרת בספר, הדמות האהובה מבטיחה לשמור על חוקיו של דון קיחוטה כשמור את יום השבת: "ויהי אדוני בטוח, כי אהיה נזהר מאד מעבור על מצוותך, כאשר אני נזהר ממלאכה ביום השבת" (נד). הדתה בספרי הלימוד? ביאליק היה שם קודם.

 

סנשו שומר שבת בגרסת ביאליק

 

בעשורים שחלפו לאחר פרסום התרגום של ביאליק יצא לאור מספר רב של עיבודים חופשיים, גרסאות מקוצרות ומהדורות לילדים ונוער ליצירתו של סרוונטס. רוב היצירות האלה אינן מוכרות במיוחד ובכתבה זו לא אתעכב עליהן.

התרגום הראשון שאפשר להגדירו פחות או יותר כנאמן למקור הספרדי מתפרסם בשנת 1955 ע"י יוסף רביקוב. הבעיה היא שמדובר אך ורק בכרך הראשון של "דון קיחוטה" משנת 1605.

בתוך כך, התרגום הראשון שהוא גם נאמן וגם שלם ל"דון קיחוטה" יוצא לאור בשנת 1958 תחת ידיו של נתן ביסטריצקי. המאמץ של ביסטריצקי הוא בהחלט ראוי לציון אך עדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה, זאת משום שהתרגום שלו, גם אם הוא מתאמץ להתקרב למקור, מתאפיין במורכבות רבה וכתוב בשילוב בין עברית מקראית, עברית מודרנית (לשנת 1958), עברית חז"לית, הרבה ארמית, פה ושם ערבית והמון חידושי לשון פרי עטו של המתרגם. הנה כמה דוגמאות להמחשה: "פולמוס מפליץ" (כלומר, קרב מופלא), "מן לעילא ועד לתתא" (כלומר, מלמעלה ועד למטה), "אביר מסולת" (כלומר, אביר מצוין), "טירדה וחשיקה" (כלומר, מבוכה ותשוקה), "ארמלתות" (כלומר, אלמנות), "יריבים עזיזים ומתעברים" (כלומר, אמיצים וכעוסים) ועוד. אין ספק שמדובר בשימוש יפהפה ויצירתי בשפה. הבעיה היא שאפילו הקורא של שנת 1958 התקשה מאוד להבין מה בדיוק קורה במבוך הלשוני המפותל הזה.

נכון להיום, התרגום החדש, המלא, הקריא והנאמן ביותר ל"דון קיחוטה" המקורי הוא תרגומם של ביאטריס ולואיס לנדאו מ-1994, עם עזרה בתרגומי השירים מאת טל ניצן. מדובר בתרגום טוב למדי של היצירה הכתוב בעברית מודרנית ושוטפת, אולם לא יזיק, לעניות דעתי, לתרגם את הספר שוב אבל הפעם במסגרת מהדורה מדעית. יצירה כה חשובה, מרתקת ומורכבת כ"דון קיחוטה" תהיה יותר מראויה לכך.

 

תרגומם של ביאטריס ולואיס לנדאו

 

לסיכום, "דון קיחוטה" עבר תלאות רבות ומשונות עד שהצליח למצוא את מקומו בשפה העברית. אבל האמת היא שזה די הולם את אופיה של היצירה. הידעתם? בפרק התשיעי הקורא הנדהם מגלה שהספר שהוא קורא הוא למעשה תרגום מערבית של ספר שנכתב ע"י היסטוריון מוסלמי בשם סידה האמטה בננחלי. לא ידעתם? ביאליק השובב הזה. רוצו לקרוא את התרגום של לנדאו.

 

ההיסטוריון המוסלמי סידה האמטה בננחלי כותב את דון קיחוטה

 

כתבה קצרה זו מבוססת ברובה על מאמרה המופתי של מורתי ורבתי, פרופ' רות פיין מהחוג ללימודים ספרדיים ולטינו אמריקאים באוניברסיטה העברית בירושלים: "'דון קיחוטה' בעברית: תרגומים, עיבודים וכתיבות-מחדש" [2008, ספרדית].

 

כתבות נוספות

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

על הזוג השייקספירי ועל היהודי המומר שנתן להם חיים בעברית

"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

 

שיחקת? שילמת! ספר החוקים הקשוח של עיירת צילץ

פנקס העיירה צילץ מסוף המאה ה-18 משרטט את דמותה של מנהיגות המחויבת לקהילתה - כל עוד קהילה זו תעקוב באדיקות אחר חוקיה

בסוף המאה השבע-עשרה, נעשתה צילץ הפולנית לעיירת מקלט ליהודים החיים באירופה. הממשל המקומי העניק ליהודים זכויות מסחר שוות לסוחרים הנוצריים בני המקום. הזכות, שנחשבה זכות נדירה לתקופתה, עודדה הגירה יהודית לאזור בתחילת המאה השמונה-עשרה.

