.
יחסי שכנות
סמדר שטינברג
.
העלבון. העלבון שהופיע על פניו כששאלתי לאיזו קומה. רגע לפני כן נכנסתי למעלית עם הילד שלי, ניקיתי אותו מחול הים שדבק בו, השכן נכנס אחריי, בירכתי לשלום, שאלתי לאיזו קומה. הרמתי רק לרגע את הראש.
זה לא היה עלבון גלוי, פתוח. לא, זה היה עלבון שהוסווה בזלזול, חיוך ציני מלווה בהרמת גבות קלה, ניד ראש שכולו תמיהה: באמת? באמת אין לך מושג מי אני? והעלבון ריצד מבעד החיוך רק לרגע נדיר של כנות ואחר הסתלק. התקפלתי במקום, מלמלתי משהו כמו סליחה, התבלבלתי. אחר כך עשיתי את הדבר הנכון. לחצתי על כפתור הקומה שלי. שלנו. כל אחד נעץ את עיניו במקום אחר, הוא בכפתורי המעלית, אני בראשו של הילד, שגרגרי החול זחלו ממנו אל הרקות. לא העזתי להביט במראה.
רק בדיעבד הבנתי שלרגע אחד הייתי אישה, אמנם אישה על טפה, כלומר אם, אבל קודם כול אישה. ושהוא היה גבר, גבר כבוי, שמבקש עוד רגע אחד של חסד מעבר לנסיבות חייו.
בימים הבאים התחלתי להבחין בו. בו, שהיה מטר שמונים לכל הפחות ומילא בגופו בטח שליש מנפח המעלית הצרה. אבל לא נכנסנו שוב למעלית יחד, לא מאז. נזהרנו. הכבוד שלו היה תלוי על בלימה. לפעמים ראיתי אותו מעשן באוטו, כאילו מחכה למשהו לפני שיתניע. אם רק הייתי מצטרפת אליו לסיגריה באוטו, מה היה קורה. יכולתי לנחש את המבט שלו כשהייתי פותחת את הדלת ומשתחלת אל המושב שלצידו, שוב ושוב ציירתי אותו בראשי מתוך תווי הפנים שכבר אספתי: מצח גבוה, שיער אפור, גבות עבות ובהירות שהיו מתרוממות לעברי בהפתעה. אבל לא, תמיד היד שלי הייתה קפוצה על העגלה או אחוזה בידו של מישהו. החלפנו מבטים מהירים, נבוכים. אם מישהו היה מברך לשלום, או אפילו מניד בראשו, הכול היה מתמוסס.
קו הגבול הפך דק מדי. פתאום נעשיתי מודעת מאוד לבגדיי, לתנועותיי. תהיתי מה הוא חושב עליי, כשאני חופנת בכף יד מלאה את פניו של בני, אוחזת בחיבה בסנטרו כשאני משוחחת איתו. האם אני נראית שתלטנית, אימהית מדי? האם השכן מדמיין אותי תופסת כך גם את פניו או שהוא מצליח לדמיין שאחליק את ידי על פניו אחרת? שאני מסוגלת בכלל לגעת לגמרי אחרת? מלמטה למעלה, נגד כיוון הזיפים. ואם יכאב אז שיכאב.
לא רק עליי חשבתי. גם על ילדיי, שנעשו פתאום בבואה חשופה שלי. הצרחות של התינוקת מדי ערב, בהשכבה. מה הן מסגירות. הפטפטנות העליזה של הילד, שבוטח בכל מכר מזדמן. אולי הוא נדמה עזוב, מופקר, כמו אותם ילדים שנתלים על רגליים זרות בגן. ולסביבה, נעשיתי מודעת גם אליה: לשקיות הזבל שאני משאירה לפעמים למשך שעות ליד הדלת, מתעצלת לרדת לזרוק. לחיתולים המצחינים שריחם נודף מבעד השקית הסגורה. לעלונים הנאספים על הדלת ומחליקים אל הרצפה ואני לא טורחת לאסוף.
הוא היה גרוש וגר אצל אימו, שהייתה בוועד הבית ודפקה על דלתנו פעם בחודשיים לבקש המחאות. לביקוריה קדם תמיד מכתב בטוש עבה על לוח המודעות: הערב יעבור הוועד בדירות לאסוף תשלום. הוועד היה רק היא, כמובן. באחד הביקורים האלה מצאה את בתי התינוקת בוכה על ידיי והשיאה לי עצה: להחזיק אותה גבוה יותר לכיוון הצוואר, כך שהכתף שלי תלחץ על בטנה הכואבת. כך עשתה לילדיה, אמרה והתרפקה בנוסטלגיה למראה בכייה הנואש של התינוקת, מתענגת כמעט על הסבל שלי. כך יצא ששמעתי על הגזים של השכן, עוד לפני שהבחנתי בו. גם על מצבו המשפחתי שמעתי באחד הביקורים, כשנידבה אותו לתקן משהו בקומה שלנו, בטח את הנורה שנטתה להישרף לעיתים תכופות. אולי ציפתה שאנדב אני את בעלי, אבל לא עשיתי זאת. העדפתי לשמור את כל כוחותיו לקלקולים שהופיעו חדשות לבקרים בתוך הדירה. זאת לא הייתה דירה ישנה במיוחד, אבל גם לא חדשה, והיו לה החסרונות שלה. וממילא, היו כל כך הרבה דברים לתקן: צעצועים שנשברו, נורות שנשרפו, מכונות שהתריעו באותיות אדומות באנגלית על תקלה זו או אחרת. עדכנתי את בעלי ברכילות, שאצל השכנה גר בנה הגרוש. חיברנו אחד ועוד אחד. הבנו למה הנכדים המנומסים שלה מגיעים כל כך הרבה.
ילדיו היו מבוגרים מילדיי. הוא כבר לא חפן את פניהם. למעשה, אני לא יודעת אם ראיתי אותו נוגע בהם אי פעם. (ואני, הייתי נוגעת בשלי ללא הרף. לפעמים היה נדמה לי שזה כל מה שעשיתי איתם, חיבקתי ונישקתי וליטפתי בכל הצורות האפשריות, אוספת מטבעות ליום סגריר שחיכיתי דרוכה לבואו.) בתו הייתה יפה ותמירה, תלתליה נאספו בקפידה לקוקו גבוה. היא נראתה בגיל חטיבה. היא הלכה עם מכנסונים קצרים וחולצת טריקו תחובה במכנסיים, כמו חברותיה, ולפעמים ישבה איתן על המדרגות שמתחת לבניין ולעסה סוכריות גומי צבעוניות, שנפרשו בשורה על המדרגות בתוך שקיות ניילון פתוחות. ריח מתקתק עלה מהן והזכיר לי טעם נשכח. אחיה היה צעיר ממנה בכמה שנים. הוא לבש חולצות עם סמל בית הספר היסודי של השכונה ותמיד גרר אחריו תיק על גלגלים ברעש גדול. כך יכולתי לדעת, כשכבר התחלתי להתעניין, מתי הוא בא ויוצא את הבית, כי רעש הגלגלים ליווה לא רק את הליכותיו לבית הספר אלא גם את היציאות המאוחרות יותר, לרוב של שלושתם יחד. אולי אז הסיע השכן את הילדים לאמם, ובתיק היו מלבד ספרי הלימוד ההכרחיים גם בגדים וכלי רחצה ואולי גם בובה או שמיכה אהובה. לא הצלחתי לגלות דפוס קבוע בביקורי הילדים. לפעמים ראיתי אותם בבוקר, לפעמים אחר הצהריים, לפעמים בערב. לפעמים בשבתות. למעשה, לא ידעתי עליו כמעט כלום.
פעם אחת בתו ישבה לבד על המדרגות. היא התעסקה עם הטלפון הנייד אבל הרימה לכיווני את ראשה כשחלפתי על פניה. היא לעסה משהו בלסת מכווצת, אולי מסטיק, אולי הסוכריות ההן. היה נדמה לי שהיא חייכה לתינוקת שלי. ייתכן שזה בכלל היה החיוך הציני של אביה.
היא שאלה איך קוראים לה. עניתי. ואיך קוראים לך?
ליאן.
ליאן, את עושה בייביסיטר? יצא ששאלתי.
היא הנהנה במרץ.
יש לך ניסיון? וידאתי, אחראית שכמותי.
היא אמרה שהיא שומרת על האחים הקטנים שלה. הם בני שנה ושלוש, הוסיפה. בדיוק כמו אצלנו, חייכתי, ונקבתי גם בשמו של בני, שהיה באותה עת בגן. עוד חלק נוסף לפאזל. הנה גרושתו, נשואה מחדש ומוסיפה ללדת, והוא – תקוע אצל אימו, חיוור, מעשן ולא מגולח. רציתי לנחם אותו, נגד כיוון הזיפים.
ליאן. אני אפרת. חשבתי איך השם שלי נשמע לאוזני ילדה בגילה. אז נקבע בשבוע הבא.
מעולה, היא צהלה. אני אוהבת ילדים.
אם אבא ירשה, הוספתי כמו אישה מהוגנת.
הוא ירשה, היא קבעה בביטחון.
אני אשאל אותו בכל זאת, אמרתי בחיוך הנחמד הזה, שמחייכים לילדים מתוך רחמים וכל מהותו זורחת: זה לא לגילך.
הייתי צריכה לחצות את המסדרון ולדפוק בדלת, זה הכול. אבל ימים ארוכים דחיתי את זה. כך משכתי את הציפייה ואיתה את הפחד, ושניהם חלחלו ללילות, הקטועים ממילא בהשכמות של בכי, ולשעות שבהן ניסיתי לעבוד מהמחשב בבית. המחשבות נדדו אל מעבר למסדרון ורק רגליי נותרו מאובנות מתחת לשולחן. בנעלי בית לבוא אליו? בלבוש ביתי, כתפיים חשופות ברישול מבעד לחולצה גדולה מדי? אולי עם חולצת טריקו של בעלי, כזו שאין לטעות בה? בסוף ראיתי אותו שוב בחניה, בכניסה לבניין, ודווקא כשלבשתי ג'ינס קצת רחב וחולצה סתמית להפליא. לבוש אימהות, כזה שנכון להתלכלך בכל רגע מנזלת ופירות מעוכים. לפחות הייתי בלי הילדים.
סליחה, קראתי אחריו, סליחה.
איך לא שאלתי את ליאן לשמו של אביה?! הלקיתי את עצמי. עכשיו לא הייתה דרך אלגנטית לפנות אליו. הוא נכנס לאוטו. מזל שלא שמע את הפנייה הרופסת שלי.
התקרבתי למכונית. דפקתי על החלון. הוא הביט בי רגע ואז פתח את הדלת. הוא החזיק ניירות עישון וטבק והיה באמצע הגלגול. הרסתי לו כנראה, הוא פתח את הסיגריה והתחיל מהתחלה.
מה קורה, שכנה? הוא שאל.
הוא הביט בי ובסיגריה לסירוגין, אבל כשליקק בלשונו את קצה הנייר ריכז בי את מבטו.
הבת שלך, ליאן, נקבתי בשמה מתוך קרבה. מתוקה אמיתית. ביקשתי ממנה שתעשה לנו בייביסיטר, אם זה בסדר מבחינתך.
היא ילדה גדולה, הוא אמר.
אז זה בסדר? וידאתי.
בטח. לא יזיק לה להתחיל להרוויח כסף לעצמה.
אוקיי. התכוונתי להתרחק. אני אשלם כמה שתגיד, הוספתי, דוחקת בלי משים את בעלי מהבית. כאילו הכסף שלנו לא משותף, כאילו לא ייתכן שהוא יהיה זה שישלם לה בסוף היום.
כמה שהיא תגיד, הוא שוב חייך. עכשיו זו כבר לא הייתה ציניות, בחיוך שלו, זו הייתה התנשאות, של אב בטוח בעצמו. אבל תיזהרי, הוא הוסיף והדליק את הסיגריה, היא לא פראיירית, הבת שלי.
קבענו ליום שלישי. היא באה עם חברה, אמרה שזה באותו תשלום. החברה רק תעזור. הייתי איתן קצת, לראות שהן מסתדרות, בישלתי ארוחת ערב בזמן שהן שיחקו עם הילדים. אחר כך יצאתי לסידורים.
זה הפך להרגל. בימי השלישי הבאים היא התייצבה אחר הצהריים, לפעמים לבד ולפעמים עם חברה, לא הייתי צריכה להזכיר לה, ואני ניצלתי את הזמן לקניות בסופר, בכלבו, בחנות לחומרי יצירה. אפילו למספרה הלכתי, לטפל בשיער שכבר מזמן התארך ואיבד צורה. כשהייתי רואה את השכן היה לנו על מה לדבר: על איך בתו רחצה את הבת שלי, על הפיצה שאפתה עם הבן שלי, על כמה היא מרגישה נוח בבית שלי. שלי, שלי, שלי. תמיד הם היו "בתו" ו"ילדיי". לא היו להם עוד הורים. לא גרושתו, לא בעלי. היינו רק שנינו בעולם, משוחחים על הילדים, חולקים בהם בהתרגשות.
אבל הסוכריות הארורות. בסוף הן הרסו את הכול. בעלי הגיע הבית ומצא את הבן שלנו משוויץ באצבעותיו הדביקות, המנוקדות פירורי סוכר, פיו דחוס גומי צבעוני. סוכריות נוספות נפלו על הרצפה ורק במזל התינוקת שלנו, שעדיין זחלה, לא לכדה אותן והכניסה לפה. בעלי העיר לה, לליאן, אבל היא אפילו לא הבינה מה הבעיה, כך סיפר. כבר באותו ערב אמר לי שהוא לא מוכן שהיא תבוא אלינו יותר. כמה טיפשה את צריכה להיות, כדי לתת לילד קטן סוכריות גומי? ועוד ליד התינוקת? הוא שאל, מזועזע. היא יכלה להיחנק, אם הייתה מכניסה את זה לפה.
נחלצתי להגנתה. אתה קצת מגזים, אמרתי לו, היא לא טיפשה, עד עכשיו היא הייתה מאה אחוז.
אבל גם אני הייתי מודעת לחוסר האחריות המשווע. אם הייתי מזועזעת ממישהו זה מאביה, תהיתי מה זה מעיד עליו, שהוא מפקיר ככה את שיניה של בתו, נותן לה לקנות בלי סוף סוכריות. אף גבר נשוי לא היה נוהג כך. על מה הוא מפצה אותה, עם הגועל המתוק והקלוקל הזה.
ביליתי זמן רב, בשעת הדחת הכלים או רחצת הילדים, במניית הסיבות האפשריות לגירושין שלו. חיפשתי את הפגמים שהביאו אותו לגור אצל אימו. ונוסף על כך הייתי צריכה עכשיו לא רק להתנער ממנו, אלא גם מבתו, בלי לעורר שערורייה. היה לי הרבה על מה לחשוב. היו הרבה כלים להדיח.
דפקתי בזהירות על הדלת, בכפי התשלום על הפעם האחרונה, מעוגל כלפי מעלה, נחושה לסיים את זה יפה. היא לא פראיירית, נזכרתי בדבריו של אביה.
הוא פתח לי את הדלת בגופייה ומכנסיים קצרים. הוא נראה רזה וקצת חולה אפילו, אבל גם ברזונו הוא כיסה את הדלת למלוא אורכה ורוחבה.
מי זה? שמעתי את אימו צועקת מאחורי גבו.
שום דבר, אמא, הוא אמר. הכול בסדר.
אני חייבת לליאן כסף, אמרתי בטון מתנצל.
באתי בכוונה בשעות הבוקר, ובכל זאת התפללתי שהיא לא תצוץ מאחוריו. בהיתי בצוואר שלו, בין השפה התחתונה לבית החזה. זה מה שהיה בגובה העיניים שלי, ולא העזתי להרים אותן יותר למעלה. הייתה לו שרשרת זהב דקה, רק שרשרת, בלי תליון, שלא הבחנתי בה קודם. היא הסתבכה בשערות החזה שלו והתאפקתי לא לסדר אותה.
לא נצטרך אותה בזמן הקרוב, המשכתי, שיניתי קצת את שעות העבודה שלי –
זה בגלל הסוכריות? הוא קטע אותי. לא הייתי מוכנה.
בעלי, הוא –
בעלך אידיוט, הוא אמר. היא בסך הכול עשתה טעות. היא לא פגעה באף אחד.
שתקתי. הוא לקח את הכסף וסגר את הדלת.
בעלי אדיוט, בעלי אדיוט, חשבתי כל הלילה. לא הצלחתי להיפטר מהמחשבה. גם לא בימים ובשבועות הבאים.
הזמן חלף. שכללתי את ההתחמקות לכדי אמנות. כשהייתי רואה את השכן בזווית העין, נהגתי לרכון לתיק העגלה או לנעוץ את עיניי בקרקפתו של הילד. תמיד היה שם מה לנקות. הילדים הלכו וגדלו, ואני גדלתי איתם.
.
סמדר שטינברג היא סופרת, ביבליותרפיסטית ומלווה בתהליכי כתיבה. פרסמה סיפורים קצרים בכתב העת עמדה. בשנת 2017 הוציאה לאור את הרומן "שבע דרכים לאיבוד" (כנרת זמורה־דביר), וזכתה עליו בפרס ספיר לספר ביכורים.
» בגיליון המוסך הקודם: גיליון שכולו פרוזה
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
