קרן קולטון

כרבול

שׁוּב אֲנִי מִצְטַנֶּפֶת

בִּכְרֵסוֹ הַקְּטַנָּה שֶׁל אָבִי

כְּפִי שֶׁאֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת

שֶׁעָשִׂיתִי כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה.

.

שׁוּב הוּא אוֹמֵר

שֶׁהַכֹּל יִסְתַּדֵּר

וּשְׁנֵינוּ בּוֹכִים

עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים.

.

קרן קולטון היא סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה וספרות במסלול כתיבה יוצרת. שיריה פורסמו באנתולוגיות שונות, במוספים של הארץ, ידיעות ומעריב, ובכתבי עת שונים לרבות, הו!, הליקון, ועיתון 77.

.

רז יוגב

מחוץ לחדר הלידה

שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, מְבַעְבְּעוֹת בְּעוֹרְקֶיךָ

דּוֹפְקוֹת בְּצַוָּארְךָ

פּוֹעֲמוֹת מִחוּץ לַגּוּף.

מָה אָמַר הָאִישׁ בְּלָבָן

אַבָּא רוּץ

דְּהַר כְּמוֹ

סוּס

בְּמַדְרֵגוֹת בֵּית הַחוֹלִים.

שְׁתַּיִם וְעוֹד שְׁתַּיִם

דְּגֵי זָהָב מִטַּלְטְלִים בְּשַׂקִּיּוֹת

וְאֵין בָּהֶן

אֲוִיר.

מְחַכֶּה עַל סַפְסָל מַתַּכְתִּי,

בִּקְצֵה מִסְדְּרוֹן נִפְתַּחַת

דֶּלֶת.

אֶגְלֵי זֵעָה טוֹבְעִים בְּעֵינָיו.

.

רז יוגב עוסק בחינוך בלתי פורמלי ובהדרכת ילדים ונוער. חבר בתנועת תרבות ושותף לקיבוץ עירוני של אמנים ומחנכים בנהריה. לומד במסלול השירה של הליקון.

.

איה סומך

רמזים משטרתיים לפתרון תעלומה בלשית

שָׁנִים שֶׁלֹּא רָאִיתִי אֶת אֲהוּבָתִי. אֲהוּבָתִי חַיָּה

עִם אִשָּׁה אַחֶרֶת. חָשַׁבְתִּי עַל אֲהוּבָתִי כָּל

אֵיפֹה, שֶׁעֵינֶיהָ הִצִּיתוּ בִּי מְדוּרוֹת. כָּל אֵיפֹה,

שֶׁשְּׂפָתֶיהָ הִצִּיתוּ בִּי מֶרֶד. שָׁעָה שֶׁפִּירוֹמָן

אֲמִתִּי צָרַב עַל גּוּפִי כְּוִיּוֹת.

.

הוּא הִצִּית גַּם חֲנוּת סִדְקִית קְטַנָּה, לְלֹא

בִּטּוּחַ, בִּרְחוֹב נַחֲלַת בִּנְיָמִין פִּנַּת רְחוֹב

הַשּׁוּק. הוּא הִצִּית גַּם חֲנוּת בְּגָדִים קְטַנָּה,

בִּרְחוֹב אָלֶנְבִּי, בּוֹאֲכָה רְחוֹב לֵבוֹנְטִין. הוּא

הִצִּית גַּם, בְּאוֹתוֹ חֹדֶשׁ מַמָּשׁ, חֲנוּת

שְׁלִישִׁית, שֶׁאֶת טִיבָהּ וּכְתָבְתָּהּ אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת.

.

כְּשֶׁאֲהוּבָתִי תַּגִּיעַ, אֶשְׁכַּח אֶת הַשָּׂפָה שֶׁל אִמִּי,

אֶשְׁכַּח כָּל סֵפֶר שֶׁקָּרָאתִי, אֶשְׁכַּח אֶת דִּבּוּרַי

הַגְּבוֹהִים (בִּקְטַנּוֹת כִּמְעַט לֹא דִּבַּרְתִּי).

כְּשֶׁהִיא תַּגִּיעַ, אֶמְצֹץ אֶת הַחַיִּים. אַל תִּפְחֲדִי

מִמֶּנִּי. הָיִיתִי מַעֲנִיקָה חַיִּים, מַצְמִיחָה, מְטַפַּחַת

שְׁתָלִים, עוֹד לִפְנֵי שֶׁהָיִיתִי בּוֹעֶרֶת, מִתְכַּלָּה,

מְדַשֶּׁנֶת כְּמוֹ פְּסֹלֶת, בְּעֵרוֹת שֶׁל אֲחֵרִים.

אַל תִּפְחֲדִי מִמֶּנִּי. זְמַן הַנְּשִׁיקָה שֶׁלִּי, אָרְכּוֹ

הָיָה כִּשְׁעָתַיִם. זְמַן הָאַהֲבָה שֶׁלִּי, אָרְכּוֹ כְּמוֹ

הַזְּמַן שֶׁפִּירוֹמָנִים אֲמִתִּיִּים, מַסְתִּירִים אֶת

עִקְבוֹת פִּשְׁעֵיהֶם.

.

בִּרְחוֹב נַחֲלַת בִּנְיָמִין פִּנַּת רְחוֹב הַשּׁוּק יָשַׁבְתִּי

עִם ד', וְד' צִלְּמָה צִלּוּמִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְמָחֳרָת

לָעִתּוֹנוּת. בִּרְחוֹב אָלֶנְבִּי פִּנַּת לֵבוֹנְטִין,

יָשַׁבְתִּי עִם א', שָׁבוּעַ אַחֲרֵי שֶׁגֶּבֶר וְאִשָּׁה

הִתְנַשְּׁקוּ שָׁם לְעֵינַי, בִּזְמַן אַהֲבָה שֶׁאָרַךְ

אוּלַי שְׁעָתַיִם, בִּמְקוֹמִי. וּבָרְחוֹב הַשְּׁלִישִׁי,

אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת כְּבָר עִם מִי יָשַׁבְתִּי. אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת

אוֹתוֹ טוֹב כְּמוֹ אֶת הַפִּירוֹמָן שֶׁל יַלְדוּתִי,

יַלְדוּת שֶׁל בְּסִיסִים צְבָאִיִּים שֶׁאֲנִי מוּכָנָה

עַכְשָׁו לִשְׁכֹּחַ, כְּמוֹ אֶת פְּשָׁעָיו שֶׁל אָבִי.

.

איה דבורה סומך היא קולנוענית. ממקימי כתב העת לשירה "משיב הרוח".  ערכה וביימה סרטים וסדרות לטלוויזיה. סרטה הקצר "שאלות של פועל מת" זכה בפרס השלישי בתחרות ה־Cinéfondation במסגרת פסטיבל קאן. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך מיום 10.2.22 ו-28.04.22.

.

מגי אוצרי

שלולית

יֵשׁ שְׁלוּלִית שֶׁתֶן מִתַּחַת לְאַבָּא וְהַמַּעֲלִית עוֹלָה לְאִטָּהּ

לְאִטָּהּ וְהוּא רָץ בִּדְמָעוֹת לְעֹמֶק הַחֶדֶר מְסָרֵב שֶׁ… לוֹחֵשׁ מְבוּשִׁים מִשְׁתַּתֵּק

גַּרְבָּיו רְטֻבּוֹת עֲקֵבוֹת שֶׁל פָּעוֹט שֶׁיָּצָא מֵאַמְבַּטְיָה וַאֲנִי מְמַלְמֶלֶת תֵּן לִי תֵּן לַעֲזֹר

מְקַלֶּפֶת גַּרְבַּיִם לַחוֹת מֵהָרֶגֶל מַשְׁפִּילָה מַבָּטַי

לֹא קָרָה שׁוּם דָּבָר לֹא קָרָה שׁוּם דָּבָר לֹא קָרָה שׁוּם דָּבָר לֹא קָרָה שׁוּם דָּבָר

אַבָּא אַבָּא לֹא כֻּלָּם עֲטוּיִים בְּשִׁרְיוֹן כְּמוֹ דַארְת וֶיְדֶר

מַרְעִימִים בְּקוֹלָם הֶחָזָק עַל יַלְדָּם לוּק אַי אֶם יוֹר פָאדֶר

מַסְפִּיקִים לְהַחְזִיר נִשְׁמָתָם לַבּוֹרֵא לִפְנֵי הַחִתּוּל

.

מגי אוצרי, סופרת, פובליציסטית, דוקטור למשפטים. ספרה האחרון, "היפומאניה", ראה אור השנה בהוצאת "שתיים". שיר פרי עטה פורסם בגיליון 97 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת לי ממן, טפת הכהן־ביק ולורן מילק

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

טריקו אדומה

עינב חנה כהן

.

הם שואפים משהו מצינור זכוכית קטן, אני מריחה ריח מוזר יוצא מהפתח של המגלשה, ניגשת ומסתכלת. והנה הם שכובים צמודים, צפופים, זה ליד זה ויש הבהוב של מצת והריח הזה, המוזר. הפנים של המגלשה חשוך ובחוץ השמש מכה בחום של אוגוסט, ואני חושבת לעצמי, נורא חם שם בפנים. הם מסתכלים עליי עם הפנים המיוזעות שלהם ואני מרגישה מהם איזה רעד שאני לא יכולה להסביר, תחושה לא מוכרת וגם אין לי צורך להסביר דברים עדיין, אני רק בת 12. אני עוד לא חושדת בקיום של העומק השחור הזה בקצה התודעה. רק יודעת משהו שאין לי מילים לתאר, וזה מספיק. התחושה עצמה מספיקה, כי היא כל כך מוחלטת וחזקה. הם גדולים ממני בהרבה, ולאחד מהם יש שיער ארוך עד הכתפיים ועיניים ענקיות וחומות. כבר התחלפה לי הביישנות של הילדות בביישנות אחרת, מוכרת פחות, אבל אני נשארת עומדת שם ומסתכלת עליהם, והם מניחים את האש ואת הזכוכית בצד ומסתכלים עליי. ופתאום אחד מהם קם וקופץ מחוץ למגלשה ונעמד מולי. הוא כל כך גבוה, הראש שלו בתוך השמש. יש לו שיער קצר יותר, כמעט מגולח לגמרי, ועיניים כחולות על רקע אדום. מתוך המגלשה, עיניים ענקיות מסתכלות עליי ויש משהו במבט הזה. זה שמולי שולח אליי יד ונוגע לי בעצם החזה, וכל הגוף שלי רועד חזק כל כך שאיני מצליחה להישאר עומדת. אני נופלת על הרצפה מולו, זה כאילו הוא נתן לי מכת חשמל, אבל הוא רק נגע בי בקצה של שתי אצבעותיו על הטריקו האדומה שלי, והעיניים הגדולות בתוך השחור ממשיכות להסתכל עליי, ואז זה שנגע בי מסתובב ונכנס חזרה לתוך המגלשה ונבלע בתוכה לחור שחור ויותר אני לא רואה אף אחד מהם. אני הולכת הביתה באיזשהו שלב, עם הטריקו האדומה שלי, עם החשמל בגוף, ואני כל כך עייפה שאני ישנה שבוע.

אימא שלי אף פעם לא הייתה הטיפוס ששם לב לדברים, אבל היא דואגת כל הזמן, אולי בגלל שהיא יודעת שהיא כזאת ורוצה לפצות על זה איכשהו. היא תמיד בטוחה שאני חולה, וכשאני חולה באמת היא חושבת שזה סופני. היא נפרדת ממני בנאומים מלודרמטיים בכל פעם שעולה לי החום ואנחנו מגיעות ישר למיון ביחד, אני בזרועותיה, רפויה באצילות מדומה ותחושה של חשיבות עצמית, היא בעיניים קרועות לרווחה מבקשת הצלה מהרופאים האדישים. אולי הם כבר ראו הרבה ילדים מתים, אני חושבת, וזה כבר לא כל כך מעניין. בכל פעם אני חושבת שאני באמת הולכת למות, ובאיזשהו שלב גם לי זה הפסיק להפריע. הפעם, כשאני מתעוררת מהשינה הארוכה שלי ורואה את אימא מפוחדת יותר מהרגיל ואת צוות הרופאים והאחיות שפתאום גם הם נראים מודאגים – ולא עצבניים או עייפים – אני בטוחה יותר מתמיד שאני באמת הולכת להיעלם לתוך האפלה, כמו שהבחורים האלה נעלמו בתוך הפה של המגלשה. אני מרגישה את המוות יותר חזק ממה שאי פעם הרגשתי. אני בת 12 עדיין, גם המוות הוא משהו שרק לאחרונה אני מתחילה לתפוס, כשכל הגוף שלי נהיה קר והלב שלי דופק כל כך חזק כעומד להתפוצץ. אני מדמיינת אותו נקרע ואת הבשר והדם משפריצים לי בכוח מחוץ לחזה על הפנים הלבנות של אימא שלי, את הפנים שלה מלאות בדם שלי ורק העיניים הפעורות שלה לבנות בתוך כל האדום הזה. זה המוות בעיניי. הפרצוף של אימא שלי מלא בדם שלי. יש משהו בתמונה הזאת שגרם לי לרצות לצחוק, אבל לא צחוק כיפי, צחוק אחר שמפחיד אותי, גורם לי לדחוף הכול עמוק־עמוק פנימה, לבלוע את עצמי. כשכל הבדיקות יוצאות תקינות אנחנו חוזרות הביתה ואימא נראית עצובה, אולי מאוכזבת. אני מרגישה אשמה שלא מתּי למרות הכול, ומחבקת אותה. אפילו לא מתנגדת למגע של הידיים הקפואות שלה על העור החמים שלי.

***

אני רואה סרטונים שלי בתור ילדה קטנה רוקדת מול הטלוויזיה בכזאת חופשיות, בחוסר מעצורים של ילדים, אולי בת שלוש, ומנסה להזיז את האגן ככה בנשיות שאני לומדת מהמסך. אני מסתכלת על עצמי בתור ילדה קטנה מרימה את השמלה ותחתונים קטנים ולבנים מציצים מתחתיה ומישהו שם מצלם אותי, ועכשיו על האני שמסתכלת יש ידיים אחרות, שלוכדות בעזרת המגע עוד רגע שלא ישוב, ואני לא חושבת על זה שבעוד כמה שנים העור הזה ייזכר ויראה בנקודה הזאת בזמן משהו טהור או משהו שחרג ממקומו. העור חמים, ועליו מטיילות ידיים, אצבעות חסרות חשמל, כבר שנים עברו מאז נשרפו לי הפיוזים, מאז שהחמימות הייתה שייכת לי. אני מביטה בעצמי הקטנה מסתחררת מול המסך שבסרטון, בתוך המסך שמולי, ויש שתי אצבעות שנכנסות לתוכי עכשיו, ומתחככות על הדגדגן, ואני נרטבת אבל לא רוצה שום דבר מזה, אבל אני נרטבת. יש לי טיפוס מאוד מסוים, כחוש, שפוף, עצוב. אחד שלא אכפת לו לרדת לי בזמן שאני עם הראש במקום אחר, אפילו בילדוּת. אחד עם עיניים ענקיות. בסוף אני חייבת לעצום עיניים, אני חייבת לחשוב על משהו אחר, אני חייבת –

"זה היה מה זה מוזר," הוא אומר, אבל כבר סגרתי אחריו את הדלת ואני לא רוצה לשמוע.

אני שותה כוס קפה עם הסיגריה הראשונה של היום ויוצאת לגשם. בחוץ החתולים מייללים מתחת לגג הבטון בכניסה לבניין. מאחוריהם נפערת תהום שחורה. אני נעמדת במקום, לוקחת נשימה, פוקחת שוב את העיניים. בקצה הרחוב שלי יש בית פרטי ישן, היחיד שנשאר ברחוב שעכשיו שייך לבניינים. הכניסה שלו חסומה בקרשים, וגם החלונות. יש שער קטן מברזל שחור שמוביל לאחורי הבית, והוא חורק כשהוא נסגר מאחוריי. הדלת מאחור שייכת למטבח, ואני דופקת עליה פעמיים, ואז שלוש, ואז פעמיים. גם לג'וי יש עיניים ענקיות, חומות, מבריקות, והוא מנגן בגיטרה והשפתיים שלו תמיד קצת פתוחות. עכשיו הוא מכניס אותי למטבח עם הטפטים המתקלפים בצבע חרדל, עם האש שתמיד דולקת בכירה בגלל הקור, והשמיכה האפורה על הכתפיים הגרומות והרדיו המקרטע עם האנטנה הנשלפת. יש ריח של מנה חמה וסיגריות. אנחנו סובבים זה את זה במטבח הקטן, הוא שם סיר מים על האש, אני ניגשת לחלון, הוא מושך כיסא מתחת לזכוכית המלוכלכת וקורי העכביש שעליה, אני מחממת את הידיים שלי ליד הרדיו. סובבים, בלי להסתכל זה בזה, את השולחן הנטוי עם המפה המוכתמת, סובבים את השתיקה. לפעמים אף אחד לא אומר כלום כל כך הרבה זמן שמתחיל לכאוב לי מתחת לעור, אבל אני לא אומרת, אני מסתכלת עליו ואני יודעת לפי ההתפתלות של הגוף שלו שהמבט שלי חשמלי וזה לא נעים לי, אבל אני לא יכולה להפסיק. אחר כך אני מרגישה פרוקה, ועצובה, וגם בסדר. הוא מכין תה בחלב ואנחנו שותים בשתיקה. הוא מפעיל את הרדיו, ומתנגן איזה שיר של להקת רוק ישראלית מהניינטיז, ואני חושבת לעצמי כמה זה מתאים לו הפאתוס הזה. אבל אולי לא לו, אלא לי כשאני איתו.

לעיתים רחוקות אנחנו יוצאים לטייל בשכונה. ג'וי עוזר לי כשאנשים מנסים לדבר איתי, כי אני לא כל כך טובה בתקשורת. "היא קיבלה מכת חשמל כשהייתה בת 12," הוא מסביר. "אז היא קצת ילד מפגר." זה תמיד מאוד מביך אותי, אבל אני מרגישה הכרת תודה כלפיו. לפעמים אנחנו יושבים בבר, אני שותה את הבירה שלי ומחייכת מפעם לפעם, גם כשאין על מה לחייך. אחר כך אני משתרכת מאחורי ג'וי כל הדרך עד לדלת המטבח שלו, ואז נשארת שם קצת, והוא טופח לי על הראש כמו שעושים לכלב, ואני הולכת.

היום יורד גשם, אז אנחנו שותים תה ומסתכלים דרך החלון המטונף על חצר מלאה בזבל, בריכת פלסטיק מתנפחת קרועה ועלים יבשים שנהיים עיסה רטובה שנדבקת לאדמה.

לפעמים אני מוצאת משפט לא קשור באמצע השיחה שלנו. אנחנו מדברים על איזה סרט, או על מה עשינו אתמול, והוא אומר פתאום שכן, באמת חם, אפילו שבחוץ מתחת לחמש מעלות ואני לא אמרתי כלום על טמפרטורה. גם היום אנחנו שותקים מול כוסות תה פושר, והוא אומר לי, "יפה הטריקו האדומה שלך." ואני בכלל לובשת סוודר אפור משובץ. אבל אני מקבלת את המוזרויות שלו בלי לשים לב שהן מוזרויות, כי בינינו, אני הרבה יותר משונה.

כשאני יוצאת בחזרה לרחוב אני מדליקה עוד סיגריה וחושבת לעצמי שאני לא יודעת מי זה הבחור הזה בכלל. אני לא זוכרת מתי הכרנו ואיך, בכמה מטבחים מתפוררים הוא כבר קיבל אותי, אפילו לא יודעת איך אני יודעת לאן ללכת בכל פעם שהוא עובר דירה בלי להשאיר כתובת. אבל אני מגיעה תמיד, איכשהו, לדלת שעליה אני דופקת פעמיים, שלוש, ועוד פעמיים. והוא פותח לי, נותן לי מקטרת ומצת, ופתאום אני מדברת. איתו אני מדברת.