עבור ההנהגה היהודית בצילץ, דבקות בחוקיה המחמירים של ההלכה היהודית הייתה הדבק המאחד של הקהילה הגדלה, הגורם שיבטיח הגנה על דרכי החיים המסורתיות ויספק הגנה וביטחון לקהילה. חוקים אלה, והעונשים שהוטלו על אלו שיפרו אותם, תוארו בפירוט בפנקס הקהילה.

 

שער פנקס צילץ, צילום: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

הפנקס, המתעד את השנים 1796 עד 1805, נכתב בבליל שפות הכולל גרמנית, יידיש ועברית. הוא מכיל את החוקים הרשמיים של הקהילה, כולל קריטריונים לקבלה לקהילה, קווים מנחים בסיסיים לאופן שבו יש לחיות את חיי היומיום, ומרשם לדרך הראויה לקבלת אישורי חתונה – כדרך לווסת את גידול האוכלוסין בהתאם לדרישות המשטר הפרוסי. הפנקס מכיל בנוסף חוקים לניהול הפאב המקומי שהיה בבעלות הקהילה היהודית והושכר לחברי הקהילה למטרות רווח.

אחד האיסורים החמורים ביותר שקבעה המנהיגות היהודית בצילץ הוא האיסור על קיומם של משחקים – בין אם מדובר במשחקי קופסה, משחקי כלים או הימורים. משחקים אלו נתפסו כדרך המובילה להתנהגות מופקרת ולא צנועה. האיסור על משחקים הוסר בשני מקרים בלבד: אישה שילדה לאחרונה יכולה הייתה להזמין את חברותיה למשחק, בהנחה שגברים לא יימצאו במקום. המקרה השני הוא כמובן, בפורים.

 

דף מתוך הפנקס, צילום: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

על מי שתפסו מנהיגי הקהילה משחק משחקים שלא תחת שני המקרים הנדירים הללו השיתו את העונש החמור מכל: קנס כבד שישולם לקופת הקהילה. עבור עשירי הקהילה קנס זה לא היה מספיק חמור כדי להרחיקם מהמעשה האסור, אך עבור מרבית חברי הקהילה – היה העונש בגדר מכה קשה לכיסם המדולדל ממילא.

שנים לאחר התקנת החוק האוסר על משחקים, הרגישו חברי הקהילה שהגיע הזמן לשינוי. הפנקס מתאר את התהליך שעברה הנהגת הקהילה בבחינתה מחדש את החוק. הוועדה שכונסה לכך החליטה שבימים בהם לא מתקיימת תפילת התחנון (שבת, חג ומועדים מיוחדים), יורשו בני הקהילה לשחק משחקים, בהנחה שהם ישחקו במתינות ובאופן שלא יעוררו אינטראקציות לא נאותות.

הקהילה היהודית של צילץ אמנם חדלה להתקיים לפני יותר מ-100 שנה, הפנקס השמור בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי מספק לנו הצצה לחיי הקהילה העשירים שהתקיימו בעיירה הפולנית ולמנהיגות שהקדישה את חייה לקהילה, כל עוד הייתה זו מוכנה לנהוג לפי החוקים שהנהיגה.

 

דף נוסף מהפנקס, צילום: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

כתבות נוספות

גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה: חנה סנש כותבת לאמא

העיתון שעדכן את יהודי מרוקו ב"חדשות על אחינו בארץ ובגולה"

הצצה לפנקס המוהל היהודי-איטלקי יחיאל בן משה דוד

כשמרילין מונרו בעטה בכדור למען ישראל (וסיימה בנקע ברגל)

וידאו ותמונות! תיעוד מאותם רגעי קסם ב-1957, שבהם "כוכבת הקולנוע הבלונדינית הופיעה על המגרש בלבוש כחול קמצני עם מחשוף אשר נטה מפעם לפעם להעמיק עד למימדים מסוכנים" כדי להראות את אהבתה ותמיכתה במדינת ישראל!

