"Once Upon a Try": תערוכה דיגיטלית חדשה של גוגל ושל הספרייה הלאומית

"היה היה פעם רעיון!" – גוגל והספרייה הלאומית בפרויקט חדש ואינטראקטיבי העוקב אחר ההמצאות והתגליות הגדולות בתולדות האנושות

Google Arts & Culture משיקה היום את Once Upon a Try, התערוכה הדיגיטלית הגדולה אי פעם בהיסטוריה, המוקדשת להמצאות ולתגליות. אוספים, סיפורים וידע נאספו יחד מלמעלה מ-110 מוסדות יוקרתיים, מ-23 מדינות, על מנת להאיר אלפי שנים של פריצות דרך ענקיות ולחשוף את המוחות הגדולים שמאחוריהן. הספרייה הלאומית היא המוסד הישראלי היחיד שמשתתף בפרויקט ייחודי זה.

במסגרת הפרויקט יעלו בו זמנית יותר מ-400 תערוכות אינטראקטיביות, המוקדשות להישגים הגדולים ביותר של האנושות בהתפתחות המדע והטכנולוגיה ולממציאים הגדולים ובעלי החזון שעיצבו למעשה את חיי התרבות, המדע והטכנולוגיה בעולם.

באמצעות מיזם "Once Upon a Try" ניתן לסייר באתרים שבהם התרחשו התגליות הגדולות בהיסטוריה: לרדת עמוק לתוך האדמה ולבקר במאיץ החלקיקים הגדול של CERN, לעלות גבוה לשמיים ולגלות את תחנת החלל הבינלאומית. להביט מקרוב במעל ל-200,000 פריטים המתועדים באיכות גבוהה, ובהם המפה הראשונה המוכרת עליה מצוירת יבשת אמריקה משנת 1500 ומכתביו של אלברט איינשטיין הנגישים לראשונה באינטרנט.

הספרייה הלאומית של ישראל מעניקה לפרויקט זה את "המירוץ לאדום" – תערוכה ייחודית המאפשרת לגלות את התפתחות תעשיית הצבע לאורך ההיסטוריה והשפעתה עליה. בהתבסס על חומרים מאוסף סידני אדלשטיין, המרוץ להמצאתו מחדש של הצבע האדום מוצג בסיפור המתפרס על תקופות ותרבויות שונות, כאשר במרכזו עומד חרק קטן ותמים. נוסף על תערוכה זו, העלתה הספרייה הלאומית שני סיפורים אינטראקטיביים נוספים המבוססים על אוספיה: כתביו התיאולוגיים של אייזק ניוטון ומפות עתיקות של ארץ הקודש וירושלים.

עוד במסגרת המיזם, ניתן להצטרף לטילדה סווינטון ומדעני החלקיקים של CERN ולחוות את לידתם של האבולוציה והיקום במסגרת מציאות רבודה (Augmented Reality) – זהו שימוש עדכני ופורץ דרך בטכנולוגיה זו. ולחובבי החלל, תוכלו לעיין ב-127,000 תמונות מארכיון NASA הנגישות כעת דרך כלי חדש מבית היוצר של Google, המאפשר לספר סיפורים בעזרת למידת מכונה.

מנהל הספרייה הלאומית אורן וינברג אמר על הפרויקט כי הנגשת אוצרות היסטוריים לקהל הרחב באמצעים הדיגיטליים החדשניים ביותר הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתחדשות של הספרייה הלאומית. "הספרייה גאה ושמחה להיות חלק מפרויקט חשוב זה, המביא את סיפור התפתחותה של האנושות כולה ולחשוף את אוצרותיה בפני קהלים רחבים בארץ ובעולם", לדברי וינברג.

גלו את Once Upon a Try כאן:

עמוד הספרייה הלאומית בפרויקט

קישור לפרויקט Google Arts & Culture

או באמצעות האפליקציה ב-iOS או אנדרואיד,

האשטאג: onceuponatry#

 

red
המירוץ לאדום

 

Map of Jerusalem
מפות עתיקות של ארץ הקודש וירושלים

 

Newton
כתביו התיאולוגיים של אייזק ניוטון

 




נשף מסכות – ארבעה יוצרים מסתתרים מאחורי שם-עט

הצצה אל מאחורי הקלעים של תופעת הפסבדונים בספרות העברית

ילדים במסכות. יקבי כרמל מזרחי 1960

ילדים במסכות. יקבי כרמל מזרחי 1960

אדם כותב הוא אדם חשוף. כשיצירתו יוצאת לאור, יוצא גם הוא אל אור הזרקורים, לרשות הכלל.
האם יש הכרח בחשיפה הכפולה הזאת, של היצירה ושל יוצרה, או שמא יכול היוצר לחשוף את יצירתו בלבד, ולהישאר מאחורי הקלעים?

עידן הרשתות החברתיות מאפשר לכולנו לחשוף את צפונותינו ולפרסמן ברבים בלחיצת כפתור קלה. אך עדיין רבים זקוקים לפעמים לעשות זאת תחת מעטה או מסכה. לחשוף את המסר אך לשמור את הזהות מאחורי הצללים.

כתיבה ופרסום תחת זהות בדויה הייתה קיימת בקרב יוצרים מאז ומתמיד, ומסתבר שבספרות העברית אף באופן מיוחד.

"פרט מאלף: בספרותנו מרבים להשתמש בפסבדונימים יותר מהרבה ספרויות אחרות. בדקתי ומצאתי כי אין לך כמעט סופר עברי או אידי שלא נזקק לפסבדונימים"

כך כתב בשנת 1945 ישראל רובין במאמר שפרסם על תופעת הפְּסֶבְדוֹנִים (שם בדוי).

לעיתים די למשורר או לסופר להתחבא מאחורי הטקסט עצמו, להתחבא מאחורי המוסכמה הידועה לכל כי "מיטב השיר כזבו". הטקסט מסתיר אותו ומכסה על מערומי נפשו, אך בו בזמן גם מאפשר לו לגלות משהו נסתר מעולמו הפנימי ומשאיפותיו.

אך לעיתים, יש לכותב צורך להתחבא אף יותר, ולגונן על עצמו מעבר לחיץ הטבעי שבין יוצר ליצירתו. לא די לו בריחוק המהותי שמכתיבה היצירה. הוא זקוק להגנה גדולה יותר מפני הקוראים, ולשם כך הוא בוחר להסתתר מאחורי שם עט. הוא בוחר לו פסבדונים.

 

"תיבת התחפושות" – אוצר הפסבדונימים

צעד ראשון בניסיון להכיר את היקף התופעה בספרות היהודית נעשה במסגרת חוברת קטנה שיצאה בברדיטשוב בראשית המאה (תרס"ב, 1902). "אוצר הפסודונימים" שמה. החוברת הצנועה, הישנה והמתפוררת, מאגדת כמה מאות שמות בדויים מן הספרות העברית של המאה ה-19.

 

"על מנת להוציא את החוברת הזו לאור", סיפר עורכה, מ. זאבלאצקי, "פניתי במכתבים מיוחדים כמעט לכל הסופרים בארץ ובחו"ל והמה עמדו לימיני". סופרים רבים נענו ליוזמה ושלחו לו את שמות-העט שתחתם פרסמו בבמות השונות את כתביהם.

בסיום הקדמתו לחוברת ביקש העורך מסופרים נוספים בכל רחבי עולם הספרות העברי והיידי להוסיף ולשתף פעולה עם המיזם. הוא אפילו פתח תיבת דואר מיוחדת לשם כך:

 

ב"אוצר הפסודונימים" אפשר למצוא כמה משמות העט הידועים לכל כמו "שלום עליכם" ו"אחד העם", אך אפשר לגלות גם תגליות חדשות רבות כמו "לץ", שם העט שבו הרבה להשתמש י.ל פרץ בראשית דרכו הספרותית, או "צלפחד בר חושים התוהה", הפסבדונים החביב בו פרסם לילינבלום כמה וכמה טקסטים באודיסה.

אולם כדי להכיר את היקף התופעה של כותבי עברית ויידיש "המתחפשים" באמצעות שם-עט, וכדי לגלות עד כמה היא עתיקה, וגם נפוצה, היה צורך בעבודת מחקר ביביליוגרפית רצינית יותר.

שלושים שנה אחרי פרסום החוברת הקטנה הזאת, שהייתה פורצת דרך בתחום הפסבדונים העברי, פורסם ספר מקיף ורציני על תופעת הפסבדונים בספרויות היהודים.

את מלאכת האיסוף של הפסבדונים בספרות היהודית, מתקופת הגאונים ועד העת החדשה, נטל על עצמו יהודי וינאי בשם שאול חיות. חיות, שהיה מזכיר הקהילה היהודית בווינה, שימש גם ספרן ב"בית הספרים אשר לקהל עדת ישראל בוינא".

אוסף הפסבדונים של חיות הוא גלגול של רשימה אישית שהתקין לצורכי רישום ביביליוגרפי בספרייתו. הרשימה תפחה והתארכה מיום ליום, והכילה אלפי שמות בדויים ופתרונם, עד שחיות הבין שיש בידו ממש אוצר, והפך את הרשימה לספר עב כרס בשם "אוצר בדויי השם" (תרצ"ג, 1933).

 

בארכיון הספרייה מצויות רבות מרשימותיו הביביליוגרפיות של שאול חיות שעסק בתיעוד קהילת יהודי וינה שלפני מלחמת העולם השנייה. בין רשימותיו נמצאת גם סקיצה של תבנית הספר "אוצר בדויי השם" בכתב ידו של חיות:

 

"אחרי שם הבדוי יבוא אחד או שנים מהספרים או המאמרים שהמחבר חתם עצמו בשם הזה. ואח"כ יבוא הפתרון ואח"כ המקור וגם הערותי." מתוך: תיק שאול חיות. ארכיון הספריה הלאומית
"אחרי שם הבדוי יבוא אחד או שנים מהספרים או המאמרים שהמחבר חתם עצמו בשם הזה. ואח"כ יבוא הפתרון ואח"כ המקור וגם הערותי." מתוך: תיק שאול חיות. ארכיון הספריה הלאומית

 

מהספר "אוצר בדויי השם" אפשר ללמוד על עשרת שמות העט תחתם נהג ביאליק לפרסם רשימות בעיתונות התקופה (מהם: באר, בקנח, חילק בילק, נון, נח, N)  ועל שמונה עשר (!) שמות העט של ברנר (מהם: אחד החותמים, בן שלמה, בר יוחאי, גר, זכאי, י. חבר, ב. חיצוני)

מרתק גם לראות מהו הפסבדונים הנפוץ ביותר בקרב כותבי העברית עד לזמן הוצאת הספר. זהו הפסבדונים "פלאי" הלקוח מבדוי-השם הראשון במקרא. בימי שפוט השופטים, כאשר אביו של שמשון שואל את המלאך שהתגלה אליו לשמו, הלה חפץ להישאר אנונימי, ומשיב לו: "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי."

אוצר בדויי השם, רשימת היצירות העבריות החתומות תחת השם "פלאי"
אוצר בדויי השם, רשימת היצירות העבריות החתומות תחת השם "פלאי"

שם-עט – מדוע ולמה?

מה גורם ליוצר "להתחבא" מאחורי שם בדוי, ואיך יתכן שאדם שעמל על יצירתו הרוחנית, גייס את כל משאבי הנפש שלו והשקע את כל כוחו ביצירה, מוותר על הזכות להותיר את חותם שמו על יצירתו?

יש מהסופרים אשר אימצו שם עט בדוי כשעשוע בלבד, מתוך רצון להתל בקורא, לסקרן אותו, לשחק איתו קצת "חתול ועכבר". לפעמים היה למשחק  כוח שיווקי: הוא יצר עניין סביב היוצר האנונימי והגביר את המכירות. בשימוש כזה בשם-עט, קיוו פעמים רבות הכותבים ששמם יתגלה לבסוף.

דוגמא לכך הוא ספרו של 'חיים יחזקאל הלפרין', ספר שירים ש'הביא לדפוס' דוד אבידן. בהקדמתו מתאר אבידן את חייו של הלפרין, מהנדס חשמל צנוע ונחבא אל הכלים, שאבידן כביכול גילה ופרסם את שמו ברבים. מרגע צאת הספר היה ברור לכל כי זהו "טריק אבידני". משחק טיפוסי שלו עם הקורא.

 

אחרים מהסופרים שאימצו שמות-עט ביקשו להשמיע ביצירתם קול פרובוקטיבי, או להעביר מסר רדיקלי, פוליטי, חברתי או דתי. הם חששו שדבריהם יתקלו בהתנגדות ולכן העדיפו להסוות את עצמם, על מנת שלא יירדפו. דוגמא לכך הוא סיפור הפסבדונים המרגש של י. גולה, שיסופר בחלק האחרון של רשימה זו.

אימוץ פסבדונים היה נפוץ בקרב יוצרים צעירים שעוד גיששו בצעדים ראשונים בעולם הספרות, וביקשו לבדוק את יחסם של הקוראים אל יצירתם קודם שהם מתמסרים לעמדת הסופר.

אך גם להפך, סופרים ויוצרים מבוססים ובעלי מעמד, ששמם הלך לפניהם, השתמשו בפסבדונים בכל פעם שעסקו בכתיבה שאיננה קאנונית, על מנת שלא לפגוע ב"מותג" שלהם. כך למשל נהג ביאליק הגדול, כאשר נתבקש על ידי מכר לתרגם שירה יידית לעת-מצוא. כדי שלא לפגוע בשמו הטוב, חתם על תרגומיו בשם "חילק בילק".

בזמנים בהם "אישה כותבת" הייתה בגדר תופעה לא נוחה לעיכול, מילא הפסבדונים תפקיד חשוב דווקא על רקע מאבקים מגדריים: שם-עט גברי איפשר לנשים שהקדימו את זמנן לפרסם את יצירותיהן ללא חשש שיוחרמו. הדוגמאות המפורסמות ביותר לכך הן של האחיות ברונטה שכתבו תחת שמות גברים, או של הסופרת הצרפתייה בת המאה ה-19 הבארונית דופן, שכתבה תחת הפסבדונים ז'ורז' סאנד.

המקרה המוזר של ג'ורג' מתיא איברהים

בשנת 1980 יצא לאור בספריית פועלים ספר שירה משירתו של משורר פלסטיני בשם ג'ורג' מתיא איברהים ובתרגומו של ישראל אלירז.

בדף האחרון של הספר הוצג המשורר לקוראים העבריים כאדריכל, במאי תיאטרון ומשורר ערבי-נוצרי, יליד בית לחם, שהיגר בגיל צעיר עם משפחתו לצרפת, והתיישב בפריס. שפת הכתיבה של ג'ורג' מתיא איברהים היא צרפתית ו"דרך בית לחם" הוא ספרו השלישי.

 

ג'ורג' מתיא איברהים עסק בשיריו באופן אינטנסיבי בנוף הרי יהודה: עצי התאנה והזית, הנערים הערביים מלאי האון הרועים את עדרי הכבשים, הפלחים החורשים בשדותיהם ועודרים את כרמיהם, הנשים היחפות בכפרים העמלות על הכנת הלחם, ריחות האש בואכה בית ג'אלה או חלחול, ונוף המדבר ממזרח, הצופה אל פני קבר שיח בודד.

 

מתוך: דרך בית לחם. ג'ורג' מתיא איברהים
מתוך: דרך בית לחם. ג'ורג' מתיא איברהים

זוהי המולדת שבזיכרונו הרחוק של ג'ורג' מתיא איברהים, הילד המהגר המתגעגע למכורתו… ילד שלא היה ולא נברא! או כפי שנכתב עליו "שלא היה אך בוודאי נברא – בידיו של מתרגמו".

את שני ספרי שיריו הראשונים הוציא אלירז תחת שמו של ג'ורג' מתיא איברהים. בעת פרסום הספרים האלה היה ישראל אלירז יוצר ידוע ומוערך דווקא בתחום המחזאות והפרוזה, אך עדיין לא נודע כמשורר.

 

ישראל אלירז
ישראל אלירז

מדוע נזקק ישראל אלירז להמציא לו את ג'ורג' מתיא איברהים?

ראשית, נראה שאלירז היה זקוק לו כ"קביים" במעבר הקשה בין הז'אנרים בתוכם פעל, מכתיבת פרוזה ומחזאות אל השירה.

אך הפסבדונים שאלירז בחר לעצמו היה הרבה מעבר לתועלת הספרותית הקשורה בשאלת ההתקבלות. בבחירתו היה טעם עמוק יותר:

אלירז ביקש לכתוב ספר שירה שעוסק בקשר בין אדם ומקום. זהו ניסיון לשרטט את נוף הארץ בתווך שבין חלחול לבית לחם, מתוך עיניים של בן בית, שהוא גם בן בלי בית, בלא להעמיס על הטקסט את כובד הקשריו היהודיים, ומתוך זרות לנקודת המבט הישראלית-ציונית.

בשנת 1987, שבע שנים אחר צאת ספרו השלישי של איברהים, נחשף סודו של ישראל אלירז. בכתבה של משה זינגר שהתפרסמה במוסף השבת של ידיעות אחרונות הוא חושף את הבדיה ומגלה סלחנות כלפיה:

 

 

באותו גיליון, וכתגובה לכתבה שחשפה את זהותו, הסביר ישראל אלירז מדוע ברא את ג'ורג' מתיא איברהים, ומדוע לדעתו כתיבה תחת שם בדוי היא ממהותה של הספרות:

.

 

"אתה לא רק 'ממציא' שירים, אתה גם 'ממציא' את יוצרם… אין טבעי יותר באמנות מן הפסבדונים ואין הכרחי יותר מהם… עליך להיות כל הזמן 'אחר', כדי ללחוץ מתוך עצמך החוצה את המסתתר". 

היצירה שנכתבת תחת שם בדוי בגילוי לב, חושפת איזו נקודה פנימית אמיתית. וכאשר נחשפת התחפושת ומוסר המסווה, עומדת היצירה בפני הקוראים עירומה, מרתקת ומעוררת שבעתיים.

מי ראה איך דודה לאה מתחפשת לצפרדע?

אחד משירי הילדים המוכרים של לאה גולדברג הוא השיר "הצפרדע". השיר נדפס לראשונה בתוך המחזור 'מסכות עליזות' בדבר לילדים בשנת 1936, כאשר הייתה גולדברג בת 25.

 

"הצפרדע" בפרסום ראשון, מתוך דבר לילדים 1936.  (הערת המחברת על העלון המודפס שחור-לבן: "השמלה כמובן ירוקה")
"הצפרדע" בפרסום ראשון, מתוך דבר לילדים 1936.  (הערת המחברת על העלון המודפס שחור-לבן: "השמלה כמובן ירוקה")

 

"דודה לאה" שהכתירה את עצמה כעבור עשרים שנה כ"דודה של שומיש" (שום איש), חשפה בשיר הילדים הקטן הזה משהו מעולמה הפנימי העמוק ביותר.

"את אישה לא יפה בת עשרים ושתיים, נר כבוי על שולחן השבת", כתבה גולדברג את אחת משורותיה הנודעות והחשופות. גם שיר הילדים  הזה, שנראה תמים למראה, חשף בדרכו שלו את המודעות העצמית של המשוררת, ופתח צוהר לעיסוק של גולדברג בדימוי הגוף שלה.

גולדברג הסתתרה ברבים משיריה מאחורי דמויות רבות: היא הייתה דבורה עוקצת והייתה סולווג המחכה בחלון, או אופליה או היפהפיה הנמה. ובכל השירים הללו מצויה תמיד נקודת אמת ביוגרפית של גולדברג המשוררת וגולדברג האישה.

 

לאה גולדברג. מתוך: אוסף לאה גולדברג הספריה הלאומית.
לאה גולדברג. מתוך: אוסף לאה גולדברג הספריה הלאומית.

אך אחת המסכות הבולטות ביותר אותן אימצה גולדברג תדיר, הייתה דווקא מסכת "המשורר".

קוראיה המושבעים של לאה גולדברג זוכרים ודאי את הפסקה מ"מכתבים מנסיעה מדומה" בה מכריזה הדוברת:

"אני שונאת עלמות הכותבות שירים… אני לא עלמה הכותבת שירים – אני משורר. השיר שלי אינו בא במקום תכשיט. אינו גנדרנות. שיר הוא שיר… ואת העלמות הכותבות שירים מגיל חמש עשרה ועד החתונה צריך ללמד בישול ולשלוח לטייל פעמיים ביום. זה מועיל בהחלט, ומאלה שלא מצאו להן אידיאל בצורת בעל הגון, ומתנקמות בנייר החף מפשע, צריך לנהוג מנהג חולות רוח".

באחד הראיונות האחרונים עם לאה גולדברג העידה: "תמיד אחזיק טובה ליעקב פיכמן שכתב ביקורת על ספרי הראשון. הוא כינה אותי בדברו עליי 'משורר חדש' ".

וכמה מעניינת העובדה שראשית פרסומי תרגומיה של גולדברג, כבר כשהייתה תלמידה בגימנסיה העברית בקובנה, היו תחת הפסבדונים "לאה משורר"!

 

לאה גולדברג בנערותה בליטא
לאה גולדברג בנערותה בליטא

שישה שירי עם ליטאים תרגמה גולדברג כשהייתה בת 17. זהו ניסוי ראשון שלה בתרגום, והוא מעין גלגול קדמוני של 'שיר בכפרים', פרויקט שירי העם הליטאים והסלאבים שפרסמה גולדברג לימים, בשנת 1942.

ששת השירים הללו שהוציאה תחת השם "לאה משורר" נדפסו בחוברת מאסף "הספרות העממית הליטאית" שיצאה בשנת 1928 על ידי אחד ממורי הגימנסיה בקובנה, ד"ר ירדני זקהם.

 

"שני תרנגולים". בחתימת לאה משורר. 1928
"שני תרנגולים". בחתימת לאה משורר. 1928

גם בשיריה נטתה לעיתים גולדברג לאמץ לעצמה את מסכת המשורר, ובולטים במיוחד בהקשר זה שני שירים הנמסרים מפיו של משורר גבר: "משורר זקן" ו"דיוקן המשורר כאיש זקן" שכתבה גולדברג בעיצומו של מרד המשוררים הצעירים בדור המשוררים שקדם להם, דורה של גולדברג.

לאה גולדברג-ביאליק
במסמכי אוסף הפריטים הארכיוניים של לאה גולדברג בספרייה הלאומית, בין שלל הפריטים השייכים למשוררת, מפתיע למצוא את הפריט הבא: הספר "שירי חיים נחמן ביאליק", בהוצאת דביר, בכריכת הבד האדומה המפורסמת.

 

התהייה מה לספרו של ביאליק אצל מסמכיה האישיים ומכתביה של גולדברג – באה על פתרונה עם פתיחת ספרו של ביאליק:

 

 

כלפי חוץ זוהי אמנם כריכת ספר שיריו של ביאליק אך מבפנים זוהי מחברת שירים בכתב ידה של גולדברג, שנכתבו בשנותיה האחרונות ממש. חלק מהשירים ממחברת זו של גולדברג התפרסמו בחייה, והאחרים נדפסו בקובץ "שארית החיים" שיצא לאור על ידי טוביה ריבנר לאחר מותה.

השיר הראשון בכרך המחופש לא התפרסם בחייה, וגם לא נכלל בתוך "שארית החיים".

די בהתבוננות חטופה בשיר, ובעיקר בהערת ההערכה העצמית הקצרה שגולדברג רשמה בשוליו כדי להבין מדוע נמנע ריבנר מלכנס את השיר הזה בין כתביה: "רע".

 

שיר גנוז בכתב ידה של גולדברג. מתוך: אוסף לאה גולדברג. הספריה הלאומית
שיר גנוז בכתב ידה של גולדברג. מתוך: אוסף לאה גולדברג. הספריה הלאומית

 

הביקורת העצמית, שגולדברג ניחנה בה, ובמידה נדיבה, מלמדת על עוד אחד מן המניעים שמביאים משוררים להסתיר את זהותם בבואם לפרסם את יצירתם.

ניסיון היחלצות מהסמטה האחורית

בראש מצעד המתחפשים בשירה העברית ניצב ללא ספק מי שהשתמש בפסבדונים באופן המוזר, המפליא והמצחיק ביותר – הסופר וחוקר הספרות ראובן קריץ.

קריץ כתב עשרות רומנים וסיפורים, לבני נוער ולמבוגרים. את ראשון ספריו הוציא בספרית פועלים לאחר שבמשך שלוש שנים סחבה ודחתה ההוצאה את הדפסת הספר. את ספרו השני סירבה הוצאת הספרים להוציא, ובמשך שנים חיזר קריץ אחר ההוצאות וסורב פעם אחר פעם.

בלית ברירה, ומתוך תקווה שספריו יראו אור ויופצו בקרב קהל קוראים רחב, פנה קריץ להקים הוצאת ספרים משלו, וכך נוסדה בשנת 1956 הוצאת הספרים "פּוּרָה", שנקראה כך באופן מכמיר לב על שם הפסוק בישעיהו "פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי".

בהוצאת פורה יצאו עשרות ספריו של ראובן קריץ. לבדו עסק בהדפסת ספריו ולבדו גם הפיץ אותם. הוא העיד על עצמו שאחת לשלושה חודשים היה נוסע באוטובוס עם ספריו על מנת לחלקם ב-250 חנויות מצפת וקריית שמונה ועד לדימונה. כשהיה מגיע לתל-אביב היה שואל אופניים אצל מתקן אופניים שהכיר מלימודיו בסמינר, מוכר את ספריו בין העוברים והשבים, ולעיתים, כשלא עלה בידו למכור אותם בכסף היה מחלק אותם חינם אין כסף. כששאלו עוברים ושבים למעשיו היה אומר שהוא ממשיכו של 'נוסח' מנדלי מוכר ספרים מ'ספר הקבצנים'.

ראובן קריץ
ראובן קריץ

 

מעמדו של קריץ כחוקר ספרות היה טוב מעט יותר ממעמדו כסופר. אוהבי השירה בארץ זוכרים לטובה את מחקריו המקוריים על שירת רחל, על ספרות דור תש"ח, על ספרות הקיבוץ וכן על בעיות הביקורת של הספרות. אולם מעל כל אלה, נזכרים לטובה שני כרכים עבי כרס וכעורי פונט, בפורמט קווארטו עצום הממדים, הנקראים "בדרכי השיר".

ממש כשמם, מוליכים צמד הכרכים הללו את כל החפץ להיכנס בשערה של השירה צעד אחר צעד בדרכי השיר. זהו חיבור שיש בו מזיגה של ספר לימוד ותיווך וספר מחקר. הוא מציג באופן יסודי ומפורט את סוגיות היסוד של השירה: החרוז והמשקל, הלשון הציורית, השיר והמשורר, המצלול ועוד ועוד. החיבור מכיל מאות אינטרפטציות מבריקות של קריץ לשירים רבים, שלעיתים קרובות לא נדונו בשום מקום אחר מלבד בעבודותיו. יש מאוהבי השירה שמוכנים להישבע בשמו של הספר, וזוכרים לו את חסד הפגישה הראשונה עם השירה. מאחד המרצים, פרופ' מלומד באוניברסיטה, שמעתי כי "בדרכי השיר" של קריץ הוא התנ"ך האישי שלו מיום שבא בשעריה של השירה, וכי העיסוק של קריץ בפרוזודיה הוא המקור השיטתי והתקף ביותר בעברית לנושא זה.

על כריכתו הפנימית של הספר "בדרכי השיר" מופיעים פרטי המו"ל, רמז סרקסטי שמוביל לפענוח שמה של הוצאת "פורה".

סדר: ד. רכתי

עריכה ועימוד: ל. בדי

 

אך גם כחוקר ספרות מוכשר לא הייתה קלה דרכו של קריץ להכרה ואהדה. הוא נתקל לא פעם בהתנשאותם של אנשי האקדמיה, ובחוסר הנדיבות שלהם כלפי יצירתו המחקרית.

קריץ העיד שהתגובות לספר היו מעטות ומצומצמות, ולא חרגו הרבה מעבר לאזכור הופעתו. השופטים שדנו בדרגתו האקדמית של קריץ לא הכירו בספר הזה כ"פרסום אקדמי".

ב"ספר הקוריוז", שהוציא קריץ בשלושה העתקים בלבד (עותק אחד הפקיד בספריה הלאומית, והוא שמור במחלקת הספרים הנדירים), אסף את מיטב הקדשותיו לספרים הרבים ששלח וחילק במהלך השנים.

בהקדשתו לחוקר ולמבקר דן מירון על "בדרכי השיר" אפשר למצוא הד לתסכולו מהאקדמיה ויחסה לספרו, אך גם אפשר לראות בה עדות לרוח הספורטיבית של קריץ ביחס לכישלונו של הספר לכבוש לו מעמד רשמי בעולם הספרות:

 

מתוך: ראובן קריץ, ספר הקוריוז עותק מס' 2.
מתוך: ראובן קריץ, ספר הקוריוז עותק מס' 2.

 

לאחר שספריו נתקלו בדחיות שוב ושוב, החליט קריץ לנסות לבצע "ריסטרט" לקריירה שלו.

"חיפשתי התחלה חדשה", הוא מספר "רציתי לכתוב בעילום שם כדי שהמחשבה מה יגידו עמיתים לא תפריע. קיוויתי שהמבקרים יפנו תשומת לב לכישרון הצעיר המסתורי וכך אוכל לרכוש חוג קוראים חדש".

לשם כך  אימץ לו קריץ את הפסבדונים הנשי "ריקי קלר" והוציא מספר ספרים תחת שמה מתוך תקווה שהעולם יגלה עניין בנערה צעירה ומוכשרת, שתהפוך עד מהרה לתגלית ספרותית ושהוצאות הספרים יראו בה "נכס בטוח להשקעה".

אך גם "ריקי קלר" – תכנית ההצלה של קריץ את יצירתו מעצמו – הכזיבה. גורל ספריה של ריקי קלר לא שפר מגורלם של ספרי ראובן קריץ והיא נדונה לשכחה.

עד כאן, מדובר בפרשה קלאסית של אימוץ פסבדונים, בדומה למקרה המוכר של אמיל אז'אר, הוא רומן גארי: סופר שלא הצליח לסלול דרך ללב קוראיו לאחר הצלחתו הראשונה ולאחר חוסר העניין בספריו שפורסמו לאחר מכן, וביקש, באמצעות שם חדש, הזדמנות שנייה.

מתוך אכזבתו מ"ריקי קלר", פנה קריץ לתחפושת רדיקלית יותר, מקורית מקודמתה.

וכמו תחפושת של ילד, המממשת ליום אחד את כמיהתו הכמוסה ביותר, כך מימש קריץ את חלום חייו במסגרת הפסבדונים החדש שיצר.

בדמיונו ראה עצמו קריץ סופר מוערך, דמיין את התלהבות המבקרים, העיתונאים והחוקרים. הוא קיווה להכרה מטעם האקדמיה, ופינטז את הפנטזיה הוורודה ביותר של כל סופר: דוקטורנטית צעירה, מבריקה ומלאת אמביציה, שמקדישה את חייה כדי לחקור את יצירתו.

בהיעדר חוקרת מחוננת שהתנדבה לגלות לעולם את גדולתו של קריץ, נאלץ קריץ פשוט להמציא אותה.

עבודת המחקר של רותי שמיר על חייו ויצירתו של ראובן קריץ, נראית כמו מאות  או אלפי עבודות מחקר ששמורות בספרייה הלאומית. הפורמט, הכריכה, המבוא, הערות השוליים, והרשימה הביביליוגרפית שבסיומה לא מעוררים כל חשד. 278 עמודים תמימים למראה.

 

 

ברשימה מרתקת שפרסם אלי אשד נחשפה לראשונה העובדה המוזרה, כי עבודת המחקר היסודית הזאת איננה אלא פרי עמלו של ראובן קריץ עצמו.

מי שמכיר את קריץ, את סגנונו הספרותי-הגרפומני, את החשיבה המקורית שלו ואת שגעונותיו, והקדיש לחוברת התמוהה הזו יותר ממבט ראשון, יכול היה לנחש זאת לבד:

סקירת חייו של ראובן קריץ בחלקו הראשון של ה'מחקר' מפורטת עד תמיהה: היא עוסקת בשירי הנעורים שלו, מתייחסת לרישומה של מלחמת השחרור על נפשו, למערכות היחסים עם חבריו ומשפחתו, להרגלי הטיול שלו ואפילו לחולשותיו לנשים. סיקור עבודתו 'לוקה' בדיוק מדעי מבהיל, וכולל בשלמות את כל הפריטים הביבליוגרפיים העוסקים ביצירתו. כל טענה מגובה בהערת שוליים המפנה למקורות משלל ציטוטי רוחב ממכלול יצירתו.

"תחפושת" זו של קריץ נראית כאקט חסר תקדים, והיא מעוררת שאלות נכבדות. האם גם עולם המחקר הספרותי יכול לקבל בסובלנות, כמו הספרות עצמה, יצירה אקדמית שהיא כולה בדיה? האם היה זה ניסיון ממשי של קריץ לאלץ את הממסד להכיר בו?

סביר יותר שפנייתו של קריץ להגות את "רותי שמיר", וליצור בשמה את מחקר חייו, על אודותיו, הייתה צעד אופייני של הומור עצמי שלו. הומור קצת מופרע ואמיץ למדי, אך בזכותו הצליח קריץ להתמודד עם כישלון ההתקבלות, ואף לקרוא תגר על מעמדם של יוצרים בסצנה הספרותית.

פרס ישראל מוענק ל… שם בדוי!

טקס חלוקת פרס ישראל של שנת 1959. יום העצמאות ה-11 למדינת ישראל. כל חתני הפרס מתכנסים בין השמשות בירושלים כדי להתכבד במעמד, ללחוץ את ידי הנשיא ושר החינוך, ולאסוף את הצ'ק.

רק אחד מחתני הפרס, החתן בקטגוריית הספרות היפה, לא הגיע לטקס. לא הוא, ולא נציג ממשפחתו.

הזוכה בפרס ישראל לספרות יפה לשנת תשי"ט היה משורר אנונימי שהסתתר מאחורי הפסבדונים י. גולה. איש בקהל ובקרב השופטים לא ידע מי הוא י. גולה, אך רבים הכירו את הפואמה "משא גוג" שזיכתה אותו בפרס החשוב.

הפואמה "משא גוג" הוברחה לישראל בשעה שמחברה היה נתון מעבר למסך הברזל, תחת המשטר הקומוניסטי. היא התפרסמה בכתב העת "מאזניים" וזכתה לתגובות נדהמות ונרגשות. י. גולה, החתום עליה, תיאר בפואמה את חייו כאסיר ציון בכלא הסובייטי. זהו תיאור מר ונורא של אימת המשטר, תיאור של הרדיפה היומיומית של הבולשת, תיאור של הרעב הפיזי הכבד שנכפה על האסירים, והצמא הרוחני לחיים של חירות.

מתוך: משא גוג. י. גולה
מתוך: משא גוג. י. גולה

אך מעל לאלה, "משא גוג" הוא ביקורת אמיצה במיוחד, שמחברה מותח כנגד הרעות החולות של המשטר הקומוניסטי. ברגעי השיא שלה מתעלה הפואמה והופכת לטקסט נבואי החוזה בהתמוטטות המשטר ובשינוי הסדר החברתי בעולם.

הפסבדונים י. גולה נוצר מתוך חשש ממשי של המחבר לחייו. לו נודע שמו, אחת הייתה דינו – למות.

הפעיל הציוני הצעיר שעמד מאחורי הפסבדונים י. גולה ומאחורי הפואמה "משא גוג" היה באותם ימים בראשית שנות השלושים שלו, אך לימים נודע בציבור כאחד מהחוקרים החשובים של שירת ימי הביניים: עזרא פליישר.

 

 עזרא פליישר (מימין) ואברהם סוצקבר, מתוך אוספי הספרייה הלאומית
עזרא פליישר (מימין) ואברהם סוצקבר, מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

פליישר נולד בטימישוארה שברומניה, ושימש בצעירותו כפקיד בנציגות הדיפלומטית של ישראל בעיר מולדתו, עד אשר החלו לנשב גם ברומניה רוחות קומונזים רעות. בשנת 1952 הוא נאסר בחשד לריגול לטובת מדינת ישראל, ולאחר שנתיים שלמות של חקירה שהתנהלה נגדו, נשפט לחמש שנים בכלא הסובייטי, יחד עם יתר המנהיגים הציונים בעירו.

האות יו"ד בפסבדונים י. גולה, היא קיצור המילה יהודי, אך היא גם צורת הביטוי היידישאית ליהודי: ייד.

על נסיבות חיבורה של הפואמה "משא גוג" בתוך הכלא הסובייטי סיפר פליישר בריאיון שנתן לאחר שעלה ארצה. מלבד בגדיו לא הורשה פליישר להכניס לתאו שום חפץ. הפואמה הגדולה "משא גוג" נכתבה ללא עט וללא נייר. היא נכתבה במוחו של פליישר במשך השעות הארוכות בהן ישב בודד בתאו. במוחו כתב שורה אחר שורה, פרק אחר פרק, ובעיני רוחו ערך את הפואמה, תיקן, מחק ושב לתקן. ערב ערב לפני שנרדם שינן לעצמו את שורות השיר החדשות שוב ושוב עד שזכר אותן בעל פה. אז היה משנן את שורות האתמול, ולבסוף היה עורך לעצמו מבחני זיכרון גם לשירים קודמים שכתב.

באופן זה כתב כחמש מאות שירים בכלא. פליישר ציין ש"כתיבה" זו הייתה עבורו סם חיים. 1200 ימים ולילות כתב פליישר את שיריו על לוח ליבו, ושמר אותם בזיכרונו, וזיכרונו עמד לו.

ביום שהשתחרר העלה על הכתב את כל שיריו, אך גם אותם לא היה יכול להחזיק אצלו, משום שהיה נתון תחת עינם הפקוחה של השוטרים, ולכן שרף את כולם. כעבור כמה ימים שמע על מכר שקיבל היתר יציאה מיוחד, ומיהר לכתוב שוב את הפואמה "משא גוג", ולשלוח אותה באמצעותו לישראל, אל מערכת כתב העת "מאזניים". חברי המערכת שקיבלו את כתב היד בחתימתו של י. גולה מיהרו להדפיס את הטקסט בגיליון שיצא לקראת יום העצמאות. ביום העצמאות של אותה שנה הוכתר בעל הפואמה כזוכה פרס ישראל.

 

הרעיון להעניק פרס ישראל לפלוני אלמוני, אדם אנונימי שאין לדעת מי הוא ומה הוא, היה רעיון נועז ומפתיע. מי הוא זה שהעלה אותו על הדעת? מי היה זה שהאמין  כי כוחה של היצירה "משא גוג" הוא כה עז, עד שהיא עומדת בפני עצמה לקבל את הפרס ואיננה זקוקה לאיש המסתתר מאחוריה?

בארכיונו של אורי צבי גרינברג אני מוצאת לכך את התשובה. במכתבו לשר החינוך זלמן ארן הציע אצ"ג את הרעיון הנועז:

 

מכתבו של אורי צבי גרינברג לשר החינוך זלמן ארן. מתוך: ארכיון אצ"ג בספריה הלאומית
מכתבו של אורי צבי גרינברג לשר החינוך זלמן ארן. מתוך: ארכיון אצ"ג בספריה הלאומית

 

"אדוני הנכבד מאד, עורך "מאזנים" מר מיכלי הואיל בטובו להמציא לידי ההגהות של "משא גוג" מאת משורר מעבר למסך הברזל המתפרסם בחוברת חג העצמאות. והנני מוצא לנחוץ להציע: שמשורר שָבוּי ושָרוּי בעָנְיוֹ זה יצורף השנה לחתני פרס ישראל. זה יהיה לדעתי מעשה רב מכל הבחינות. איני חושב שהשופטים לפרס לא יתנגדו לכך."

בכל הכבוד

אורי צבי גרינברג.

כ"ח ניסן תשי"ט

(במשפט האחרון נפלה טעות קולמוס וצריך לקרוא: אני חושב שהשופטים לפרס לא יתנגדו לכך)

 

ההצעה זכתה להסכמת השופטים, ופליישר סיפר על ההתרגשות הגדולה שאחזה בו כששמע במקרה ברדיו, ממקום מושבו, את דבר הזכייה של י. גולה בפרס:

 

מתוך ראיון עם עזרא פליישר. מעריב. 1969
מתוך ראיון עם עזרא פליישר. מעריב. 1969

 

"חצי שעה לאחר שהוענק לו פרס ישראל, הוליך לו 'עוף משמים' את הקול המרנין, והוא היה בגופו רחוק מרחק אלפי מילין מירושלים. בראדיו שמע את הידיעה, ופחד ורחב לבו. שנה לאחר מכן, ב-1960, זכה הוא בעצמו לצאת מארץ הולדתו ולעלות לישראל. פה חיכה לו שכרו, השכר הרוחני הכביר והמחאת-הכספים של ממשלת ישראל, דמי-הפרס."

סיפורו של י. גולה והסיפורים שהבאנו לפניו, מלמדים על החירות הנתונה ביד כל יוצר לעלות על במותי הספרות, בכל דמות שיבחר לו, תחת כל מעטה שירצה, בגלוי ובסתר. כי היצירה הספרותית עומדת בפני עצמה, ויש בכוחה להדהד בלבבות גם כאשר יוצרה מסתתר מאחורי מסך ומסכה.

 

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

אדית גרזון-קיוי: האישה עם הטייפרקורדר

"היא התרוצצה עם מכונת ההקלטה, רצה למעברות ולכל מיני מקומות. המכשיר היה כבד הרבה יותר ממנה ואני תהיתי איך היא בכלל סוחבת את זה... מבחינתי זה היה מעשה הרואי"

פרופ' אדית גרזון קיוי עם הפטיפון, 11.1.1952 (צילום: מאוסף המשפחה)

פרופ' אדית גרזון קיוי עם הפטיפון, 11.1.1952. צילום: מאוסף המשפחה

"אדית או עדית? ואולי בכלל אסתר?" שאלתי את פרופ' אליהו שלייפר, והוא השיב: "נדמה לי שאדית. היא חתמה אומנם עדית – אולי כי השתמשה באות עי"ן בדומה לשימוש שנעשה בה בכתיבה ביידיש, ואולי גם כי קישרה את זה לשם העברי 'עידית'. אבל השם 'אסתר' היה שם תמיד, זה היה השם העברי שלה."

את השם 'אדית גרזון-קיוי' שמעתי לראשונה לפני מספר שנים, בעיצומו של פרויקט לגסי-הריטג' – פרויקט ההצלה, השימור וההנגשה של הקלטות ארכיון הצליל הלאומי. נתבקשתי אז להאזין לכמה פריטים מתוך אוסף גרזון-קיוי ולטפל בקיטלוג שלהם. לראשונה נחשפתי למסורות מוזיקליות יהודיות שלא הכרתי, ולאינפורמנטים (מידענים) שונים שלראשונה פגשתי בשמם.

בחדר הפנימי של ארכיון הצליל שכן ארון מתכת ישן ובתוכו ניצבו עשרות תקליטים זה לצד זה. לכל אלו נלוו מחברות בכתב ידה של גרזון-קיוי ומספר כרטסות מאופסנות בקופסאות עץ ישנות. טובים ומוכשרים קדמו לי בניסיון לקטלג את האוסף. האוסף, שכלל הקלטות רבות ומגוונות, נותר עד היום אתגר קיטלוגי בעבור צוות עובדי מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל.

 

דף ממחברת בכתב ידה של אדית-גרזון קיוי.
תיעוד של הקלטה משנת 1950 בכתב ידה של אדית גרזון-קיוי. מתוך: אוסף גרזון-קיוי, מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית.

 

לפני חודשים מספר פגשתי באיש הרדיו, החוקר והמוזיקאי ישראל דליות, שסיפר על מפגש מיוחד שהשפיע עליו בצעירותו. "זו הייתה חוויה גדולה," סיפר דליות על ההיכרות בינו ובין אדית גרזון-קיוי, "נפתח בפניי עולם של מוזיקה אנושית שבאה מבני אדם שלא בקיאים בקריאת תווים, חסרי רצון לפתח קריירה או להיות כוכבים. זה הקסים אותי מאוד. אנשים שלא משתייכים לאליטה חברתית, מוזיקליים כל כך, ושהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחייהם. אז גם הבנתי שמוזיקה מסורתית היא חלק מהחיים. תמיד קשורה למשהו משפחתי או משהו בחיי האדם, והיא לא נוצרת באיזו מגמה כדי להתקבל על ידי אחרים, אלא היא צורך, היא הכרח."

לאחרונה התקבלה פנייה מצד מרכז המבקרים בספרייה בבקשה להשתתף באירוע 'ספרייה משלך' ולהציג דמות נשית שקשורה במחלקת המוזיקה וארכיון הצליל. דמותה של גרזון-קיוי עלתה במחשבתי. אישה שהמוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייה, ושמפעל התיעוד והמחקר שיצרה היה למפעל חלוצי ויחידאי.

פרופ' אסתר (אדית) גרזון-קיוי נולדה בגרמניה בשנת 1908. מגיל צעיר נחשפה למוזיקה: "בגיל חמש נכנסתי לקונסרבטוריון למוזיקה, ובגיל תשע נתקבלתי לבית המדרש למוזיקה 'שטרן' בברלין וסיימתי את לימודיי כפסנתרנית, בקבלי דיפלומה ממשלתית מאת האקדמיה למוזיקה בלייפציג ב-1930," כתבה גרזון-קיוי במסמך קורות חיים שנמצא בארכיונה האישי. בשנת 1933 השלימה את לימודיה באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה וקיבלה תואר דוקטור על עבודתה "תולדות המדריגל העממי בימי התחייה האיטלקית". באותה שנה עזבה לבולוניה שבאיטליה, שם השתלמה במדעי הספרנות.

 

3
אדית גרזון-קיוי (סביב שנת 1947)

 

בשנת 1935 עלתה ארצה והתיישבה בתל-אביב. למחייתה עבדה כנגנית פסנתר בבר ששירת חיילים בריטים. שנה לאחר מכן נישאה למהנדס קורט גרזון והעתיקה את מגוריה לירושלים. בירושלים פגשה בד"ר רוברט לכמן, יליד גרמניה כמוה, ששימש כמנהל הארכיון למוזיקה מזרחית. לכמן הוא שעורר בה את הרצון לחקור, ללמוד ולתעד מסורות מוזיקליות יהודיות. לימים אמרה: "הוא לימד אותנו להקשיב."

גרזון-קיוי החשיבה את עצמה ממשיכת דרכם של קודמיה האתנומוזיקולוגים אברהם צבי אידלסון ורוברט לכמן. אידלסון ולכמן, שפעלו בשלושת העשורים הראשונים של המאה הקודמת, הכשירו את הקרקע למפעלה. את אוסף המנגינות שרשם אידלסון והוציא לאור בעשרה כרכים – 'אוצר נגינות ישראל' תיארה גרזון-קיוי כ"עדות העיקרית על תרבות השיר העדתי שממנו אנו שואבים ללא הפסק עד היום הזה." אידלסון נמנה בין ראשוני החוקרים שניצלו את מכשיר הפונוגרף שהומצא בידי אדיסון, באמצעותו הנציח מסורות מוזיקליות יהודיות בהקלטות יחידאיות שהקליט על גבי גלילי שעווה.

לכמן, מצידו, המשיך במלאכת האיסוף והתיעוד, ובשנת 1935 הקים בירושלים בחסות האוניברסיטה העברית את ארכיון הצליל הראשון למוזיקה מזרחית ויהודית. על העבודה לצידו של לכמן עד פטירתו בשנת 1939 סיפרה: "במחיצתו התחלתי לעסוק בהקלטות וביתר תפקידי האתנולוגיה המוזיקלית והמוזיקה היהודית". בעידודו של פרופ' אמיל האוזר, מנהל הקונסרבטוריון הארצישראלי, הקימה גרזון-קיוי בשנת 1947 ארכיון צליל שעבד במשותף עם 'המכון הארצישראלי לפולקלור ואנתולוגיה'. במסגרת זו נוצרו למעלה מ-300 תקליטים שהוקלטו באמצעות מכשירי הקלטה חדישים ומשוכללים לאותם ימים.

 

4
ד"ר רוברט לכמן, מנהל הארכיון למוזיקה מזרחית, עם מזכירתו. מתוך: אוסף רוברט לכמן, מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית

מלחמת העצמאות הובילה לסגירת הארכיון שנפתח מחדש בשנת 1950, בחסות מדור המוזיקה של משרד החינוך והעומד בראשו המלחין פרנק פלג. כבעלת תודעת שימור חזקה, זיהתה גרזון-קיוי את הצורך והחשיבות שבתיעוד המציאות הישראלית של אותם הימים: "ההזמנה לפתוח מכון אתנולוגי למוזיקה יהודית, באה בשעה כשרה, בשיא העלייה ההמונית לארץ. היה זה אתגר מרתק ביותר לנצל את ההזדמנות החד-פעמית והבלתי חוזרת שיצר ריכוזן הזמני של העדות, מיד עם עלייתן, במעברות ובאתרי קליטה אחרים. כך התחלתי באותו 'אסיף' של מנגינות יהודיות, בעיקר בקרב עולי עדות המזרח. כל זה נעשה תחת הדחף הכביר שלא להחמיץ את צו השעה, ולהביא את הלחנים בזמן הקצר ביותר ובצורה מרוכזת ביותר לדוקומנטציה מדעית בת-קיימא."

כשהיא נושאת מכשיר הקלטה כבד, עברה אדית גרזון-קיוי, אישה קטנת-קומה, עם מבטא יקי בולט, ממעברה למעברה, ממקום למקום, מתעדת ומשמרת זיכרונות מוזיקליים. "היא התרוצצה עם מכונת ההקלטה, רצה למעברות ולכל מיני מקומות. המכשיר היה כבד הרבה יותר ממנה ואני תהיתי איך היא בכלל סוחבת את זה… מבחינתי זה היה מעשה הרואי." סיפר לי פרופ' אליהו שלייפר.

על הגלגולים שעבר האוסף סיפר: "עבדתי עם פרופ' גרזון-קיוי בראשית שנות השישים. הארכיון שכן אז בבית קטן בצידו הדרומי של מלון המלך דוד. המקום היה שייך לאוניברסיטה העברית שאפשרה לה להשתמש בשני חדרים, שנדמה ששימשו במקור כאמבטיה ובית שימוש. בתוך החדרים הצרים הללו ארגנה גרזון-קיוי מדפים עבור חומרי הארכיון ואולפן הקלטה קטן שכלל בראשיתו מכונת חריטה של תקליטים. טכנאי ממוצא הונגרי סייע לה בהקלטות.

 

6
אדית גרזון-קיוי וטכנאי ההקלטות ב"אולפן" המאולתר סמוך למלון "המלך דוד" בירושלים (15.2.1955). צילום: מאוסף המשפחה

"לא היה ברור למי באמת שייך האוסף לגרזון-קיוי או לאוניברסיטה. האוסף כלל הקלטות רבות שהוקלטו בפורמטים שונים: תקליטים, סרטים מגנטים, והקלטות על גבי חוט. בנוסף הכיל האוסף חומרים מארכיונו של רוברט לכמן, ביניהם תקליטי פח שהוקלטו על ידו. בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, החלה הפגזה מכיוון העיר העתיקה. פרופ' קיוי, בעלה ואני הוצאנו את החומרים והעברנו אותם ידנית ב'תשלומים' חלק ועוד חלק אל מכונית הפיאט הקטנה של מר גרזון. משם לקחנו הכל לביתם. בהמשך עבר האוסף אל מתחם טרה סנטה ששימש כמשכנה הזמני של האוניברסיטה העברית".

על מעבר הארכיון ממתחם טרה סנטה אל ארכיון הצליל בספרייה ועל דמותה של גרזון-קיוי, סיפרה רות פריד – רכזת ארכיון הצליל במשך שנים רבות: "גרזון-קיוי שמרה על האוסף שלה בקנאות. האוסף נשמר במרתף בטרה סנטה. שנה אחת, במהלך החורף, חדרו מים למרתף. גרזון-קיוי חרדה מאוד לאוסף. היא החליטה להעביר חלק מהחומרים לפונותיקה (ארכיון הצליל) כדי שיצרו מהם עותק. אני זוכרת אותה מגיעה לפונותיקה בכל שבוע עם שלושה תקליטים תחת הזרוע, מביאה אותם לטכנאי שהקליט אותם על גבי סרטים מגנטיים. כשהסתיימה ההעברה היא לקחה את התקליטים בחזרה, צועדת על הדשא בגבעת רם אל עבר תחנת האוטובוס בחזרה לטרה סנטה. בשלב מאוחר יותר הועבר האוסף כולו."

 

לצפייה בוידאו השלם לחצו כאן

 

גרזון-קיוי הרבתה לנסוע לחו"ל ולהשתתף בכנסים מוזיקולוגיים בהם שטחה את רעיונותיה ומחקריה. היא גם שימשה יו"ר מדור המוזיקולוגיה באונסק"ו וזכתה בפרס אנגל היוקרתי. מפעל ההקלטות שיצרה שמור בארכיון הצליל הלאומי, וזה מכבר עבר תהליך של דיגיטציה. גם כיום, שנים רבות לאחר שנוצרו, נשתמרו ההקלטות באיכותן. היא גם העמידה תלמידים רבים שדמותה היוותה השראה לעבודתם.

יעקב מזור, אתנומוזיקולוג, מחשובי חוקרי הניגון החסידי, סיפר בראיון לד"ר עמליה קדם ומתן ויגודה על אחד מהרגעים שגרמו לו לרצות לשמר, לתעד ולחקור את המוזיקה החסידית: "שמעתי הרצאה של גרזון-קיוי באקדמיה למוזיקה והסיסמה שלה הייתה 'רבותי זוהי שעת השתים-עשרה. אם לא נקליט היום תימנים, כורדים, פרסים ועוד, המוזיקה הזו תעלם מהאופק. התרבות הזו לא תתקיים יותר."

גרזון-קיוי, אישה קטנת-קומה שיצרה מפעל גדול, מפעל של הקשבה, מפעל שבו "הבן-אדם עצמו הוא המכשיר הטוב ביותר והאחרון גם כן. אם נמשיך לעבוד ברוח זו אז נציג משהו חדש…"

 

תודה לד"ר גילה פלם וליורם גרזון על הסיוע בהכנת הרשימה.

 

להקלטות של אסתר (אדית) גרזון-קיוי

 

בואו להכיר את אדית גרזון-קיוי באירוע "ספרייה משלך" שיתקיים בספרייה לכבוד יום האישה 2019

 

כתבות נוספות

השיעור שלמד המלחין מרדכי זעירא מתלמידת כיתה ח'

"נעמי עשי זאת שוב": נעמי פולני מספרת כיצד התחילה לנגן

"מוזיקה זה לא הכול, אבל הכול זה מוזיקה": נפרדים מהמלחין נועם שריף

אֲנִי גִּיטָרָה הָרוּחַ מְנַגֵּן עָלַי – השיר לבני אמדורסקי

 

הכירו את מקס ומוריץ היהודים

המהתלות של יצחק קצנלסון וחיים גולדברג – פרפרזה עברית על "מקס ומוריץ"

מקס ומוריץ

לפני כמה ימים מלאו לנכד שלי, מיכאל, חמש שנים. מובן שנזכרתי בשיר הילדים הנפלא של יצחק קצנלסון "חמש שנים על מיכאל" הידוע בשמו הרשמי "פרידה" (מומלץ לקרוא את מאמרו המצויין של אליהו הכהן על השיר).

נכנסתי לאתר הספרייה הלאומית כדי למצוא עוד יצירות לילדים שכתב קצנלסון, וגיליתי אוצר לא ידוע ששעשע אותי מאוד.

בשנת 1921 הופיע בוורשה בהוצאת "האור" ספר לילדים שחיבר קצנלסון ושמו "מהתלות – קובץ היתולים מצוייר ערוך בשפה קלה ונוחה לילדים.

 

מהתלות

 

אם מתבוננים מקרוב באיורי הספר, רואים שהם חתומים בראשי התיבות ח.ג או ח. גולדברג.

 

מהתלות

 

על המשורר והסופר הידוע יצחק קצנלסון ועל המאייר והאמן הידוע קצת פחות, חיים גולדברג, אספר מעט בהמשך. חשוב לציין כבר כאן ששניהם נרצחו בידי הגרמנים בתקופת השואה: קצנלסון נרצח באושוויץ ב-1944 וחיים גולדברג בגטו ביאליסטוק ב-1943.

בספר מצויים עשרה סיפורים קצרצרים, המשתרעים על פני 80 עמודים. בכל עמוד נמצא טקסט מחורז של קצלנסון או גולדברג, נוסף על איור הומוריסטי של גולדברג.

לכל הסיפורים מכנה משותף: כולם סיפורים משעשעים, אולם ההומור די שחור. ברובם מופיעים ילדים או מבוגרים החומדים לצון או עושים במקרה (לפעמים בכוונה) כל מיני מעשים אכזריים ובעייתיים. מזכיר לכם משהו? תיכף תבינו למה אני מתכוון.

גיבורו של הסיפור הראשון הוא אדם ששמו "רבי אשכנזי". רבי אשכנזי, כשמו לא כן הוא – איננו רב אשכנזי. כפי שניתן לראות על פי לבושו, הוא צייד גרמני שמשפטים בגרמנית יוצאים מפיו בתוך הטקסט העברי:

וככה זה מתחיל:

יצא ויצא אל השדה
רבי אשכנזי
בא לקראתו ארנב קטן,
קרא : "אך איין האזע!" (אוח הינה ארנב!)
נטל תיכף את כלי-זינו
וכונן אותו מתון:
ירהחחיצו – פּף! וקרא:
"זאעזא האב איך איהם ערשאסן" (ראו, יריתי בו)

מהתלות

 

העניין מסתבך כאשר מתברר לאשכנזי שלא פגע בארנב, אלא בכדור פורח שצנח לאדמה.

"אך צום טויפל!" (אח, לעזאזל!) זועק רבי אשכנזי שהחטיא את המטרה. רבי אשכנזי ההמום נאלץ "להוציא את כיס כספו" ולשלם פיצויים לבעל הבלון הזועם.

 

מהתלות

 

הסיפור השני נקרא: "מעשה בשני סוככים". פירוש המילה 'סוכך' באותה עת היה מטרייה. את המילה מטרייה המציא אליעזר בן יהודה והיא נמצאת במילון שלו. ביאליק, לעומתו, התנגד לשימוש הגורף בסיומת "יה", ולכן ביקש להחליף את חידושו של בן יהודה במילה סוכך. קצנלסון, ככל הנראה, השתייך למחנה ביאליק.

בסיפור יוצאים ראובן ושמעון מכפר רמון, עם שתי המטריות שלהם, ומנסים לעבור גשר צר בו זמנית. כיוון שהיה גשר צר מאוד ואף אחד מהם לא היה מוכן לוותר (הם גם מוציאים לשון אחד לשני!), המטריות שלהם נתפסות זו בזו ושניהם נופלים למים.

 

מהתלות

בסיפור אחר בשם "חמישה בשק אחד", נשלח המשרת של גברת כלשהי להחזיר הביתה את חמשת ילדיה השובבים. המשרת, שמן הסתם תיעב את הגברת (וגם את הילדים), מכניס את כולם לשק ענק כך שלא יוכלו לברוח, מחזיר הביתה את השק ושופך את הילדים בסלון של הגברת ההמומה. בעלת הבית מסתכלת בילדים דרך משקפי המצבטיים שלה וסופרת שאכן הגיעו חמישה ילדים.

 

מהתלות

 

הסיפור הרביעי ששמו "רבי תנחום" עוסק אף הוא במטרייה:

רבי תנחום, יהודי מכובד (שימו לב לצילינדר המהודר על ראשו), יוצא מפתח ביתו ולוקח איתו את הסוכך (מטרייה – כבר אמרנו?). בדרך מתקבצים עננים, מבריקים ברקים, רועמים רעמים ופורץ מבול. רבי תנחום ממשיך ללכת בבטחה כי יש לו סוכך!

 

מהתלות

 

פתאום נעמד באמצע דרכו: מה כלום אבד לו כיס כסף? (האם שם לב פתאום שאיבד את הארנק?).

לא רק נזכר רבי תנחום כי לא הפשיל את מכנסיו (הרחוב לא היה סלול ורבי תנחום הפשיל את המכנסיים כדי שלא יתמלאו בוץ).

אחרי שהפשיל את מכנסיו, מזדקף הגביר ("נכבד נעלה רב פעלים"), אולם הסוכך אינו סוכך יותר! אנו רואים משפך נאות בחלק העליון של המטרייה, והגשם שוטף בעוז את רבי תנחום שמתמלא כולו מים. מה קרה כאן? שני קונדסים מתעללים ביהודי המכובד, מנקבים את הסוכך שלו, ומכניסים לתוכו משפך. והתוצאה? מבול על רבי תנחום!

 

מהתלות

 

האם כל זה מזכיר לכם משהו?

המהתלות של קצנלסון והציורים של גולדברג הם ללא ספק גרסה עברית מקורית של ספר הילדים מקס ומוריץ שחיבר וילהלם בוש בשנת 1865. וילְהֶלם בּוּשׁ (בגרמנית: Wilhelm Busch;‏ 15 באפריל 1832 – 9 בינואר 1908) היה צייר, משורר, סאטיריקן ומאייר קריקטורות גרמני, שנודע בעיקר בזכות סיפורו המאויר בחרוזים "מקס ומוריץ". בסגנון איוריו נחשב לאבי ה"קומיק-סטריפ" של ימינו.

 

מהתלות

 

ספק גדול אם ההורים המגוננים של היום ירכשו לילדיהם את הספר המרושע הזה, העוסק בשני ילדים שובבים שמוצאים את מותם בדרך מזוויעה במיוחד.

איך? (זהירות, ספוילר!): האיכר MECKE, ששמו באחת הגרסאות העבריות הוא יונתן, מכניס את שני הפרחחים הקטנים מקס ומוריץ לתוך שק קשור ומהודק. לאחר מכן הוא לוקח את הילדים הארוזים אל טחנת הקמח וטוחן אותם לגרגרים קטנים המשמשים לאוכל לעופות. הסוף הכל-כך גרמני הזה לא מופיע בחלק מהגרסאות העבריות.

 

מהתלות

 

והינה נקודת הדמיון הראשונה בין המהתלות של יצחק קצנלסון לבין אלו של מקס ומוריץ: ילדים מוכנסים לתוך שק. אלא שבגרסת קצלנסון ה"מעודנת" יותר, מחזיר המשרת את הילדים הארוזים לאימם ושופך אותם מהשק למרגלותיה.

 

מהתלות

והינה נקודת דמיון נוספת באיורים: אחד התעלולים ששבה את דמיוני כשהייתי ילד היה זה שבו גונבים שני התעלולנים ארבעה עופות צלויים דרך הארובה של הדודה סימה (ששמה במקור הגרמני הוא האלמנה הטובה BOLTE). והינה, בגרסה העברית של קצנלסון וגולדברג קורה בדיוק הדבר ההפוך: האווזים שבהם מנסה השובב, ששמו "יוקטן", להתעלל, תופסים אותו ומשליכים דרך הארובה היישר אל הסיר הרותח שבו מבשלת אמא את ארוחת הצוהריים. אמא מכירה את כותונת בנה (רמז למכירת יוסף) ושולה את יוקטן מתוך היורה הרותחת. האם תצליח להציל את חייו, או שהילד כבר הפך לתבשיל לארוחת הצוהריים? זאת לעולם לא נדע.

 

מהתלות

מהתלות

 

עוד אנו רואים כי קצנלסון גייר את שמות הגיבורים. וכך אנו מוצאים את מר נבון, את ראובן ושמעון מכפר רמון, את האדון גמזו ועוד. המסורת הזאת – גיור שמות בתרגום לעברית וליידיש – מוצאת את מקומה גם בהיסטוריה של התרגומים של מקס ומוריץ.

אילו מין שמות הם מקס ומוריץ? גויים שקוצים, ועוד גרמנים? לא יעלה על הדעת!

התרגום הראשון של מקס ומוריץ בעברית הופיע כבר בשנת 1878 בשם "שמעון ולוי". המחבר אהרון ליבושיצקי הגדיל לעשות וניכס לעצמו את הסיפור, ולא למחבר הגרמני וילהלם בוש.

 

שמעון ולוי

הינה דוגמה מהטקסט, שאותה יש לקרוא במבטא אשכנזי.

 

שמעון ולוי

 

ביידיש, לעומת זאת, הופיע תרגום של הספר בשנת 1920 בעיבוד חופשי של הסטיריקאי הנודע יוסף טונקל, הידוע בכינוי "דער טונקעלער" – האפל. בעיבוד של טונקל נקראים שני השובבים בשמות נאטעל ומאטעל.

 

מהתלות

מהתלות

בגרסת היידיש מי שתופס את הילדים הוא האופה ר' שלום (שימו לב לזקן ולפיאות), שמביא אותם לטחנת הקמח של הטוחן ר' ישראל, ושלום על ישראל (ועל מאטעל ונאטעל זצוקל"ה).

 

מהתלות

 

והינה באה הציונות, והנאצים עולים לשלטון, ושוב מתרגמים את Max and Moritz לעברית.

מקס ומוריץ? אלו שמות גרמניים משוקצים, ואילו שמעון ולוי נשמעים גרמניים מדי. לכן עברתה המשוררת הנפלאה אנדה עמיר פינקרפלד את שמותיהם של שני הקונדסים ל"גד ודן".

 

גד ודן

 

ומובן שלא נוכל לסיים בלי לספק מעט מידע על שני המחברים שאיתם התחלנו. יצחק יחיאל קצנלסון נולד בשנת 1886 בעיירה קרליץ שליד מינסק. אביו היה פובליציסט ומחנך, משכיל נודע בשם יעקב בנימין קצנלסון, הזכור בשם העט שלו 'בנימיני'.

 

מהתלות

 

כשהיה בן 10 עבר יצחק קצנלסון עם הוריו ללודז' שבפולין. קצנלסון היה סופר ומשורר פורה במיוחד ואהוב מאוד על ציבור קוראי העברית בפולין ובארץ ישראל. בלודז' הקים קצנלסון מערכת של מוסדות חינוך עבריים פרטיים: גן ילדים, בית ספר יסודי וגימנסיה, שפעלו בהנהלתו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. מעטים מכירים היום את יצירתו העשירה ואת פעילותו החינוכית בין המלחמות. קצנלסון כתב שירים לילדים ומבוגרים, ספרי לימוד רבים ומחזות. הוא היה מאוהבי המשורר גרמני ממוצא יהודי היינריך היינה, ותרגם תרגום נפלא של "ספר השירים" שלו. חלק משיריו העבריים של קצנלסון הפכו ללהיטים בארץ ישראל ובהם "יפים הלילות בכנען", "גילו הגלילים", "רוח עצוב", ושיר הילדים "חמש שנים על מיכאל".

 

מהתלות

 

בינואר 1943 הגיע קצנלסון לוורשה ונלכד בגטו. בגטו היה פעיל בתנועת המחתרת 'דרור' ובו גם המשיך את פעילותו הספרותית: הוא חיבר שירים לעיתוני המחתרת, הקים תאטרון בגטו והדריך צעירים בפעולות חינוך. קצנלסון הצליח לעזוב את גטו ורשה ולהגיע למחנה ויטל, שהיה מחנה ריכוז ליהודים מיוחסים בצרפת. בצרפת כתב את "פנקס ויטל", ואת הפואמה הנוראה ביידיש "השיר על העם היהודי שנהרג" – "דאָס ליד פֿונעם אויסגעהרגעטן ײִדישן פֿאָלק"

 

מהתלות

ב-18 באפריל 1944, במלאת שנה למרד גטו ורשה, שולח קצנלסון עם יתרת תושבי המחנה למחנה הריכוז דרנסי. בשלושה במאי 1944 הגיע כצנלסון למחנה אושוויץ ושם נרצח מייד.

דמותו של מאייר הספר חיים גולדברג (שהיה ידוע בשם העט חגי) ידועה פחות לציבור בישראל.

 

חיים גולדברג

 

גולדברג היה בן גילו של קצנלסון. הוא נולד ב-1888 בעיירה קטנה בשם לוקוב, בן למשפחה חסידית. כשהתגלו כישרונותיו האומנותיים, נסע לברלין ללמוד אומנות. בשנת 1912 חזר לפולין, לוורשה, ושם פתח סטודיו לצילום.

גולדברג התמחה בהפקת גלויות וכרטיסי ברכה. הגלויות שהנפיק היו כרטיסים צבעוניים בעלי סגנון מיוחד: תחילה צילם בסטודיו סצנות מבוימות בגילום שחקנים חובבים בביגוד מתאים ותפאורה, ולאחר מכן השתמש בטכניקות של ציור וגרפיקה, כדי להוסיף לתמונות אלמנטים מצוירים וחרוזים קצרים ביידיש.

 

מהתלות

 

גולדברג הוציא גם קבצים הומוריסטים ואייר ספרי ילדים רבים, בין השאר את המקראה העברית "צפרירים" שחיברו יצחק קצנלסון ויצחק ברקמן. בשנות השלושים פרסם גולדברג שירים וסיפורים בעברית וביידיש בכתבי-עת לילדים, ואף ספרים שאת חלקם חיבר בעצמו

עם הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939 נמלט גולדברג לעיר ביאליסטוק, שנכללה באזור הכיבוש הסובייטי כחלק מהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. אולם, עם כיבוש ביאליסטוק בידי הגרמנים, הועבר לגטו ושם היה מופקד על רישום הכרזות הרשמיות של היודנראט. בשנת 1943, בתאריך לא ידוע, נרצח גולדברג בגטו ביאליסטוק (ולפי גרסאות אחרות בטרבלינקה).

סילחו לי על האבחנה המקאברית, סופם של שני המחברים הדגולים מזכיר את סופם של מקס ומוריץ:

לכן היה סופם סוף מר
עליו בסוף עוד יסופר

בשואה נרצחו לא רק אנשים, אלא נגדעה גם תרבות משגשגת, בעברית, ביידיש ובלשונות עמי אירופה, של היהודים הנרצחים.

 

כתבות נוספות

יורד גשם ונתקעת בלי מטרייה? פנה ל"נעשיאָנאָל אַמבּרעלאַ סוירוויס"

כיצד נולד השיר 'חמש שנים על מיכאל'

חמור חמורתיים ומשחקי הקלפים של פעם