המכתבים נחשפים: הקשר הציוני של שטפן צווייג

פרק מיוחד של הסכת הספרנים במלאת 80 שנה להתאבדותו של הסופר שטפן צווייג: במכתביו הנשכחים מתגלה מידע מפתיע על יחסו לתנועה הציונית ועל המהפך בהשקפתו בעשור האחרון לחייו

Listen on Spotify Listen on Apple Podcasts

לכל הפרקים

זוכרים את ההלם שעטף את העולם כשנודע שהנסיכה דיאנה נהרגה בתאונת דרכים בפריז באוגוסט 1997? אם הייתם מספיק בוגרים בדצמבר 1980 אתם בוודאי יכולים לשחזר איפה שמעתם את הידיעה שג'ון לנון נרצח ואיך הגבתם. ואם אתם מעל גיל 70 סביר להניח שאתם זוכרים בבהירות את התדהמה שעוררה התאבדותה של מרילין מונרו באוגוסט 1962.

כך בדיוק חוו והרגישו עשרות מיליוני אנשים כשנודע דבר התאבדותו של הסופר שטפן צווייג ב־22 בפברואר 1942. הוא היה סופר נערץ שספריו נמכרו עוד בחייו בכ־60 מיליון עותקים ונחשב לאחד האינטלקטואלים החשובים בדורו. אפשר לומר שהיה הרוקסטאר של עולם הספרות. לא היה אדם משכיל בתחילת המאה העשרים שלא קרא כמה מספריו, ולהרצאות שנשא בכל בירות העולם היה קשה מאוד להשיג כרטיסים.

צווייג נולד בשנת 1881 למשפחה יהודית אמידה בווינה. מגיל צעיר בלטו כישוריו בתרגום וכתיבה, ועם השנים היה ליוצר בעל שם עולמי שנסע רבות ברחבי העולם. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב־1933, החלו להטיל הגבלות על פעילותו וספריו. על רקע דחיקתו ההדרגתית מעולם הספרות הדובר גרמנית, נדד צווייג בין מדינות באירופה ואמריקה עד שבשנת 1941 השתקע בברזיל עם רעייתו שרלוטה אליזבת (לוטה). שם, לפני 80 שנה בדיוק, בעיירה פטרופוליס הסמוכה לריו דה ז'נרו, נמצאו בני הזוג חבוקים במיטתם ללא רוח חיים.

כיאה למעמדו, ועל אף שההתאבדות הכפולה של צווייג ואשתו לוטה התרחשה הרחק בברזיל ובעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הידיעה על מותם פתחה את מהדורות החדשות ברדיו וזכתה לסיקור תקשורתי חסר תקדים בעיתונות העולמית.

בזכות כמה מכתבים שלא היו ידועים עד כה, אנחנו חושפים פן לא מוכר בחייו ובהשקפתו של הסופר הדגול: יחסו לציונות וכנגזרת מכך, השינוי שחווה בעקבות המאורעות ההיסטוריים והדאגה המחודשת שגילה לגורל עמו.

צווייג נודע כיוצר פציפיסט ואישיות א־פוליטית במיוחד. אומנם בהחלט היה מודע להיותו יהודי, מה גם שמרבית חבריו ומקורביו היו יהודים, אך צווייג חזר וטען שיהדותו היא תולדה של שייכות גנטית בלבד. הוא ראה עצמו איש העולם הגדול, וינאי גאה ואירופאי מושבע. לאורך מרבית חייו תיעב צווייג רעיונות לאומיים וחלם על עולם נטול דת ולאום.

אולם לאחר מלחמת העולם הראשונה החל להיסדק הלך הרוח הזה. אט אט חלחלה בצווייג ההבנה כי אותה ירייה שנורתה בסרייבו ב־28 ביוני 1914 – זו שהובילה לפרוץ המלחמה – ניפצה גם את חלום אירופה האוניברסאלית ואת רעיון האחווה העולמית.

הסכת הספרנים של הספרייה הלאומית מקדיש פרק מיוחד לציון 80 שנים למותו של צווייג ב־22 בפברואר 1942. בשיחה עם ד"ר סטפן ליט, האחראי על אוסף צווייג בספרייה, הוא מספר על מכתבים לא ידועים משנות השלושים של המאה הקודמת המעידים על התהליך והשינוי שעבר צווייג בעשור האחרון לחייו.

בין המכתבים נמצאה התכתבות לא מוכרת שלו עם חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל. הזמן והמיקום: לונדון של שנות השלושים, שבה חיו שניהם. צווייג התגורר אז בעיר במשך שש שנים שבהן גלה מאוסטריה לאנגליה. באחד המכתבים, השמורים בארכיון יד חיים ויצמן שברחובות, כותב צווייג לוויצמן שאם בעבר צעירים יהודים התנגדו לרעיון הציוני או היו אדישים אליו (כמוהו), הרי שכעת (בצל עליית הנאצים והתגברות האנטישמיות) ייתכן שיש מקום לשינוי ולגילוי יחס אוהד יותר לרעיון הציוני.

מכתב שכתב צווייג לחיים ויצמן. באדיבות ארכיון יד חיים ויצמן

ד"ר ליט חושף גם כי בשונה מהדימוי של צווייג כאיש מאוד לא פוליטי, הרי שבסוף שנות השלושים הוא ניסה ליזום עצומה בינלאומית שאותה אמורים היו להוביל אישים יהודים ידועים ומשפיעים – במטרה להתריע על מצב היהודים בגרמניה ובמדינות החסות. ליוזמה זו חברו הרבנים הראשיים של וינה וורשה; חיים ויצמן; מקס ברוד (חברו הטוב של פרנץ קפקא) ועוד. צווייג לא הצליח לממש את היוזמה בשל חילוקי דעות בתוך הקבוצה, אולם מעתה ואילך הלכה והתחזקה גישתו לפתרון "הבעיה היהודית" בדרך ציונית מעשית.

עדות נוספות לשינוי שחל בצווייג היא מכתב שכתב בשנת 1930, הפעם לבן דודו איגן צווייג, פעיל ציוני שהתגורר בחיפה. במכתבו הסופר כותב שהוא מצטער שלא הגיע לביקור בארץ ישראל. צווייג התכוון לביקור שתוכנן להיערך במהלך 1929 לרגל עליית מחזהו "ירמיהו" על הבימות, אולם הביקור התבטל בשל קריסת הבורסות בעולם. צווייג מוסיף במכתב שהיה רוצה לשהות שנה תמימה בארץ לצורך כתיבת רומן היסטורי על החיים בארץ ישראל. "אך לצערי אין לי זמן לכך", הוא מתנצל.

מכתב שכתב צווייג לבן דודו איגן צווייג. באדיבות ארכיון יד חיים ויצמן

תוכלו לשמוע עוד בפרק המלא של הסכת "הספרנים", פודקאסט הספרייה הלאומית. תוכלו להירשם לעדכונים שוטפים על פרקים חדשים ביישומוני ההסכתים של אפל, גוגל, וספוטיפיי. ואם אהבתם את הפרק, אל תשכחו לדרג בחמישה כוכבים!

האזנה נעימה!

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורח: ד"ר סטפן ליט, אוצר למדעי הרוח הכלליים בספרייה הלאומית

מפיק: דניאל גל

עורך: חן מלול

ביום שלישי, 22 בפברואר (22.2.22 – תאריך שתתקשו לשכוח) יתקיים בספרייה הלאומית אירוע מקוון לרגל 80 שנה למותו של הסופר שטפן צווייג. האירוע יתמקד בספרו האוטוביוגרפי והמוכר ביותר, "העולם של אתמול", שפורסם שנה לאחר מותו. לפרטים ולהרשמה ללא עלות לחצו על הקישור.

הזהו אדם? העדות מהתופת שכמעט שלא ראתה אור יום

מייד אחרי שחרורו מאושוויץ התחיל הסופר פרימו לוי לכתוב על נושאים שאחרים פחדו או לא היו מסוגלים לחשוף. כעת, 75 שנה אחרי שהודפס, עותק נדיר מהמהדורה המקורית של ספרו "הזהו אדם?" הגיע לספרייה הלאומית

חן מלול | 25.01.22

השואה

"הזהו אדם? נכתב מייד לאחר המאורעות המתוארים בו", סיפר הסופר פרימו לוי בריאיון שנערך שנים לאחר פרסום הספר שהוציא את שמו למרחוק – הספר שחשף בגוף ראשון ובקול צלול את זוועות השואה. "Se questo è un uomo" הוא שמו המקורי של הספר, שנכתב באיטלקית. אך לוי כינה את הספר גם "בני הראשון", בן שהתקשה להוציא לאוויר העולם מכיוון שהעולם עדיין לא היה מוכן לכך וכנראה גם לא רצה לשמוע.

לוי נולד בשנת 1919 למשפחה יהודית בטורינו שבאיטליה. ב־1941 סיים בהצטיינות תואר ראשון בכימיה באוניברסיטת טורינו. ב־1943 כבשו הנאצים את צפון איטליה, ולוי, אז כימאי בן 24, הצטרף לקבוצת פרטיזנים. לאחר תקופה קצרה הם נלכדו, ולוי נשלח למחנה המעצר ליהודים פוסולי שליד העיר מודנה. בפברואר 1944 הוא גורש משם עם 650 יהודים נוספים, והם הובלו במשך חמישה ימים בקרונות משא דחוסים לאושוויץ שבפולין. לוי הוגדר ככשיר לעבודה, על זרועו קועקע מספר אסיר, והוא נשלח לעבודות פרך במחנה בונה מונוביץ (אושוויץ III).

11 חודשים שרד פרימו לוי במחנה ההשמדה אושוויץ. בספרו הזהו אדם? הוא מתעד בבהירות מצמררת את חייו מרגע המעצר ועד שחרורו של מחנה אושוויץ בידי הסובייטים ב־27 בינואר 1945.

הזהו אדם? הוא סיפור על הישרדות כמעט מקרית. את הישרדותו של לוי במקום שבו נספו כמיליון יהודים הוא ייחס לצירוף של נסיבות ואירועים הרי גורל. ראשית, לוי מצא חבר ומגן במקום לא צפוי: לורנצו פרונה, פועל איטלקי שהועסק במחנה, הבריח ללוי מדי יום מנת אוכל שנוספה למנה הזעומה שהוקצבה לאסירים. על פועלו להצלת לוי הוכר פרונה ב־1998 (לאחר מותו) כחסיד אומות העולם. נוסף על כך לאחר תקופה של עבודות פרך הועבר לוי לשמש כימאי במעבדה שבמחנה. וכך נחלץ מהעבודה הפיזית בקור המקפיא ובעינויים, ובמקום זאת שהה במעבדה מחוממת. ולבסוף, זמן קצר לפני הפינוי הכפוי של המחנה עם התקרבות הצבא האדום ממזרח, לוי חלה ואושפז במרפאת המחנה. במנוסתם החפוזה הותירו הנאצים את האסירים החולים לבדם, ובהם גם לוי, בעוד יתר האסירים פונו מהמחנה בצעדת המוות. 80 אחוזים מהאסירים ששרדו עד אז מצאו את מותם בצעדת המוות שיצאה מאושוויץ. את לורנצו לא ראה לוי שוב. עם שחרור המחנה יצא לוי למסע ארוך ומפרך שנמשך תשעה חודשים עד שחזר לבית משפחתו בטורינו.

המעבדה שבה עבד פרימו לוי בכפייה באושוויץ, תמונה משנת 1941

האמירה של לוי שספרו נכתב מייד אחרי המאורעות מקפלת בתוכה סיפור מורכב הרבה יותר. בהזהו אדם? אנחנו קוראים שכבר במעבדה החל לוי לשרבט זיכרונות ותיעוד ראשוני מתוך התופת. אך הוא נאלץ להיפטר מהתיעוד כי ידע שאם ייתפס עם הפתקים הללו ייגזר דינו למוות.

רק במהדורה השנייה והסופית של הזהו אדם?, שיצאה לאור בשנת 1958, הוסיף לוי כיתוב שמבהיר היכן נכתב הספר: "אביליאנה – טורינו, דצמבר 1945 – ינואר 1947". ובזכות הסיפור "כרום" בקובץ הסיפורים הטבלה המחזורית, שפרסם לוי בשנת 1975, אנחנו לומדים על התנאים שבהם נכתבו זיכרונותיו מאושוויץ – במשרד קטן ורועש במפעל הכימי שבו עבד בעוד עובדים חולפים ובאים ללא הפסקה. מעניין לגלות שהפרק האחרון של הזהו אדם?, הטרי ביותר בזיכרונו, הוא שנכתב ראשון. למעשה לא הייתה ללוי כל כוונה לחבר ספר, אלא שהזיכרונות שעלו על הכתב התגבשו לסיפור כרונולוגי.

כיום, 75 שנים לאחר שהסתיימה כתיבת הספר, אין מחלוקת שמדובר באחת העדויות העמוקות והחשובות ביותר מתוך אימת השואה, ובוודאי מהמוקדמות שבהן. אבל כשלוי ביקש לפרסם את הספר לראשונה, הוא נתקל בסדרת סירובים. סאגת ההוצאה לאור של הספר נשמעת בימינו כמעט בלתי נתפסת.

הזהו אדם? כבר היה מוכן לפרסום בתחילת 1947. לאחר ששתי הוצאות כבר דחו אותו, פנה לוי להוצאה הגדולה אינאודי (Einaudi) שבטורינו. אך גם היא החליטה לוותר. אחרי מותו של לוי סיפרה הסופרת האיטלקייה־יהודייה נטליה גינזבורג, ששימשה עורכת בהוצאת אינאודי, על הטעות הנוראה שעשתה כשוויתרה על הספר 40 שנה קודם לכן.

פרימו לוי בשנות החמישים. צילום: Mondadori Publishers

בהיעדר הוצאה שתפרסם את ספרו, החל לוי לשלוח פרקים ממנו לעיתונות, ותוך חודשים ספורים הודפסו שלושה פרקים בשני עיתונים מקומיים באיטליה. לבסוף הספר ראה אור בזכות התערבותה של אנה מריה, אחותו של פרימו לוי. היא שלחה את כתב היד להיסטוריון אלסנדרו גלנטה גרונה, וזה העביר אותו עם המלצה חמה לחברו פרנצ'סקו דה סילבה, מנהל הוצאת ספרים קטנה, גם היא בטורינו.

דה סילבה הוא שהעניק לספר את שמו על בסיס אמרה שציטט לוי וכתב כפתיח לספרו (אפיגרף). דה סילבה פרסם את יצירת המופת בת 198 העמודים ב־11 באוקטובר 1947. לוי התבקש לחבר כמה משפטים עבור הפמפלט שיציג את ספרו לציבור, וכך כתב בו:

ספר זה לא נכתב כהאשמה ואף לא כדי לעורר אימה. המסר הנובע ממנו הוא מסר של שלום: אנשים ששונאים מפירים את חוקי ההיגיון לפני שהם מפירים את עקרונות המוסר.

נראה היה שהשילוב של מוציא לאור חריף ומוכשר כדה סילבה ומחויבותו של סופר מתחיל חדור תחושת שליחות ישבור את חומת השתיקה שהחלה מתגבשת סביב השואה. אך בפועל הודפסה מהדורה מצומצמת שכללה 2,500 עותקים בלבד של הזהו אדם?, ומתוכם נמכרו רק כ־1,500. אומנם הספר זכה לביקורת חיובית, אך עדיין לא הפך לרב מכר. בשנת 1958 הוא יצא במהדורה מורחבת ובעריכה מחודשת בהוצאת אינאודי, אותה הוצאה שדחתה את לוי עשור קודם לכן. הספר המעודכן זכה להצלחה רבה וגם תורגם לשפות נוספות. עד היום העדות הישירה ועוצמת הכתיבה של לוי מעוררות עניין מתמשך בזיכרונותיו של אסיר במחנה ההשמדה אושוויץ.

באפריל 1987 נהרג לוי בנפילה מחלון דירתו בטורינו. לבקשתו, נחקק על מצבתו מספר האסיר שלו באושוויץ. רק שנה לאחר מותו, בשנת 1988, יצאה לאור לראשונה מהדורה עברית של ספרו הזהו אדם?. הספר ראה אור בהוצאת עם עובד.

בשנת 2018 הוצגה במרכז פרימו לוי בטורינו תערוכה שהוקדשה כולה למהדורה הראשונה והמצומצמת של הספר, שפורסמה בשנת 1947. בבדיקה שנערכה אז אותרו כ־80 עותקים בלבד ברחבי העולם, הנמצאים בידי ספריות ואוספים פרטיים. במרכז פרימו לוי הוחלט לבצע סקר מקיף ולתעד כל מהדורה ששרדה. משמח לדעת שכעת עותק מהמהדורה הראשונה נמצא גם בידי הספרייה הלאומית, וזאת בזכות תרומתו של אספן הספרים תומר דרור.

על חשיבות מסירת עותק מהמהדורה המקורית של הזהו אדם? מרחיב אוצר אוסף יהדות בספרייה, ד"ר יואל פינקלמן: "מייד אחרי השואה פרימו לוי התחיל לדבר על נושאים שאחרים פחדו או לא היו מסוגלים לחשוף. המהדורה הראשונה של הזהו אדם? מלמדת אותנו על הרצון של הניצולים להנציח את הזיכרונות שלהם כדי לשכך, ולו במעט, את הכאב האינסופי של האירועים. פעמים רבות סופר שמתקשה לפרסם את יצירתו מתגלה לאחר מכן כיוצר אומן בעל השפעה רחבה. המהדורה הראשונה של הזהו אדם? של פרימו לוי מוכיחה עד כמה אסור לשפוט יוצר על בסיס ההתקבלות המיידית שלו".

בעוז חולשתה: על שיריה של אמילי דיקינסון

כיצד שירתן של אמילי דיקינסון ורחל המשוררת מהדהדת אחת את השנייה?

זיוה שמיר | 24.01.22

Daguerreotype of the poet Emily Dickinson, taken circa 1848. (Restored version.) From the Todd-Bingham Picture Collection and Family Papers, Yale University Manuscripts & Archives Digital Images Database, Yale University, New Haven, Connecticut.

המשוררת האמריקנית אמילי דיקינסון (1830 – 1886) בילתה כידוע את רוב שנותיה בין כותלי חדרה או בגן ביתה, לבושה תמיד בשמלה לבנה. האִם סימל הלבוש הלבן את שמלת הכלולות שמעולם לא זכתה לה? האִם סימל את המוות ותכריכיו שאותם הִרבּתה להזכיר בשיריה? שישים שנה אחריה נולדה המשוררת העברית הראשונה – רחל בלובשטיין – וגם היא לבשה שמלות לבנות ועסקה בחקלאות. שתי המשוררות הגדולות לא נישאו מעולם, ואף כתבו בלגלוג-מה על מוסד הנישואין. שתיהן כתבו בצניעות ובענווה, אך בין השיטין ניתן לחוש גם בגאווה גדולה.

למקרא השיר "Adrift" ("סחופה") אפשר כמדומה להעלות על הדעת גם את צבעם של מִפרשׂיו של כלי שיט. כמי שגדלה באמהרסט (Amherst) מסצ'וסטס, על גדות נהר קונטיקט, היא ראתה את הספינות לִבנות המִפרשׂים השטות לאורך הנהר, ואלה נתגלגלו והיו למוטיב חוזר ביצירתה. ואולם, הספינות שבשיריה, הגם שיש להן אחיזה במציאוּת החוץ-ספרותית, הן על-פי-רוב ספינות מטפוריות המתארות את המתחולל בנפשה. וכך גם בשיר "סחופה!": אמילי דיקינסון מדמה בו את עצמה לספינת מִפרשׂים קטנה העומדת לטבוע, ושואלת אם יימצא אותו אדם שיציע לה עזרה וינווט אותה אל נמל מבטחים.

השיר "סחופה!" אופייני לשירת אמילי דיקינסון: הוא פשוט וצלול לכאורה, אך לא קל להבינו עד תום ולהציע לו פירוש ממצה. הוא נפתח בנימה של שיר-ילדים תמים, אך בהמשך הוא הולך ו"מסתבך": משוקעים בו רעיונות מורכבים המנוסחים באוצר-מילים כלל לא פשוט או ילדותי. כברבים משיריה ניכרת כאן הענווה של משוררת המכירה במגבלותיה וזועקת לעזרה, אך גם גאווה גדולה של אישה המביעה את אמונהּ שבסוף המאבק במִשבּרים הגבוהים היא תצא וידה על העליונה. נתבונן בשיר הקצר "סחופה!", המבטא את עולמה ואת אישיותה:

ADRIFT!

By Emily Dickinson

Adrift! A little boat adrift!

And night is coming down!

Will no one guide a little boat

Unto the nearest town?

So sailors say, on yesterday,

Just as the dusk was brown,

One little boat gave up its strife,

And gurgled down and down.

But angels say, on yesterday,

Just as the dawn was red,

One little boat o'erspent with gales

Retrimmed its masts, redecked its sails,

Exultant, onward sped!

סחופה!

סְפִינָה קְטַנָּה, כֻּלָהּ סְחוּפָה,

לֵילָהּ קָרֵב וּבָא.

מִי יוֹבִילֶנָהּ אֶל חוֹפָהּ

שֶׁל עִיר נָמֵל קְרוֹבָה?

תּוֹפְסֵי מָשׁוֹט שָׂחִים: אֶתְמוֹל

בִּשְׁעַת שְׁקִיעָה בְּגוֹן אָבָק.

הֵחֵלָה הַסְּפִינָה לִצְלֹֹל

כְּמוֹ תַּם הַמַּאֲבָק.

אַךְ עוֹד יָשִׂיחוּ מַלְאָכִים:

אֶתְמוֹל בִּשְׁעַת זְרִיחַת-שָׁנִי

הַכְּלִי יְדוּעַ הַסְּעָרָה

מָתַח מִפְרָשׂ, זָקַף תְּרָנִים,

זִנֵּק חִישׁ בִּדְהָרָה.

מאנגלית: ז"ש

מעניין להיווכח: דווקא אישה רפה וחולנית כדוגמת המשוררת אמילי דיקינסון, שבקושי מצאה אומץ לעזוב את דל"ת אמותיה ואת פתח ביתה, הציגה לא פעם בשיריה דימוי עצמי "גברי" ואקטיבי של אדם הנלחם עם הגורל בכל כוחו ואף מצליח להביסו. לפרדוקס כעין זה התכוון כנראה שאול-פאולוס ב"איגרת אל הקורינתים" בעת שתיאר לפניהם את כוחה של חולשה ("כִּי בַּחֻלְשָׁה תֻּשְׁלַם גְּבוּרָתִי"; שם יב, ט). אל הפרדוקס הזה התכוון כנראה גם הסופר אליעזר שטיינמן בעת שתיאר את "עוז חולשתה" של רחל המשוררת.

יש אנשים היוצאים למסעות רחוקים – מ"ארץ האש" ועד לארצות הקרח, ויש כאלה החוֹוים את חוויותיהם בדל"ת אמות, בין ארבעה כתלים. מי מהם חוֹוה חוויות עזות יותר? לפי שירה של אמילי דיקינסון אין בנמצא ספינה, או כרכרה, שתוכל להסיעך למחוזות רחוקים ומעניינים יותר מאשר ספר טוב, האוצֵר בין דפיו עולם ומלואו.

גם ביאליק הצעיר, זמן לא רב לאחר שעזב את לימודיו ב"ישיבה" ויצא אל ה"חיים", כתב טיוטה של שיר, הפונה אל הספרים ומתוודה לפניהם שהם בעבורו התגלמות החיים במלואם ובכל עוּזם: "אַתֶּם לְבַדְּכֶם הֱיִיתֶם עוֹלָמִי הַיָּחִיד מֵעוֹדִי: / אַוֵּירִי, שְׁמֵי שָׁמַי, יְרֵחִי וְשִׁמְשִׁי, יְגִיעִי, מַרְגּוֹעִי, / תַּאֲוָתִי, דִּמְיוֹנִי, גְּאוֹן אָבִי וְרֹאשׁ תְּפִלַּת אִמִּי הַצְּנוּעָה, / בַּקָּיִץ הֱיִיתֶם פַּרְדֵּסִי, בַּחֹרֶף הַכַּר לִמְרַאֲשׁוֹתַי". במילים אחרות: גם את חוויות הטבע הממשי, המשתרע מחוץ לכותלי חדרו, חווה המשורר הצעיר באמצעות הספרים, שנהוג לחשוב שאין הם אלא שיקוף של הטבע.

"לָךְ כָּלִים מֵאֲבַק סִפְרִיּוֹת / גִּבּוֹרִים נִשְׁכָּחִים שֶׁל רוֹמָנִים", כתב אלתרמן בשיר "בוקר בהיר" (משירי כוכבים בחוץ), ללמדנו שהספר זקוק לקוראיו לא פחות מאשר הקוראים זקוקים לספר. על היחסים המורכבים שבין הטבע לאמנות כתב אלתרמן בשיר בשם "הספרים" הקושר כתרים של תהילה לטבע הרחב, המשתרע ת"ק על ת"ק פרסה מחוץ לכותלי החדר, אך אינו שוכח להדגיש שאת נשמתם קיבלו השָׂדות והאֲפָרים שבטבע מן הספרים, כשם שבריאת העולם התחילה, לפי המסופר בתנ"ך, במילים "יהי אור":

כִּי עַז הָרוּחַ בֶּהָרִים וְאֵין כַּשִּׁבֳּלִים לַטֹּהַר,

וְאֵין בָּהִיר כַּצֵּל הַטּוֹב

אֲשֶׁר עַל אֲפָרִים.

מֶרְחֲבֵיהֶם וַהֲדָרָם הֵם נַחְלָתָם מֵעִם אֱלֹהַּ,

אַך נִשְׁמָתָם, אַחַי, לֻקְּחָה מִן הַסְּפָרִים.

שוב ושוב הטעים כאן אלתרמן את הרעיון שהאמנות הולידה את הטבע, ולא הטבע את האמנות (כאמור, אפילו העולם נברא במילים, והמילים הריהם "אמנות", ולא "טבע"). האמנות נוֹפַחַת חיים בטבע הגולמי, שבלי התודעה האנושית אין בו ולא כלום.

במשתמע אפשר להבין משיר זה שהטבע והאמנות משלימים זה את זו כגבר ואישה, כאדם וחוה, שהרי המילים "נִשְׁמָתָם […] לֻקְּחָה מִן הַסְּפָרִים" רומזים לפסוק המתאר את בריאת האישה ("לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְּחָה-זֹּאת", בראשית ב, כג). הרמיזה לבריאת האנושות נועדה לחזק את הרעיון בדבר חלקה של האמנות (לרבות "הספרים") בבריאת הטבע. "הספרים" מולידים את המיתוס המוליד מציאוּת חדשה ורוטטת, עד שהיא מתקבעת ב"ספרים" והופכת למיתוס, וחוזר חלילה.

אמילי דיקינסון, שבילתה את רוב ימיה בין כותלי הבית מראה בשירהּ "אין שום ספינה" (שיר מס' 1286 מִבֵּין 1800 שיריה) איך אפשר לבקר בכל מקום בעולם – אמִתי או דמיוני – בעזרת הספרים, וכמה זול ונוח הוא המסע הזה הנערך בלי לוחות זמנים, כרטיסי נסיעה ומזוודות:

There is no Frigate

There is no Frigate like a Book

To take us Lands away

Nor any Coursers like a Page

Of prancing Poetry –

This Traverse may the poorest take

Without oppress of Toll –

How frugal is the Chariot

That bears the Human Soul –

אין שום ספינה

אֵין שׁוּם סְפִינָה שֶׁתְּשִׁיטְךָ

לָאֹפֶק כְּמוֹ סֵפֶר,

וְאֵין פָּרָשׁ עַז שֶׁיִּדְהַר

כְּמוֹ שִׁירָה טוֹפֶפֶת –

אֶל הַמַּסָּע יֵצְאוּ דַּלִּים

לְלֹא מַס וְאַגְרָה –

מַה זּוֹל לָשֵׂאת נִשְׁמַת-כָּל-חַי

בְּזוֹ הַכִּרְכָּרָה –

מאנגלית: ז"ש

שיריה של אמילי דיקינסון קצרים ומורכבים. בשיר הקצרצר "אין שום ספינה", היא הצליחה לפרושׂ בשורות אחדות את השקפת עולמה ואת תמונת חייה כאישה שסבלה ככל הנראה מפחד חוצות (agoraphobia) והעדיפה להסתגר רוב ימיה בד' אמות ובין ארבעה כתלים. לפי שיר זה, המסע שעורך האדם בעת קריאה בספר עולה כאמור בערכו, בתעוזתו ובהתרגשות שהוא מעורר על כל מסע ממשי במרחבי תבל – בים, באוויר או ביבשה. אין ספק, בעבור "נזירה" כמו אמילי דיקינסון, שרק לעִתים נדירות יצאה מבין כותלי הבית, אך ראתה דרך-קבע את הספינות השטות לאורך הנהר קונטיקט, הספרים היו תחליף לסיכויים ולסיכונים הרבים מחכים לאדם בחוץ – מעֵבר לכותל – בחיק הטבע הפתוח או בחוצות העיר.

שתי המשוררות המקוריות הללו לא האריכו ימים: אמילי דיקינסון נפטרה בגיל 55 ורחל בגיל 40. שתיהן סבלו בחייהן סבל רב, וביטאוהו בשיריהן. ואף-על-פי-כן, שירתן אינה מדכדכת את קוראיה. להפך, כשרואים הקוראים איך אישה חולנית וכה חלושה למראה מסוגלת לנצח ולכתוב שירים נצחיים, מתמלא הקורא אמונה ביכולתו של האדם להתמודד בעזרת כוח רצונו עם מכשולים קשים מנשוא ולגבור עליהם.

באתרה של פרופ' זיוה שמיר תוכלו למצוא תרגומים נוספים לשיריה של המשוררת אמילי דיקינסון: https://www.zivashamir.com

אסיר 4859: הגיבור שהתנדב להיכלא באושוויץ

ישנם סיפורים על בריחה מהרכבות שהובילו את המשלוחים לאושוויץ. יש גם עדויות על ניסיונות בריחה - כושלים ומוצלחים - מהמחנה עצמו. אבל היה אדם אחד ויחיד שהתנדב להיאסר באושוויץ. זה סיפורו

נועה רייכמן | 18.01.22

השואה

"תומאש סרפינסקי", או בשמו האמיתי ויטולד פילצקי, במדי אסיר באושוויץ

"קיץ 1945

טוב, אני עומד לכתוב את העובדות היבשות ביותר – כפי שחבריי רוצים שאעשה.
הם אמרו לי: ככל שתיצמד לדיווח בלבד, ללא הערות כלשהן, כך יהיו דבריך בעלי ערך רב יותר עבורנו.
אז התחלתי…
אבל אנחנו לא היינו עשויים מעץ, ודאי שלא מאבן – למרות שלפעמים היה נראה שאפילו אבן הייתה נסדקת ומתפוררת במצב הזה".

כך נפתח הדו"ח המתאר, בפירוט ובדיוק מצמררים, את חיי היום יום במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. אסיר 4859 שכתב אותו נכנס מיוזמתו אל אותה "פלנטה אחרת", במטרה לתעד את המתרחש במחנה ולארגן מחתרת שתפעל בתוכו. הוא שאף להביא להתקוממות של האסירים ולבריחה המונית. כחייל במחתרת "צבא פולין הסודי" (Tajna Armia Polska) הוא התנדב להיתפס ע"י הנאצים בוורשה וכך הגיע למחנה. ברשומות המחנה זוהה אסיר 4859 כ"תומאש סרפינסקי", השם שנכתב במסמכים המזויפים שנשא. שמו האמיתי היה ויטולד פילצקי, ולא הייתה זו הפעם הראשונה שנלחם בנאצים.

ויטולד נולד ב-13 במאי 1901 בקרליה שברוסיה, לשם גלתה משפחתו לאחר דיכוי המרד הפולני בשנים 1863-1864. סבו, יוזף פילצקי, בילה 7 שנים בגלות בסיביר בשל חלקו במרד הזה. ויטולד עצמו עתיד גם הוא למרוד ברוסים, הפעם בסובייטים שכבשו את פולין, אבל לא נקדים את המאוחר.

ויטולד הגיע לאושוויץ עם ניסיון צבאי עשיר. במלחמת העולם הראשונה הצטרף ליחידות ההגנה העממית הפולניות והשתתף בהגנה על וילנה. במלחמה הפולנית-סובייטית (בשנים 1919-1921) הצטרף לצבא הפולני, השתתף בקרבות שונים וזכה פעמיים בעיטורים על גבורתו.

לאחר המלחמה השתחרר ויטולד מהצבא, נשא לאשה את מריה ועבד בחווה המשפחתית. לזוג נולדו שני ילדים, אנדריי וסופיה, ונראה שהחיים פונים למסלול שגרתי. אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה.

באוגוסט 1939 החלו לנשב רוחות המלחמה באירופה. ויטולד התגייס שוב, והוצב כמפקד מחלקת פרשים. המחלקה לחמה באומץ וספגה אבדות קשות. היו גם הצלחות – במערכה בספטמבר 1939 השמידו ויטולד ואנשיו שבעה טנקים גרמניים והפילו שני מטוסים. בהמשך אותו החודש פלשה ברית המועצות למזרח פולין, בהתאם להסכמות עם גרמניה הנאצית (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). בעקבות הפלישה הסובייטית הדיוויזיה הפולנית אליה השתייך פילצקי פורקה והוא חזר לוורשה.

פילצקי ומפקדו הקימו בנובמבר 1939 בוורשה את "צבא פולין הסודי" (Tajna Armia Polska), מהמחתרות הראשונות נגד הנאצים במדינה. הם גייסו אנשים, אגרו נשק והרחיבו את הפעילות לערים נוספות בפולין. ב-1940 כבר מנתה המחתרת יותר מ8,000 לוחמים.

"תומאש סרפינסקי", או בשמו האמיתי ויטולד פילצקי, במדי אסיר באושוויץ. מתוך הביוגרפיה המצולמת של ויטולד פילצקי

המחנה באושוויץ הוקם באפריל 1940 כמחנה כליאה למתנגדי המשטר הנאצי מהארצות הכבושות באירופה, ובעיקר מפולין. הובאו אליו שבויי מלחמה סובייטים ואסירים פוליטיים, עובדי כפייה יהודים ואחרים. רק בשלב מאוחר יותר יהפוך המחנה להיות מחנה הריכוז וההשמדה הגדול ביותר של הנאצים. ב-1940, כשעוד היה המחנה מחנה כליאה "רגיל", התנדב פילצקי להיתפס ע"י הנאצים ולהיכנס למחנה כאסיר. על פילצקי הוטל להעביר דיווחים על הנעשה "בפנים" וכדי לארגן את האסירים במחתרת אנטי נאצית. הוא קיבל מסמכים מזויפים ויצא למשימה.

"19 בספטמבר 1940, 'איסוף הרחוב' השני של וורשה יצא לדרך. יש עדיין כמה אנשים שנשארו בחיים היום, וראו אותי עובר בשש בבוקר בצומת הרחובות Aleja Wojska / Felinskiego , ומצטרף ל'חמישיות' שנלכדו על ידי אנשי האס-אס" (עמ' 11).

"תומאש סרפינסקי" הגיע למחנה, ומייד החל לארגן את האסירים במחתרת שקידמה עזרה הדדית בין האסירים ושלחה דיווחים "החוצה". בתחילה העבירו חבריה רק פתקאות עם שמות האסירים שמתו או נרצחו, ובהמשך מסרו דיווחים מפורטים יותר ויותר על הנעשה ועל התעללות צוות המחנה באסירים. המחתרת הבריחה מזון, ביגוד ותרופות למחנה, וניסתה לתכנן מרד אסירים תוך קבלת תמיכה מאנשי הצבא המחתרתי הפולני – שאמורים היו "לכבוש" את המחנה מהנאצים ולשחרר את האסירים. באוגוסט 1941 דיווח "סרפינסקי" על המתת שבויי מלחמה סובייטיים בגז, כנראה אחד הניסויים הראשונים של הנאצים בשיטת רצח זו.

"השבויים הבולשביקים הראשונים, בשלב זה קצינים בלבד, הובאו לחדר בבלוק 13 (בלוק 11 לפי הספרור החדש). לאחר שדחסו כ-700 מהם לתוך החדר, צפופים כל כך שאיש מהם לא יכול היה לשבת, החדר ננעל ונאטם.

באותו ערב הגיעה קבוצת חיילים גרמנים, ובראשם קצין. הם חבשו מסכות גז, והשליכו כמה מכלי גז לתוך החדר. אחר כך עמדו וצפו בנחת בהשפעות הפעולה…זה היה הניסוי הראשון ברצח באמצעות חומצה פרוסית" (עמ' 131). חומצה פרוסית היא כינוי למימן ציאנידי.

ויטולד מציין את שמות האסירים שדיווחו לו על כך, ומביא את תיאורי הזוועה של אנשי הרפואה שנאלצו לפנות את הגופות.

בהמשך דיווח פילצקי על בניית תאי הגזים והמשרפות, ועל המשלוחים הגדלים והולכים של קורבנות ההשמדה.

הדיווחים הועברו לאנגליה בסיוע אנשי המחתרת הפולנית – אלא ששם לא האמינו להם. האנגלים טענו שפילצקי ממציא אירועים ו"מנפח" את הנתונים כדי לשכנע את האנגלים לפעול. כשהבין ויטולד שלא תגיע עזרה מבחוץ, ותוכנית המרידה לא תצא לפועל, הוא החליט לברוח. בלילה שבין 26 ל 27 באפריל 1943, אחרי 945 ימים כאסיר באושוויץ, ברחו פילצקי ועוד שניים מחבריו. הם ניצלו את העובדה שיצאו למשמרת לילה במאפייה מחוץ למחנה, השתלטו על השומר שהשגיח עליהם וברחו – כשברשותם מסמכים שגנבו מהגרמנים. הם החזיקו ברשותם גם ציאניד, אותו התכוונו לבלוע במקרה שיתפסו. בעזרת תושבים מקומיים הצליחו להתרחק מהמחנה, ובסופו של דבר הצליחו להגיע לוורשה.

פילצקי הצטרף לארמיה קריובה (המחתרת הפולנית המרכזית במהלך המלחמה) ונטל חלק במרד ורשה (הפולני). היחידה בפיקודו הסבה אבדות גדולות לגרמנים. עם דיכוי המרד נפל פילצקי בשבי הנאצים ועד סיום המלחמה שהה במחנות שבויים.

עם סיום המלחמה מצאה עצמה פולין תחת כיבוש סובייטי. ויטולד פילצקי אסף מידע על ההתעללויות של הכובש הסובייטי באזרחי פולין והעביר אותן למערב. בשנת 1945 גם ארגן את זיכרונותיו מימיו באושוויץ בדו"ח מסודר. ב-8 במאי 1947 נעצר ויטולד פילצקי בידי השירות החשאי הפולני-סובייטי. הוא נחקר ועונה קשות, עד כדי כך שאמר שהעינויים בחקירה היו קשים מכל מה שעבר באושוויץ (ספר הקומיקס "Episodes from Auschwitz : Witold Report" נפתח בתמונת החקירה והעינויים של פילצקי).

כריכת ספר קומיקס על סיפורו של ויטולד פילצקי

ב-3 במרץ 1948 נפתח משפט ראווה, שבו הואשמו פילצקי ושלושה מחבריו בריגול למען מדינות המערב והממשלה הפולנית הגולה. במחצית מאי נגזר דינו למוות, וב-25 באותו חודש, שנת 1948, הוצא להורג בכלא מוקוטוב בוורשה. ככל הנראה הושלכה גופתו לקבר אחים בבית הקברות הצבאי פובונזקי בוורשה.

השלטונות הקומוניסטיים אסרו להזכיר את שמו ואת מעשיו. רק ב-1 באוקטובר 1990, לאחר שנפל המשטר הקומוניסטי בפולין, טוהרו ויטולד פילצקי וחבריו לדרך, והחלו להתפרסם ספרים עליו ועל מעשי הגבורה שלו. בספרייה הלאומית תוכלו למצוא ספרים על פילצקי באנגלית, בפולנית ובגרמנית, בהם ספרי נוער, עלילון (קומיקס) וביוגרפיה מצולמת.

אני נחשפתי לראשונה לסיפורו של ויטולד פילצקי כשיצא השיר "Inmate 4859" של להקת המטאל השבדית Sabaton. השיר נמצא באלבום "Heroes".