מרילין מונרו זוכה ב"בעיטת הכבוד" לפתיחת משחק הידידות בין נבחרת 'הפועל' לנבחרת הכוכבים האמריקאיים. צילום: אליהו עטר

בשנת 1957 נשלח מברק מיוחד אל שחקני נבחרת הכדורגל "הפועל". רגע לפני שיצאו למסע בארצות הברית לרגל חגיגות תשע שנים למדינת ישראל, נשאלו השחקנים "איזה אמריקני הייתם רוצים לפגוש בזמן מסעכם?". השחקנים ענו ללא היסוס: "כאתלטים היינו רוצים להיפגש עם ה'ברוקלין דודג'רס'. כגברים – עם מרילין מונרו".

היה צורך במשיכת כמה וכמה חוטים ובהרמה של כמה טלפונים, אך בסופו של דבר משאלתם של השחקנים התגשמה.

האירוע: משחק ידידות בין נבחרת "הפועל" לאולסטארס האמריקניים שהתקיים בסימן "תחי מדינת ישראל!"
המקום: איצטדיון אבטס-פילד (ז"ל) שבברוקלין ניו יורק
התאריך: 12 במאי 1957
בקהל: ראש עיריית ניו יורק רוברט ואנגר, שגריר ישראל בארה"ב אבא אבן, סנאטורים, אנשי תרבות, נציגי ארגונים יהודיים ועוד.
ובבעיטת הפתיחה תתכבד הגברת מרילין מונרו!

 

תיעוד מצולם מהרגע ההיסטורי

"והנה פורצת אל האיצטדיון מכונית פתוחה", סיפר בהתרגשות עיתונאי 'דבר' דן פחטר. "על המושב האחורי ישבה היא – הקמע של 'הפועל' – כוכבת הסרטים מרילין מונרו!!! שלושה סימני קריאה לא יספיקו כדי להדגיש את התלהבותו של הקהל. מרילין קמה על רגליה ונופפה חליפות לכל עבר – אותה מרילין בהירת השיער, המפגינה באומנות של ממש את שובבותה הטבעית. לפניה צעדו תזמורת ולהקת משרבטות-מלהטות ואחריהן – שתי הנבחרות בשורות עורפיות".

 

אך השיא הגיע כמובן במה שקרה אחר כך:

"כוכבת הקולנוע הבלונדינית הופיעה על המגרש בלבוש כחול קמצני עם מחשוף אשר נטה מפעם לפעם להעמיק עד למימדים מסוכנים", דיווח עיתון 'חרות'. "מרילין נאלצה לבעוט בכדור לא פחות משלוש פעמים – פעמיים בשביל הצלמים הרבים שנאספו במגרש ופעם בשבילן שחקני הכדורגל".

 

שער המגזין "כדורגל: ירחון מצולם", יוני 1957. בתמונה: יעקב חודורוב, שופט בית הדין האמריקני שמואל לייבוביץ' וכמובן בועטת בכדור השחקנית מרילין מונורו

 

והלוואי שכאן היה נגמר הדיווח, אך לצערנו הסיפור לא הסתיים שם:

"בפעם השנייה שבעטה השיגה פגיעה ישרה – ישר על גולגלתו של צלם 'יונייטד פרס' יואל לנדו. לאחר הבעיטה האחרונה עזבה השחקנית את המגרש בצליעה כשהיא נשענת על זרועו של השופט שמואל ליבוביץ' הקורן מרוב אושר, המלווה הרשמי שלה בעת התחרות".

 

הדיווח מ-14.5.1957 בעיתון 'חרות' על הבעיטה של מרילין מונרו שהסתיימה בצליעה. לחצו על הידיעה לעיתון המלא

 

נספר שנבחרת הפועל זכתה גם לניצחון מרהיב בתוצאה 6:4. השוער האגדי יעקב חודורוב זכה לכמה וכמה רגעים קרובים במיוחד עם מונרו, החזיק את ידה, שוחח עימה וגם הצטלם עימה מספר פעמים. כצפוי, לאחר סיום המשחק, נשאל אם אבק הכוכבים הוא שגרם לו להוציא את הכדור מהשער לא פחות מארבע פעמים.

יעקב חודורוב מנשק את לחיה של מרילין מונרו. צילום: אליהו עטר. התמונה פורסמה ב'דבר', 31.5.1957. לחצו על התמונה לכתבה המלאה המכילה תמונות נוספות

 

"העיתונים כתבו כי התבלבלתי וחטפתי כמה גולים מיותרים מפני שהייתי מצוי בקירבת מירלין מונרו", סיפר השוער אחרי המשחק. "נכון, התרגשתי קצת, אבל מי לא היה מתרגש לידה? מכל מקום אין כל קשר ישיר בין מרילין לבין הכדורים שנכנסו לרשת…"