איפשהו בעולם מסתובב לו אדם בשנות ה-40 לחייו ששמו הוא אופק. אדם זה, הוא בן להורים מוייטנאם, ואת השם קיבל מהטעם הפשוט שנולד במדינת ישראל שלנו, בעיירה הקטנה דאז, אופקים.
מעניין מה עובר עליו בימים קשים אלו. האם שמע על אירועי הדמים של ה-7 באוקטובר? האם ידע על הטבח הנוראי שקרה במקום בו נולד ושעל שמו הוא נקרא? את זאת כנראה לא נדע לעולם.
אבל נתחיל מההתחלה.
מול חופי וייטנאם, בלב ים, נתקעה סירת דיג ועליה 66 גברים, נשים וטף שברחו מזוועות המלחמה בארצם. אניית משא ישראלית בשם "יובלי" מבחינה בספינה הרעועה. רב החובל הישראלי אמנון תדמור מחליט להעלות את הפליטים על אונייתו ומציל בכך 30 גברים, 16 נשים ו-20 ילדים כשהם באפיסת כוחות. מתברר כי מנוע סירתם התקלקל, והם טולטלו בים ארבעה ימים ללא מזון או מים.
עכשיו רק נותר למצוא להם בית. טייוואן, מדינת היעד של הרב חובל תדמור אומרת "לא". גם יפן, והונג קונג מתנגדות גם הן. ובמשרד החוץ הישראלי גם כן אומרים בתחילה שהבאתם של הפליטים ארצה "אינה מעשית ואינה באה בחשבון".
אך הסיפור זוכה לכותרות בעיתונים, ומגיע בסופו של דבר לשולחן הכנסת, כאשר ח"כ יוסי שריד, מגיש הצעה דחופה לסדר היום בה הוא קורא לממשלה לקלוט את הפליטים. הימים הם ימי חילופי השלטון רגע אחרי הבחירות שהביאו את "המהפך" הידוע וסיום שלטון מפא"י. והנה, ב-19 ביוני, יום לפני הצגת ממשלתו, מודיע ראש הממשלה המיועד מנחם בגין, על החלטתו הראשונה מתוקף תפקידו: לקבל את הפליטים.
"לעולם לא נשכח את האניה שעזבה את גרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, ונוסעים שבידיהם היו ויזות קובאניות שלא כובדו", נימק בגין את החלטתו. "שום מדינה אחרת לא רצתה לקבל אותם ואחר הובאה האניה בחזרה לגרמניה ורבים מאלה שהיו על סיפונה, הלכו לתאי הגזים. אנו כמדינת היהודים לא נסבול עוול לאנושות כפי שנעשה בעבר ועל כן אנו ניתן מקלט לפליטים אלה שבחרו בחרות".
ימים ספורים אחר כך היו הפליטים כבר בישראל, ולאן הם נשלחו? למועצה המקומית (20 שנה לאחר מכן היא כבר תהיה עיר בישראל) אופקים.
התרגשות עצומה אחזה בתושבי העיירה הצנועה לרגל הגעתם של הפליטים. מאות מהם קיבלו את הוייטנאמים בשמחה רבה. "אנו מקבלים אתכם בשמחה, כשם שקיבלנו את אחינו בני ישראל שעלו לארץ", אמר חיים רביב, מנהל משרד הקליטה במחוז הנגב בטקס קבלת הפנים החגיגית בעיירה אופקים. "אתם רצויים אצלנו מכל הבחינות, ונעשה הכל כדי להקל עליכם את שהותכם כאן".
ואכן, היחס לוייאטנאמים היה מרגש. הם זכו לארוחות חמות, לטיפול רפואי ואפילו נשלחו לאולפן ללימוד עברית במועצה. לפליטים גם אורגנו סיורים ברחבי האיזור כדי שיכירו קצת את "הישראלים", ויזכו לקצת נחת במולדתם (הזמנית) החדשה. "האוכל והאוויר והאנשים כאן", הם סיפרו, "הכל טוב מאוד". עד כך התאהבו במועצה, ובכלל בישראל הצעירה, בוייטנאמים, שרבים רצו לאמץ את הילדים היתומים שהיו בין הפליטים. בקשות, שלמיטב הבנתנו, נדחו בשל הרצון לשמור על הפליטים כיחידה הומוגנית אחת.
ובמועצת אופקים? הם קיוו שההתעניינות הארצית, ואף העולמית, בפליטים תביא גם קצת פרסום ונחת לעיירה. "אני רוצה שידעו בארץ, כי אופקים היא 'עיר גנים' הטובלת בירק, למרות שהיא בנגב", סיפר ראש המועצה יחיאל בנטוב, וקיווה כי בעקבות הוייאטנמים גם יגיעו למועצה עולים חדשים של קבע לביתם החדש בדרום.
וזהו סוף הסיפור. לאחר שהות של חודשים ספורים בישראל המשיכו מרבית הפליטים לתחנות הבאות שלהם. אך אין ספק שהם לקחו איתם, לכל מקום אליו הלכו, את לבם הרחב של תושבי אופקים.
ואופק? אם אתה קורא את הכתבה הזו, השמע קול. נשמח להתעדכן בשלומך.
לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף – מחווה לישובי עוטף עזה