.

בחוץ הרחוב רטוב והבטון מבריק. אני הולכת לכיוון השכונה הישנה, באופן אוטומטי. כשעברנו לגור פה אני זוכרת שחשבתי לעצמי שבחיים לא הייתי במקום שבו יורד כל כך הרבה גשם. ביום הראשון לבית הספר הגעתי ספוגת מים, ושלחו אותי מייד הביתה להחליף בגדים. אימא חיכתה לי עם מטרייה בסלון. ככה, ישבה עם מטרייה ביד בשמונה וחצי בבוקר, לבד בסלון, עד שנכנסתי וראיתי אותה והיא הגישה לי אותה בלי מילים. אחרי זה נהיה מין טקס – היא מחביאה את המטרייה בבוקר, אני הולכת לבית הספר, רועדת כל השיעור הראשון "כמו עלה נידף ברוח" (אבל את זה המורה אמרה עליי בהקשר אחר לגמרי) ובהפסקה רצה הביתה לאימא שלי, שיושבת בסלון בשקט, ולוקחת מידה המושטת את המטרייה, וכואב לי בחזה מהקור, או ממשהו אחר. עוד אחת מהנקמות הקטנות שלה על זה שהתעוררתי מהתרדמת. היא אף פעם לא סלחה לי על זה, הרי. אז גם עכשיו, כמו שקורה לי הרבה בימים גשומים, אני חושבת על אימא שלי. אני חושבת על זה שהיא מתקשרת אליי בכל יום, ואני עונה, ואנחנו יושבות בשתיקה ככה כל אחת בבית שלה עם הטלפון מוחזק על הלחי ושותקות, כי מה זה משנה כבר מה היא אומרת לי אם אני לא יכולה לענות. אז היא לא אומרת כלום. פעם היא הייתה מספרת לי דברים, קטנים ולא חשובים, ולאט לאט, בגלל האילמות שלי, היא הייתה מוצאת את עצמה מספרת לי על הפחדים שלה. למשל, מכדורי האבק מאחורי מכונת הכביסה, או למות לבד בבית אבות בתוך החרא של עצמה. בסוף הפסיקה לדבר בכלל. אני חושבת שהיא נבהלה שיום אחד אחזור לדבר ואז כל הסודות שלה לא יהיו שמורים איתי יותר. "את לא תעשי לי דווקא, נכון?" שאלה יום אחד, לא הרבה לפני שהתחלנו לשתוק יחד. היא התכוונה לשאול אם אני מתכננת את הנקמה שלי.

אני נעצרת מול הבית הישן שלנו. הוא קטן יותר בכל פעם שאני עוברת כאן. עצים הולכים ומתקלפים מעצמם משני צידי הכביש, באדום, כתום וסגול, ואני במגפיים שחורים מועכת מתחתיי את הדבר היחיד שיפה ברחוב הזה. נראה שאין אף אחד בבית, גם אין מכונית בחניה. אני מטפסת שתי מדרגות לדלת הכניסה (למה לא שלוש? תמיד הפריעה לי המדרגה החסרה) ומנסה את הדלת. היא נעולה, ואני מרגישה כאילו נלקח ממני משהו בעורמה. אבל זה לא מפתיע אותי. הבית שלנו תמיד היה גדוש בנקמות על נקמות על נקמות, ואי אפשר כבר למצוא את החטא הראשוני. אולי הוא קרה כשנולדתי. אולי כשלא מתּי.

.

עינב חנה כהן, נוודת דיגיטלית השוכנת כרגע על הר בדרום ספרד. כותבת שירה ופרוזה בעברית ובאנגלית. זהו לה פרסום ביכורים.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "זה רחוק מהים", סיפור קצר מאת רמי מארק רום

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן