אופקים חדשים: האיש שמתעד את האנשים השקופים מה-7 באוקטובר

סיפורו האישי של נדב משעלי, שהקים את הסינמטק של אופקים, משתלב בסיפורה של העיר עצמה ושל תושביה האמיצים ויוצאי הדופן. בימים אלו לקח על עצמו משעלי משימה גדולה עוד יותר – תיעוד סיפורי הקושי והגבורה של העיר אופקים בשבת של ה-7 באוקטובר

נדב משעלי ליד השלט שנתלה בכניסה לעיר אופקים, 2023. צילום: ליאור פינגלה

ב-7 באוקטובר נדב משעלי לא היה באופקים, העיר בה הוא מתגורר, אלא בביקור משפחתי במרכז. יומיים אחרי השבת הקשה ביותר שידענו, הוא חזר לעירו כדי לעזור ולסייע לעיר ולתושביה.

ימים ספורים לאחר מכן פנה אליו טל ביליה, חבר טוב מימי הלימודים בישיבה התיכונית. טל שכל את אחיו בשבת האיומה הזו. הוא ידע שנדב מכיר את אופקים היטב ושהוא יוצר קולנוע וביקש: "צא וצלם מה שהולך פה, לאנשים יש סיפורים לספר, חייבים לדעת מה היה פה!" הפנייה הזו, מתוך הלב הדואב של אח שכול, נתנה לנדב את הדחיפה שהיה זקוק לה כדי לקום ולפעול – לפעול לשימור ההיסטוריה והטרגדיה של העיר הדרומית.

נדב משעלי בכניסה לאופקים, 2023. צילום: ליאור פינגלה.

לאורך השנים הייתה העיר אופקים נטולת אירועים ביטחוניים. היא מרוחקת כ-19 ק"מ מרצועת עזה ולא נאלצה להתמודד בעבר עם חדירות מחבלים כמו ישובי הגדר הסמוכים יותר אל רצועת עזה. באותה שבת היא ספגה את המכה הקשה בתולדותיה: כ-50 מתושבי העיר נרצחו – אזרחים ואנשי כוחות הביטחון. ההפתעה הייתה גדולה, וכך גם השבר. כמה שבועות אחרי ניתן לראות ברחובותיה יותר ויותר אנשים שחוזרים לעשיית יומם ומעט פחות חיילים בכל פינה. הנסיונות לאסוף את השברים ולחזור לאט לשגרה מורגשים ברחבי העיר ובעלי התפקידים באופקים מגויסים על מנת לתת מענה לכל צרכיהם של התושבים.

מבלים באופקים לעת ערב, 1972. צילום: עליזה אורבך. מתוך הספרייה הלאומית, ארכיון עליזה אורבך.

 

עשור להקמת אופקים, עיתון "על המשמר", 27 ליוני 1966.

נדב, שמשמש כמנהל סינמטק אופקים, לקח על עצמו מלאכת קודש משלו – תיעוד בוידאו של הסיפורים על מה שהתרחש בעירו אז, באותה שבת. בסיועה של הפעילה החברתית ומתנדבת "יד לבנים" בעיר, מרים טויזר, הוא דואג להקליט את העדויות הקשות על מה שהתרחש בעיר השקטה והפתיע את כולם בבוקרו של חג שמחת תורה.

המשפחה הראשונה אליהם הגיע, עוד בזמן שישבו שבעה, הייתה משפחת ביליה, משפחתו של טל, חברו של נדב שאחיו אריאל ביליה ז"ל, נרצח באותה שבת. אריאל בן ה-28 נרצח באותה שבת כשהגן על 10 מבני משפחתו, ביניהם אשתו ושני ילדיו הקטנים. הוא דאג להוציא את כולם מחוץ לחלון הבית בו שהו, ביתם של הוריו, לעבר מרפסת קטנה בה נמצא דוד השמש. הם ניצלו, אבל אריאל לא הספיק להימלט מהמחבלים.

אריאל ביליה ז"ל, צילום מתוך אלבום משפחתי.

נדב נרתע בתחילה מגודל המעמד: "מי אני שאפנה את המצלמה לאנשים האלה כבר בשבעה, ברגעים הקשים האלה? הרגשתי כאילו אני שולף נשק כשאני מוציא את המצלמה מהתיק אל מול המשפחות השכולות". מהר מאוד ראה נדב את ההשפעה שיש למצלמה על מה שמתרחש לנגד עיניו: "אשתו של אריאל התחילה לדבר מולי, לספר מה קרה, ופתאום קמה מהכסא והראתה לי את החלון שדרכו יצאו החוצה. היא התחילה לשחזר את מה שהיה, והכל באופן ספונטני, בלי שתכננו את זה מראש, בלי שביקשתי ממנה. אז נזכרתי בכוח הגדול שיש לצילום".

בהמשך ראיין נדב גם את מיכל ביליה, אימו של אריאל ז"ל, שבביתה הם התחבאו ובו נרצח אריאל. בית משפחת ביליה שרוף והרוס לחלוטין מהקרב שהתחולל בו, ולמרות זאת, כשנדב שאל את מיכל אם היא מתכוונת לחזור לשם, היא ענתה: "בטח! זה הבית שלי!". נדב מספר כי זו התחושה שעלתה גם מראיונות נוספים שערך -תושבי העיר לא מתכוונים לזוז ממנה ומרגישים מחוברים אליה עוד יותר בעקבות המאורעות הללו.

נדב מתעד באופקים. צילום: מרים טויזר.

אותו ריאיון ראשון עודד את נדב להמשיך ולתעד את משפחות הנרצחים, במיוחד כשראה את הערך שהתיעוד מביא איתו: "למדתי מהר מאוד שהמצלמה היא לא כלי מאיים אלא מנחם, ואני עושה כל מה שאני יכול כדי שהיא תהיה שקופה. שמי שמולי יראה רק אותי, וידבר אליי. הבנתי למשל שעדיף שהמצלמה לא תהיה על חצובה – זה מאיים מידי, אלא בידיים שלי, כך היא אנושית יותר".

ילדי גן באופקים, תחילת שנות ה-60' (הערכה). צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

עוד לפני שהחל בפרויקט המיוחד הזה, נדב בן ה- 37, היה אישיות מוכרת בחיי התרבות של אופקים והשפיע עליהם רבות. הוא נולד באופקים להורים שעלו ממרוקו, לבית מסורתי אך פתוח. נדב בחר ללכת לבית ספר דתי ובהמשך לישיבה, אך כשהתגייס לצבא בחר להוריד את הכיפה, למרות שנשאר דבק באמונתו.

כבר כסטודנט לקולנוע בחר לצלם סרט על בית קולנוע ישן שפעל באופקים בשנות ה-70' וה-80'. הרגעים בהם הלך בילדותו לראות סרט בקולנוע "מרחבים" היו רגעים קסומים עבורו. כאב לו מאוד כשבשנות ה-90' הפסיק בית הקולנוע לפעול והפך לחורבה נטושה. כשהחל ללמוד קולנוע סלל את הדרך לכך שיקבלו את הרעיון שלו להכניס מחדש את תרבות הקולנוע העשירה ואת השיח התרבותי סביבה חזרה לעיר.

נדב יודע שזה בהחלט לא טריוויאלי שיש קולנוע באופקים, ומסביר לנו שבעיר כל כך ביתית יש לבית קולנוע משמעות מיוחדת: "זה משהו שפותח את הראש וגם את הלב". הוא סיפר לנו וצחק על כך שאופקים נראית מבחוץ שמרנית אך מאפשרת לאלו שהם חלק מהקהילה שלה, שחיים ופעילים בה, לשנות אותה מבפנים. העיר שבה כולם מכירים את כולם מיוחדת בכך שתמיד אפשרה לתושביה ליזום, ולהמציא ולהשפיע על המציאות שסביבם. במקום לחיות ולפעול במרכז הארץ, נדב בחר לגור בעיר הולדתו, וליצור שינוי דווקא בה. הוא הפך לפעיל ויזם חברתי, בנוסף להיותו אומן יוצר והקים בעיר את מפעל חייו: סינמטק שפעיל מ-2016 ועד היום. אולם המכיל 90 מקומות ישיבה בו ניתן לצפות בסרטים מההווה והעבר. הסינמטק של אופקים משמש גם מרכז תרבות שמארח הרצאות, מפגשים ואירועי תרבות עם אמנים שמגיעים מכל רחבי הארץ. בהתחלה התייחסו אל הסינמטק כאל עוף מוזר בנוף העיר הדרומית, אבל היום התושבים לא יכולים לדמיין את העיר בלעדיו.

הקרנת טרום בכורה ארצית במאי 2023 בסינמטק אופקים של הסרט "כולם מחכים רק לי" בבימויו של אקי אבני (משמאל). מימין השחקנית גלית הרשקוביץ. אקי אבני יזם את ההקרנה המיוחדת בעקבות המצב הבטחוני המתוח כמחווה לתושבי הדרום ולאות סולידריות איתם. צילום: צוות יח"צ קולנוע אופקים.

בשבועות הראשונים ללחימה הפעילות הקולנועית נדדה בין מקלטים, בתי ספר וגנים ברחבי העיר וברגע שהתאפשר הדבר מבחינה ביטחונית הסינמטק השיב את הפעילות לאולם, שמקלט צמוד אליו, במטרה להעניק לתושבים מעט אוויר ושפיות. הסרטים המוקרנים בו נבחרים בקפידה ומטרתם בעיקר לחזק את הנפש ולעודד את מי שיוצא מביתו ומגיע לאולם.

הסינמטק באופקים מלא. צילום: נדב משעלי.

"הקהילה באופקים היא קהילה מדהימה, אנשים מדהימים. אני מכיר את כולם וכמובן שזה עוזר לי להיכנס אליהם הביתה או להגיע לאזכרות ולגילויי המצבה. הגבורה שהייתה שם לובשת צורות שונות, ראיתי אצילות נפש, גדולת נפש, בכל סיפור", אומר לנו נדב שרואה בפרויקט שלו הזדמנות לחשוף עיר שאנשיה שקופים, פעמים רבות, לעיניים חיצוניות: "הסיפור של רחל כמובן הוא מדהים ומייצג את אופקים, את הכנסת האורחים המאפיינת, אבל ראיינתי את כל מי שהסכים להתראיין, לא רק משפחות שכולות – גם פצועים, גם עדים. שמתי לי למטרה לראיין את כולם. גם מי שלא עשה פעולה שאנחנו תופסים כהירואית, את מי ששקוף לתקשורת".

אופקים, 1972. צילום: עליזה אורבך. מתוך הספרייה הלאומית, ארכיון עליזה אורבך.

 

ביקור בעיירות בדרום בארץ – אופקים ושדרות, 1984. צילום: IPPA. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

מתוך הראיונות הרבים שתיעד, נספר לכם גם על משפחתו אהרון פרש ז"ל, רס"ם מחיל הטכנולוגיה והאחזקה ששירת בבסיס רעים הסמוך לביתו שבאופקים והוקפץ לשם בבוקר אותה שבת. הוא הספיק להתעמת עם אחד המחבלים לפני שנרצח. אשתו חלקה עם נדב את תחושת הבדידות העמוקה שנותרה איתה.

ראיון נוסף שנשאר חרות בליבו של נדב התקיים עם משפחתו של אהרון חיימוב ז"ל: "אהרון היה חובש בכיר במד"א, איש חרדי שבדרך כלל לא עובד בשבת אך הוקפץ באותו היום וכמובן לא היסס ויצא לכיוון קיבוץ אורים", מספר נדב. "כבר ביציאה המערבית של העיר תפסו אותו מחבלים וירו בו והוא נהרג במקום. כששוחחתי עם אשתו שמעתי איזה אישיות מיוחדת הוא היה, ואיזה חלל עצום הותיר מאחוריו. היא אחזה בתמונה שלו ויכולת לראות באיזו אהבה היא מדברת עליו".

נדב מראיין באופקים. צילום: דנה אריאלי.

פרויקט התיעוד של נדב משעלי באופקים, יחד עם פרויקטים נוספים שמתעדים את מי שהיו בנגב המערבי באותו יום שבת, נאספים למשמורת בספרייה הלאומית.

הספרייה, שאמונה בין היתר על שימור המורשת התרבותית של העם היהודי ומדינת ישראל, הקימה פלטפורמה המקבצת את תיעודי ה-7 לאוקטובר: המאגר הלאומי לתיעוד מאורעות ה-7.10 והמלחמה.

לפרטים נוספים ולפנייה לגבי איסוף עדויות לחצו כאן.

לתמיכה בצוות התיעוד באופקים, הנעשה כולו בהתנדבות מלאה, אנא פנו לנדב בטלפון: 052-5887669 או במייל: [email protected]

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף" – מחווה לישובי עוטף עזה

שירה | רוחות עין תכולה

שירים חדשים מאת טל חסן, רעות וויספר וגלעד בר־לב

איצו רימר, ניר עוז ממערב, שמן על בד, 62X43 ס״מ, 2005

טל חסן

רוחות עין תכולה

לצביה ליטבסקי

מִמַּעֲרָב מַיִם שְׁקֵטִים חוֹתְרִים

מִמִּזְרָח אֲוִיר הָרִים נִרְעָד –

רוּחוֹת-עַיִן-תְּכֻלָּה זוֹרְעוֹת שָׁמַיִם.

.

רָאִיתִי אוֹתָהּ מוֹשֶׁכֶת חוּטֵי מִלִּים –

טוֹוָה פִּיּוּטֵי-חַיִּים בִּיסוֹדִיּוּת

שֶׁל עַכָּבִישׁ, בִּקְלִילוּת שֶׁל נְמָלָה מִתְכּוֹנֶנֶת

לַחֹרֶף;

.

אַחַר כָּךְ לְהַבִּיט מִן הַמֶּרְחָק – –

לִמְתֹּחַ שַׁרְווּלִים עַד

סוֹף הָאֶפְשָׁרוּת

וּלְהַמְתִּין

.

עַד גֶּשֶׁם

יָרֹק

.

טל חסן, יליד אבן יהודה, משורר ומורה למתמטיקה בתיכון חדש הרצליה. ספר ביכוריו, "והנשמה רועה אחורה" ראה אור בהוצאת גוונים (2015). ספר שיריו השני, "גומה ברוח", ראה אור בספרי עיתון 77 (2020). שירים מפרי עטו פורסמו בבמות שונות וכן בגיליון 51 ובגיליון 91 של המוסך.

.

רעות וויספר

*

א.

הַזִּמְזוּם הַזֶּה

אֲנִי שׁוֹמַעַת עָלִים בָּרוּחַ

שְׂעָרוֹת בְּפַרְווֹת אוֹגֵר (עָבוֹת, קָשׁוֹת, קְצָרוֹת) מִתְחַכְּכוֹת אַחַת בַּשְּׁנִיָּה. אוּלַי הָרַעַשׁ שֶׁל מַחְשָׁבוֹת נוֹדְדוֹת אוֹ מִצְטַבְּרוֹת

הָעֲנָנִים נָעִים שׁוּב

אֲנִי לֹא מַכִּירָה מַרְאֶה יָפֶה מִזֶּה

שֶׁל עוֹלָם מְבַקֵּשׁ לָנוּחַ

בְּצַמְרִירִים לְבָנִים, הוֹלְכִים נִפְרָמִים

הַגֶּשֶׁם הִפְסִיק לְכַמָּה יָמִים

אֲנִי בַּמִּטָּה כַּמָּה שָׁעוֹת

תֶּכֶף אָקוּם –

.

ב.

וְאֵיךְ שֶׁהֵם נִפְרָדִים

עֲדִינוּת כָּזוֹ לֹא יָדַעְתִּי

הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁל עָנָן לִדְמוֹת לְעֵץ – שָׁטוּחַ מִמֶּנּוּ, רָחוֹק מִמֶּנּוּ, תַּמְצִית רְפָאִים לְבָנָה

.

.

*

אוֹמְרִים שֶׁפַּעַם עַפְנוּ

לֹא הִגַּעְנוּ מֵהַקּוֹף אֶלָּא מִצִּפּוֹרִים.

הִתְחַלְנוּ מְצֻפֵּי שִׁרְיוֹן, בַּעֲלֵי כָּנָף,

בַּשָּׁמַיִם:

תָּמִיד מַבָּט קְבוּר אֲדָמָה

.

לֹא הָיְתָה לָנוּ בְּרֵרָה אֶלָּא לָרֶדֶת.

הַגְּרָבִיטַצְיָה הִכְרִיחָה אוֹתָנוּ לִהְיוֹת זְעִירִים

וּלְהִתְקַלֵּף, לְהִדַּמּוֹת לִפְרָחִים אוֹ לִנְחָשִׁים

לִישֹׁן עֲמֻקּוֹת בֵּין עֵרוּת אַחַת לְאַחֶרֶת.

.

אוֹמְרִים שֶׁפַּעַם עַפְנוּ, הַגַּלִּים

קָרְאוּ לָנוּ לְהֵרָטֵב מִדִּמְעוֹת הָעוֹלָם

יָדַעְנוּ שֶׁאֶפְשָׁרוּת הַטְּבִיעָה קְרוֹבָה –

יָדַעְנוּ שֶׁלֹּא נָשׁוּב לָעוֹף –

יָדַעְנוּ שֶׁהָרַגְלַיִם יִסְתַּבְּכוּ בְּחַשְׁמַל-

נוֹשְׂאִים אֶת הַכְּנָפַיִם כְּאַשְׁפַּת חִצִּים

.

.

*

הוּא לֹא יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהוּא

אֲנִי, כַּנִּרְאֶה, יוֹתֵר מִמָּה שֶׁאֲנִי.

אוּלַי זֶה הַהֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ, אוּלַי

הַהֶבְדֵּל הַנִּצְחִי:

הַמְּסִירוּת שֶׁלִּי נוֹבַעַת כְּמוֹ דָּם מִפֶּצַע גַּם כְּשֶׁאֵינִי בְּטוּחָה.

שֶׁלּוֹ מִתְהַדֶּקֶת כְּתַחְבֹּשֶׁת גַּם כַּאֲשֶׁר הַוַּדָּאוּת הִנָּהּ אֶבֶן בְּצַד הַדֶּרֶךְ:

אוּלַי הַוַּדָּאוּת הִיא אֶבֶן בְּצַד הַדֶּרֶךְ

אוּלַי נִשְׁכְּחָה כְּמוֹ צִפּוֹרִים אֶל אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת

הַלִּוְיְתָנִים שֶׁלִּי הוֹמִים בַּלַּיְלָה זֶה אֶל זֶה וְאֵלָיו וַהֲרֵי הֵם הָיוּ שָׁם

גַּם לְפָנָיו, אַחֲרָיו, מִצְּדָדָיו:

הֵם מְשַׂחֲקִים בּוֹ, מְשַׂחֲקִים בָּנוּ

הַיָּם שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל וְאֵין מָנוֹס מִטְּבִיעָה

אֲבָל הַיֹּפִי הַזֶּה

שֶׁל לִוְיְתָנִים הוֹמִים בַּלַּיְלָה

וְהַיָּם שָׁחֹר וְלָבְנָם הַחֶלְקִי מְסַנְוֵר אוֹתָנוּ וְאָנוּ יוֹדְעִים חֹפֶשׁ.

.

רעות וויספר, ילידת 1994, אמנית ומשוררת. ספר הביכורים שלה, "הגשם רקדן ציפור", יצא בשנה האחרונה בסדרת חוט הכסף של משיב הרוח.

.

גלעד בר־לב

*

בַּלֵּילוֹת פָּנֶיךָ לֹא מְנֻקָּדִים.

הַגּוּף מוּגָף כָּבֵד, עָצוּם

כָּאן, מֵעֵבֶר לְדֶלֶת אַחֶרֶת.

אוֹר חִוֵּר מִתְמַסֵּר לְאִישׁוֹן הַלַּיְלָה

וְצֵל מַחְשָׁבָה מִשְׁתַּקֵּף בִּסְבַךְ

קוּרָיו (שֶׁל מִי) מְבַקְּשִׁים אֶת בְּשָׂרְךָ.

אַתָּה תּוֹפֵס קְשָׁרִים שְׁקוּפִים בְּאֵלֶּה שֶׁהִכַּרְתָּ

מִתּוֹךְ בַּלָּהוֹת, בְּבָתִּים שֶׁבַּקָּצֶה,

אֵלֶּה שֶׁמָּחֲלוּ וְאֵלֶּה שֶׁלֹּא.

שְׂפָתַיִם דּוֹבְבוֹת שְׁתִיקָה,

הַבְטָחוֹת שֶׁלֹּא קֻיְּמוּ, צְמָדִים

מִתְעַגְּלִים לְחֹרֶף נוֹסָף שֶׁל גַּעְגּוּעַ לְקוֹדְמוֹ.

.

בְּסוֹף הַיּוֹם

הַכְּבִישִׁים נִתָּקִים מֵרִכְבָּם,

פַּסִּים כֵּהִים נִשְׁלָחִים רֵיקִים אֶל הָאֲדָמָה.

יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה נִשְׁבָּרִים פְּנִימָה

לְתַכְלִיתָם.

.

*

בִּשְׁעוֹת הָעֶרֶב

הַלֵּב מְפַרְפֵּר נוֹאָשׁ

לִבְגֹּד בְּעַצְמוֹ

*

הֶעָתִיד נֶחְלַק,

עֵינְךָ נָסְעָה מֵאִתְּךָ

וְאַתָּה תְּהוֹם.

*

יוֹם בְּלִי הַבְטָחָה.

מֻנָּח, אֶחָד עִם צִלּוֹ.

עָנָף שֶׁנָּשַׁר.

*

הַחֹשֶׁךְ רוֹעֵד,

כֶּלֶב הַלַּיִל רָץ עִוֵּר

בּוֹאִי סְעָרָה

.

גלעד בר־לב הוא פסיכולוג קליני, עובד בקליניקה פרטית ובקהילה שיקומית של מכון סאמיט.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אבישג עמית שפירא, איתי עקירב ואלנתן מיה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | קריית אונו

"קריית אונו היא משהו אחר. היא מעוררת בי געגוע. היא כמו גן עדן שביקרתי בו לרגע אבל עכשיו נעול." סיפור קצר מאת מיכל יהודה חנאל על ילדוּת ועל הדברים שמחוץ להישג ידה

סופי ברזון־מקאי, ללא כותרת, מתוך הסדרה ״הקן״, צילום, 20 באוקטובר 2020

קריית אונו

מיכל יהודה חנאל

.

כשהגיע הרגע, חיפשנו גיא ואני דירה. שתהיה שלנו. רק שלנו. בדיון שבין כפר לעיר זה היה לי ברור. תמיד הייתי אישה של ערים. האספלט המחוספס, המדרכות העמוסות, הבניינים הגבוהים, התנועה הסואנת, הפיח, האבק. ההמולה שבחוץ מנצחת את זו שבפנים. מרגיעה אותי. אבל איפה?

תל אביב מעוררת בי התרגשות, ערגה. אני מרגישה בה כמו תיירת בחופשה. כאילו כל אפשרויות העולם נפרשות לרגליי. אבל מה יקרה עם הזמן? אולי השגרה תקלקל את ההתרגשות? פתח תקווה, שבה גדלנו שנינו, חונקת, סוגרת עליי. כמעט כולאת אותי. ממנה תמיד אני מבקשת לברוח. גם עכשיו. וירושלים? היא יותר מדי בשבילי. יפה מדי, מיוחדת מדי, חשובה מדי, רחוקה מדי. מלחיצה. אבל קריית אונו היא משהו אחר. היא מעוררת בי געגוע. היא כמו גן עדן שביקרתי בו לרגע אבל עכשיו נעול. כמו צנצנת הסוכריות של דודה טולה.

דודה טולה ודוד חוסה התגוררו בדירה קטנה וחשוכה בתוך שיכון ישן של בנייני רכבת, שהיום ניצבים במקומו כמה מגדלי מגורים חדשים. ביתם היה בבניין האמצעי, בקומה הראשונה. מאחורי דלת חומה גדולה עם שלט "ברוכים הבאים"׳.

אחת לכמה שבועות, בצאת השבת, נדרשנו, הוריי ואני, לטקס של ביקור. צמודה להוריי, הייתי מתיישבת אחריהם על הספה, ממוקמת בבטחה בין שניהם. דוד חוסה היה מתיישב על הכורסה התואמת ודודה טולה לידו על כיסא מתקפל מרופד באדום שהביאה מהמטבח. המבוגרים היו יושבים בנימוס ומדברים ביידיש. לא הבנתי דבר. דיבורם לרוב היה קולח ומחויך אך מדי פעם בפעם התגנב לו רגע אחר. לפעמים היה זה מבט חמור סבר או טון דיבור רציני, ולעיתים מבטים הושפלו לרצפה, דמעות מילאו את העיניים. במרכז הסלון עמד שולחן עגול קטן, ועליו צנצנת מלאה בסוכריות גומי צבעוניות מצופות סוכר. צנצנת קריסטל גדולה ויפהפייה בעלת ארבע רגליים מעוצבות, מכוסה במכסה קריסטל תואם עם ידית זכוכית מחודדת וארוכה בראשו. צנצנת סגורה. הסוכריות לא לי. מחוץ להישג ידי.

באחד הביקורים, בצער על שלא הבאתי איתי את הבובה שלי מימי, התיישבתי על ברכיו של אבי. ידיו החמימות  מונחות על כתפיי, ריח האפטר שייב שלו עוטף את כולי. הסתכלתי סביב. כמה אפשר לשבת ולהקשיב למילים שאינני מבינה ולהסתכל במשהו שאני כל כך רוצה ולא יכולה לגעת בו?

צמוד לסלון הייתה פינת האוכל. שולחן רחב ידיים, מבריק וכהה, חבוק בשתי שורות של כיסאות חומים בהירי ריפוד. על השולחן מפת תחרה לבנה, מונחת בדיוק במרכז. עליה היו מונחות כמה חפיסות קלפים.

הם נהגו לשחק רמי. דודה טולה, דוד חוסה, סבא וסבתא וקבוצה גדולה של חברים. נזכרתי שפעם כשישנתי אצל סבא וסבתא הם שיחקו. התבקשתי להישאר בחדר, אבל שמעתי הכול. גם אז את הרוב לא הבנתי, את היידיש הארורה, אבל לא היה אפשר לפספס את המתרחש. היו דיבורים רמים, צחוקים, ריבים. דרמה שלמה שהתחוללה. דמיינתי מפות סתורות, משקאות נשפכים, צנצנות פתוחות לרווחה.

לא הצלחתי לחבר את הצלילים ששמעתי בלילה לדמויות שהכרתי משעות היום. אולי אלו קלפים מיוחדים? התגנבה למוחי המחשבה. אני חייבת לפתוח את החפיסה. לראות מה יצא ממנה. חמקתי בזהירות מברכיו של אבי והתקרבתי אל השולחן. לפני שהספקתי להניח את ידי על אחת החפיסות, עצרה אותי דודה טולה. היא לא הרשתה.

"פויה, קלפים זה מלוכלך," אמרה. אין עליהם שום לכלוך, חשבתי לעצמי ואם יש, מה הבעיה לנקות? "זה לא לילדים," הוסיפה, מה שרק חיזק את אמונתי בכך שיש משהו מיוחד בקלפים האלו. והנה, עכשיו גם הקלפים של דודה טולה מחוץ להישג ידי.

מובסת, חזרתי לשבת בין הוריי על הספה בסלון. ספת קטיפה ירקרקה ונעימה. צבעה היה נתון לשליטתי. הירוק נעשה כהה או בהיר תחת תנועות ידיי, שהסיטו את הסיבים. נהגתי לצייר עליה באצבעותיי ואז למחוק את ציוריי בתנועת ניגוב. המבוגרים המשיכו לדבר ואני הרקדתי את סיבי הקטיפה בקצבים ובכיוונים שונים. הם רקדו במעגלים, כתבו את שמי, ציירו כתרים וגלים. אבל אז נגיעה בידי עצרה את הריקוד. זו הייתה היד של אמי. "די, זה לא יפה," אמרה כמעט בלחש. בעיניי זה דווקא היה מאוד יפה. אבל הפסקתי.

תרתי בעיניי אחר מוצא. הכול פה אסור? אין דבר אחד שמותר פה? שאפשר לשחק איתו? שאוכל לגעת בו? משמאלי היה הווילון הלבן השקוף שכיסה את חלון המרפסת. דרכו ראיתי, או אולי דמיינתי, את שורת העציצים המרשימה שמאחוריו ואת הנוף שנשקף מהחלון. אולי יש שם גן שעשועים? היה נדמה לי שאני שומעת קולות צחוק של ילדים. הבחנתי גם בדלת המטבח החצי פתוחה. המטבח נראה נטוש. הכיור ריק מכלים והארונות מסודרים בסידור מופתי. נראה כאילו כלום לא קורה שם אף פעם. צמוד לדלת היה המסדרון החשוך ששימש תמרור עצור מפחיד ליתר חדרי הבית.

השיחה המשיכה. עוד מילים שאינני מבינה, רגשות שאני לא מצליחה להעניק להם פשר. עיניי המשוטטות נתקלו במבטה של דודה טולה. היא הביטה בי ובחיוך שובבי הזמינה אותי להתקרב אליה. היא הצמידה אותי לחיקה ונשקה לי. גופי נמחץ תחת ידיה, נכנע באדישות לחיבוקה. אבל עיניי לא משתפות פעולה. התמקדתי בצנצנת. צנצנת הסוכריות שהציתה את הרצון, שהפגישה אותי עם התסכול, שסימנה באותם רגעים את כל מה שלא יהיה לי. ואז דודה טולה ניגשה אל הצנצנת. הרימה אותה מהשולחן, הסירה את המכסה המרשים והושיטה אליי את הצנצנת מלאת הסוכריות הצבעוניות.

"למה את לא אוכלת?" שאלה במבטא פולני כבד עם ניגון שקיפל בתוכו שמץ של עלבון. "את לא אוחֶבֶת סוכריות?" ואז דחקה בי: "תאכלי, תאכלי." ברגע אחד התגשמו כל משאלותיי. כל מה שרציתי וייחלתי לו קרה. אכלתי את הסוכריות. עד האחרונה שבהן. הייתי בגן עדן. הרגשתי בבית. הרגשתי שייכת.

וכך, בכל ביקור אצל דודה טולה ודוד חוסה חיפשתי את צנצנת הסוכריות. אפילו שידעתי שהיא בשבילי, מעולם לא ביקשתי אותה. משהו בטקס, בחיוך המזמין של דודה טולה, היה מתוק כמעט כמו הסוכריות.

מתוק. כך אני רוצה שיהיה ביתי. אבל איפה? כשהבעתי בפני הוריי את משאלתי לגור בקריית אונו הם הגיבו בתדהמה. "מה יש לך לחפש בקריית אונו? אין שם כלום! ולא היינו שם מאז שהיית ילדה קטנה," מחתה אימי. "בחייך, לא צריך להגזים," אמר אבי. "זו עיר מתפתחת ומאוד נחמד שם עכשיו. שמעתי שיש פארקים ובנייה חדשה. זה לא כמו פעם עם בנייני הרכבת הצפופים והדירות הקטנות החשוכות. הכוך האיום הזה של טולה וחוסה."

 

מיכל יהודה חנאל היא פסיכולוגית קלינית. זהו לה פרסום ביכורים.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נשייה", סיפור קצר מאת עמנואל יצחק לוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2023 | עם רוחות המתים

מוטי פוגל קורא אצל קפקא וקורטאסר ובספר בראשית, וכותב על דרישת שלום מהמת, אחיו אודי פוגל, שהוא ובני משפחתו נרצחו ב־2011 בידי מחבלים. פרק מספרו ״לא ממואר״

הרן כסלו, מאז המלחמה האחרונה הוא מפחד מהלילה, ואני רק רוצה שהוא יגיע, אני חושב על שניהם הרבה, שמן על עץ, 45X45 ס״מ, 2019

פרק מתוך הספר ״לא ממואר״ מאת מוטי פוגל

.

בשורה

"הקיסר – כך מספרים – שלח לך, היחיד, הנתין העלוב, הצל הזעיר שברח הרחק הרחק מפני השמש הקיסרית, לך דווקא שלח הקיסר הודעה מעל ערש מותו". כך נפתח עוד סיפור של פרנץ קפקא, "הודעה מהקיסר".  אולם השליח – חזק ומהיר ככל שיהיה – לעולם לא יצליח לגשר על המרחק האינסופי שנפער בין הקיסר והנתין העלוב. המכתב לעולם לא יגיע ליעדו. "אתה יושב אל חלונך וחולם עליה [על ההודעה] עם רדת הערב", מסיים קפקא את הסיפור. הוא אינו אומר שמה שמאפשר לך, לצל הזעיר שברח מפני השמש הקיסרית, לשבת ולחלום על ההודעה הוא הביטחון המדומה שההודעה לעולם לא תגיע. לעולם לא תידרש לחזור.

אתה יושב ליד חלונך, בטוח שהמרחק גדול כל כך ושום דבר אינו יכול לגעת בך ולהחזיר אותך למקום שממנו גלית, והנה…

מכתב.

.

לואיס, גיבור "מכתבים מאמא" מאת חוליו קורטאסר, גר בפריז עם אשתו, רחוק מארגנטינה מולדתו. ואולם, כל מכתב שמגיע מאמו מזכיר לו שחייו הם שחרור על תנאי. "כל מכתב מאמא שינה בבת אחת את חייו של לואיס, החזיר אותו לעבר כמו כדור שנהדף בכוח" וכך הוא חי, בהפסקה בין תזכורות לא רצויות. "כל מכתב שהגיע רמז לרגע שחירותו אשר השיג לו במאמץ, שחייו החדשים האלה שגזר בצליפות מספריים נמרצות מפקעת הצמר שאחרים קראו לה חייו, שוב אינם מצדיקים את עצמם".

בוקר אחד מגיע מכתב נוסף מאמו, ותהום נפערת תחתיו. במכתב הזה, אמו שולחת לו דרישת שלום מאחיו, ניקו. אלא שניקו מת, מת לפני שלואיס נמלט מבואנוס איירס לחייו החדשים, מת לאחר שלואיס התחתן עם ארוסתו של ניקו. מה שמחריד את לואיס אינו רק האפשרות שאמו סנילית, אלא עובדה מבעיתה הרבה יותר. במקום הגלות אפשר להעמיד פנים ששום דבר לא השתנה בבית, שהאב הוא עדיין השמש הקיסרית, מלא כוח כתמיד, שהממלכה שממנה נמלטת עומדת על תילה ולעולם לא תיחרב, שהאח עדיין חי – אבל דרישת השלום מהאח המת, ויותר ממנה, בשורת האם שהמת עתיד להגיע לביקור, משיבות את הידיעה שהוכחשה בעמל, את האמת בה"א הידיעה: העבר אינו טיוטה שאפשר לקרוע. "הוא נשאר כאן תמיד, מכתים את הגרסה האחרונה הנקייה […] זה העתיד האמיתי".

"איש אינו יכול להידחק ולעבור פה, ועוד עם הודעה של מת", כתב קפקא ב"הודעה מהקיסר", ולא דייק. המת – הוא בלבד – יכול להידחק ולעבור פה, להחזיר אותך מדמיון החופשה שרקמת.

.

הכתיבה מסוגננת מדי. היא מרחיקה אותי מהאמת, פוערת סדקים שדרכם אני בורח. אנסה שוב.

.

המבול פסק. ראשי ההרים נראים. נח שולח את העורב לבדוק הקלו המים, והעורב מסרב לבצע את השליחות. "וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ". אז נח שולח את היונה, "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ". היא חוזרת לתיבה ונשלחת שוב לאחר שבעה ימים נוספים. הפעם היא חוזרת "וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ".

מאז, היונה היא סמל לשלום ולדואר המגיע ליעדו. היונה תמיד יודעת היכן ביתה, ותמיד תחזור אליו. והעורב? הוא סמל הסרבנות, נושא הבשורה הרעה.

אבל כשאליהו מכריז על בצורת ובורח למדבר, לא היונים, אלא העורבים הם המביאים לו מזון – ובשורת היונה לנח אינה רק בשורת שלום. במדרש "ויקרא רבא" נאמר, "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ, מַהוּ טָרָף קְטִיל, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית ל"ז, ל"ג) טָרֹף טֹרָף יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אִלּוּ לָא קְטַלְתֵּיהּ אִילָן רַב הֲוָה מִתְעַבְדָא". המדרש משווה את בשורת היונה לבשורת האחים ליעקב על מות אחיהם. חיה רעה טרפה את יוסף, והיונה טרפה את עלה הזית. היונה מונעת מהעץ חיים, ורבי ברכיה אומר לנו שאילולא טרפה את עלה הזית, אילן גדול היה נעשה ממנו. בשורת החיים החדשים היא בשורת המוות: כדי לבשר לנח שאפשר לצאת מהתיבה, על היונה לתלוש את העלה ממקור החיים שלו.

כל זמן שרק ראשי ההרים נראו, נח ובני ביתו חיו כגולים. אולי השלו את עצמם שהחיים בתיבה הם הפסקה זמנית, סוג משונה של קרוז, משהו כיפי לכאורה. אולי בדמיונם הארץ שמעליה שטו לא נשחתה, ונשארה כמין אטלנטיס פלאית ונצחית.

כשראשי העצים נראים, כשהם יוצאים מהתיבה, האשליה נעלמת. כל צעד שנח צועד הוא צעד על חורבות. כל פסיעה שהוא פוסע היא על גוויות חבריו. הוריו. אחיו. בשורת היונה היא שצריך לחזור לעולם החרב, המחוק, הטבוע, ולבנות עולם חדש על משקעיו.[1] לא פלא שנח נוטע כרם ומשתכר. הוא רוצה לשכוח.

.

טלפון…

כשהטלפון צלצל ידעתי שהבשורה השיגה אותי. אבל גם אחרי השיחה עם אבי לא ידעתי מי חי ומי מת. הבנתי שתמר חיה, שהדס מתה, ועוד שניים חיים ועוד שניים מתים. אבל מי? יואב חי או מת? רועי, מת או חי? אלעד? ישי?

אודי לא נתן שם שני לילדיו הראשונים. אני חושב שזה היה כשאלעד נולד שהלכתי לבקר אותו ואת רותי בבית החולים ודיברנו על שמות ועל הקמת זכר למתים. שמו השני של אלעד היה גבריאל, על שם סבי מצד אמי, גבריאל אלתר בסרגליק. שמה השני של הדס היה ציפורה, על שם סבתי מצד אבי, ציפורה פוגל. עכשיו גם הם מתים.

.

גם לו היה רוצה, העורב לא יכול היה לבשר. כמה מן העורבים, בשונה מן היונים, יודעים לחקות את הדיבור האנושי. אבל השפה עוסקת במה שיש, לא במה שאין, וגם זאת בהצלחה חלקית. כיצד אפשר בכלל לומר שמישהו מת, שהוא נעלם מהעולם, ושמו עצמו מעיד על היעדרו? כשהאדם אינו, השם הפרטי כבר אינו מצביע עליו אלא על מי שהיה. כשהשם הפרטי כבר אינו מורה על דבר, האם יש לו מובן? לשם כך יש צורך בחפץ, בשריד – עלה זית, כתונת פסים טבולה בדם, תמונה.

.

במוצאי אותה שבת, לפני שתוכניותי השתבשו, תכננתי ללכת להופעה של זאב טנא. מאז אני מתקשה לשמוע אותו. אני מחבב את שיריו, אבל בכל פעם שאני מנסה לשמוע אותם, אני נזכר באותו מוצאי שבת (לא הפסקתי לשמור שבת, למרות שהרצח אירע בשבת).

ב"אחותי", אחד משיריו שאהבתי לשמוע, זאב טנא ספק שר ספק מדקלם על זכר אחותו המתה: אמו, כך הוא מספר, נתנה לו תמונה של אחות שלא הכיר, שנרצחה בשואה. התמונה נודדת בין מקומות מסתור שונים ולבסוף אובדת. "הצלחתי להחביא את אחותי," הוא אומר.

.

לא הייתי רוצה לאבד את התמונה של אודי. אבל הנוכחות הקבועה שלו על השידה שבחדר השינה – שנינו הולכים יחפים על החול, אוחזים בסנדלים, לבושים מכנסיים קצרים, הוא מביט הלאה ושמאלה מהמצלמה – מפריעה לי לפעמים. אני לא רוצה את הזיכרון הקבוע של המוות, את התזכורת המתמדת למה שאין.

רגע, שוב אני בורח. למה אני כותב את המסות האלה? אני מנסה להיפרד? אני רוצה להיפרד? כפילות התודעה מקשה עלי. הייתי רוצה לכתוב כאילו העבר קפוא מאחורי זכוכית על השידה. הייתי רוצה לחיות כמו לואיס, בחופשה, גם אם על תנאי. הייתי רוצה להיכנס לתיבה ולהפליג, לתת למים לשאת אותי, להתרחק מהאדמה שבה עצמותיו קבורות.

.

אבל אני לא יכול. יש בי חלק שתמיד יהיה שם. חלק שהמוות של אודי הקפיא. חשבתי שכתיבת המסות תשחרר אותי, אבל הן מחזירות אותי בדיוק אל הדבר שממנו רציתי לברוח. כמו לואיס, אני נושא את תחושת האשמה של מי שברח והשאיר את הוריו לבד, עם רוחות המתים.

.

* לפי המדרש, אשתו של נח היא נעמה בת למך, נצר לקין, רוצח אחיו. להבל לא נותר זכר, זרעו של קין ממשיך לחיות.

 

.

מוטי פוגל, לא ממואר, אפרסמון, 2023

.

» למדור מודל בגיליון קודם של המוסך: שני פרקים מתוך "נמצאת", רומן מאת דן זמל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן