"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

"ייתכן שלא נעשה די - עם ישראל עשיר בדם" כך נפלה ירושלים בידי הירדנים.

הרובע היהודי בעיר העתיקה מוטל חרב. צולם על ידי הלגיון הירדני בתום הקרבות

"מה פשר המשלחת עם דגל לבן שעברה ליד בית-החרושת למצות?" היה תוכן המברק הבהול שנשלח ב-28 במאי 1948 ממפקדת מחוז ירושלים אל מפקדת הרובע היהודי הנצור.

"פתחנו במשא ומתן על הוצאת הרוגים כדי להשהות. כתוצאה ראשונה פקדו הערבים על הפסקת-האש. פרטים טרם ידועים" – הייתה תשובת מפקד הרובע, משה רוסנק. שעות ספורות לאחר-מכן נכנע הרובע היהודי כולו: מבני הרובע פוצצו כמעט כולם, החיילים נלקחו בשבי והאוכלוסייה האזרחית הנותרת פונתה אל העיר החדשה.

ב-17 באוגוסט 1948, בעוד קרבות מלחמות העצמאות ניטשים ברחבי ארץ ישראל, מינה מפקד מחוז ירושלים, דוד שאלתיאל, ועדה שמטרתה לחקור את כניעת העיר העתיקה בפני הלגיון הירדני.

 

העמוד הפותח את דו"ח ועדת החקירה בכתב ידה של מזכירת הוועדה, זהר וילבוש
לחצו למסמך המלא

 

פרוץ קרבות תש"ח

 

ב-14 בפברואר 1947, הכריז ראש ממשלת בריטניה בפני הקבינט שלו על יציאת בריטניה מארץ ישראל. ארבעה חודשים לאחר שפנה לאומות המאוחדות בבקשה להקים ועדה שתבחן את עתידה של הארץ, הגישה הוועדה את מה שנודע תוך זמן קצר ל"תכנית החלוקה" המחלקת את הארץ לשתי מדינות, ערבית ויהודית, אשר יחיו זו לצד זו.

הסעיף שהיה הקשה ביותר לעיכול עבור שני הצדדים נגע לעתידה של ירושלים: שלא כמו שאר הארץ העתידה להתחלק, ירושלים לא תהיה בירת אף אחת מהמדינות, אלא תהפוך לשטח נאמנות בינלאומי בחסות האו"ם. על אף שדוד בן גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, הממשלה הציונית של "המדינה שבדרך", הסכים לתכנית, רבים בירושלים הרגישו "שבבת אחת נדרך איזה שריר סמוי, הכל ניבאו מלחמה. החל להסתמך מין מסך בין ירושלים לירושלים" (עמוס עוז, סיפור של אהבה וחושך).

אישורה באו"ם של החלטה 181, היא תכנית החלוקה, ברוב של 33 מדינות, הייתה לגפרור שהצית את קרבות מלחמת העצמאות. כבר באותו הערב זרמו המוני ערבים אל מרכז העיר במטרה לפגוע בכל יהודי שיוכלו להניח עליו את ידם. בתוך שבועיים הותקף הרובע היהודי בעיר העתיקה ותושביו מצאו את עצמם במצור מול הכוחות הערבים העדיפים. ככל שהחריפה הלחימה, השתכנעה הנהלת "המדינה שבדרך" כי אחיזתה בירושלים נחלשת.

 

"ייתכן שלא נעשה די"

תושבי הרובע היהודי ממתינים בתור לחלוקת מזון (מתוך הספר "הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות" מאת עובד מיכאלי)

 

ארבעה אישים נכחו בישיבת ועדת החקירה ב-17 באוגוסט 1948: מפקד בהגנה, אברהם ארסט; המשפטן הצבאי גדעון האוזנר; יושב ראש ועד העיר העתיקה בזמן המצור, אברהם מדרכי וינגרטן ומזכירת הישיבה זהר וילבוש.

תחילה ביקשו ארסט והאוזנר להבין את ההתפתחויות הצבאיות שקדמו לכניעה. הם שאלו את וינגרטן האם "בין יום הפריצה ובין הכניעה הפסדנו שטח רב?". יום הפריצה עליו דיברו היה (ככל הנראה) ה-17 במאי 1948. באותו היום שיגר מטה מחוז ירושלים הבטחות על פריצת כוח פלמ"ח אל העיר העתיקה, אך בפועל היו אלה הכוחות הערבים שהסתערו על הרובע הנצור והחלו לכבוש עוד ועוד עמדות. רק בזכות עמידה עיקשת ואמיצה הצליחו מגיני הרובע לבלום את ההסתערות הערבית ולדחוק את הפורצים מרחוב שער השמים, אחד המעוזים האחרונים שנותרו בידם.

 

הפסדנו את רוב השטח. עמוד שלישי בדו"ח ועדת החקירה
לחצו למסמך המלא

 

וינגרטן מספר כי במקביל להידרדרות המצב הצבאי ספג המורל של הלוחמים מכה קשה: "מצב-הרוח היה רע מאוד, חלק מהבחורים היה בבית-הכנסיות, מעורב בין האוכלוסייה והיה צריך לחפשם." "על כמות הנשק היו שמועות שונות" הוסיף וינגרטן, "הרימונים לא היו" וכל כדור נספר לפני שנורה. היה זה בניגוד גמור להתנהלות של חיילי הלגיון הירדני שהשתמשו במרגמות, תתי-מקלע וחומרים נפץ כדי לכבוש את מבני הרובע, כמו גם את עמדות המגינים.

עם ההתקדמות הערבית, קרסה התקשורת בין מטה הרובע ובין הלוחמים הפזורים בעמדות שנותרו. "פצע כאוב, היה מצב תוהו ובוהו בימים האחרונים. היה זמן שפנקס (הכוונה למרדכי פנקס, אחד מהמפקדים בשטח) השתלט והיה זמן שלא, היה מצב כזה 'כעכבר במלכודת'." הרובע הנצור נותק לא רק מהפסקת מזון חיצונית: מאפיות הרובע נפלו כולן בידי התוקפים, והמזון היחיד שנותר לתושבי הרובע היו פיתות שהכינו בעצמם. "פיתות היו קמח + מלח. וקצת ריבה. כלם ידעו על הכל."

 

תושבי הרובע מבצרים עמדות לקראת הגעת כוחות הלגיון הירדני (מתוך הספר "הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות" מאת עובד מיכאלי)

 

יומיים לאחר תחילת ההתקפה, נכנס אל העיר העתיקה הגדוד השישי של הלגיון הירדני. 650 לוחמים ערבים התייצבו מול 131 מגנים יהודים. התוקפים הערבים שאבו עידוד מהפער המספרי ומהעדיפות בחימוש. לא נותר עוד ספק באשר לנפילתו הקרבה של הרובע, השאלה הייתה מתי.

הייאוש ברובע התעצם לנוכח העובדה שיום קודם לכן הצליחה חטיבת הראל של הפלמ"ח לפרוץ את הדרך לשער ציון, אך כוחותיה סירבו להישאר במקום ולהגן על הרובע. "השלטון הצבאי באופן קונקרטי לא ניסה להתקשר עם האזרחים" סיפר וינגרטן, "היה ידוע, עוד חצי שעה רבע שעה באה תגבורת – והביא לאכזבה".

 

"השלטון הצבאי באופן קונקרטי לא ניסה להתקשר עם האזרחים." עמוד חמישי בדו"ח ועדת החקירה
לחצו למסמך המלא
 

 

ככל שנקפו הימים ואזלה התחמושת, נחשפה האמת המרה: "מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו". רעיון הכניעה במשא ומתן הוצע תחילה על ידי אנשי הלגיון. "הערבים דיברו יום יום ברם-קול בג' שפות, ובקשו משא-ומתן. לא ענינו."

 

חייל ערבי צופה לעבר הרובע היהודי מגגות השווקים. בתי הכנסת החורבה וניסן ב"ק נראים עדיין בשלמותם (מתוך הספר "הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות" מאת עובד מיכאלי)

 

ב-28 במאי היה ברור שאין עוד תקווה להצלה, ואם לא ייכנעו במהרה ישחטו תושבי הרובע על ידי התוקפים. וינגרטן העריך שלא היה לאף אחד מתושבי הרובע האומץ להיכנס בעצמו "למשא ומתן עם הערבים". בשלב זה מספר וינגרטן כי נדמה ש"עצביו" של מפקד הרובע משה רוסנק "נחלשו", אך הוא סירב לדבר על כניעה. כתוצאה מכך התארגנה משלחת רבנים ובראשם וינגרטן, התייצבה בפני רוסנק ודרשה לצאת ולנהל משא ומתן על כניעה לפני שיפרצו כוחות הלגיון את עמדות ההגנה האחרונות. רוסנק סירב לאשר למשלחת לדון בכניעה, אלא דרש שנושא הפגישה יהיה פינוי הפצועים וההרוגים משני הצדדים. התעקשותם השתלמה: "נשלחנו עם בחור אחד עם דגל לבן".

בסביבות 10 בבוקר נפגשה משלחת הרבנים עם מפקד הגדוד השישי של הלגיון הירדני, גנרל עבדאללה א-תל, בקפה אלשייך. המפקד הירדני סירב לדון בפינוי הפצועים וההרוגים. במקום זאת, הציב בפני הרבנים אולטימטום: היכנעו או שאמשיך לטבוח בכם. הוא נתן להם שעה ורבע להחזיר לו תשובה.

בשעה אחת בצהריים התכנסו מפקדי ונציגי הרובע לדון בהצעת הכניעה. כל הנוכחים, מלבד נציג אצ"ל שנמנע, הצביעו בעד כניעה. עתה הצטרף רוסנק אל וינגרטן לסיכום הכניעה מול המפקד הירדני. דקות ספורות לפני כן, שלח רוסנק את מברק התשובה למפקדת המחוז כדי להרגיעה, והסביר שמדובר במשא ומתן על העברת פצועים והרוגים, ולא בסיכום תנאי כניעת הרובע. וינגרטן לא מתייחס לנקודה זו, אך ההיסטוריון יצחק לוי מעריך בספרו כי שני הצדדים – מפקד המחוז דוד שאלתיאל ומנהיג הרובע הנצור משה רוסנק – הבינו שלא נותרה לרובע שום אפשרות מלבד כניעה, אך סירבו להודות בכך האחד לשני.

"ייתכן שלא נעשה די", סיכם וינגרטן וסירב להפנות אצבע מאשימה כלפיי הנהלת הרובע או כלפיי מפקדת מחוז ירושלים, "עם ישראל עשיר בדם".

 

הרובע היהודי בעיר העתיקה מוטל חרב. צולם על ידי הלגיון הירדני בתום הקרבות

 

מלחמת העצמאות: ספרים, מפות, תמונות, שירים ועוד

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

מונופול ששת הימים

חד גדיא של מבצע סיני

התכנית שהוצעה לנפוליאון נחשפת: מדינה ליהודים במימון יהודי

אברהם סוצקבר: המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

חייו של אברהם סוצקבר, גדול משוררי היידיש בישראל, הקיפו כמעט מאה שלמה. זו המאה ה-20 הסוערת, רבת התהפוכות והמלחמות

אברהם סוצקבר

סוצקבר, המשורר הרגיש, חווה על בשרו, במלוא עוצמתם, את ימי השואה ואת תקומת מדינת ישראל. הוא ידע לתמצת רגשות, תחושות לב ומחשבות ולזקקם לכדי שורות שיר קצרות. את כל זאת עשה סוצקבר בשפתו, שפת אמו ושפת אבותיו בליטא, היא היידיש.

ערב מלחמת העולם השנייה היה אברהם סוצקבר משורר שכבר פרסם והתפרסם, מהצעירים המבריקים והמבטיחים במרכז הספרותי שצמח בווילנה. בזמן המלחמה צעד סוצקבר בדרך הייסורים של יהודי וילנה והיה עד למעצרים, להוצאות להורג ולגירוש לגטאות ולפונאר. תוך כדי מאבק הישרדות יומיומי הוא המשיך לכתוב ולקח חלק בתיאטרון בגטו. את עיקר זמנו הקדיש לתעד את חיי היהודים, את התרבות היהודית ואת פשעי הנאצים כנגד היהודים. סוצקבר וחבריו אספו כל פתק, כל רשימה, כל פיסת עדות, והחביאו או הבריחו אותם. המשורר הצטרף למחתרת הגטו וכתב על הדברים הנוראים שקרו לו ושראו עיניו: אמו שנרצחה בפונאר. התינוק שנולד לו ונרצח בבית החולים של הגטו.

 

"הַאֲנִי הַמְשׁוֹרֵר הָאַחְרוֹן בְּאֵירוֹפָּה?
הֶאָשִׁיר לַמֵּתִים, אִם אָשִׁיר לָעוֹרְבִים?
שֶׁטָּבַעְתִּי בְּאֵשׁ, בְּבִצוֹת, בְּמֻגְלָה,
שְׁבוּי שָׁעוֹת וּרְגָעִים מֻטְלָאִים, צְהֻבִּים."

(מתוך "שירו של משורר יהודי ב-1943". גטו וילנה. תרגם: בנימין הרשב. כינוס דומיות, עם עובד וכרמל, 2005)

 

בספטמבר 1943, ימים ספורים לפני חיסול גטו וילנה, כשסוצקבר תשוש ומיואש, אשתו פריידקה שכנעה אותו לברוח מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים. פריידקה, סוצקבר ורעהו הטוב והקרוב שמרקה קאצ'רגינסקי, צעדו יחד עם הפרטיזנים מאה קילומטרים. הם צעדו בסתר בין הכפרים הגויים והצבא הגרמני עד שהגיעו לאזור אגם נארוץ' והצטרפו למחנה הפרטיזנים "נקמה".

המשורר הפרטיזן אברהם סוצקבר אוחז בתת מקלע, ארכיון סוצקבר בספרייה הלאומית

 

 

בזמן שלחמו בשורות הפרטיזנים, התגלגלה לרוסיה הפואמה "כל נדרי" שכתב סוצקבר כשהיה בגטו. הפואמה סיפרה על האקציות של יום כיפור תש"ב, כאשר 4,000 מיהודי גטאות וילנה הובלו לפונאר. הפואמה תורגמה לרוסית ונקראה ב-1944 בבית הסופרים במוסקבה. הרושם שעוררה היה עז. הקהל נדהם מעוצמת מילותיו של סוצקבר שגילו את זוועות הפתרון הסופי.

קמה קריאה ציבורית להצילו ובעקבותיה התקבלה הוראה רשמית מטעם השלטונות הסובייטים להביא את המשורר הפרטיזן אל מוסקבה.

מטוס ראשון ששלחו הסובייטים ליערות כדי לחלץ את המשורר התרסק, ומקרעי כנף-המטוס העשוייה פח, הכינו לסוצקבר מזוודה שלתוכה אסף את כל שיריו ותיעוד מהמלחמה שהיו בידיו. במרץ 1944 מטוס שני נשלח ונחת בהצלחה על אגם קפוא. זה היה מטוס דו-מושבי וסוצקבר עלה עליו, ישב בפתחו עם אשתו פריידקה קשורה לברכיו, ושני פרטיזנים פצועים שנדחפו מאחור. הוא לא שכח לקחת איתו את המזוודה. למרות האש שנורתה עליו מהגרמנים, הצליח המטוס להמריא ולטוס עד שהגיע בשלום לצד הסובייטי.

 

מזוודתו של המשורר אברהם סוצקבר שהוכנה משברי כנף המטוס שנשלח להצילו.
ארכיון סוצקבר בספרייה הלאומית

 

באותו חודש הגיעה משפחת סוצקבר למוסקבה, שם קיבלו את פניה אנשי סטלין. המשורר פתח לפניהם את המזוודה והראה להם את התיעוד שאסף ושמר בתוכה. במוסקבה ערכו לכבודו אסיפה ענקית בנוכחות אלפי אנשים והוא התקבל שם כגיבור לאומי.

עשרות מיליונים בברית המועצות קראו ב"פראוודה" את הסיפור על סוצקבר, על גטו וילנה ועל הפרטיזנים היהודים שלחמו נגד הנאצים. סוצקבר קיבל מכתבים מכל רחבי ברית המועצות, ונסע לאסוף עדויות מפי ניצולים מהשטחים הכבושים ששיחררו הסובייטים. סיפורו היה כה ידוע ודמותו כה מוכרת עד שב-1946, בחרו בו שלטונות ברית המועצות להיות היהודי היחיד שיופיע במשפט נירנברג – עד מטעם המשלחת הסובייטית. מיליוני יהודים בברית המועצות העריצו את האיש שהעיד באומץ בפני הנאצים על השמדת העם היהודי.

 

העד היהודי הראשון

"נירנברג, בבית המשפט. רבע לשתים-עשרה בצהריים. יום רביעי, 27 בפברואר 1946
התובע הסובייטי והחוקר שלי, דיבר איתי עוד קודם לכן על האחריות הגדולה של דברי בבית המשפט. 'אתה העד היהודי הראשון. אתה צריך לדבר בשם מיליוני נרצחים. עליך לספר לעולם איך שחט הפאשיזם הגרמני את אחֶיך.'

כל תא ותא בתודעתי הרגיש באחריות הגדולה הזאת. שני לילות לפני הופעתי לא יכולתי לעצום עין. לנגד עיני ראיתי את אמי, רצה עירומה בשדה מושלג – והדם החם המטפטף מלבהּ הירוי מתחיל לנזול בחדרי ולכתר אותי כמו בטבעת. (…) פעמיים סירבתי לבקשת המרשל לשבת, כנהוג, ודיברתי בעודי עומד, כאילו אני אומר קדיש על הנופלים. דיברתי רק על וילנה. על מה שראיתי וחוויתי בעצמי."

(מתוך "חרוזים שחורים" הקיבוץ המאוחד 2015, תרגם בני מר)

 

הנה קטע מצולם מתוך עדותו של אברהם סוצקבר במשפטי נירנברג:

 

אחרוני משוררי היידיש במוסקבה

בשהותו במוסקבה פגש סוצקבר את משוררי וסופרי היידיש הנערצים עליו, אלה שחלם להכיר מאז היה נער משורר בווילנה. לאחר מלחמת העולם השנייה היו משוררים אלה בשיא תהילתם וזכו לאהדת השלטונות הסובייטים.

 

סופרי יידיש במוסקבה, לאחר מלחמת העולם השנייה. עומד, ראשון משמאל: אברהם סוצקבר. ארכיון סוצקבר בספרייה הלאומית. עוד בתמונהמימין לשמאל: [?], חיים גראדה, אהרן קושנירוב, דוד ברגלסון, בן ציון גולדברג, איציק פעפער, שמואל האלקין, פרץ מרקיש.  קושנירוב, ברגלסון, פעפער ומרקיש נרצחו בהוראת סטלין.

ב-1946 כשהוא נערץ על מיליונים וחביבם של השלטונות הסובייטים, החליטו סוצקבר ופריידקה אשתו לעזוב הכול ולעלות ארצה יחד עם בתם רינה שנולדה ברוסיה.

סוצקבר חש, מה שנעלם מחושי המשוררים היהודים האחרים, שהקרקע בוערת תחת רגליו ושגם ברית המועצות היא לא מקום בטוח בעבור יהודים.

אילו היה סוצקבר נשאר ברוסיה, יש להניח שגורלו היה כזה: הוא היה נאסר, נחקר ומוצא להורג יחד עם פרץ מרקיש, איציק פעפער, דוד ברגלסון וסופרים יהודים אחרים שנרצחו ב-1952 בהוראת סטלין.

בעוזבו את ברית המועצות לקח איתו המשורר את כל הרשימות והניירות, את כל התיעוד שאסף – את הארכיון של גטו וילנה, את העדויות שרשם מניצולים אחרי המלחמה. את השירים והיומנים שכתב. ואת המזוודה. הוא הביא אותם ארצה איתו כשעלה ב-1947. כעבור שנים הפקיד אותם בספרייה הלאומית למשמרת עולמים.

בארץ המשיך אברהם סוצקבר לכתוב עוד שנים ארוכות. האיש שפחד שיהיה המשורר האחרון באירופה, זכה בפרס ישראל והיה לגדול משוררי היידיש בישראל. הוא נפטר ב-20.1.2010.

 

סוצקבר בחדר עבודתו בישראל.  צילם: הנריק ברודר – Henrik Broder – 1992

 

תודה לד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים על הסיוע בתחקיר ובהכנת הכתבה. החומרים והתמונות הם מתוך ארכיון אברהם סוצקבר בספרייה הלאומית.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

הכישרון לידידות: הקשר המיוחד שנרקם בין אברהם סוצקבר למארק שאגאל

המכתב האחרון ששלחה חנה סנש נחשף

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":




המכתב האחרון של חנה סנש

"אין צורך לכתוב שאני רוצה לראות אותך, לדבר איתך" - כאשר כתבה סנש את המכתב לאחיה, לא ידעה כי זהו המכתב האחרון שתשלח בחייה.


ג'ורג' יקירי!

שוב אני שולחת לך מכתב קצר כדי שתדע שהכול "בסדר" וזה הכול. אני מתארת לעצמי שכל מכריי וקרוביי מרוגזים וכועסים עלי שאני אף פעם לא כותבת. אם תוכל, נסה בבקשה להסביר את המצב ואם לא, בסופו של דבר הם יסלחו לי. אפילו לאמי אינני כותבת כעת, ועלייך לכתוב לה בשמי. לכן אני מרשה לך לזייף אפילו את חתימתי, בתקווה כי לא תעשה בה שימוש "להתחייבויות פיננסיות". אין צורך לכתוב שאני רוצה לראות אותך, לדבר איתך, ולכל הפחות לכתוב לך יותר באריכות. אני מקווה שאתה יודע זאת היטב, את המכתבים שלך אני מקבלת בעיכוב רב, אך במוקדם או במאוחר הם מגיעים אלי, ואני תמיד כה שמחה לשמוע ממך. אלפי נשיקות לך ודרישת שלום חמה לחברים מהבית.

חנה סנש

 

מכתבה של חנה סנש לאחיה. לחצו על התמונות להגדלה

 

קרואטיה, סמוך לגבול ההונגרי. 20 במאי 1944. חנה סנש מתיישבת לכתוב מכתב לאחיה ג'ורג' (גיורא). חודשיים קודם לכן צנחה סנש יחד על אדמת המקום יחד עם חבריה לצבא הבריטי, והיא נמצאת עתה יחד עם קבוצה מקומית של פרטיזנים. כעבור שבועות בודדים יתפסו אותה החיילים ההונגריים. כעבור חצי שנה יוציאו אותה ההונגרים להורג.

את המכתב האחרון ששלחה סנש, היא כתבה באנגלית. היא כתבה אותו באנגלית גם מפני שהייתה חיילת בצבא הבריטי וגם מפני שרצתה לוודא שהצנזור הבריטי שעובר על מכתבי החיילים, יאשר אותו בלי בעיות וישלח אותו לייעדו. זה המכתב האחרון שתספיק לשלוח בחייה.

 

גיל חובב עם שלושה דברים שלא ידעתם על חנה סנש:

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

 

 

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

כותב יהודי אנונימי מתאר את החודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה באמסטרדם. פעם הייתה זו עיר עם מרכז יהודי גדול ותוסס, שהפכה אל מול עיניו לעיר נטושה ובתוכה יהודים ספורים שמנסים בדרך לא דרך לשרוד.

מבין דפי היומן, אנחנו נחשפים למסירות נפש של של הכותב ועמיתיו, שגם בימים הקשים ביותר פעלו להביא את חבריהם המתים לקבורה. איזה כוח ואיזה אומץ מתחבאים בין המילים של אותו כותב לא ידוע שמתפלל רק לדבר אחד: "אני מקווה שהשלום יגיע במהרה על מנת שאוכל לסיים את כתיבת יומן זה ולמסור אותו למזכיר הקהילה. אמן כן יהי רצון".

אך מיהו אותו כותב? מה עלה בגורלו? את זה אנחנו לא יודעים.

ערב מלחמת העולם השנייה נאמד מספר היהודים בהולנד, בכ-140,000 נפש. באמצע שנת 1942 החלו הגירושים ההמונים של היהודים למחנות הריכוז, שהסתיימו רק בסוף 1944. בתקופה קצרה זו, נרצחו יותר ממאה אלף יהודי הולנד.

 

לחצו על התמונה להגדלה

 

יומן אחד של כותב אנונימי, אותו אנחנו מציגים עתה בפעם הראשונה, מתאר בפירוט וממקור ראשון את החודשים האחרונים של המלחמה, בתקופה שבה רק מתי מעט שרדו את חיסולה של הקהילה היהודית באמסטרדם. באותם עמודי יומן ספורים, אנחנו נחשפים לאומץ ליבם של אלו ששרדו את התופת.

 

"דבר לא מנע מאתנו לדאוג לכבוד המת"

אחד הנושאים שאותו הכותב מפרט, הוא הקושי העצום להביא את המתים למקום קבורה. אלו הם ימים בהם לא ניתן להשיג סוסים או כלי רכב להעברת המתים. אלו הם ימים בהם אפילו עצים להכנת ארונות קבורה קשה מאוד להשיג. ובכל זאת, אותו כותב, יחד עם חבריו הספורים, עשו מאמצים אדירים להתגבר על אותם קשיים.

"דבר לא מנע מאתנו לדאוג לכבוד המת. עשינו כל מה שצריך", כותב הניצול ביומנו. הוא מתאר אפיזודה אחת במהלך החורף הקשה של ינואר 1945, בו השלג היה כל כך גבוה, שלא ניתן היה לפנות את גופות המתים. חודשיים אחר כך מגיע העדכון: הכותב מספר בהתרגשות, כי הוא הצליח לארגן עגלת יד להניח עליה את הגופות ולהביאן למנוחת עולמים בבית הקברות.

 

"אני מקווה שהשלום יגיע במהרה"

אמנם היו אלו חודשיה האחרונים של המלחמה, אך המציאות, כאמור – קשה ביותר. הכותב מתאר במקצת מהאירועים המתרחשים סביבו, בשכונת היהודים שכמעט התרוקנה מיושביה: ביום אחד נופצו חלונות בית היתומים היהודים, וביום אחר תושבים פרצו לבתים הנטושים של היהודים כדי להשתמש ברהיטים לחימום. השלג הכבד מוטט את גג בית הכנסת, ובסוף ינואר התפלל הכותב לדבר אחד: "אני מקווה שהשלום יגיע במהרה על מנת שאוכל לסיים את כתיבת יומן זה ולמסור אותו למזכיר הקהילה. אמן כן יהי רצון".

 

לחצו על התמונה להגדלה

 

ועדיין, בתוך אותה תופת, אנחנו לומדים על קומץ של אנשים שמנסים איכשהו לחיות את חייהם. בקטעי יומן שנכתבו בסוף 1944 מספר הכותב כי הנותרים התכוונו להתכנס בבית הכנסת הגדול ובבית המדרש הסמוך לו אך הדבר נאסר עליהם. וכן הוא מספר איך החליטו היהודים – שלא מנו ביחד יותר ממניין – להתכנס בבית פרטי ולהתפלל יחדיו, ואף מציין את הפסקת הקפה "הנחמדה והנעימה שהמשתתפים נהנו ממנה".

 

אחרית דבר: האם עתה התגלתה זהותו של מחבר היומן?

בנובמבר 2018 קיבלנו פנייה מהקורא יוחאי קופנהגן בשם אמו, חנה קופנהגן בת ה-94. יוחאי כתב לנו את הדברים הבאים:

"ניסינו לעבור על היומן ולפי המעט שהצלחנו לקרוא (והמידע שנמסר בכתבה) יש לאמי תחושה טובה ( אך לא וודאית כמובן) שמדובר במר Salomon Coutinho שהיה אחראי אדמיניסטראטיבי – מין שמש ( אך לא גבאי) בבית הכנסת הפורטוגזי ( ESNOGA ) באמסטרדם, לפני, בזמן ואחרי ואף אחרי המלחמה. הוא נפטר ערירי. אמי זוכרת שבעלה ז"ל ( יעקוב קופנהגן – אבי) שהיה בשנות השישים של המאה הקודמת ספרן בספריית עץ חיים בקהילה. הוא הכיר את סלומון ואת הרקע שלו. עוד סיפר לה יעקוב על כך שמר COUTINHO היה קברן גם בשנות המלחמה וששרד את המלחמה (אף אני פגשתי אותו אחרי המלחמה בילדותי) בזכות אישתו שהצליחה לשכנע את נאצים שהיא אנגליה או לא יהודיה. בזכות תירוץ כזה או אחר יכלו בני הזוג להסתובב באמסטרדם בחופשיות ולא נאלצו להסתתר. (הרי מהיומן מסתבר שהכותב המשיך לעסוק בקבורת מתים עוד בחורף 44' כשמרבית היהודים משם כבר הובלו למחנות ההשמדה. המתים היו כנראה יהודים שנפטרו במקומות המחבוא שלהם. חלק מהשמות של הנפטרים נשמעים לאמי מוכרים גם כן)."

לבקשת יוחאי וחנה, שלחנו אליהם סריקה איכותית של היומן. "אולי", כפי שכתב לנו יוחאי, "נמצא עוד רמזים".

 

היומן המלא:

 

כתבות נוספות:

ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

בשביל להרוג לא צריך רישיון. בשביל לכתוב במכונת כתיבה כן.