מאת: טליה בר
הנה תיאורם: בהליכה לכיוון הכותל, המתחילה ברחוב טשרניחובסקי, לא ניכר דבר. שקט של בוקר חול המועד, שקט ונעים. ברחוב עזה מתחילה התנועה להיות מורגשת – מתגברת בכביש ובמדרכות. ממהרים, לכיוון אחד. ומכאן והלאה, התרגשות. עליה לרגל פשוטה כמשמעה. ברחוב אגרון מדובר כבר על נחל קטן של אנשים, בממילא מתרחב לנהר ובשער יפו-זרם רחב, נרגש, נחפז. הרחובות מלאים, חגיגיות באוויר. זורמים כמו נחלים אל הים אל רחבת הכותל.
והים איננו מלא ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום. בכל שנה מגיעים יותר אנשים, ובכל שנה אני מוצאת את עצמי עומדת בלב הרחבה, סמוך לכותל, עומדת ברווחה ועוקבת אחר התפילה. כן. עם ישראל חי. וכמו תמיד יש טלפונים, הערות, בכי, עצבנות. עד לאותו הרגע.
"כהנים" מכריז החזן. הס בקהל. הס, לא בלשון פיוטית, אלא דממה שמשק היונים ברחבה נשמע בה. ואז זה מתחיל: " יְבָרֶכְךָ " אומר החזן ברוך. והכהנים- מאות כהנים – עונים אחריו "יברכך" "ה'", " וְיִשְׁמְרֶךָ ". מילה מילה. חזן וכהנים. את כל האהבה, הרצון לברך, המקום שהוא מעל טרדות החיים והחלקים המבדילים- שומעים בברכה זו של כהני ישראל. המגיעים מכל קצוות הארץ. לברך את אחיהם.
והעם עונה "אמן" אמן חרישי. אמן שקט. אמן מלא כוונה. וממשיך החזן אל המשפט השני של הברכה
"יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ"
והעם עונה "אמן"
והשלישי
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם"
והעם עונה "אמן"
נגמרת הברכה. הפנים מסביב שטופי דמעות. שקשה להבין מה מקורן. לרגע אחד היו הנשמות בניקיונן. מחוץ לעולם הזה ממש. ואז, ברגע חוזרים למציאות, ההמולה חוזרת. חלק הולכים, חלק חוזרים. למרבית המזל יש מוסף, שבו חוזרת הברכה, ואפשר להיות עוד רגע אחד בשעה הזו שאין למעלה ממנה. ומתקיימת רק פעמיים בשנה.
ברכת כהנים במגוון מסורות באתר הפיוט והתפילה
בפעם הראשונה שהייתי בברכת כהנים נדהמתי מהמעמד, המעמד הכי קרוב לזה שהתקיים בבית המקדש. מעבר לכותל הזה ממש, לפני 2000 שנה. הכהנים מברכים את העם. באותן מילים ממש. באותו כח שניתן להם, שאין לו אח ורע:
במדבר, פרק ו':
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
אָמוֹר, לָהֶם יְבָרֶכְךָ ה', וְיִשְׁמְרֶךָ:.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ:.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם"
הקב"ה מעביר דרך בני האדם ברכה לעם. יש רצון מלפניו לברך את העם, והכהנים מופקדים להעביר ברכה זו. ברכת ה' נמסרת בפיהם. ובאותן מילים. במדבר, בארץ, במקדש, בגלות, ושוב, בירושלים.
לפני שהכהנים מברכים את העם, הם אומרים ברכה זו: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה". ופשוטו כמשמעו – יכול לברך כהן רק אם הוא מברך את עמו באהבה. והאהבה הזו שורה ברגע אחד מוחלט אצל כל אחד ואחד בקהל.
זוהי חוויה שכולה רוח, שמנשבת במפרשי עד המעמד הבא.
