כאשר הגיעו הבולדוזרים ופינו את המושב "נתיב העשרה" בחצי האי סיני, עברו התושבים טראומה של ממש. הם יכלו היו לעבור למרכז, הרחק מכל סכנה, אבל רוח החלוציות שבהם הובילה אותם להתיישב מחדש, עשרות מטרים בלבד מרצועת עזה
עשרות תושבי המושב נרצחו במתקפת פתע של חמאס ב-7 באוקטובר, והמושב יחד עם כל יישובי העוטף פונה מתושביו.
אחרי תמונות הזוועה והעדויות מהתופת, האם תושבי המושב יחזרו לבתיהם? האם יצליחו לשקם את המושב שהמרחק בינו לבין רצועת עזה עומד על עשרות מטרים בלבד?
זו לא הפעם הראשונה שיושבי נתיב העשרה מפונים מבתיהם, אבל בפעם האחרונה שזה קרה, היה זה הסכם שלום שפינה אותם מביתם ולא המלחמה.
נתיב העשרה הוקם כמושב חקלאי בשנת 1973 בחבל ימית שבצפון סיני. בתחילה בכלל נקרא בשם "מנין", אבל לחץ התושבים הביא בסוף לשמו "נתיב העשרה" על שמם של עשרה חיילים שנהרגו באסון התרסקות מסוק יסעור בשנת 1971.
בשיאו התגוררו במקום כ-150 תושבים שעסקו בעיקר בחקלאות.
"הכל שם היה פתוח, הכל מרווח", סיפר אשל מרגלית ממקימי המושב. "חופי ים שזה משהו מדהים, והצמחיה של הדקלים… זה נוף יוצא מן הכלל. בקיצור, גן עדן". "עודדו אותנו מאוד ללכת להתיישבות", סיפרה בעבר אביבה פולד, " הגעתי מטעמים אידאולוגיים, גדלתי בתנועת בית"ר שיישבה את הארץ. ראיתי את זה כהגשמה, ראו אותנו כחלוצים. מאוד אהבתי את זה. בעלי נקשר מאוד לאדמה ולחקלאות, גידלנו פרחים, חרציות יפהפיות, ורדים, ירקות. מאוד הצלחנו בחקלאות. בהמשך עבדתי בגן הילדים כגננת. הרבה חברים שלי מהנח"ל היו שם. לא באתי ל'שומקום', באתי למקום מוכר וחביב בחברה טובה".
תמונה: הכביש שהוביל ל"נתיב העשרה" בסיני, 1973. צילום: הרמן חנניה, לע"מ
הנפילה
האידיליה לפתע נקטעה, כאשר במסגרת הסכם השלום עם מצרים, הוחלט על נסיגה מסיני. המשמעות עבור "נתיב העשרה" הייתה ברורה – סיום ההתיישבות בסיני ופינוי המושב.
בחודש אפריל 1982 ערכו התושבים פרידה רשמית מהיישוב. הם ארזו את מטלטליהם ואת משפחתם ועזבו את סיני. "זה סיפור קשה", שחזר חגי שקד מהמושב. "אחרי תשע שנים, ראינו מה קורה כשסאדאת הגיע לארץ, ידענו שזה יקרה. הרוב בחרו להישאר וגם אנחנו… רוב התושבים לא ראו את ההרס עצמו. אנשים עברו טראומה. כולנו יחד. כולנו עברו את הפינוי. הטראומה הזו זה דבר שמלכד. זה דבק". "הייתה טראומה מאוד מאוד קשה", סיפר גם שמעון סהר. "לראות את הבולדוזורים עם הכדור שמפוצץ את הבית. הטריילרים שמעמיסים את כל הציוד והבית ההרוס".
התקומה
המזל הוא שהפינוי לא היה משהו מפתיע. ההתחממות ביחסים עם מצרים, עוד קודם להסכם השלום, הייתה רמז גדול מאוד להתיישבות בסיני. וכבר בשנים שקדמו לפינוי, תושבי נתיב העשרה עבדו על מקום חלופי. המקום שנבחר היה צפון מערב הנגב,ממש על הגבול עם עזה.
לאחר הפינוי מסיני, עברו התושבים למשכן זמני בכפר הנופש באשקלון, כי עדיין נדרשו עבודות הקמה ליישוב החדש בנגב.
מיקומו החדש של מושב נתיב העשרה בנגב המערבי. מאי, 1982. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
היו כאלו שהחליטו להתיישב מחדש במקומות אחרים, אבל רבים מתושבי "נתיב העשרה" רצו להמשיך את "הביחד" ביישוב שייבנה מחדש. רצו להעתיק את רוח הקהילה, את החלוציות, למקום חדש. "באנו לקיבוץ זיקים, עשינו סיבוב, עלינו לגבעה והשקפנו על החולות של זיקים", סיפרה לימים שושנה תעסה. "איזה מקום יפה פה! הנוף יפה! האוויר טוב! אנחנו רוצים פה! וגם הים לידנו, קרוב למשפחה, לעיר, אמרתי על הכיפאק, אני מרוצה מהמקום!".
ידיעה הקמת היישוב מחדש. "מעריב", 22 באוקטובר, 1982
ואכן נתיב העשרה קם ושגשג. רבים מהתושבים עסקו ועדיין עוסקים בחקלאות, כמו גם בתיירות פנים והיישוב גם הורחב בשנות ה-90 לטובת בני המייסדים.
ולמה דווקא ממש על גבול עזה?
"החלטנו החלטה טובה מאוד", סיפר עובדיה קידר. "החלטנו שאנחנו חייבים למלא את הייעוד הציוני שלנו ולהתיישב כאן עד הגבול עם רצועת עזה. הייתה אופוריה שהנה אנחנו מגיעים לשלום עם הפלסטינאים. ואכן בתחילת דרכנו עבדנו בשיתוף פעולה עם הפלסטינאים. לא היו גבולות, ולא שערים ולא חומות. ואז התחילו הדברים להידרדר… ואז החליטו שמקימים את הגדר והחומה וזה העיק מאוד גם עלינו".
גדר הגבול עם עזה, סמוך למיקומו החדש של מושב נתיב העשרה בנגב המערבי. מאי, 1982. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
העתיד
ומה עכשיו? האם נתיב העשרה יכול לקום פעם נוספת?
אל אביבה פולד חזרנו פעם נוספת. שבועיים וחצי אחרי טבח ה-7 באוקטובר. היא, משפחתה ורבים מחבריה ל"נתיב העשרה" נמצאים כעת במלון בתל אביב. היא ומשפחתה ניצלו, אך רבים מחבריה אינם בין החיים יותר. "הוותיקים יחזרו", היא אומרת בכאב, "לגבי הצעירים עוד מוקדם לדעת. לנו, אין הרבה ברירות. שילמנו בנפשנו בגופנו אבל זאת המדינה שלנו ואין לנו לאן ללכת".
אבל פולד גם קובעת כי הצעירים, ואפילו הוותיקים, לא יסכימו לחזור בלי שמשהו עמוק ישתנה. יש להם תנאי ברור: שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. שאחרי הלחימה לא יהיה חמאס יותר. רק אחרי התנאי שהציבה היא אומרת – בנימה קלה של אופטימיות: "אנחנו נקום מהחור השחור הזה ונקים מחדש את הבתים שלנו".
מקומיות במושב נתיב העשרה בנגב המערבי. מאי, 1982. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
ונסיים בשיר קסום שמצאנו ממש במקרה של התושב דני צדקוני. שיר שנכתב בעת הקמת היישוב מחדש, אבל אולי רלוונטי גם לימים הקשים ש"נתיב העשרה" עבר ועוד יעבור.
כאשר הגענו לכאן בפעם הראשונה,
הרגשנו כמו בבית,
כמעט.
החול הוא אותו החול.
הים אותו הים.
האנשים הם אותם אנשים,
וההתחלה היא אותה התחלה.
כמעט.
צעירים פחות.
תמימים פחות.
מנומסים יותר,
ושוב אנו הופכים מדבר לחן.
מחדש נזרעים שדות,
נבנים בתים,
נשתדל דשא.
בנחישות חוזרים על הכל מבראשית,
המאבק היום יומי להצליח,
להרוויח, כמו בראשונה.
הפעם התחלה אינה התחלה בדיוק,
ואין זה המשך בדיוק,
הפעם נתיב העשרה הוא תקומה.
אחד הילדים מווייטנאם שהגיע לאופקים, יוני 1977. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
איפשהו בעולם מסתובב לו אדם בשנות ה-40 לחייו ששמו הוא אופק. אדם זה, הוא בן להורים מוייטנאם, ואת השם קיבל מהטעם הפשוט שנולד במדינת ישראל שלנו, בעיירה הקטנה דאז, אופקים.
מעניין מה עובר עליו בימים קשים אלו. האם שמע על אירועי הדמים של ה-7 באוקטובר? האם ידע על הטבח הנוראי שקרה במקום בו נולד ושעל שמו הוא נקרא? את זאת כנראה לא נדע לעולם.
מול חופי וייטנאם, בלב ים, נתקעה סירת דיג ועליה 66 גברים, נשים וטף שברחו מזוועות המלחמה בארצם. אניית משא ישראלית בשם "יובלי" מבחינה בספינה הרעועה. רב החובל הישראלי אמנון תדמור מחליט להעלות את הפליטים על אונייתו ומציל בכך 30 גברים, 16 נשים ו-20 ילדים כשהם באפיסת כוחות. מתברר כי מנוע סירתם התקלקל, והם טולטלו בים ארבעה ימים ללא מזון או מים.
עכשיו רק נותר למצוא להם בית. טייוואן, מדינת היעד של הרב חובל תדמור אומרת "לא". גם יפן, והונג קונג מתנגדות גם הן. ובמשרד החוץ הישראלי גם כן אומרים בתחילה שהבאתם של הפליטים ארצה "אינה מעשית ואינה באה בחשבון".
אך הסיפור זוכה לכותרות בעיתונים, ומגיע בסופו של דבר לשולחן הכנסת, כאשר ח"כ יוסי שריד, מגיש הצעה דחופה לסדר היום בה הוא קורא לממשלה לקלוט את הפליטים. הימים הם ימי חילופי השלטון רגע אחרי הבחירות שהביאו את "המהפך" הידוע וסיום שלטון מפא"י. והנה, ב-19 ביוני, יום לפני הצגת ממשלתו, מודיע ראש הממשלה המיועד מנחם בגין, על החלטתו הראשונה מתוקף תפקידו: לקבל את הפליטים.
"לעולם לא נשכח את האניה שעזבה את גרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, ונוסעים שבידיהם היו ויזות קובאניות שלא כובדו", נימק בגין את החלטתו. "שום מדינה אחרת לא רצתה לקבל אותם ואחר הובאה האניה בחזרה לגרמניה ורבים מאלה שהיו על סיפונה, הלכו לתאי הגזים. אנו כמדינת היהודים לא נסבול עוול לאנושות כפי שנעשה בעבר ועל כן אנו ניתן מקלט לפליטים אלה שבחרו בחרות".
הפליטים מווייטנאם בשדה התעופה בישראל, יוני 1977. צילום: משה מילנר, לע"מ
ימים ספורים אחר כך היו הפליטים כבר בישראל, ולאן הם נשלחו? למועצה המקומית (20 שנה לאחר מכן היא כבר תהיה עיר בישראל) אופקים.
טקס קבלת הפנים לפליטים. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
התרגשות עצומה אחזה בתושבי העיירה הצנועה לרגל הגעתם של הפליטים. מאות מהם קיבלו את הוייטנאמים בשמחה רבה. "אנו מקבלים אתכם בשמחה, כשם שקיבלנו את אחינו בני ישראל שעלו לארץ", אמר חיים רביב, מנהל משרד הקליטה במחוז הנגב בטקס קבלת הפנים החגיגית בעיירה אופקים. "אתם רצויים אצלנו מכל הבחינות, ונעשה הכל כדי להקל עליכם את שהותכם כאן".
ואכן, היחס לוייאטנאמים היה מרגש. הם זכו לארוחות חמות, לטיפול רפואי ואפילו נשלחו לאולפן ללימוד עברית במועצה. לפליטים גם אורגנו סיורים ברחבי האיזור כדי שיכירו קצת את "הישראלים", ויזכו לקצת נחת במולדתם (הזמנית) החדשה. "האוכל והאוויר והאנשים כאן", הם סיפרו, "הכל טוב מאוד". עד כך התאהבו במועצה, ובכלל בישראל הצעירה, בוייטנאמים, שרבים רצו לאמץ את הילדים היתומים שהיו בין הפליטים. בקשות, שלמיטב הבנתנו, נדחו בשל הרצון לשמור על הפליטים כיחידה הומוגנית אחת.
אחד הפליטים עם כובע "טמבל" בישראל. צילום: משה מילנר, לע"מ
ובמועצת אופקים? הם קיוו שההתעניינות הארצית, ואף העולמית, בפליטים תביא גם קצת פרסום ונחת לעיירה. "אני רוצה שידעו בארץ, כי אופקים היא 'עיר גנים' הטובלת בירק, למרות שהיא בנגב", סיפר ראש המועצה יחיאל בנטוב, וקיווה כי בעקבות הוייאטנמים גם יגיעו למועצה עולים חדשים של קבע לביתם החדש בדרום.
וזהו סוף הסיפור. לאחר שהות של חודשים ספורים בישראל המשיכו מרבית הפליטים לתחנות הבאות שלהם. אך אין ספק שהם לקחו איתם, לכל מקום אליו הלכו, את לבם הרחב של תושבי אופקים.
ואופק? אם אתה קורא את הכתבה הזו, השמע קול. נשמח להתעדכן בשלומך.
"המלחמה, לשם מה?": מחשבותיהם של ילדי מלחמת יום הכיפורים נחשפות
כאב, תסכול, תקווה ואופטימיות – קשת התחושות והרגשות של ילדי וילדות ישראל נפרשת שחור על גבי עיתוני הילדים. מי כתבה שיר מחאה שהקדים את זמנו ומה היה לנער יצחק הרצוג לומר על המלחמה? אשרת רביבו מספרת את סיפורם של הילדים והילדות של חורף שנת 73', כפי שהוא משתקף מתוך דפי עיתוני הילדים
ילדים מקיבוץ גדות סמוך למבנה שהופגז ע"י סוריה זה עתה, במלחמת יום הכיפורים. צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
מה הרגישו הילדים של החורף ההוא, בשנת 73'? איך הם חוו את המלחמה האיומה והנוראה הזו?
עיתונות הילדים שפורסמה בזמן מלחמת יום הכיפורים והשנה שאחריה, הייתה רוויה בתחושות, חוויות, כאב וציפיה של הילדים של אותם הימים. חלק מהילדים והילדות הללו הם המבוגרים של היום, חלקם בתפקידי הנהגה בכירה במדינה.
רוב המחקרים על מלחמת יום הכיפורים התמקדו עד כה בעיקר בחזית הלוחמת. החיים בעורף, בצל המלחמה קצת נשכחו. במיוחד נאלם ונעלם קולם של הילדים. זירות תרבותיות שונות מספקות לנו הצצה מרתקת לחוויות העורף בימי המלחמה, וביניהן – עיתונות הילדים.
עיתונות הילדים מביאה בראש ובראשונה את נקודת המבט החינוכית של החברה הבוגרת. את האופן שבו ניסו המבוגרים לתווך לילדים את המלחמה הנוראה ההיא, לעצב את תפיסת עולמם, לעודד את רוחם ולתת להם מרחב לפורקן ולנחמה. אולם בין דפי העיתון, אם נאזין היטב בין השורות – נוכל להחיות גם את קולם של ילדי התקופה: במכתבי בקשה ששלחו למערכת, בטקסטים ובציורים ששלחו לפרסום ובשאלות ששאלו בפינות הייעוץ.
חומרים אלו מהווים מקור היסטורי ייחודי לבחינת קולותיהם של הילדים באותה עת. הם פותחים צוהר לעולמם הפנימי, לתחושותיהם וחוויותיהם של הילדים בעקבות אירועי המלחמה. מובן שחומרים אלו עברו סינון ועריכה קלה מצד מערכת העיתון, אולם יש להם ערך מחקרי כקולות אותנטיים של ילדי התקופה.
"עמדה ושאלה – למה?"
טקסטים רבים שכתבו ילדים לעיתונות הילדים בזמן המלחמה ובתקופה שאחריה, הביעו את התסכול והכאב מעצם קיום המלחמה. בעיתון "הארץ שלנו" תחת הכותרת – "המלחמה, לשם מה?", כתב ילד מרמת-גן: "המלחמה / לשם מה? לשם מה? / המלחמה / שאין בה חוכמה". בשיר נוסף שפורסם באותו עיתון, כתבה ילדה מנצרת עילית: "במה אשמים הילדים הקטנים עליהם עוברים כל מוראות המלחמה? לא די בפגעי הטבע? למה יוצרים בני האדם אסונות בעצמם?".
גם בעיתון החרדי "זרקור" נמצא שיר שכתבה ילדה מירושלים, ומערער על עצם קיום המלחמה: "מלחמה זה דבר רע / אנשים נופלים ללא מטרה / משפחות שכולות וילדים קטנים / שעוד לא מבינים על מה הם בוכים / אנשים הולכים ובסוף לא חוזרים / ומשאירים אחריהם זיכרונות נעורים. / מדוע זה קורה איני מבינה […] מדוע לא קולטים כי בשיחות / אפשר לפתור את הבעיות / מלחמה זה דבר רע / בזאת אני בטוחה".
מתוך עיתון הילדים "זרקור", א' באייר תשל"ד, במדור שבו פורסמו שירי ילדים על המלחמה.
בטקסטים אלו הילדים לא הסתפקו בהעלאת הכאב בעקבות המלחמה, אלא אף הפנו אצבע מאשימה כלפי המבוגרים, שהמיטו על החברה אירועים שהילדים סובלים בגללם.
"על משכבי בלילות": חרדות בעקבות המלחמה
לצד תהיות ושאלות על עצם קיום המלחמה, ניתן למצוא בעיתונות הילדים כתיבה נרחבת ששיתפה את המצוקה, את החששות ואת הפחדים של ילדי התקופה. בשיר ששלחו ילדות בנות 11 מקיבוץ מענית לעיתון "משמר לילדים" נכתב: "בביתי אני יושבת וחושבת. / לא כותבת, לא לומדת, לא עובדת. / כך יושבת וחושבת, / המלחמה אותי מעצבנת. / זה נורא, זה איום, / זה זוועה של חלום". בשיר זה יש עדות לקושי בשמירה על תפקוד יומיומי תקין, בעקבות הלחץ מהמלחמה.
דפי השער של עיתוני הילדים "משמר לילדים" ו"הארץ שלנו" מתקופת מלחמת יום הכיפורים.
גורם משמעותי במיוחד למצוקה ולחרדות הללו, נעוץ כמובן בעובדה שחיילים רבים היו בני משפחות הקוראים – חיילי מילואים גויסו לתקופות ממושכות, וילדים נותרו בבית בגעגוע ובחרדה לגורלם של האבות והאחים שבחזית. במדור הייעוץ בעיתון "דבר לילדים" שיתף ילד בתחושותיו: "יש לי אח בצבא ואני דואג לו כל הזמן, אני אולי צריך להתבייש לומר זאת, אך אני פוחד מכל מה שקשור במלחמה. כל הזמן אני רק חושב על הנושא הזה, ולא עושה שום דבר אחר". עורכת המדור מטעמה קשתי, שהשיבה לשאלות הילדים, הזדהתה עם הכותב והעידה על עצמה – "גם אני פוחדת […] אינך צריך להתבייש בפחד שתקף אותך. הוא תקף את כולנו". אחרי שקשתי נתנה לילד לגיטימציה לתחושות קשות סביב המצב המלחמתי, היא ניסתה לתת לו כלים איך להסיח את הדעת מהפחד, כדי שלא ישתק את חיי היומיום:
"אני יודעת שזה קשה; דומה כאילו אמרתי דבר והיפוכו. וכי אפשר להיות ער וישן גם יחד? ואני הרי מבקשת ממך לזכור שעדיין קיימת מלחמה ובכל זאת לנהוג כאילו אין מלחמה. אלא שזה מה שמוטל עלינו לעשות: לנהוג עד כמה שאפשר כתמול שלשום, ועם זאת לא בשאננות ובהתעלמות […] אם כולנו נעסוק כל הימים והלילות במחשבות על המלחמה ולא נקום בבוקר לעבודה, ללימודים, לא ננקה את הבית או לא נכין שיעורים – אנו עלולים להתמוטט, חלילה. הדבר יפגע בנו יותר מכל פצצת אויב […] זהו קו החזית שלנו, החיים בעורף". לצד חיזוק הילדים ונירמול תחושות הפחד שלהם, גם מצופה מהם להמשיך לקיים שגרה נורמלית עד כמה שניתן, כחלק אינטגרלי בחיי האומה וכמי שהמשכיות האומה תלויה בו.
מתוך עיתון "דבר לילדים"
מעבר לדאגה לבני המשפחה שבחזית, ילדים רבים הצטרפו בתקופה זו למעגל השכול. עיתונות הילדים נתנה מקום נרחב לשיח על ריבוי הנופלים (וכן על מצב השבויים והנעדרים). מערכות העיתונים פרסמו סיפורים וכתבות רבות שהציפו את כאב השכול מנקודת מבט ילדית. גם הילדים עצמם שלחו לעיתונים טקסטים בנושא, הן בנוגע לשכול הלאומי והן בשיתוף חוויות על אובדן קרוב משפחה.
באופן מפתיע, פורסמו בעיתוני הילדים מכתבים שמספרים בגוף ראשון על קרוב משפחה שנפל בקרב, שנשלחו על-ידי ילדים שלא חוו בעצמם את החוויה הקשה הזו. כתיבה שכזו נראית לכאורה צורמת, אך ייתכן שלילדים צעירים כתיבה בגוף ראשון היא פשוטה וטבעית. קרוב לוודאי שבתופעה זו קיימים גם הדים לפחד של הקורא הצעיר מפני אובדן אדם קרוב במלחמה, פחד שמצא פורקן בכתיבה. בנוסף, חלק מהמכתבים הללו מבטאים כנראה רצון כלשהו להזדהות עם סיטואציית האבל שהייתה שכיחה באותה העת, גם אם באמצעות דמות "מדומיינת", וכנראה שכתיבה שכזו אפשרה לילדים הזדהות אישית ועמוקה עם החיילים כגיבורי האומה.
בקטע שכתבה נערה בת 12.5 ופורסם בעיתון "הארץ שלנו", תחת הכותרת "החייל שלי", מתוארים באופן מוחשי ובשימוש בגוף ראשון, יחסים דמיוניים בין הכותבת לבין חייל:
"גבוה משכמו ומעלה […] שערו השחור הנופל על מצחו ועיניו הכחולות והנבונות מוסיפות לו חכמה. לפעמים הוא רציני, אך כשהוא צוחק מצטרפים אליו כולם. אין חייל שלא רוחש לו כבוד […] תמיד הוא מוקף חברים ומעריצים […] הוא נותן לי איזו מתנה קטנה […] אני מחבבת אותו". רק לאחר התיאורים המפורטים, היא חותמת את מכתבה במילים – "כזה הוא החייל שלי, החייל שלא היה ולא נברא מעולם". עורכי העיתון בחרו לפרסם מכתב כזה בעיתון, למרות העובדה שהיחסים בין הנערה לחייל מדומיינים. אולי ראו בכך ביטוי לתחושות מקובלות בקרב הצעירים, צורך בהשתייכות אישית לחייל ולהילה החברתית הנלווית לכך, גם אם באמצעות אשליה ומפלט במציאות בדיונית.
"שזו תהיה המלחמה האחרונה": שירי תקווה וחלום
לצד מרחב לפורקן ושיח רגשי סביב המלחמה, מערכות העיתונים ראו מתפקידם לעודד את רוח הילדים, ואסטרטגיות עידוד מגוונות "גויסו" למשימה. המלחמה צוינה כחוליה בשרשרת, כחלק ממציאות מתמשכת שבה ישראל צריכה להגן על עצמה מפני אויביה. כמובן – תוך הדגשת נצחונות קודמים בעבר הרחוק והקרוב בהיסטוריה היהודית.
בעיתון "משמר לילדים" תחת הכותרת "ושוב יורדים למקלטים", הבהירו לילדים שבמדינת ישראל המציאות המלחמתית היא מתמשכת: "כמו לפני עשר שנים ועשרים שנה ושלושים שנה. ושוב ישנים ילדים במקלטים – כמו אבא ואמא כאשר היו קטנים, כמו האחים המבוגרים שגדלו בינתיים והלכו אל המלחמות. מלחמות – בלשון רבים. כי נולדנו בארץ של מלחמות ואנו חיים וגדלים בארץ של מלחמות, והולכים לבית-הספר בארץ של מלחמות ומתחתנים ומולידים ילדים בארץ של מלחמות – והולכים אל מלחמותיה של ארץ המלחמות".
הטקסט המופלא הזה, שקורא בן ימינו ימצא אותו כנראה בעיקר מייאש, הציג לילדי התקופה את המציאות המלחמתית כחלק אינטגרלי משגרת החיים במדינה. לא רק כמעגל אין-ברירה שחוזר על עצמו בכל דור, אלא גם כנקודת חוזק שמתוכה ניתן להתעודד. באמצעות הטקסט הזה מבקשים בעיתון לראות במלחמה אירוע שהיו כמותו בעבר, וכנראה יהיו כמותו גם בעתיד. מעין משבר נורמטיבי המובנה בעצם החיים במדינה. משבר שהאומה כבר יודעת איך להתמודד איתו, ובעיקר כיצד לחיות לצידו.
שער העיתון "דבר לילדים" מיום ה-15 לאוקטובר 1973.
דרך עידוד נוספת בה השתמשו עורכי עיתוני הילדים הייתה פרסום שירה מגויסת העוסקת בתקווה ושלום, מתוך רצון לרומם את המורל הלאומי. בזמן המלחמה והתקופה שאחריה פורסמו בעיתונים "דבר לילדים" ו"הארץ שלנו" מילות פזמונים הקשורים למצב, וכן שירים שנכתבו על רקע אותם ימי לחימה סוערים: "לו יהי" מאת נעמי שמר, "המלחמה האחרונה" מאת חיים חפר, "מי ידע שכך יהיה" מאת עוזי חיטמן, "אין לך מה לדאוג" מאת תלמה אליגון-רוז, ו"על שלושה פשעי דמשק" מאת זרובבלה ששונקין.
אולם, נראה שלא כל הילדים קיבלו את מסרי העידוד המובעים בשירי החיזוק, ומערכת "הארץ שלנו" אפשרה במה גם לשיח שונה, שנוגד במידת מה את הערך הממלכתי שניסו להנחיל לילדים. באחד מגיליונות "הארץ שלנו" פורסם שיר שנכתב על-ידי תלמידת כיתה ו', שיר שמתנגד למסר של השיר המפורסם – "המלחמה האחרונה" מאת חיים חפר. לאחר ציטוט השורות הראשונות של השיר המקורי פורסם שיר התגובה של הקוראת הצעירה: "אבי, אני זוכרת את הגן, הייתי בת שלוש, / הבטחת: לא תבוא עוד מלחמה. / והיום היא באה, נשקתני בראש, / והבטחת כי תחזור הביתה במהרה […] היום אני יושבת פה […] וחושבת עליך אבי, חיית באשליות. / ראית, אבי, היא כן חזרה, / על כן אל-נא תאמר: / הבטחתי לך, ילדה קטנה, / היא לא תחזור מחר!".
ציטוט מתוך עיתון הילדים "הארץ שלנו", מגליון שיצא לאור בי"ד באייר תשל"ד, 6.5.1974.
הכותבת, על אף גילה הצעיר, כתבה בחריפות מעין האשמה כלפי דור המבוגרים. באיזשהו מקום ניתן לומר שילדה זו הקדימה את זמנה, לאור העובדה שרק בשנת 1994 יצא שיר על מלחמת יום-הכיפורים שבו נשמעה האשמה כלשהי כלפי דור המבוגרים. בשיר "הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש" יש פנייה ישירה לדור ההורים: "הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום". שיר זה גם עורר תלונות על המסר שהועלה בו. בנובמבר 1998 האלוף יעקב עמידרור טען כי אין זה ראוי שלהקה צבאית תבצע אותו, וכן את השיר "המלחמה האחרונה", משום שאין זה נכון כי הבטיחו יונה עם עלה של זית, או שזו תהיה המלחמה האחרונה.
פוליטיקה בקטנה: שיח פוליטי בעיתוני הילדים
ילדים נוספים הביעו בעיתונות הילדים את דעותיהם הפוליטיות בנוגע להיבטים הקשורים למלחמה. עם הקמת ועדת אגרנט והדיונים שבעקבותיה לגבי האשמים במחדל, גם הילדים שלחו לעיתון מכתבים שניהלו שיח ער בנושא. אחת מקוראות "הארץ שלנו" מבית-לחם הגלילית טענה שעל שר הביטחון והרמטכ"ל להישאר בתפקידם: "נכון ששר הביטחון והרמטכ"ל עשו טעות גדולה, שבגללה כל הארץ הייתה יכולה להיחרב, אך העובדה שהארץ לא נכבשה מראה על חריפות שכלם […] הם כיפרו על הטעות […] עליהם להישאר בתפקיד". לעומתה, הביע קורא מכפר סבא את תסכולו מנבחרי הציבור: "לפי דעתי לא רק משה דיין אשם במחדל, אלא גם ראש הממשלה גולדה מאיר שידעה לא פחות ממנו על המצב המתוח […] על כן צריך לא רק שר ביטחון אחר, אלא גם ראש ממשלה צעיר יותר ומבריק". מדיונים אלו עולה, שלא ניסו להסתיר מפני הילדים את העובדה שהופנתה ביקורת כלפי אישים בצמרת השלטונית. יתרה מכך, הקוראים הצעירים עצמם הביעו דעה בנושאים סבוכים אלו.
לצד עיסוק בשאלה האם ומי אשמים, הילדים גם עסקו בשאלה האם המלחמה הסתיימה בניצחון או שמא בהפסד. הקורא הצעיר יצחק הרצוג, כתב תחת הכותרת "ניצחנו ואין סיבה לדיכאון!": "אינני מבין, כיצד יכול העם היהודי בישראל ובתפוצות להיות כה מדוכא וכה מושפל. כאשר אני שומע בטלוויזיה […] נואמים ואומרים שכאילו 'תפסו אותנו בלי מכנסיים', או כשאני שומע אנשים מדברים על המלחמה, כאילו אנו הפסדנו – זה מדהים אותי! עלינו להבין איזה ניצחון גדול ניצחנו. לא כל מדינה היתה מסוגלת לעצור התקפה בעוצמה כזאת […] אמנם עברה עלינו מלחמה קשה, אך עלינו להתגאות בניצחוננו הגדול והמופלא ולא לבכות עליו".
ציטוט מתוך "הארץ שלנו", מדור 'קוראי הארץ שלנו כותבים', בגליון שיצא לאור בכ"ז בטבת תשל"ד 21.1.1974.
דוגמאות אלו יכולות להעיד על תפיסת הילדות של העורכים אשר ראו בקוראים "צעירים חושבים", שיש לעודדם להביע עמדות פוליטיות, גם בנושאים שהם לכאורה של "גדולים". השיח הפוליטי היה מובנה בעיתונות הילדים, שכן עיתונות הילדים ראתה כחלק מתפקידה להביא לילדים ידיעות חדשותיות בפינות האקטואליה, ידיעות שתפקידן לחבר את הילדים למצב האומה. לאחר המלחמה הודפס בעיתונים תוכן רב שהציג את חזון השלום, לצד הפרקטיקה הממשית של ניסיונות התיווך והמגעים בין הצדדים הלוחמים.
נראה שהילדים מצידם ציירו את השלום כמציאות אוטופית של הרמוניה ושלווה, וכאפשרות לבקר במדינות המזוהות עם האוייב. בעיתון "משמר לילדים" כתבה ילדה מלהבות הבשן: "יש לי חלום שיגיע השלום […] ואז נטוס באווירון לדמשק, ונשוט באוניה לקאהיר, נראה את הפירמידות ונביט על הספינקס". ובעיתון "הארץ שלנו" כתבה באופטימיות ילדה בת 11: "אתמול נסעתי לקאהיר, / כדי לפגוש שם זוג צעיר, / ומורתי טסה ללבנון, / כדי לפתוח שם גנון. / חברתי נסעה לירדן, / כדי לבקר את אביה הזקן. / מחר תתקיים תחרות אופניים / בכביש דמשק-ירושלים. / גם מסוריה יבואו נציגים, / ומלוב יבואו סתם צופים; / וכשאת התריס פתחה אמי, / והאור נכנס לתוך חדרי, / הקיצותי מן החלום – / מן החלום על השלום".
הילדים חלמו את השלום כהרמוניה, אך פחות התייחסו לצעדים הפרקטיים שיש לבצע על-מנת להגיע ליעד הנכסף. לצד ראיית השלום כמציאות הרמונית, ממכתבי הילדים עולה תיאור של השלום כמעין דמות-ערטילאית. כך למשל, בעיתון "דבר לילדים" ילדה מקרית-ביאליק כתבה: "שלום הוא מלאך עם כנפיים כחולות. / הוא פורש את כנפיו הגדולות – / ופתאום אין עוד מלחמה, / יש רק שלווה חמה. / והעם מודה לאלוהים בתפילה / על מלאך השלום וכנפו הכחולה".
עיתונות הילדים שימשה במה מרכזית לדיון של הילדים על אודות המלחמה. הם מספקים לנו הזדמנות חשובה וכמעט יחידה לצפונות ליבו של הדור הצעיר, על שלל התחושות והרגשות שלו, והחוויות האישיות שחווה. למעשה, עיתוני הילדים מספקים הצצה רק למעט ממה שהתחולל בנפשה של שכבת הילדים. בחלק מהעיתונים, העורכים אף חזרו וביקשו מהילדים באופן מפורש להפסיק לשלוח חומרים על המלחמה, ולכתוב על נושאים נוספים. יש בכך עדות לצורך העז של הילדים לשתף ולחלוק מתחושותיהם בזמן המלחמה.
*** אשרת רביבו, דוקטורנטית בבית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב. עוסקת בחקר עיתונות ילדים ישראלית, מנקודת מבט היסטורית-חינוכית.
מה שהתחולל בקיבוץ בית אלפא עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא דוגמה אחת להתגייסותן של הנשים שנשארו מאחור לשמירה על מארג החיים העדין במדינה. הן תפקדו בנחישות ובתושייה, בתוך חוסר ודאות וחרדה גדולה: "חשבנו רק איך אנחנו שורדות את היום הבא". פרויקט מיוחד
ילדי קיבוץ בצפון במקלט במהלך הפגזות במלחמת יום כיפור. צילום: IPPA. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
את חודשי הסתיו של שנת 1973, רחל (רחל'ה) פלד, בת קיבוץ בית אלפא, זוכרת היטב. היא הייתה אז סטודנטית לחינוך בסמינר הקיבוצים. במקביל, עבדה בבית הילדים בקיבוץ. "באותו יום כיפור באתי לבית אלפא, ושובצתי לתורנות בגן הילדים. בשבת בבוקר הייתי באה, מקימה את הילדים, אחר כך הם היו הולכים להורים, באים לאכול וכו'. הלכתי לנוח ובסביבות השעה ארבע אחר הצהריים העירה אותי מישהי שגרה לידי. היא הייתה מאוד לחוצה. הקשבנו לרדיו ושמענו שהחלה מלחמה. אף אחד לא ידע מה קורה, זה היה מאוד לא מובן, מבהיל. בדיעבד גיליתי שאז כבר גייסו חלק מהטייסים. ברדיו היו קודים לכל יחידה ולפי זה אנשים ידעו שהם צריכים להתייצב".
מודעה מלוח המודעות של קיבוץ בית אלפא בזמן מלחמת יום כיפור: "לידיעת הציבור, עם הישמע ברדיו הסיסמה – אשת חן – אות אזעקה; מברג כיס – אות הרגעה", באדיבות ארכיון בית אלפא.
"כשחזרתי לתל אביב לא היו אוטובוסים, הם היו מסיימים את המסלול שלהם בשמונה בערב, כי בקושי היו נהגים ואנשים לא יצאו. הייתה שם אווירה מדכאת." מספרת רחל. גם הלימודים של רחל בוטלו. למעשה, עד חנוכה לא חזרה ללמוד. "היה לנו מורה לביולוגיה שראינו אולי 3 פעמים כל השנה".
בשל המצב, בילתה רחל את רוב זמנה בקיבוץ, שם נזקקו לה: "אמא שלי, חייקה, עברה ניתוח בעפולה במהלך המלחמה, אז בין לבין הייתי איתה בבית החולים. כל בית החולים היה מלא בחיילים פצועים. בקיבוץ היו כמה מקלטים, שוחות שונות וגם מסדרון חדר האוכל שימש מקלט", היא מספרת.
רחלה פלד בצעירותה, מתוך אלבום פרטי.
נשות הקיבוץ נשארו עם יישוב ריק למחצה: "לא ידענו מימיננו ומשמאלנו, ומסביבנו תחושה של כאוס ובלאגן". רוב צעירי הקיבוץ גויסו ובקיבוץ נשארו אנשים מבוגרים שכבר לא היו בגיל גיוס ונשים, שקיבלו על עצמן את הסדר החדש ובראו מציאות שמנסה לשמור על שגרה, למען הילדים ולמען הסדר הטוב בקיבוץ. החֲבֵרוּת החזקה, ההיכרות ביניהן ושותפות הגורל סייעה להן לתמוך זו בזו ולשרוד את התקופה הקשה יחד: "היינו יושבות בערבים על הדשא, להרגיש קצת ביחד. לא ידענו את גודל האסון ומה קורה. יש לי חברה טובה, שולה רשף, שככה הכרנו והתחברנו, עד היום – מהמפגשים האלה בדשא."
לנוכח אי הוודאות היו הפגישות והשיחות בין הנשים גורם מחזק ותומך, ואת תחושת הביטחון ניסו להעביר גם לדור הצעיר: "ניסינו לשמור על שגרה עבור הילדים: אחרי הצהריים הם היו הולכים לאמהות ואחר כך חוזרים לישון בבית הילדים", מספרת רחל וממשיכה: "נשארתי לעבוד בגן הילדים. ב"גן כלנית" היה מרתף מתחת למבנה הגן, מעין מקלט, אבל בגדול לא היו כמעט אזעקות." המטפלות הקפידו לישון עם הילדים בבית הילדים, כל אחת בתורה. "רוב הלילות ישנתי בגן, על מיטה מתקפלת ומזרן במקלחת. "אמנם הילדים לא הבינו מה קורה והיה מתח באוויר אבל הם לא בכו או היו בהיסטריה."
הקושי הגדול של כולם התמקד בהיעדר הקשר עם בני הקיבוץ הלוחמים. לפני חמישים שנה טלוויזיה היתה מצרך נדיר, בדרך כלל הוצבה בחדר האוכל הקיבוצי, ולא הייתה תקשורת של ממש עם הלוחמים. "הילדים היו מתוחים כי לא הייתה טלוויזיה אצלנו. אף אחד לא הבין מה קורה, כולנו היינו בטרפת. למרות זאת, תפקדנו תפקוד מלא כי לא הייתה ברירה." אחד הדברים הבולטים שזכורים לרחל היא תורנות הטלפון: "אם מישהו היה מתקשר לטלפון שבקיבוץ היינו מעבירים את ההודעה דרך הילדים. היה מוקד אותו איישנו אנחנו הנשים לפי תורות." תורנות הטלפון, 24 שעות ביממה, היא עוד תפקיד שלקחו הנשים על עצמן, מעבר לאיוש שאר מפעלי הקיבוץ והחלפת הגברים בתפקידיהם השוטפים.
מודעה מלוח המודעות של קיבוץ בית אלפא בזמן מלחמת יום כיפור: "לידיעת החברים, השגרירות הדנית הציעה לאזרחיה לחזור ארצה – לדנמרק. לאחר דיון החליטו כל הדנים בין המתנדבים שלנו: נשארים – פה אחד!". באדיבות ארכיון בית אלפא.
רחל נזכרת בדרכים בהם התמודדו הילדים הרכים עם העדר הוריהם: "בבית הילדים הייתה פינת בובות ובה טלפון צעצוע. אחד הילדים לקח את הטלפון ו"דיבר" עם אביו שהיה בחזית: 'הלו אבא מה שלומך, אני מרגיש בסדר'…
נשות הקיבוץ לקחו על עצמן, בלית ברירה, גם את התפקידים של אנשי הקיבוץ שגוייסו: "היינו מטפלות בלול, בשדות ובכל שאר התורנויות. הילדים הגדולים שהיו כבר בכיתות יא' ויב' והמבוגרים שלא גויסו עזרו הרבה מאוד בשדות, עם הטרקטורים".
המלחמה נמשכה לתוך חג הסוכות ונשות הקיבוץ התלבטו איך לציין את החג כשאהוביהן בסכנה: "לא חגגנו את חג כמובן, אבל אני זוכרת שלאנשים היה חשוב להיות יחד וזה נתן כח ועוצמה. היו מלא נשים וילדים והיה צריך להכין אוכל. לא ידעתי לבשל כלום, קודם בחיים לא הייתי במטבח, אבל ביקשו ממני לנהל את ארוחות הערב המיוחדות. הראו לי קצת איך לבשל אורז בסיר ענק, איך לבשל עופות. אני לא יכולה להגיד שנהניתי מזה אבל מה שהיה צריך עשיתי".
בדומה לנעשה בקיבוצים אחרים, בית אלפא, קיבוץ של השומר הצעיר הממוקם למרגלות הר הגלבוע, קלט "פליטים" מקיבוצים אחרים הקרובים יותר לאזורים המסוכנים. אל הקיבוץ הגיעו אמהות, נשים וילדים מקיבוץ שניר באצבע הגליל למרגלות הגולן.
דף מלוח המודעות של קיבוץ בית אלפא: "אתמול 14 לאוקטובר עזבו אותנו וחזרו למשקן 20 בנות 'שניר' [קיבוץ בצפון הארץ קרוב לגבול – מ.פ.] שפונו אלינו במוצאי יום הכיפורים. הן הגיעו עם 4 ילדים וזקנה בת 80 (סבתא של אחד החברים)…" באדיבות ארכיון בית אלפא.
תמר פז, בת קיבוץ נוספת שעבדה שנים רבות כמנהלת החשבונות של בית אלפא, הייתה בתקופת המלחמה בת 33, אמא לשלושה ילדים בגילאי 6, 4 ושנתיים: "בן הזוג שלי הוא מקיבוץ אשדות יעקב. אחרי שהתחתנו גרנו בבית אלפא, שם הוא היה החצרן של הקיבוץ." לאחר שבעלה גוייס ללחימה, התגייסה תמר עצמה לסייע בתפעול החיים בקיבוץ: "המשכתי לעבוד ולקחתי על עצמי בנוסף תורנות טלפון. היו רק 4-5 טלפונים בקיבוץ אבל בהנהלת חשבונות היה חדר טלפון ועשינו תורנות. אם התורנות הייתה בלילה, הייתי ישנה שם כדי לענות לכל טלפון." על לוח גדול נכתבו שמות כל בני הקיבוץ והתאריכים שנמצאים בחזית, ותאריכים נוספים רלוונטיים: "בׂכל פעם שהגיע טלפון או מכתב, אנשים היו מסמנים על הלוח כך שיהיה מעקב". תמר ניהלה את חייה השגרה תוך כדי פחד מצמית: "לא רציתי להאמין שבעלי לא יחזור למרות שפחדתי, ניסיתי לא לחשוב בכלל על כלום. הייתי מותשת בלילות." תמר זכתה לאות חיים מבעלה בזכות אותה תורנות: "לילה אחד, כשישנתי בחדר הטלפון, קיבלתי טלפון, ביקשו לדבר עם אשתו של יהודה פז ומסרו לי ד"ש מבן זוגי ברמה. מאוד התרגשתי".
פתק מלוח המודעות בקיבוץ בית אלפא: "15/10/73, שעה 09:00. לכל המשפחות ששלחו חבילות לחיילינו ברמה, גברוש מוסר כי החבילותנמסרו לתעודתן ומוסרים לכם תודה והם בסדר גמור. (נמסר באלחוט)." באדיבות ארכיון בית אלפא.
הנשים בקיבוץ מצאו את עצמן בתפקיד כפול, ואף משולש – הן המשיכו בעבודתן הקבועה, לקחו על עצמן תפקידים נוספים כדי למלא את החלל שנוצר מהיעדרם של הגברים ותפקדו כהורה יחיד לילדיהן: "הילד שלי התרגש מזה שפתאום אני הייתי המשכיבה לישון ולא האבא. בתי ילדים המשיכו להתקיים כרגיל. לא הייתה לנו אפשרות גם ככה לחיות כל המשפחה בדירות שלנו – היו לנו בתים קטנטנים של חדר. אמהות אחרות היו בתורנות בבתי ילדים. הן היו אחראיות להעביר את את הילדים למקלטים בזמן האזעקות." תמר והנשים האחרות בקיבוץ התנדנדו בין תקווה לחרדה: "השתדלתי לחיות בבועה, לא להראות לילדים שום דבר מיוחד. הם היו קטנים."
פתק מלוח המודעות בקיבוץ בית אלפא מזמן מלחמת יום כיפור, המחלק את הנשים למקלטים השונים בעת הצורך. באדיבות ארכיון בית אלפא.
הן תפקדו בתוך חוסר וודאות ובלגאן גדול: "אחרי 4 שבועות חזר בעלי ליומיים שלושה. אני זוכרת את היום שהוא חזר, פתאום בלי התרעה ובלי שאמרו כלום – הדלת נפתחה והוא עמד שם. כשבעלי הגיע לביקור. הוא קנה לנו טלוויזיה מהעיר עפולה וכל ילדי הקיבוץ באו אלינו במקום לחדר האוכל. הוא חזר אחר כך לצבא, ואנחנו המשכנו לעבוד כרגיל יחד עם תורנויות הטלפון בלילה. זה היה מעייף כמובן, אבל לא התלוננו. כל יום חשבנו רק על היום הבא אחריו, לא על העתיד הרחוק. חשבנו איך אנחנו שורדות את היום הבא".
יעל (יעליק) הלפרין הייתה בזמן המלחמה בת 23, אם לתינוק. בעלה לא גויס ועבד בשדות במקום אלו שגויסו, והיא הייתה סדרנית העבודה של תורנויות הנשים בקיבוץ. "האווירה הייתה קשה, חרדה ומצוקה. ביום השלישי הופיע מטוס סורי וזרק פצצה שהתלקחה בשדות. אני נורא נבהלתי עד שוידאתי שבעלי בסדר ולא נפגע."
לוח המודעות לשעת חירום בקיבוץ בית אלפא, באדיבות ארכיון בית אלפא.
הנשים שנותרו לבדן מיהרו להתארגן כדי לאפשר חיי שגרה בקיבוץ. מספרת יעל: "היו כאלה שעשו עבודות שלא היו רגילות אליהן. למשל, אם מישהי הייתה סורגת סוודרים, אז אפשר היה לוותר על זה בתקופה הזו והעברנו אותה לבית ילדים או ללול או לרפת, למקום שהיה צריך יותר ידיים עובדות. הייתה רוח התנדבות גדולה על מנת למלא את המקום של מי שחסרים." עוד זוכרת יעל את הטראומה שפקדה את חברתה עדנה בשן, מורה בבית הילדים שבן זוגה, יהודה בשן, נפל בשבי. "היא הייתה המון אצלי בבית והשתדלנו שמשפחות כאלו יהיו מוקפות, גם משפחות שלא שמעו מיקיריהן".
אחיינה של מיכל לנס, כיום מנהלת הארכיון של הקיבוץ, נפל במלחמה. היא הייתה אז מורה בבית הילדים במקביל לעדנה בשן: "מה שהיה מאוד טראומטי זה כמובן ההרוגים והשבוי מהקיבוץ. אני הייתי מורה בבית ספר. היינו במתח. כשיהודה בשן נלקח בשבי אשתו לימדה איתי במקביל בבית ספר וזה היה מאוד קשה. ניסינו להמשיך את הלימודים למרות הקושי. אני זוכרת שאחרי חודש התקבלה ההודעה שיהודה חוזר מהשבי פרצה בקיבוץ שמחה מאוד גדולה. כולם רצו למדשאות וקפצו."
יהודה ועדנה בשן, בחגיגות בקיבוץ עם חזרתו של יהודה מהשבי. באדיבות ארכיון בית אלפא.
אף אחת מבנות הקיבוץ שהתראיינו לכתבה, כולל מי שאיבדה את יקיריה או התמודדה עם היעדר הגברים בקיבוץ ועם גידול הילדים, לא חשבה פעמיים לפני שהתגייסה למאמץ המשותף. גם היום הן נעצרות לרגע לחשוב ומסכימות פה אחד שלא היו יכולות להפסיק את העבודה והדאגה למשק המשותף. משפחות נפגעות המלחמה בקיבוץ מציינות לטובה את תחושת המעטפת ושותפות הגורל שמאפיינות את הלך הרוח בקיבוץ ואולי גם זמנים בהם הדגש היה פחות על הפרט.
"כשאני חושבת על זה, מה הייתי עושה כבר? העבודה שמרה עליי" מספרת עדנה. לתחושתה שותפות גם רחל, יעל וגם תמר שמציינת: "עשינו מה שצריך. לא הייתה מחשבה כזו, אני לא והיא כן". ויעל מסכמת: "שגרה נותנת כוח".
