"הגעתי אל הספרייה עוד כנער. הספרנית הראשית של אולם הקריאה באותם ימים יישמה מדיניות שקבעה שבשום אופן אסור למישהו בתיכון להיכנס לאולם הקריאה, לכן החוויות הראשונות שלי מהספרייה היו שאני מגיע לאולם, מסולק ממנו וחוזר חלילה. בסופו של דבר אבי הפעיל פרוטקציה מיוחדת ואז הותר לי לשבת שם באופן חריג." מדור חדש בו תכירו כמה מהדמויות המרכזיות ששוכנות בספרייה הלאומית דרך קבע
פרופסור מנחם קיסטר, פרופ' אמריטוס בחוגים למקרא ולתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים.
בן 64.
אני עוסק בספרות היהודית בעת העתיקה, טקסטים יהודיים קדומים (כגון הספרים החיצוניים וספרות קומראן, ספרות המדרש של חז"ל) מהיבטים שונים: פרשנות המקרא הקדומה, לקסיקולוגיה, מסורות וגלגוליהן. מה שמעניין אותי במיוחד הוא התמורות החלות בניסוחים, ברעיונות ובמסורות. למשל, בימים אלה התפרסם מאמר שלי על תפיסת החסד האלוהי אצל פאולוס לאור טקסטים מדרשיים.
"למה אני חוקר?" – בשביל להבין, זו הסיבה היחידה לחקור. יש עוד סיבות?
אולם קריאה יהדות. רק אולם קריאה יהדות. זה בית חיי. הספרים שאני בדרך כלל משתמש בהם נמצאים שם. זה האולם שאני מכיר יותר מכול והספרים בו רלוונטיים לעבודתי. אני משתמש לא מעט בספרים באולם קריאה כללי (בעיקר ביציע), אבל אין ספק היכן המרכז. אני באולם הזה מגיל 16.
מכיתה ב' בעצם, תנ"ך היה המקצוע הקרוב לליבי. מורי בתיכון, פרופ' דוד רוזנטל, חשף בפניי בכתה ט' את קצֵה קָצֶהָ של הספרות התלמודית. המשכתי ללמוד, וכך הגעתי לכאן.
אני כאן לפי תקופות ולפי מה שצריך לעשות בכתיבה של מאמר: לפעמים שעות ארוכות, יום אחר יום, ולפעמים גיחות קצרות לבדיקה קצרה של מראי מקומות ולצילום של כמה עמודים. אבל גם כשאני יותר כאן וגם כשאני פחות כאן, אני כל הזמן כאן.
המיוחד בספרייה הזו, שלא מצאתי בשום מקום אחר, הוא שלמרות שזו ספרייה לאומית וגדולה, היא לא רק מקום לקרוא ספרים, אלא יש בה גם קהילה לומדת. כלומר, לעיתים קרובות מאוד אדם בא כדי לבדוק משהו בספר, ופוגש אדם אחר ונשאלת איזו שאלה ודברים מתבררים. אני פשוט רואה את האדם ונזכר שיש לי אליו שאלה, או מישהו רואה אותי ונזכר.
יש בזה גם חסרונות – אדם מתכוון לעבוד, בא לקרוא, ובסופו של דבר עוסק בשיחה. אבל זו לא שיחה בטלה ולא טרדה, היא מניבה רעיונות ומחשבות. היא חשובה מאוד, ואפילו קריטית. בזמן הקורונה התגעגעתי לספרייה ושמחתי מאוד לחזור אליה בכל המובנים. אני מקווה שהאופי הזה של הספרייה, כיוצרת קהילה לומדת ומלמדת, יישאר גם בבניין החדש.
כאמור, הגעתי אל הספרייה עוד כנער. הספרנית הראשית של אולם הקריאה באותם ימים, יישמה מדיניות שקבעה שבשום אופן אסור למישהו בתיכון להיכנס לאולם הקריאה, ואפילו היה שלט על הדלת: 'לתלמידי תיכון הכניסה אסורה'. לכן החוויות הראשונות שלי מהספרייה היו שאני מגיע לאולם, מסולק ממנו וחוזר חלילה. בסופו של דבר אבי הפעיל פרוטקציה מיוחדת, ואז הותר לי לשבת שם באופן חריג. כדי להתחבא ולהתחמק ככל האפשר מסילוק לא ישבתי בכסא באולם הקריאה אלא על גבי הסולמות שבין הספרים, מנהג שלקח לי כמה עשרות שנים להיגמל ממנו.
זכרון אחר ועצוב – אחד מבאי הספרייה הקבועים, יום-יום, היה פרופ' מנחם שטרן, שהיה אחד ממוריי האהובים. הוא נרצח בלכתו בעמק המצלבה, בדרכו לספרייה. שנים רבות הרגשתי, בהיותי בספרייה, את נוכחותו הנעדרת.
הספרנים שאני זוכר היו מקצועיים, עזרו ויצרו אווירה נעימה ביותר. אם להזכיר שם אחד מאולם הקריאה – זכורה לטוב אלונה אבינזר, שהיתה האחראית על אולם הקריאה בעבר. היתה לנו היכרות של שנים: היא הכירה אותי מנעוריי. מתבקש גם שאזכיר את דמותו המיוחדת של אברם לוי ז"ל, ממחלקת ההשאלה, שליוותה אותי ממש משנות ילדותי ועד לגיל העמידה, ומאוחר יותר את שלמה גולדברג יבדל"א – עם שניהם נרקמו שיחות בענייני מחקר, וגם בעניינים אחרים אפשר לומר שהייתה בינינו ידידות. הם היו אנשי שיחה נלבבים גם להרבה קוראים אחרים מבאי הספרייה.
קוראים, כותבים, וחושבים בין הקריאה לכתיבה (ומהססים). מטבעו מחקר כרוך בבדידות. המשאב המשולב של הספרייה הוא גם הספרים וגם האנשים שנמצאים בה. כל זמן שאפשר לנצל את שני המשאבים יחד הרי זה משובח.
תגובות על כתבה זו