את חודשי הסתיו של שנת 1973, רחל (רחל'ה) פלד, בת קיבוץ בית אלפא, זוכרת היטב. היא הייתה אז סטודנטית לחינוך בסמינר הקיבוצים. במקביל, עבדה בבית הילדים בקיבוץ. "באותו יום כיפור באתי לבית אלפא, ושובצתי לתורנות בגן הילדים. בשבת בבוקר הייתי באה, מקימה את הילדים, אחר כך הם היו הולכים להורים, באים לאכול וכו'. הלכתי לנוח ובסביבות השעה ארבע אחר הצהריים העירה אותי מישהי שגרה לידי. היא הייתה מאוד לחוצה. הקשבנו לרדיו ושמענו שהחלה מלחמה. אף אחד לא ידע מה קורה, זה היה מאוד לא מובן, מבהיל. בדיעבד גיליתי שאז כבר גייסו חלק מהטייסים. ברדיו היו קודים לכל יחידה ולפי זה אנשים ידעו שהם צריכים להתייצב".
"כשחזרתי לתל אביב לא היו אוטובוסים, הם היו מסיימים את המסלול שלהם בשמונה בערב, כי בקושי היו נהגים ואנשים לא יצאו. הייתה שם אווירה מדכאת." מספרת רחל. גם הלימודים של רחל בוטלו. למעשה, עד חנוכה לא חזרה ללמוד. "היה לנו מורה לביולוגיה שראינו אולי 3 פעמים כל השנה".
בשל המצב, בילתה רחל את רוב זמנה בקיבוץ, שם נזקקו לה: "אמא שלי, חייקה, עברה ניתוח בעפולה במהלך המלחמה, אז בין לבין הייתי איתה בבית החולים. כל בית החולים היה מלא בחיילים פצועים. בקיבוץ היו כמה מקלטים, שוחות שונות וגם מסדרון חדר האוכל שימש מקלט", היא מספרת.
נשות הקיבוץ נשארו עם יישוב ריק למחצה: "לא ידענו מימיננו ומשמאלנו, ומסביבנו תחושה של כאוס ובלאגן". רוב צעירי הקיבוץ גויסו ובקיבוץ נשארו אנשים מבוגרים שכבר לא היו בגיל גיוס ונשים, שקיבלו על עצמן את הסדר החדש ובראו מציאות שמנסה לשמור על שגרה, למען הילדים ולמען הסדר הטוב בקיבוץ. החֲבֵרוּת החזקה, ההיכרות ביניהן ושותפות הגורל סייעה להן לתמוך זו בזו ולשרוד את התקופה הקשה יחד: "היינו יושבות בערבים על הדשא, להרגיש קצת ביחד. לא ידענו את גודל האסון ומה קורה. יש לי חברה טובה, שולה רשף, שככה הכרנו והתחברנו, עד היום – מהמפגשים האלה בדשא."
לנוכח אי הוודאות היו הפגישות והשיחות בין הנשים גורם מחזק ותומך, ואת תחושת הביטחון ניסו להעביר גם לדור הצעיר: "ניסינו לשמור על שגרה עבור הילדים: אחרי הצהריים הם היו הולכים לאמהות ואחר כך חוזרים לישון בבית הילדים", מספרת רחל וממשיכה: "נשארתי לעבוד בגן הילדים. ב"גן כלנית" היה מרתף מתחת למבנה הגן, מעין מקלט, אבל בגדול לא היו כמעט אזעקות." המטפלות הקפידו לישון עם הילדים בבית הילדים, כל אחת בתורה. "רוב הלילות ישנתי בגן, על מיטה מתקפלת ומזרן במקלחת. "אמנם הילדים לא הבינו מה קורה והיה מתח באוויר אבל הם לא בכו או היו בהיסטריה."
הקושי הגדול של כולם התמקד בהיעדר הקשר עם בני הקיבוץ הלוחמים. לפני חמישים שנה טלוויזיה היתה מצרך נדיר, בדרך כלל הוצבה בחדר האוכל הקיבוצי, ולא הייתה תקשורת של ממש עם הלוחמים. "הילדים היו מתוחים כי לא הייתה טלוויזיה אצלנו. אף אחד לא הבין מה קורה, כולנו היינו בטרפת. למרות זאת, תפקדנו תפקוד מלא כי לא הייתה ברירה." אחד הדברים הבולטים שזכורים לרחל היא תורנות הטלפון: "אם מישהו היה מתקשר לטלפון שבקיבוץ היינו מעבירים את ההודעה דרך הילדים. היה מוקד אותו איישנו אנחנו הנשים לפי תורות." תורנות הטלפון, 24 שעות ביממה, היא עוד תפקיד שלקחו הנשים על עצמן, מעבר לאיוש שאר מפעלי הקיבוץ והחלפת הגברים בתפקידיהם השוטפים.
רחל נזכרת בדרכים בהם התמודדו הילדים הרכים עם העדר הוריהם: "בבית הילדים הייתה פינת בובות ובה טלפון צעצוע. אחד הילדים לקח את הטלפון ו"דיבר" עם אביו שהיה בחזית: 'הלו אבא מה שלומך, אני מרגיש בסדר'…
נשות הקיבוץ לקחו על עצמן, בלית ברירה, גם את התפקידים של אנשי הקיבוץ שגוייסו: "היינו מטפלות בלול, בשדות ובכל שאר התורנויות. הילדים הגדולים שהיו כבר בכיתות יא' ויב' והמבוגרים שלא גויסו עזרו הרבה מאוד בשדות, עם הטרקטורים".
המלחמה נמשכה לתוך חג הסוכות ונשות הקיבוץ התלבטו איך לציין את החג כשאהוביהן בסכנה: "לא חגגנו את חג כמובן, אבל אני זוכרת שלאנשים היה חשוב להיות יחד וזה נתן כח ועוצמה. היו מלא נשים וילדים והיה צריך להכין אוכל. לא ידעתי לבשל כלום, קודם בחיים לא הייתי במטבח, אבל ביקשו ממני לנהל את ארוחות הערב המיוחדות. הראו לי קצת איך לבשל אורז בסיר ענק, איך לבשל עופות. אני לא יכולה להגיד שנהניתי מזה אבל מה שהיה צריך עשיתי".
בדומה לנעשה בקיבוצים אחרים, בית אלפא, קיבוץ של השומר הצעיר הממוקם למרגלות הר הגלבוע, קלט "פליטים" מקיבוצים אחרים הקרובים יותר לאזורים המסוכנים. אל הקיבוץ הגיעו אמהות, נשים וילדים מקיבוץ שניר באצבע הגליל למרגלות הגולן.
תמר פז, בת קיבוץ נוספת שעבדה שנים רבות כמנהלת החשבונות של בית אלפא, הייתה בתקופת המלחמה בת 33, אמא לשלושה ילדים בגילאי 6, 4 ושנתיים: "בן הזוג שלי הוא מקיבוץ אשדות יעקב. אחרי שהתחתנו גרנו בבית אלפא, שם הוא היה החצרן של הקיבוץ." לאחר שבעלה גוייס ללחימה, התגייסה תמר עצמה לסייע בתפעול החיים בקיבוץ: "המשכתי לעבוד ולקחתי על עצמי בנוסף תורנות טלפון. היו רק 4-5 טלפונים בקיבוץ אבל בהנהלת חשבונות היה חדר טלפון ועשינו תורנות. אם התורנות הייתה בלילה, הייתי ישנה שם כדי לענות לכל טלפון." על לוח גדול נכתבו שמות כל בני הקיבוץ והתאריכים שנמצאים בחזית, ותאריכים נוספים רלוונטיים: "בׂכל פעם שהגיע טלפון או מכתב, אנשים היו מסמנים על הלוח כך שיהיה מעקב". תמר ניהלה את חייה השגרה תוך כדי פחד מצמית: "לא רציתי להאמין שבעלי לא יחזור למרות שפחדתי, ניסיתי לא לחשוב בכלל על כלום. הייתי מותשת בלילות." תמר זכתה לאות חיים מבעלה בזכות אותה תורנות: "לילה אחד, כשישנתי בחדר הטלפון, קיבלתי טלפון, ביקשו לדבר עם אשתו של יהודה פז ומסרו לי ד"ש מבן זוגי ברמה. מאוד התרגשתי".
הנשים בקיבוץ מצאו את עצמן בתפקיד כפול, ואף משולש – הן המשיכו בעבודתן הקבועה, לקחו על עצמן תפקידים נוספים כדי למלא את החלל שנוצר מהיעדרם של הגברים ותפקדו כהורה יחיד לילדיהן: "הילד שלי התרגש מזה שפתאום אני הייתי המשכיבה לישון ולא האבא. בתי ילדים המשיכו להתקיים כרגיל. לא הייתה לנו אפשרות גם ככה לחיות כל המשפחה בדירות שלנו – היו לנו בתים קטנטנים של חדר. אמהות אחרות היו בתורנות בבתי ילדים. הן היו אחראיות להעביר את את הילדים למקלטים בזמן האזעקות." תמר והנשים האחרות בקיבוץ התנדנדו בין תקווה לחרדה: "השתדלתי לחיות בבועה, לא להראות לילדים שום דבר מיוחד. הם היו קטנים."
הן תפקדו בתוך חוסר וודאות ובלגאן גדול: "אחרי 4 שבועות חזר בעלי ליומיים שלושה. אני זוכרת את היום שהוא חזר, פתאום בלי התרעה ובלי שאמרו כלום – הדלת נפתחה והוא עמד שם. כשבעלי הגיע לביקור. הוא קנה לנו טלוויזיה מהעיר עפולה וכל ילדי הקיבוץ באו אלינו במקום לחדר האוכל. הוא חזר אחר כך לצבא, ואנחנו המשכנו לעבוד כרגיל יחד עם תורנויות הטלפון בלילה. זה היה מעייף כמובן, אבל לא התלוננו. כל יום חשבנו רק על היום הבא אחריו, לא על העתיד הרחוק. חשבנו איך אנחנו שורדות את היום הבא".
יעל (יעליק) הלפרין הייתה בזמן המלחמה בת 23, אם לתינוק. בעלה לא גויס ועבד בשדות במקום אלו שגויסו, והיא הייתה סדרנית העבודה של תורנויות הנשים בקיבוץ. "האווירה הייתה קשה, חרדה ומצוקה. ביום השלישי הופיע מטוס סורי וזרק פצצה שהתלקחה בשדות. אני נורא נבהלתי עד שוידאתי שבעלי בסדר ולא נפגע."
הנשים שנותרו לבדן מיהרו להתארגן כדי לאפשר חיי שגרה בקיבוץ. מספרת יעל: "היו כאלה שעשו עבודות שלא היו רגילות אליהן. למשל, אם מישהי הייתה סורגת סוודרים, אז אפשר היה לוותר על זה בתקופה הזו והעברנו אותה לבית ילדים או ללול או לרפת, למקום שהיה צריך יותר ידיים עובדות. הייתה רוח התנדבות גדולה על מנת למלא את המקום של מי שחסרים." עוד זוכרת יעל את הטראומה שפקדה את חברתה עדנה בשן, מורה בבית הילדים שבן זוגה, יהודה בשן, נפל בשבי. "היא הייתה המון אצלי בבית והשתדלנו שמשפחות כאלו יהיו מוקפות, גם משפחות שלא שמעו מיקיריהן".
אחיינה של מיכל לנס, כיום מנהלת הארכיון של הקיבוץ, נפל במלחמה. היא הייתה אז מורה בבית הילדים במקביל לעדנה בשן: "מה שהיה מאוד טראומטי זה כמובן ההרוגים והשבוי מהקיבוץ. אני הייתי מורה בבית ספר. היינו במתח. כשיהודה בשן נלקח בשבי אשתו לימדה איתי במקביל בבית ספר וזה היה מאוד קשה. ניסינו להמשיך את הלימודים למרות הקושי. אני זוכרת שאחרי חודש התקבלה ההודעה שיהודה חוזר מהשבי פרצה בקיבוץ שמחה מאוד גדולה. כולם רצו למדשאות וקפצו."
אף אחת מבנות הקיבוץ שהתראיינו לכתבה, כולל מי שאיבדה את יקיריה או התמודדה עם היעדר הגברים בקיבוץ ועם גידול הילדים, לא חשבה פעמיים לפני שהתגייסה למאמץ המשותף. גם היום הן נעצרות לרגע לחשוב ומסכימות פה אחד שלא היו יכולות להפסיק את העבודה והדאגה למשק המשותף. משפחות נפגעות המלחמה בקיבוץ מציינות לטובה את תחושת המעטפת ושותפות הגורל שמאפיינות את הלך הרוח בקיבוץ ואולי גם זמנים בהם הדגש היה פחות על הפרט.
"כשאני חושבת על זה, מה הייתי עושה כבר? העבודה שמרה עליי" מספרת עדנה. לתחושתה שותפות גם רחל, יעל וגם תמר שמציינת: "עשינו מה שצריך. לא הייתה מחשבה כזו, אני לא והיא כן". ויעל מסכמת: "שגרה נותנת כוח".
לכל הכתבות בפרויקט המיוחד שלנו "אנחנו הילדים של עורף שנת 73'" לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור
