עוד נשים שפרצו דרך מחכות לכן בקבוצה >> גיבורות

רות דיין, האמא של יעל ואודי ואסי ומשכית נולדה בירושלים כבת למשפחת שוורץ. כשהייתה פעוטה נסעו הוריה ללימודים בלונדון ושם נולדה אחותה ראומה (לימים ראומה וייצמן). כשחזרו ארצה הייתה כבר בשנות התיכון שלה, וכשהיא חדורת אידאלים, ביקשה לעבור לבית הספר החקלאי בנהלל וללמוד חקלאות.

בנהלל הכירה את משה דיין והשניים התאהבו. הם נישאו כשהייתה בת 18, וכשהייתה בת 22 כבר הייתה אם לבת הבכורה יעל.

אל רות ומשה ויעל, הצטרפו גם הילדים אהוד ואסי. בעקבות עבודתו של דיין, עברה המשפחה מנהלל לירושלים.

בשעה שמשה דיין עבד בשליחות המדינה בתחומי הצבא והממשל, עבדה רות דיין בשליחות הסוכנות היהודית וסייעה בקליטת עולים חדשים. כיוון שהייתה בקיאה בחקלאות, היא נשלחה לעבוד בתור מדריכה חקלאית ולעזור בקליטת העובדים ביישובי העולים. המטרה הייתה ללמד את העולים את יסודות החקלאות, להכיר להם את מוצרי המזון המקומיים ולעזור להם להשתלב בחיי הארץ. במילותיה של רות דיין: "ללמד אותם איך לחיות בארץ הזאת".

בגלל הקשיים שהיו בארץ באותה עת, חלה תפנית בעלילה. השליחות ללמד חקלאות, נעשתה לשליחות לעזור לעולים למצוא משלח יד. השליחות לסייע לעולים למצוא משלח יד נעשתה לשליחות לסייע לעולים להפוך את עבודות היד למקור פרנסה. מכאן נטוו החוטים שמהם תירקם לימים התוכנית להקמת חברת האופנה משכית.

רות דיין מספרת בראיון לבתיה דונר: "לולא המחסור במים ומגפת העכברים במושבים שבהרי יהודה, הייתי ממשיכה ללמד את נשות המושבים, ככל המדריכות החלקאיות, בישול וגידול ירקות. אולם, שתילי הירקות נאכלו על ידי עכברים. ראיתי שאין לי אפשרות לעסוק במה שהגעתי למענו. הייתי צריכה להוכיח את עצמי, ולכן החלטתי לרתום את הידע והמיומנויות של התושבים ביישובי העולים למטרות שיפור תנאי החיים שלהם."

משכית נולדה מתוך מפגש של רות דיין עם עולים מבולגריה בכפר אוריה – היא ראתה אצלם דוגמאות רקמה מסורתיות של נשות הכפר ועלה בדעתה להציע להן לרקום לפרנסתן.

דיין: "המטרה הייתה להפוך את עבודת הכפיים למקור פרנסה. לא לשמר את המסורת לשמה, כי אם לסייע לאנשים להתערות בחברה באמצעותה. ראיתי שהעולים, בעיקר אלה שהגיעו מארצות-ערב, הביאו איתם מלאכות שלא הכרנו כאן. במשך הזמן 'הדביקו' לי את נושא טיפוח עבודות-היד בארץ, אבל הרעיון הבסיסי של משכית היה למצוא דרך להפוך את עבודות היד למקור פרנסה."

היוזמה התרחבה לכעשרים ישובי עולים. עוד מדריכות חקלאיות חברו לרות, יצרו קשרים וליוו את העולות והעולים שעסקו במלאכות יד מסורתיות. גם מדריכת הרקמה נחמה בראון הצטרפה. בישובים נפתחו סדנאות למלאכת יד והתוצרים נמכרו בחנויות של ארגון ויצ"ו בירושלים ובתל אביב.

רות דיין סיפקה את חומרי הגלם והעבירה אותם למעברות שבהם עסקו באריגה, ברקמה ובצורפות. משה דיין היה זה  שהעניק למיזם את השם הראשון – "אשת חיל".

רות דיין ביקשה לרתום את משרד העבודה לטובת המיזם ופנתה בבקשה לפתח קורסים מקצועיים עבור העולים ולממן עבודה יזומה. גולדה מאיר, שרת העבודה באותם ימים, נענתה לבקשה, הקימה מחלקה לעבודת נשים במסגרת משרד העבודה ופנתה אל רות דיין כדי שתנהל אותה.

מטרות החברה שנוסדה בתור חברה ממשלתית היו לטפח תעסוקת בית בייחוד ביישובי עולים חדשים, לרכז ולהפיץ את חומרי הגלם הדרושים לתעסוקה הנ"ל, ולשווק את התוצרת בארץ ומחוץ לארץ.
טדי קולק היה אחד מחברי הנהלת החברה, בתור חלק מתפקידו במשרד ראש הממשלה. זאב שרף, מזכיר הממשלה, היה זה שהציע לה לקרוא לחברה בשם משכית, לפי הפסוק בספר משלי, כ"ה: "תפוחי זהב במשכיות כסף".
כך יצאה משכית לדרך.

בשנה הראשונה יצרו עבור משכית שטיחים, עבודות רקמה, עבודות צורפות ועבודות קש, הכול בסגנונות שונים ובהתאם לארצות מוצאם של העולים.

דיין מספרת: "משכית נתנה לכל מי שנגע בה את האפשרות לראות את המרכיב ההומני שבתחום האומנות. משכית הראתה את האדם שמאחורי המוצר. משכית הפכה למותג של אומנויות, של מצוינות בעבודה, ובעיקר, של הקשר דרך האומנות לאנשים שעוסקים במלאכה."

דיין מספרת על העבודה הבלתי אמצעית עם האנשים ועם החומרים: "היחס שלי לעובדי מלאכת המחשבת קשור לכך שהם עובדים באופן ישיר עם החומר. ידעתי את כל סוגי האריגה, הם נתנו לי לגעת בכל מה שהם עשו. הדבר שקסם לי שהוא שכל העבודה נעשית באופן ישיר עם בני-אדם, עם משפחות, שהעבודה היא חלק מן החיים. גם ביניהם. הכל כמו ממלכה שלמה."

כאן בתמונה אפשר לראות את רות דיין דרך הנול, בשעה שהיא יושבת לצד האורגים: "בתהליך הייצור של מלאכת המחשבת את יושבת במשך שעות עם האנשים. עצם העובדה שיושבים פנים אל פנים, למשל, עם האורג בנול שנראה כמנגן בנבל, מיד נוצר הקשר האנושי."

דיין מסכמת: "משכית הייתה כמו משפחה. מבחר המוצרים ומגוון היוצרים שעבדו במשכית היה עצום. אנשים יצרו בשביל משכית או בתוך משכית. מפעל השטיחים, המתפרה, הצורפות, בגדי הילדים – אנשים חיו את זה ויצרו הרמוניה של כל סוגי היצירה."

בשנת 1955 הצטרפה למשכית מעצבת האופנה פיני לייטרסדורף. היא הייתה המעצבת הראשית ומי שנתנה למשכית את הסגנון ואת הטון. "לולא פיני, לא הייתה משכית", אמרה עליה רות דיין.

בשנת 1955 הוקם במגדל העמק מפעל אריגה של משכית שגם ערך קורסים להכשרת עובדים. את המפעל ניהל ג'ורג' קשי, אורג מומחה יליד עיראק. מי שסייע לו היה בנו אלברט.

בראיון ליערה שחורי מספרת מרים דוד שהייתה עובדת במפעל: "עבדנו בשני צריפים. בכל צריף היה נול אחד. באותה תקופה מגדל העמק הייתה מורכבת מצריפים. קשי לימד את העבודה. עבדתי בסלילים ובהשחלה על מחטים."

הבן אלברט, אורג-אומן בזכות עצמו, לא רק המציא דוגמאות של בדים עבור משכית, אלא גם הכין תכנית מקיפה ומפורטת להקמת מפעל אריגה למאה נולים לעבודות-יד עשירות גונים ודוגמאות. המפעל היה אמור לייצר עבודות לא רק עבור השוק המקומי, אלא גם עבור השוק העולמי והיה אמור להעסיק כמאתיים עובדים.

מפעל האריגה של קשי במגדל העמק, קשור לרגעים עצובים ומרגשים במיוחד בהיסטוריה של משכית, כפי שמספרת רות דיין:

"במלחמת סיני נהרג אלברט, בנו של ג'ורג' קשי, מנהל מפעל האריגה במגדל העמק, ויד ימינו. אלברט הוא שתכנן את הנולים במפעל ואף עסק בעיצוב אריגים. לאחר שקיבל את צו הקריאה, הפקיד בידי אלברט דוגמת בד לורקס עם צמר, שהוא עצמו עיצב, וביקש שאדאג להעביר את הדוגמה לייצור במפעל. אלברט לא חזר מן המלחמה."

דיין ממשיכה לספר: "לאחר שנודע דבר נפילתו בקרב, כאשר ישבנו שבעה, פיני ואני יחד עם בני המשפחה, החזיק האב בידו כל הזמן את דוגמת הבד. פתאום קם הזקן ודוגמת הבד בידו, הלך לבית המלאכה והתחיל לארוג את הבד, שהיה לצוואת בנו. הייתה תחושה שמשכית ניצחה את המוות. קראנו לבד הזה בשם 'בד סיני'. פיני עיצבה מבד זה גלימה עם פרווה לבנה וברדס. סיפרתי את הסיפור הזה בתצוגת האופנה הראשונה של הבונדס בבית המלון פונטנבלו בארצות-הברית. אלפיים איש נכחו באולם. אפשר היה לשמוע סיכה נופלת. לא היה איש באולם שלא הזיל דמעה."

כעבור שנה, נחנך במגדל העמק מפעל האריגה החדש של "משכית", מפעל האריגה על שמו של אלברט קשי.

השנים הבאות היו שנות פריחה למשכית. ב-1961 הועסקו במפעליה כבר כאלף עובדים. בזכות חומריה ועיצוביה הייחודיים, היא נעשתה חברת אופנה בעלת שם לא רק בארץ אלא גם בזירת האופנה העולמית.

ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, נפתח עידן חדש בדברי ימי משכית. אחרי מלחמת ששת הימים היה הדו-קיום הישראלי-ערבי לאחד ממקורות ההשראה החשובים של החברה. רות דיין נסעה בעצמה לכפרים ואיתרה את הרוקמות הערביות המקומיות, כשהיא מבקשת לשתף גם את האוכלוסייה הפלסטינית בעבודה.

דיין מספרת: "כשהגעתי לעזה אחרי 67', הלכתי אל אותו איש שעבד עבור משכית ב-56'. התחלנו לתת להם דוגמאות וצמר של משכית והם ייצרו בעזה את השטיחים שעוצבו בעבר בשדה-בוקר. בכל מקום היו לי אנשים שהכרתי עוד מקודם. מאות נשים עבדו בבית ג'אללה, בבית לחם ובעזה. היה לי חשוב שאנשי צוות משכית, שאין להם קשר לערבים ושאינם אוהבים ערבים, ילמדו להתייחס אליהם דרך העבודה המשותפת, דרך הביקורים אצל המשפחות. הקמנו את משכית כי אי-אפשר היה לעשות דבר אחר. אחר-כך היה לזה ייעוד שונה."

 דיין מסכמת: "אנחנו לא התיימרנו לעשות בגד לאומי. אבל, בגד ישראלי – כן! הבגד הישראלי עשוי מחומרי המקום, מהידע ומהמיומנות של אנשי המקום ומתנאי הקיום בארץ."

כל הזכויות לתמונות הנהדרות של רות דיין ופיני לייטרסדורף שמורות לצלמת יעל רוזן.

הציטוטים של רות דיין מתוך הראיון לבתיה דונר מופיעים בספר: "משכית – מארג מקומי", מוזיאון ישראל תשס"ג

עוד נשים שפרצו דרך מחכות לכן בקבוצה >> גיבורות

כתבות נוספות

כשחנה רובינא נדבקה בחיידק הבמה

הפתקים הקטנים שהועברו לגולדה מאיר נחשפים

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"