רגע לפני שהכל חרב: תצלומים נדירים של יהודי פולין

כיצד הגיעו תצלומים נדירים של יהודי פולין לאלבומו של חייל צרפתי?

פולין

פעמים רבות, אלבומי תצלומים פרטיים טומנים בחובם הפתעות. לא רק הכיתובים שבין התמונות עשויים לגלות מידע חדש, אלא גם נקודת המבט של הצלם החובב, שהיא תמיד רעננה ומקורית יותר מכל תצלום מקצועי של עיתונאי או אמן. אחת ההפתעות הגדולות שזימן לנו אלבום תצלומים אחד שהגיע לאוספי הספרייה הלאומית לפני כמה שנים היא מיוחדת במינה.

לכאורה, מה יכול להיות מיוחד באלבום תצלומים שיצר אחד מוותיקי מלחמת העולם הראשונה, בעת טיול קיץ לערי פולין? ובכלל, איזה קשר ניתן למצוא בין האלבום הזה למיליוני הפריטים האצורים במרתפי הספרייה הלאומית של ישראל, בירושלים?

לפני 86 שנים בדיוק, ב-30 ביולי 1933, יצאה לסיור בערי פולין משלחת של חברי האיגוד הצרפתי של ותיקי מלחמת העולם הראשונה. למרות שהימים היו ימי קיץ, ואין ספק שהמטרה הייתה גם לנפוש ולטייל, הרי שהמסע כולו אורגן כביקור רשמי שלווה בטקסים צבאיים. המארחים – צבא פולין העצמאית – יצאו מגדרם כדי לקבל את פני אורחיהם הצרפתים באופן הטוב ביותר, ולחזק בכך את הברית הצבאית בין הרפובליקה הוותיקה והמתקדמת, לבין פולין, שעצמאותה הכלכלית והמדינית הייתה שברירית. גם לצרפתים היה עניין לשמור על יחסים טובים והדוקים עם המדינה הגדולה שממזרח.

אחד מחברי המשלחת הצטייד במצלמה: בשנות השלושים של המאה ה-20 מצלמות חובבים כבר היו נפוצות מאוד, קלות לתפעול ואף לא יקרות במיוחד. במצלמת ה-6X6 שלו הוא תיעד את כל שלבי המסע, ובסופו, הוא פיתח את התמונות, שילב אותן באלבום בעל כריכה עבה שדפיו עשויים קרטון שחור, ובין התצלומים הוסיף מילות הסבר בצרפתית, בכתב יד מעוגל ויפה. ואכן, היה מה לצלם: המשלחת הצרפתית יצאה מהעיר שטרסבורג בטקס צבאי מלא, רב-רושם; מעל הבימה המקושטת נישאו נאומים נרגשים, מסדר כבוד של ליגיונרים קשישים עטורי מדליות עמד דום – והמשלחת יצאה לדרכה, עוברת בעליזות את הגבול אל עבר גרמניה, ומשם לאוסטריה, בדרכה לפולין.

poland

 

השנה היא, נזכיר, 1933, והשלטון הנאצי החדש עדיין עורר פליאה בקרב הצרפתים. במעבר הגבול בשטרסבורג, הצטלמו החברים למזכרת תחת שלט שבו, בין שני צלבי קרס, נכתבה הסיסמה: "בני העם הגרמני! היאבקו עם אדולף היטלר למען גרמניה חופשית!"

poland

 

והינה, סוף-סוף, ורשה! המשלחת שהגיעה אל הבירה הפולנית התחילה בסיורה. למרבה הפליאה, אחד מאתרי התיירות שאליהם הגיעו, היה רחוב נלבקי, "הרובע היהודי", כפי שתיאר החייל-הצלם. ככל הנראה, בעיני מדריכיהם הפולנים של אותם תיירים, היו הרחוב הזה ותושביו היהודים העניים מעין "אטרקציה אקזוטית", מקום שבו תוססת חברה של זרים, מוזרים בלבושם ובאורח חייהם. ואולי קיסמם של בני העם העתיק, שכאן חיו בעיקר הדלים והאומללים שבהם, היה נטוע גם בקשר שלהם לכתבי הקודש ולארץ הקודש שממנה גלו?

 

poland

poland

poland

poland

 

ארבעה עשר התצלומים המתעדים סצינות רחוב בוורשה היהודית הם לא רק מפתיעים, אלא גם מקוריים: הינה לנו מבט בלתי צפוי, לא מבויים, של אדם זר שנקלע לאחת מזירות ההתרחשות החשובות של החיים היהודיים במזרח אירופה, שבתוך שנים אחדות נמחקו כליל מעל פני האדמה. מעניינים במיוחד הם השלטים (ביידיש ובפולנית) של בעלי העסקים ובעלי המלאכה שנלכדו בעדשת מצלמו של הצרפתי: חנות הנייר ומכשירי הכתיבה, חנות הזגוגיות של אדון גולדמן, הסבָּל, חנות היינות והרחובות, הרחובות השוקקים ומלאי אדם!

 

poland

poland

poland

poland

 

בפוזנן, בזאקופנה ובגורליצה, כל אחת מן הערים והעיירות שבהן עצרו ותיקי המלחמה הצרפתים, קיבלה את המשלחת בטקס צבאי, בפרחים ובתשואות הקהל הנלהב.

 

poland

 

והינה שוב, מקבץ מרתק של תמונות רחוב מקרקוב: שלושה עמודים הקדיש הצלם הצרפתי האלמוני לדמויות יהודיות באחד מרחובותיה של העיר, ממש במקום שבו, בתוך שנים אחדות, יוקם הגטו ומשם ישולחו כל התושבים למחנות ההשמדה.

 

poland

poland

poland

 

האלבום מסתיים במכתב נרגש בלשון הצרפתית, שנכתב ב-5 באוגוסט, לקראת סוף המסע. בכתב ילדותי ועגול כתבה בו הילדה הפולנייה יאמינה ברכה לאורחים מצרפת. בשמה ובשם חברותיה, מאריה, הלנקה וזופיה, היא איחלה לוותיקי הצבא הצרפתים שחלפו בעירהּ נסיעה טובה, הנאה משהייתם בפולין וסיימה בקריאה: "תחי הברית בין צרפת לפולין!".

 

 

שש שנים לאחר מכן, עתידה צרפת להפקיר את פולין לגורלה. רחובות היהודים בקרקוב ובוורשה נמחקו, והאלבום של החייל הצרפתי הקשיש שהגיע לידינו נותר כתיעוד יקר ערך לרחובות ולאנשים שהיו בפולין ואינם עוד.

סידור התפילה האבוד של יהודי קטלוניה יוצא לאור

בתום עבודה של שנים רבות, הצצה לשחזור המלא הראשון של סידור התפילה בו התפללו קהילות היהודים היושבות בקטלוניה, ולנסיה ומיורקה

"יתברך היוצר וישתבח הבורא שברא העולם כולו לכבודו. זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו, יום בו נפתח מחדש חלון ברקיע ושבים זרמי תפילותינו אל איתנם. מודה אני לפניך מלך חי וקיים שזכיתי להוציא לאור עולם במהדורה מותאמת לימינו את סידור התפילה של קהילות קודש קטלוניא ובאמצעותו להחזיר עטרה ליושנה להנהיג מנהגי הקהילות הקדושות שחיו ופעלו בימי הביניים בארץ קטלוניא, ולנסיה ומיורקא."

בשני משפטים אלה פותח ד"ר עידן פרץ את "סידור קטלוניא" – השחזור המלא הראשון של סידור התפילה בו התפללו קהילות היהודים היושבות בקטלוניה, ולנסיה ומיורקה – שלוש ממלכות שהיו חלק של אותה מלכות. במאה הי"ב התאחדה קטלוניה עם אראגון לממלכה מאוחדת שנקראה 'מלכות אראגון' ובמאה הי"ג נכבשו ולנסיה ומיורקה והפכו לחלק של אותה מלכות. אחרי נישואי המלכים הקתולים פרננדו ואיזבלה במאה הט"ו התאחדו מלכות אראגון עם ממלכת קסטיליה ועל בסיס איחוד זה תוקם ספרד המודרנית. עם נוסח סידור זה התפללו גדולי חכמי קטלוניא שלפני גירוש ספרד: הרמב"ן, רבנו יונה ג'ירונדי, הרשב"א, רבנו ניסים ור' חסדאי קרשקש, בין עוד רבים אחרים.  כשלוש שנים עבד ד"ר פרץ, שמשמש כיום ראש מחלקת נדירים בספרייה הלאומית, על מלאכת השחזור. את סידור התפילה, שמעולם לא נדפס במלואו (אלא כמחזור מצומצם עבור הימים הנוראיים), שיחזר בהסתמך על שישה כתבי יד שונים, כשהמוקדם שביניהם (כתב יד השמור במוסקבה באוסף גינצבורג) מתוארך לשנת 1352 בערך, משמע ליותר ממאה שנה לפני הגירוש. המאוחר שבכתבי היד – השמור ברומא בספריית קזנטנזה הועתק בשנת 1507 – פחות מעשרים שנה לאחר הגירוש. "אני לא הוספתי מילה משלי, הכל מתוך כתבי היד", הוא מבהיר.

מלבד נוסח התפילות צירף ד"ר פרץ גם פירושים מקוריים שמצא בכתבי היד, ובייחוד בכתב יד גינצבורג. הפירושים נוגעים להלכות, מנהגים והנהגות. דוגמה לפירוש כזה, אנו מוצאים בדיון על מישוש הציציות. במהלך קריאת שמע מתבקש המתפלל למשש את ציציות הטלית. בפירוש המצורף לסידור, אותו חיבר ככל הנראה תלמידו של רבנו יונה גירונדי, החכם מביא דוגמה מאחד הגאונים שנשאל: "כשיקרא אדם ק"ש (קריאת שמע) אם צריך למשמש בציציותיו, כשיגיע "ועשו להם ציצית" אם לא – והשיב דאין צריך, שאם אתה אומר כן נמצא אתה מחייבו ללכת לביתו לראות המזוזה כשיגיע וכתבתם על מזוזות . וגם לאחוז התפילין כשיגיע וקשרתם. אלא ודאי אין ראוי לעשות כן" – משמע, כפי שאין אדם צריך ללכת לראות את מזוזת ביתו כשהיא מוזכרת בתפילה, כך אין צריך הוא לגעת בציציות טליתו כשהן מוזכרות. לסיכום החכם מכריע כדעת ר' יהודה אלברג'לוני שמבדיל בין מזוזה ובין ציצית ותפילין: "והרב אל ברצלוני ז"ל לא הרחיק דבר זה כל כך, וחילק בין מזוזה ובין ציצית ותפילין שהן מוכנים אצלו".

תוספת נוספת למסורות המוכרות לנו כיום אנו מוצאים בעת אמירת ה"זימון" לפני ברכת המזון: כאשר שלושה או יותר יהודים יושבים לסעוד, מקובל שאחד מהם מזמן את השאר לברכה במילים: נְבָרֵך שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, והם עונים: בָּרוּך שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חַיֵּינוּ. בנוסח קטלוניה נוסף משפט יפה וקולע: ["בָּרוּך מַשְׂבִּיעַ רְעֵבִים . בָּרוּך מַשְׁקֶה צְמֵאִים"]

כתב היד המרכזי (והקדום ביותר) שעליו הסתמך ד"ר עידן פרץ, מוסקבה גינצבורג 821

כיצד התנהלה העבודה בפועל? המכשול הראשון הגדול שעמד בפני המשחזר היה המידע שהופיע בקטלוג המכון לתצלומי כתבי יד עבריים, מידע שלא היה מדויק. "לעתים צוינו נוסחי תפילה שונים בכתבי יד כנוסח קטלוניא" – מוסיף עידן פרץ – "ודווקא כתבי יד שבנוסח קטלוניא כנוסחים אחרים. השיבוש בקטלוג נובע מכך שהמידע הועתק בעבר מקטלוגים מודפסים והוא לא תמיד מדויק, וגם בגלל שנוסח התפילה של קטלוניא לא נחקר עד היום לעומק."

בשלב הזה התייעץ ד"ר פרץ עם מומחים בחקר נוסחי התפילה ובעזרתם הכין רשימה של כתב יד המכילים בוודאות את נוסח קטלוניא. "אחר כך הכנתי רשימת מאפיינים של הנוסח ושל המנהגים השונים שמצאתי בכתבי היד (רשימה זו מופיעה בהקדמה לסידור).

השתמשתי בכתב היד א' (גינצבורג) כבסיס. בשלב ראשון הכנתי תוכן עניינים של כל כתבי היד. עשיתי השוואה של כל החלקים של הסידור בין 6 כתבי היד ורשמתי את ההבדלים. בסידור לקחתי כבסיס את הגרסה הקדומה ביותר וציינתי את ההבדלים בנוסח או של כתיב בהערות שוליים ולפעמים בטקסט בתוך סוגריים מרובעים. החלקים של הסידור שלא נמצאים בכתב יד א' הועתקו מתוך כתבי יד האחרים וכך צויין בהערות שוליים."

בקשה לרמב"ן שיוצאת לאור לראשונה בסידור קטלוניא מתוך כתב-יד רומא קזנטנזה 2741

כל מי ששוחח עם ד"ר עידן פרץ לא יכול שלא להבחין במבטא הספרדי – ליתר דיוק, הקטלאני – המתגלגל מפיו. אני שואל אותו איך מגיע אדם לשחזר סידור אבוד?  "אני יליד ברצלונה ותמיד סיקרן אותי לדעת מה היה נוסח התפילה שחכמים כינו אותו "נוסח קטלוניא". כידוע נוסח התפילה הקדום הזה לא שרד כי הקהילות של יהודי קטלוניא לא שרדו את הפרעות, את הרדיפות וגם את השואה. כיום אין קהילה שמתפללת לפי נוסח זה. התחלתי במחקר היסטורי בעקבות היהודים שברחו מקטלוניא אחרי פרעות קנ"א (1391) והגירוש של שנת רנ"ב (1492) והגעתי לממצאים חשובים בקהילות של מגורשי קטלוניא באיטליה, האימפריה העות'מנית ובאלג'יר." כך נודע לו על הסידור האבוד, וכך הסתמנה המטרה הסופית: "לשחזר את הנוסח המלא ולהיות נאמן ככל האפשר לגרסה הקדומה ביותר".

 

לתמיכה בפרויקט לחצו כאן

 

שער סידור קטלוניא כמנהג ק"ק קטלוניא
מנהג תפילות השחר מתוך סידור קטלוניא

 

כתבות נוספות

הצצה לתעשיית הזיופים המשגשגת של כתבי יד מארצות ערב

כמו כפפה לכתב-יד

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

איך הובילה פרשת דרייפוס האנטישמית לכינון הטור דה פראנס

כך תיעלה קבוצה של מתנגדי דרייפוס את הכעס שהרגישה לכינון אחד מאירועי הספורט הפופולריים ביותר בעולם, שהתמקד בהמצאה חדשה: האופניים.

Alfred Dreyfus, stripped of his ranks, La Petite Journal, January 13, 1895. From the National Library’s collections

שלילת דרגותיו של אלפרד דרייפוס, לה פטיט ז'ורנל, 13 בינואר, 1895. מאוספי הספרייה הלאומית

זהו סיפורה של הערת שוליים לשני אירועים מרכזיים בהיסטוריה הצרפתית – פרשת דרייפוס וחניכת מרוץ האופניים הגדול בעולם, הטור דה פראנס – שביוני 1899 הצטלבו דרכיהם – רק לרגע, ובמידה קלה שבקלות.

לאחר תבוסה צורבת במלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870, התמקדה הרפובליקה השלישית בצרפת בשיקום גאוותה הלאומית – רבנשיזם.

האופניים, שזה מקרוב הומצאו, היו סמל לבריאות, לכושר גופני ולמודרניות, והאובססיה הלאומית לרכיבה על אופניים הובילה בשנות התשעים של המאה התשע עשרה לעריכתם של מירוצי אופניים בכל רחבי המדינה. התיאבון שלא ידע שובע לרכיבה על אופניים הוביל לעלייה ברצון לצרוך דיווחי חדשות בתחום זה, ובד בבד השתמשו יצרני אופניים וציוד היקפי לרכיבה בתקשורת למטרות פרסום. עיתונים מתחרים ייסדו מירוצי אופניים כדי לקדם את עצמם.

במובנים רבים הייתה הרפובליקה השלישית מדינה מתקדמת, אבל נוסף על כך הייתה גם למודת משברים. אחד מן המשברים – שערוריית תעלת פנמה – ליבה התעצמות של רגשות אנטישמיים, מאחר ששני אנשי העסקים במוקד הפרשה היו יהודים גרמנים. הדבר הוביל לעימותים בין תומכי מלוכה לרפובליקנים, ובין קתולים לחילונים – יריבויות שהתמידו גם לאורך פרשת דרייפוס. מידה מסוימת של אמנסיפציה ושל השפעה פוליטית ומסחרית, שמהן נהנו היהודים בכל המאה התשע עשרה, הוסיפו וליבו את הדימוי האנטישמי בדבר קיומו של "לובי יהודי בין-לאומי".

The Trap set for Dreyfus​ "Dreyfus the Martyr", The Graphic London, 1899 National Library of Israel
המלכודת שנטמנה לדרייפוס, "דרייפוס המרטיר", מתוך העיתון הלונדוני דה גראפיק, 1899. מאוספי הספרייה הלאומית

ארבע שנים אחרי הרשעתו המקורית של דרייפוס, שהתבססה על ראיות בדויות, עדיין הוסיפה הסוגייה להכות גלים. אומנם זוהה האשם האמיתי – רב סרן פרדיננד ואלסין אסטרהאזי, אבל עד מהרה נוקה מכל חשד בבית משפט צבאי, שהיה נחוש לתמוך בעמדת הצבא ולהימנע מכל השפלה אפשרית. כשהתפרסם מאמרו של אמיל זולא, "אני מאשים", כבר הייתה המדינה שסועה לשני מחנות נצים, תומכי דרייפוס והמשוכנעים באשמתו.

Emile Zola’s “J’Accuse”
"אני מאשים", מאמרו המפורסם של אמיל זולא בעיתון ל'אורור, ב-3 בינואר, 1898. מאוספי הספרייה הלאומית

ב-16 בפברואר, 1899, לקה נשיא צרפת, פליקס פור, בדימום מוחי, בעודו חבוק בזרועותיה של פילגשו היהודייה, מרגריט שטיינהל. מותו הפתאומי פתח חלון הזדמנויות לתומכיו של דרייפוס, מאחר שאת מקומו תפס אמיל לובה, סנאטור מהצד השמאלי של המפה הפוליטית ומרקע משפחתי צנוע, שנטה מאוד לתמוך במקופחים. לובה היה פופולרי דיו בקרב חברים אחרים באסיפה הלאומית כדי לגבור בנקל על יריבו במירוץ לנשיאות, אבל באומה השסועה הוא לא זכה לפופולריות רבה. הוא נחשב יריבם של המשוכנעים באשמתו של דרייפוס כיוון שתמך בבחינת משפטיהם של דרייפוס ושל אסטרהאזי.

ב-3 ביוני 1899, הפך בית המשפט העליון את החלטת בית הדין הצבאי נגד דרייפוס, והורה לקיים משפט חוזר. ביום המחרת, עת נענה לובה להזמנה לצפות במירוץ סוסים במסלול המירוצים 'אוטיי', הייתה האווירה הציבורית מתוחה מאוד.

Alfred Dreyfus at his Rehabilitation Ceremony
אלפרד דרייפוס בטקס השבת הדרגות שלו, 21 ביולי 1906. מתוך אוסף משפחת דרייפוס בספרייה הלאומית

לא כמו מסלול המירוצים 'לונגשאמפ', שאותו פקדו תדיר בני המעמדות הנמוכים שהיו לליבת התומכים בלובה, היה 'אוטיי' מגרשם של המעמדות העשירים, תומכי המלוכה ומתנגדי הרפובליקה, שהיו ברובם משוכנעים באשמתו של דרייפוס. נוכחותו של לובה במקום נתפשה מתריסה, ועל רקע ההנחיה לקיים משפט חוזר – נאלץ הנשיא להתמודד במקום מול המון זועם. ההפגנה נעשתה אלימה כמעט, ברגע שבו תפס הנשיא את מקומו ביציע. בין העצורים בתגרה היה גם התעשיין האמיד הרוזן ז'ול-אלברט דה דיון.

לרוזן דה דיון הלוחמני היו שני תחומי עניין עיקריים – הנדסה ודו-קרב. בשלב מסוים החברה שלו, 'דה דיון בוטון', הייתה יצרנית הרכב הגדולה בעולם.

פייר גיפארד, עורך העיתון לה ולו (Le Vélo), ביקר את ההפגנה – בדומה לרוב החברה הצרפתית – והזדזע מיחסם המשפיל של האצילים גסי הרוח לנשיא.

מבחינה פוליטית השתייך גיפארד למחנה השמאל והוא ניסח מאמרים חריפים שבהם ביקר את דה דיון ואחרים שסברו שדרייפוס אשם – חרף העובדה שרבים מהם היו מהמפרסמים החשובים בעיתונו. הדיווח של גיפארד על ההפגנה הרתיחו את דה דיון ותעשיינים אחרים כגון גוסטב קלמנט ואדוארד מישלן, שהיה אנטישמי בוטה.

לה ולו, שעסק בפוליטיקה ובספורט, היה עיתון מוביל בעיתוני הספורט, והדבר אפשר לו לגבות מחירים גבוהים על שטחי פרסום. הוא גם קיבל תמיכה כלכלית מיצרנית הרכב 'דארק' (Darracq) – מתחרה של החברות של דה דיון ושל קלמנט.

הביקורת שהשמיע גיפארד בעקבות התקרית ב'אוטיי', הייתה הקש ששבר את גב הגמל. אנשי העסקים הללו, המשוכנעים באשמתו של דרייפוס, היו גם כך מתוסכלים מהמונופול, הלכה למעשה, שלו זכה לה ולו, שגם נתמך בידי יריביהם. דיון ובני בריתו החליטו למשוך את עסקיהם ואת הפרסום שלהם מלה ולו ולייסד עיתון מתחרה משלהם, ל'אוטו-ולו (L’Auto-Velo), בעריכתו של אנרי דגראנז', אדם בעל ניסיון רב בתחום העיתונות ובעולם הרכיבה על אופניים.

L’Auto Velo, the first edition.
ל'אוטו-ולו, המהדורה הראשונה

דה דיון בחר בדגראנז' לעורך העיתון שלו בשל סגנונו הנוקשה, הדעתני והסמכותי. הוא הניח לו לנהל את העיתון, והכתיב הנחיה אחת בלבד: להביא את לה ולו לפשיטת רגל.

ל'אוטו-ולו הושק ב-16 באוקטובר 1900 והודפס על גבי נייר צהוב, כדי לבדל אותו מהנייר הירוק שעליו הודפס לה ולו – החלטה שעתידה הייתה להותיר רושם עמוק.

בנובמבר 1902, כשהעיתון החדש ששינה בינתיים שמו לל'אוטו, התקשה עדיין להגיע לקוראים – הפצתו הייתה תמיד כרבע מזו של לה ולו – קיים דגראנז' ישיבת חירום. בפגישה זו העלה בספונטניות עיתונאי צעיר בשם גאו לפבר, שלכאורה ניסה נואשות להעלות רעיון כלשהו, את רעיון הטור דה פראנס, בתור מיזם לקידום מכירות.

בתחילה נתקל הרעיון בספקנות מצידו של דגראנז', אבל אחרי שנועץ במנהל הכלכלי של העיתון, החליט בינואר 1903 לייסד את המירוץ. למרבה הפתעתו, 'הטור' הנחיל לעיתון הצלחה מיידית, ונתוני ההפצה האמירו מ-25,000 לערך ל-65,000 אחרי המהדורה הראשונה שדיווחה על המירוץ – תוצאות שהיו הרסניות מבחינת לה ולו, שב-1904 חדל מפעילותו.

de_L'Auto
ההכרזה על הטור דה פראנס בל'אוטו

מכאן ואילך נהנה ל'אוטו מרווחים אדירים תודות לטור דה פראנס, וכשהתקיים המירוץ בשנת 1923 כבר נמכר העיתון ב-500,000 עותקים ליום. המכירות הגיעו לנתון שיא של 850,000 בזמן המירוץ של 1933.

דגראנז' המשיך להוביל את העיתון עד מותו בשנת 1940, שגם נקנה אז על-ידי תאגיד גרמני. במהלך המלחמה לא היה העיתון בלתי-אוהד כלפי הנאצים, והדבר אפשר לו להוסיף להתפרסם גם תחת ממשל וישי, אבל אחרי המלחמה הוא נסגר, בדומה לכל שאר הפרסומים שאהדו את הגרמנים. על הריסותיו של ל'אוטו נוסד לאחר מכן עיתון הספורט הצרפתי, שזוכה כיום לפופולריות גדולה, ל'אקיפ (L’Equipe).

כך, במבט לאחור, וכאשר מחברים את הנקודות, אפשר לראות שאלמלא אלפרד דרייפוס והחוויה האנטישמית הקשה שעבר – לא היה נוסד הטור דה פראנס.

בתי קפה פתוחים בשבת… באישור רבני

מסמכים מפראג מהמאה השמונה עשרה מעידים שבתי קפה יהודים פעלו בשבתות באישור ההנהגה הרבנית בעיר

בתי קפה פתוחים בשבת... באישור רבני

משחק דמקה בקפה למבלין, מאת לואי לאופולד בוילי

באמצע המאה השמונה עשרה היו חייה הדתיים של הקהילה היהודית של פראג בשיאם: תשעה בתי כנסת ידועים ועשרות ישיבות פעלו אז ברחבי העיר. אבל דווקא בימים שבהם עסקו חכמיה היהודים של פראג בלימוד תורה נרחב והישיבות התפקעו מתלמידים – החל מוסד אחר לצבור פופולריות: בית הקפה. מעט אחרי שהגיע הקפה למערב אירופה נעשו בתי הקפה פופולריים, ולרוב הציעו ללקוחותיהם מעבר לספל משקה; הם היו אתר לבילוי זמן הפנאי במשחקים ובדיונים על אירועי השעה בחברתם של ידידים וזרים. דרשות רבניות וחיבורי רבנים מהתקופה מתריעים מפני האיום הרוחני שנשקף מבתי הקפה. הסביבה המגוונת ותרבות הפנאי שהציעו בתי העסק הללו זינבה באורח החיים היהודי המסורתי, שכלל פולחן דתי ולימוד.

חרף הפוטנציאל להתנגשות תרבויות, הרשומות מהתקופה ב'פנקס בית הדין' – פרוטוקול בית המשפט הרבני של פראג – מעידות שבימות השבוע נפתחו בעיר בתי קפה יהודיים, ולתדהמתם של קוראים מודרניים – אפילו בשבתות, ונהנו מאישור ההנהגה הרבנית בעיר, כפוף לפיקוח רבני-הלכתי קפדני ומפורט.

'פנקס בית הדין הרבני של קהילת קודש פראג', השמור כיום במוזיאון היהודי בפראג, כתוב בכתב יד והרשומות בו מתעדות את החלטות בית הדין הרבני – אחד המוסדות החשובים בניהול הקהילה היהודית בעיר. ראשיתו של הפנקס, הכתוב בערבובייה של עברית ויידיש, בשנת 1755, הוא שרד את השואה אף שהקהילה שאותה תיעד נמחקה כליל, ומספק עדות חשובה לחיי היום-יום היהודיים באירופה.

A pinkas from 18th century Prague, the National Library collections
פנקס מהעיר הלברשטאדט, מאוספי הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

די במספרים לבדם – שבעה דיונים על בתי קפה בתקופה של חמש עשרה שנה – המופיעים בפנקס בית הדין של פראג, כדי לספר לנו עד כמה בוער ומורכב היה הנושא. הרשומות מעידות על התקדמות מהירה משלילת זכויות והטלת מגבלות חמורות לתמיכה מעוטת-הסתייגויות. נראה שחברי הקהילה אימצו בחפץ לב את תרבות בתי הקפה ולא היה בכוונתם לוותר עליהם. הרשומות בפנקס חושפות גם את סגנון ההנהגה הדתית שאימצו בתי הדין הרבניים בפראג במקרה זה: במקום להתנגד לאופנה תרבותית שאיימה על החיים המסורתיים, החליטו הרבנים לקבל את האופנה החדשה, והדבר סיפק בידם הזדמנות לשלוט במידת ההשפעה שלה על הקהילה ולהכיל אותה, ולשלב את המוסד החדש שקם בחייהם המסורתיים של היהודים

אחד הדיונים הראשונים המופיעים בפנקס, משנת 1757 לערך, מתחיל בנקיטת קו נוקשה: ההעדפה הברורה הייתה שבתי הקפה בתחומי הגטו היהודי יהיו סגורים, ושהאנשים יקדישו עצמם ללימוד תורה. מאחר שהדבר אינו אפשרי, הוחלט שבתי הקפה ייפתחו לשעה אחת בבקרים, אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת, ולאחר מכן לשעה נוספת בערב, אחרי תפילת מנחה. נשים כלל לא הורשו להיכנס לבתי הקפה. אשר ליום השבת נכתב בפנקס, "אין להעז ללכת לבית הקפה ולשתות קפה בשבת קודש. עבירה זו תיענש בקנס גדול!"

בעקבות הדיון שלעיל מופיעה בפנקס עוד פסקה, שנוספה ככל הנראה כעבור כמה ימים או שבועות:

עם זאת, בשל יגיעות המלחמה (ככל הנראה הכוונה למצור על הפראג באביב 1757, כחלק ממלחמת שבע השנים), ועניינים אחרים, מחו בפנינו רבים, שאל לנו להיות נוקשים כל כך בעניין… על מנת להתרחק מדרך הרע, בימי שבת קודש אסור יהיה בתכלית להגיע לבתי קפה ולשתות קפה, אבל המעוניינים יכולים לעשות זאת בבתיהם. ובימי השבוע, הביקור בבית הקפה אסור בשעות שבהן מתפללים בבית הכנסת הישן (אלטנשול).

הפסקה הנוספת מפרה משמעותית את האיזון, כאשר היא מתירה ליהודים לבקר בבתי קפה בכל שעות היום למעט בשעות התפילה; רכישת הקפה מותרת גם בימי שבת. נראה שמוכרי הקפה היהודים קיימו סידור, שבמסגרתו שילמו הלקוחות לפני שבת או אחריה, וכך יכלו להכין את הקפה מבלי לחלל את השבת, ואולי נעזרו בגויים לבישול הקפה עצמו. הדאגה העיקרית כאן היא מראית העין בבילוי בבית הקפה בשבת, ולכן לקחת את הקפה לשתייה בבית היא בבחינת פשרה ראויה, אבל גם היא לא החזיקה מעמד לאורך זמן.

The famous bridges over the River Vltava, Prague.
הגשרים המפורסמים מעל לנהר הוולטאבה, פראג

שתי הרשומות הבאות המופיעות בנושא זה בפנקס – מהשנים 1758 ו-1761 – חתומות כל אחת בידי שמונה בעלי בית קפה יהודים. אחד מהם מצהיר שהקפה יימכר בשבת אך ורק עד שעת הצוהריים, ואחר מציין שהקפה יימכר בשבת בלי חלב, ככל הנראה כדי להימנע מהגשת מוצרי חלב ללקוחות שזה עתה אכלו ארוחה בשרית.

רשומה רביעית, משנת 1764, מכריזה:

מיום זה ואילך, בימי שבת ומועד, נאסר כליל על נשים להיכנס לבתי הקפה לשתות קפה. וגם בימות השבוע, משעה שש בערב ואילך, אל לנשים להימצא בבית הקפה…

רשומות אלה מניחות שחרף המגבלות שפורסמו במועדים מוקדמים יותר, נשים אכן נכנסות אל בתי הקפה. יתר על כן, בתי הקפה לא רק מספקים קפה לקחת הביתה בשבת, אלא שלקוחות יושבים ושותים קפה במקום, ובית הדין הרבני רק מנסה להגביל את קהל הלקוחות לגברים בלבד.

ברשומה חמישית, משנת 1774, נכתב:

בעלי בתי הקפה באו בפני הרב ובפני בית הדין הרבני, שהזהירו אותם להקפיד להימנע ממכירת קפה בשבת ובמועד לגויים, בשל האיסור על מסחר בשבת. הם מורשים למכור ליהודים בלבד, למען עונג שבת, מאחר שלא כולם מסוגלים להכין בעצמם את הקפה בביתם.

A pinkas from 18th century Prague, the National Library collections. Click to enlarge.
פנקס מהעיירה צולץ שבפולין, מאוספי הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

מבחינתם של הרבנים בפראג במאה השמונה עשרה, התחרתה אווירת הקלילות והמגע בין התרבויות, שאפיינה את בתי הקפה, בתפישה המסורתית של האווירה הראויה ליום השבת. בית הדין הרבני התאמץ לפיכך להגביל את פעילותם של בתי הקפה היהודים בימי שבת, אבל נחל הצלחה חלקית בלבד. ואולם, ברשומה האחרונה בנושא, העניק בית הדין הרבני של פראג לבתי הקפה היהודיים בעיר חותמת כשרות סופית, וציין שיהודים הפוקדים את בתי הקפה בשבת למעשה ממלאים את הציווי הדתי של עונג שבת. חשיבותו התרבותית הגוברת של הקפה באירופה, מרגע שהחלו לייבא אותו אליה כמה עשורים קודם לכן, מוצאת כעת את ביטויה גם בפנקס; המוצר החדש משולב בשפה ההלכתית, ומוגדר, לראשונה, כ"עונג שבת" – ערך חיובי, שאותו יש לשקול בכובד ראש. בית הקפה ובית הכנסת לא מוכרחים להיות יריבים: בגבולות מסוימים יכולים שניהם להיות חלק מיום שבת מלא משמעות ומהנה בפראג.

בשיתוף הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים, מחזיקה הספרייה הלאומית באוסף הפנקסים הגדול בעולם. באמצעות שיתוף פעולה אקדמי בינלאומי, מבקש אוסף הפנקסים לאתר, לקטלג ולסרוק דיגיטלית את כל פנקסי הרשומות ששרדו מקהילות יהודיות, ולעשותם זמינים לציבור בחינם. השלב הראשון בפרויקט מתמקד בפנקסי הקהל, פנקסיו של גוף השלטון המרכזי בקהילות היהודיות. בעשרים ביוני קיימה הספרייה הלאומית אירוע השקה לאוסף הפנקסים, בהשתתפות מומחים מכל רחבי העולם, ובהם גם הרצאה של מעוז כהנא על בתי הקפה בפראג.

תוכלו לקרוא עוד על הנושא במאמרו של ד"ר מעוז כהנא, "שבת בבית הקפה של קהילת קודש פראג," ציון עח-א (תשע"ג), 5–50, אותו תוכלו לקרוא כאן.

 

אולי תאהבו גם:

'פנקס הקהל' במזרח אירופה: דימוי ומציאות