גלגולו של ניגון

זהו מסלול גלגולו של ניגון; מסלול גיאוגרפי ותרבותי שראשיתו במזרח אירופה בעיר באוקראינה, המשכו בראשית ההתיישבות הארץ-ישראלית החדשה והיטמעותו בפס הקול הישראלי העכשווי.

"כי הנה כחומר ביד היוצר" הוא פיוט הנאמר בתפלת ערבית של יום הכיפורים. תוכנו של הפיוט מציג בפניו של המתפלל תיאור אלגורי המדמה את הבורא ל"יוצר", ל"אמן" העושה ב"חומר"- כלומר בבריאה – כרצונו. ברבות השנים הותאם לפיוט לחן חסידי המיוחס לר' שלום חאריטאנאוו (1933-1886) – "שו"ב [שוחט ובודק] מניקאלאיעוו", "בעל מנגן" בעגה החסידית. מאז מושר הפיוט בלחן זה במסורת חסידי חב"ד.  "כי הנה כחומר" עלה ארצה, התיישב ובא בחברת ה"עולים החדשים" אי-שם בשנות העשרים של המאה העשרים. בגלגולו השני הפך הניגון שיר "ארץ-ישראֿלי" קלאסי, נכס צאן ברזל בנוף שירי הזמר העברי,  הפעם למילותיו של המשורר עמנואל הרוסי – "שכב בני".

 

"ניגון לר' שלום חאריטאנאוו – שו"ב [שוחט ובודק] מניקאלאיעוו". (ברוקלין: ספר הניגונים: ניגוני חסידי חב"ד, 1957).

 

עמנואל הרוסי (נובוגרבלסקי) (1979-1903), נולד בניקולייב שברוסיה. בשנותיו הראשונות למד ב"חדר" מסורתי, ובו בזמן דאג אביו ללמדו עברית בהגייה ספרדית. בהמשך עלה ארצה כפעיל ציוני, התיישב בחיפה והחל לעבוד ב"מקוה ישראל". בשנת 1929 נטל חלק בהגנה על העיר תל-אביב. בעיצומן של הפרעות הקשות קיבל את הידיעה על הולדת בנו אבנר. אז כתב את מילות השיר "שיר ערש לרך הנולד"  ללחן שהכיר ככל הנראה  מילדות – "ניגון לר' שלום חריטונוב". רמזים למצב הקשה מופיעים בשיר בדמות המילים "בוערת הגורן בתל-יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן". בשיר "שכב בני" בגרסתו החדשה משתקפת תמונה שונה ובמובן מסוים מנוגדת לתוכן הטקסט הראשוני. אם בפיוט נשקפת דמות האדם כ"חומר ביד היוצר", הרי שכאן הפך בורא, פועל, עובד, יוצר עצמאי, בלתי תלוי.  זוהי מעין דת חדשה במרכזה ניצבים האדם, האדמה, העמל, העבודה, ומלאכת הכפיים.

במחלקת המוזיקה מצויים פרסומים שונים של הניגון והשיר כך למשל הקלטה משנת 1966 שערך החוקר יעקב מזור בביצוע "בעל המנגן" שלום ברוכשטט, וגרסאות שונות של הגרסה הישראלית ביניהן הגרסה המפורסמת של הזמר אריק לביא.

 

כך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!

ואז פתאום גילה יום אחד נחום גוטמן שהוא לא רק צייר, אלא גם סופר נפלא. סיפור יצירתו של "בארץ לובנגולו מלך זולו".

נחום גוטמן, 1969. צילום: בר-טל שלום, מתוך אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

"פעם אחת חלמתי חלום והנה אני באפריקה. וזה ציור חלומי: ציד פילים, פראים, אריות קרנפים ותוכים. הקיצותי והנה זה חלום! ואומר: אסע לשם באמת."

בשנת 1934 נשלח הצייר נחום גוטמן לדרום אפריקה על ידי ראש עיריית תל-אביב, מאיר דיזנגוף, כדי לרשום את דיוקנו של הגנרל והפוליטיקאי יאן סמאטס. כשנודעה עובדה זו ליצחק יציב, עורך המוסף לילדים של "דבר" והמעסיק העיקרי של גוטמן באותה תקופה, השתכנע יציב כי תהיה זו טעות לשחרר את גוטמן מחובותיו לעיתון ולו לשבועות מעטים. במקום זאת, הוא בחר לנצל את ההזדמנות ולהטיל על צייר הבית שלו משימה שטרם התנסה בה: כתיבת "יומן מסע" מאפריקה. למרות שלא התנסה בכתיבה עד כה, לא הצליח גוטמן למצוא את האומץ לסרב לידידו.

בתור בנו של הסופר והעיתונאי, ש. בן ציון, לא שיער גוטמן כמה קשה תהיה משימת הכתיבה. אל המשימה הראשונה ניגש בחששות כבדים: הוא התחיל במוכר ובידוע – באיור – ולאחר מכן הוסיף כמה שורות "הסבר". חששותיו של גוטמן התבדו מרגע שקיבל את מכתב התגובה מיציב. העורך המנוסה התאהב בסגנון הלא מלוטש של המאייר והשאיר את מילותיו של גוטמן כמו שהן.

ברשימה הראשונה שחיבר גוטמן, רשימה שהתפרסמה ב-30 בנובמבר 1934, כתב: (לחצו כאן לרשימה המלאה)

  

השוו אל פתיחת הסיפור כפי שהופיעה לבסוף בספר "בארץ לובנגולו מלך זולו"

 

אחת לשבועיים-שלושה חיבר גוטמן מכתב מאויר חדש, ומרשימה לרשימה שכלל את יכולותיו הספרותיות. אט אט התארכו הרשימות והתרבו האיורים. הקושי לכתוב אמנם לא בא לקיצו, אך עתה התלוותה אליו תחושה חדשה: הנאה. גוטמן לא ידע זאת באותה השעה, אך אפריקה, ערש הציביליזציה האנושית, הייתה גם מקום הולדתו של סופר ילדים מוערך.

 

כתבות נוספות בפרויקט "כך התחלנו":

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

ירון לונדון הופך לירון זהבי: סיפורה של חסמבה

 

הפגישות המרובות עם הגנרל סמאטס היו מהמעניינות והפוריות שקיים גוטמן מעודו. הוא צייר את הגנרל, שוחח עמו על הרפתקאותיו וגילה בעיניו הכחולות והעמוקות "את ברק-עיניהם של המתיישבים הלבנים באפריקה" (מצוטט בעמ" 184 בספר "מרובינסון עד לובנגולו" מאת אוריאל אופיק). עם סיום הפורטרט הגשים גוטמן חלום נוסף: לסייר באפריקה בכוחות עצמו. מחנה ילידים שוקק חיים, שמורות ענק, ציידים נועזים, כורי זהב וחלוצים. כמעט כל מי ומה שפגש בסיוריו מצא את דרכו אל היומן המאויר שניהל.

 

המשך עלילותיו של נחום גוטמן באפריקה במוסף הילדים של "דבר". לחצו כאן לרשומה המלאה

 

הרשימות והאיורים מהמסע יהוו את הבסיס לאחד מספרי הילדים האהובים ביותר בעברית – "בארץ לובנגולו מלך זולו". במהלך שבועות אחדים אותם העביר בבית החולים ביוהנסבורג לאחר שאושפז עקב תשישות, החל הספר להתעצב בראשו. גוטמן חזר לארץ ישראל ביוני 1935, ובפברואר 1936, כשהפך המוסף החודשי לילדים של "דבר" לשבועון ושמו "דבר לילדים", החל להופיע בו, בהמשכים, הסיפור "בארץ לובנגולו".

 

המשך עלילותיו של נחום גוטמן באפריקה במוסף הילדים של "דבר". לחצו כאן לרשומה המלאה

 

ב-1940 נדפס הספר כולו בהוצאת "דבר" והיה לספר הילדים הראשון של גוטמן.

 

 

הביקורות מהללות

"דומני, כי זוהי הפעם הראשונה בתולדות הספרות העברית החדישה שצייר-אמן מובהק יחבר דבר-פרוזה, שיש בו מעלות כה רבות"

(דבר, 15.9.1940. לחצו כאן לביקורת המלאה)

"כל האמצעים הלשוניים שהם ציוריים וליריים באים לספר את העלילה האחת הקטנה, השכוחה, הנעימה לשמיעה וכשהיא מסופרת בהומור התמים של סופר המלך זולו"

(על המשמר, 25.11.1949. לחצו כאן לביקורת המלאה)

לקריאה נוספת: שליחות דיפלומטית בארמונו של לובנגולו מלך זולו (בלוג עונ"ש)

יום הספר העברי הראשון: כשהפרחחים יצאו להגן בגופם על שפת העברית המתחדשת

סיפורם של הבריונים שטופי ההורמונים שלקחו חסות על פסטיבל הספרים של שנת 1926

אתה הולך ברחוב יד ביד עם אהובתך. אתם מקשקשים לכם לאורכו ולרוחבו של רחוב תל אביבי. מדובר בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ורוח החלוציות מפעפעת באוויר – רק החברה שלך ואתה יודעים על מה אתם מדברים, אתה, חברה שלך והנער הצעיר שמשתרך מאחוריכם ומאזין ברוב קשב לשיחה הקולחת. רגע, מה? מי זה? ולמה הוא מעמיד פני עובר אורח? במי הוא חושב שהוא משטה?

כשהסצנה נהיית כבר קצת מוגזמת ושקופה לכל, אתה מסתובב ופונה אל הנער הפוחז בעברית הצחה ביותר שלך (או כך אתה חושב): "היי, ברנש, מה נסגר עם הקונצים?"

"קונצים?!" צועק הבחור כמוצא שלל רב, "אמרת קונצים!"

"אני כבר כמה דקות עוקב אחריכם, אתה מבין", מודה הצעיר בפשטות, "ואתם מתהלכים בלי בושה בחוצות העיר העברית ולא מפסיקים לטמא את העברית שלכם במילים לועזיות!"

אולי אתה מתעקש להכניס קצת שכל בראש של הנער החצוף, אולי מתפתחת קטטה, אולי אתה ממשיך הלאה. מה שבטוח, התקרית הקטנה הזאת נשארת אתך עוד זמן מה.

אל תרגיש רע, אתה לא הראשון.

 

גדוד מגיני השפה מתגייסים למען מטרה נעלה

 

זה לא היה מובן מאליו שנדבר פה בארץ עברית. היו שפות אחרות שעמדו בתור במידה ושפת הקודש שחודשה על ידי "רבי" אליעזר בן יהודה לא תעמוד על המשמר. גם כעשר שנים לאחר הכרעת "מלחמת השפות" – שקיבע את העברית כשפת הלימוד הרשמית של מערכת החינוך של היישוב היהודי בארץ – המאבק למען העברית לא הסתיים.

 

תמונתו האחרונה של אליעזר בן יהודה, מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

מעודדים מניצחון השפה העברית באותה "מלחמה" שהתקיימה בשנים 1914-1913, קם בארץ דור חדש של לוחמי עברית הרואיים {אופס, יש לומר, "עשויים ללא חת" כמובן!} – היו אלו תלמידי גימנסיה הרצליה מלאי ההורמונים, שבשנת 1923 החליטו לעשות מעשה.

 

כתבות נוספות:

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

 

הם התחילו בקטן: תלו כמה כרזות בגנות דיבור יידיש (השפה המדוברת ביותר בארץ על ידי העולים אחרי עברית), ערכו כמה הפגנות חצי רציניות, ולזוגות שהלכו ברחוב ודיברו בשפות זרות חילקו בדרך כלל פתקה חביבה עם הכיתוב "יהודי דבר עברית". הם גם "הציקו" למוסדות שונים עם שלל דרישות הקשורות לדיבור נכון בעברית (או להעלמת שימוש בשפות זרות).

 

פנייה נרגשת של "גדוד מגיני השפה" אל מחלקת השלטים בעיריית תל אביב, מתוך אוסף "גדוד מגיני השפה" שנמצא בספרייה הלאומית

 

מהר מאוד הרגישו החברים שלא די בכך. המגינים נועזים סימנו לעצמם מטרות נוספות: להפוך את העברית לנחלת היישוב, ובכלל, להפנות את הלהט המהפכני לטובת העברית. ההחלטה הייתה חד משמעית: הכרזת מלחמה טוטאלית {סליחה! התכוונו להגיד "כללית" לא "טוטאלית"…} במדברי וכותבי הלועזית.

תחילה הם ייסדו גוף שירכז את המאבק בזלזול בעברית. היות שדובר בחבורת נערות ונערים, בחרו הלוחמים הצעירים להקים גוף אנטי בירוקרטי ומעין צבאי. הם קראו לו "גדוד מגיני השפה". הפעולה הראשונה שלהם התקיימה באחד מלילות שישי בתל אביב. אז צעדו בסך חברי הגדוד ברחובות תל אביב ושרו שירים עבריים, כשהשיר שהיה להם להמנון, "יהודי דבר עברית", מושר בכל פה.

 

חוזר שחיבר סניף "גדוד מגיני השפה" בירושלים

 

סניפים חדשים החלו לצוץ ברחבי היישוב: בירושלים, חיפה, צפת, ראש-פינה, רחובות, ראשון לציון, עקרון ויבניאל. הקונספט (רעיון, רעיון, בסדר) תפס אפילו בחוץ לארץ, ושני סניפים הוקמו מחוץ ליישוב: בעיר רדיץ ברומניה ואפילו, לא תאמינו, בפוניבז" שבליטא.

לכן, כשהחלה מתארגנת בשנת 1926 לשכת הספר של אגודת הסופרים והספרות העברית לקראת "יום הספר העברי", קפצו חברי הגדוד על הרעיון ואימצו אותו.

 

מודעה בעיתון דואר היום, שהתפרסמה בתאריך 1 באפריל 1926

 

בין כל ההרצאות, הקונצרטים והדוכנים השונים עם אותו השלט והמבצע (25 אחוזי הנחה בניגוד ל-3 במאה מימינו אנו) באולם הגימנסיה הרצליה, פגשו באי היריד בחברי הגדוד ששרים את שיריהם, מפיצים כרוזים ומדברים בהתלהבות הולכת וגוברת על חשיבות השפה העברית לתחייתנו הלאומית. עבורם, היה זה יותר מאוד יום חגיגי, או אפילו תרבותי-שיווקי: "יום הספר העברי" היה הזדמנות מצוינת מאין כמותה להזכיר ולהפציר בחברי היישוב: "יהודי דבר עברית"!

 

יום הספר העברי" בשנת 1926 בשדרות רוטשילד, מתוך ארכיון תצלומי הקרן הקיימת לישראל (צילם: שריג)

 

לצערו (או לשמחתו) של "עם הספר", "יום הספר העברי" לא חזר בשנה לאחריו וגם לא בשלושים שנה אחריו. חברי הגדוד כנראה לא הצרו על כך יותר מדי, משום שעברו בינתיים לפעילות רדיקלית יותר מיריד ספרים מוזלים, שכללה בין היתר:  פיזור הצגות ביידיש, התפרצות לסרטים לועזיים, ניפוץ חלונות של בתי עסק המסרבים להחליף שלטים בלועזית או הצקה וגעירה בעוברים ושבים המשוחחים ביידיש או בגרמנית.

 

לקריאה נוספת על גדוד הפרחחים אתם מוזמנים לקרוא את: "גדוד מגני השפה בארץ ישראל 1936-1923", מאת: שמעון שור

כתבות נוספות:

מ"מה אבשל ממנות צנע" לספרי בישול לטבעונים

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"

שירות התרבות: כשצה"ל היה "בית הספר הגדול ביותר בישראל"




צבא-עם לוחם "בלב ההיסטוריה": דפי הקרב של פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים

הצצה לדפי הקרב שליוו את חיילי צה"ל ב"תקופת ההמתנה" ובששת ימי המלחמה הסוערים.

כשבוע וחצי לפני פרוץ המלחמה פנה אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, אל חייליו המגויסים בעלון הפיקוד "קריאת קרב". הוא חתם את פנייתו במילים האלה:

"מאחורי גבכם – בית אהוב, משפחות, מדינה צעירה. האויב מנסה זה עשרים שנה להחניק את כל אלה, לגזול מהם אוויר לנשימה. לסגור עליהם את מרחב האופק, את המוצא לים, את הקשר עם העולם. צה"ל הפר את המזימה הזו עד עתה – והוא ימשיך להפר אותה.

צה"ל יבטיח היום – כמו שהבטיח בעבר וכמו שיבטיח לעולם ועד – כי רחב יהיה אופק אדמתנו, כי חופשי יהיה עמנו, כי רם וצלול יהיה אוויר נשימתנו, כי שלום ישרור בגבולנו, כי פתוחים יהיו ימינו במערב, במזרח ובדרום, כי בשקט ובשלווה נבנה את חיינו, נגדל את ילדינו, נחרוש את שדותינו – ונקצור את פריים.

רוח זו, שנסכה ביטחון בתחושת האין-ברירה הפרטית והלאומית בתקופת ההמתנה ואי-הוודאות, כורכת את לקחי העבר עם תקוות גדולות לעתיד – בשם הצדק הטבעי וההיסטורי. רוח זו עתידה לנשב גם בדפי הקרב של ימי הלחימה הקשים, על החוויות המפעימות שבהם: "ניצחון הלב, השאיפות הכמוסות של כל עם ואדם – ניצחון הצדק ההיסטורי"."

האלוף עוזי נרקיס היה בעל תודעה היסטורית וחינוכית מפותחת, איש ספר המכיר בערכה של המילה הכתובה ובכוח השפעתה. לשם כתיבת פקודות היום ופרסומן בדפי הקרב הפיקודיים, הוא גייס למילואים עוד בתקופת ההמתנה את הסופר משה שמיר, שידיו רב לו בעיצוב דמות הצבר הלוחם בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה. לצד שמר פעל הפזמונאי דידי מנוסי, גם הוא יוצא הפלמ"ח כשמיר וכנרקיס (וכמותם גם מפקדי החטיבות שפעלו בפיקוד: אליעזר אמיתי – המפקד החטיבה הירושלמית, אורי בן-אורי – מפקד חטיבת השריון הראל, ואחריהם גם מוטה גור – מפקד חטיבת הצנחנים). חבר קבוע אחר בצוות היה הקריקטוריסט דוש. דפי הקרב היו קבצים ספרותיים ברמה גבוהה, ורבים מהקטעים המקוריים שפורסמו בהם ראו אור בשנית במסגרות שונות לאחר המלחמה.

 

 

"היום ירושלים משתחררת". דף קרב שיצא ביומה השני למלחמה, השישי ביוני 1967

 

ביום הראשון למלחמה שינה עלון הפיקוד את אופיו מימי הכוננות. לא עוד עיתון קל לשעות הפנאי אלא הבמה המרכזית עבור מפקד החזית – אלוף פיקוד המרכז – לפנייה יומיומית ישירה ותמציתית אל חייליו בסערת הקרבות. הדפים קצרים מקודמיהם, והם ממוקדים – בצורתם ובתוכנם – בעיקר בהנעת הלוחמים אל פני המלחמה. המסרים, המשלבים ברגישות רבה בין התלהבות למתינות, ממריאים איתם על משק כנפי ההיסטוריה ונוחתם עימם אל שדה הקרב ומוראותיו.

בחמשת ימי הלחימה יצא הדף לאור מדי יום (ככל הנראה בשעות אחר הצהריים), ובראשו דברי האלוף נרקיס אל חייליו, דברים העוסקים בעביר ובעתיד כאחד, סוקרים את הישגי היום בחזית ומסמנים את היעדים הבאים. ביום השני למלחמה כבר מבשר המפקד על שחרור רובה של ירושלים: "היום ירושלים משתחררת", ומכשיר את הלבבות לשחרור העיר העתיקה ביום המחרת: "חיילי יחידותינו ניצבים היום בלב הארץ, בלב האומה, בלב ההיסטוריה". ביום השלישי עם שחרור הרב הבית והעיר העתיקה, הוא מבשר להם על "גאולת ירושלים" ומציב את ארץ בנימין כיעד הבא: "נגאלות גם ערי נביאינו". ביום האחרון לקרבות הפיקוד מסכם אותם המפקד, מונה את ערי יהודה ששוחררו ועורך את חשבונן ההיסטורי והאקטואלי: "שערי יריחו הוקפו, חומתה נפלה והעיר בידינו. חיילי ישראל חונים על כל מעברות הירדן. מערת-המכפלה וקבר רחל גם הם בידי בניהם של אברהם, יצחק ויעקב".

 

"הלב היהודי מצדיע לכותל המערבי", דף קרב שיצא ביומה הרביעי של המלחמה, השמיני ביוני 1967

 

הקריקטורות של דוש הלמו ברוחן את מסריו של המפקד והשלימו אותם: מכוננות סבלנית אל יציאה נחושה לקרב, משם אל הניצחון המופלא ולבסוף אל דפי ההיסטוריה.

אולם, לא רק מאורעות התנ"ך האירו את מלחמת ששת הימים באור בוהק, היו זיכרונות קרובים יותר: זיכרונות מלחמת העצמאות בחזית פיקוד המרכז צפו ועלו לפני עוזי נרקיס ומפקדי הכוחות כפצע פתוח. הקרבות על העיר ועל הדרך אליה בשנת תש"ח היו עקובים מדם, ורבים מהמשלטים, בהם לטרון ונבי סמואל, נותרו בסוף המלחמה מעבר לגבול. כך גם העיר העתיקה וגוש עציון שנפלו בידי הלגיון, וכן הר הצופים, נווה יעקב ועטרות שבצפון העיר. השיבה המפתיעה אל מחוזות חפץ אלה כצבא מנצח משתקפת מדפי הקרב כסגירת מעגל היסטורית: "היום מוחק צה"ל כתם שהוטבע במפת ארצנו לפני 20 שנה". כזה הוא, למשל, הדיווח על שירת "האמיני יום יבוא" בטור המשוריין של חטיבת הראל (ממשיכתה של חטיבת הפלמ"ח שלחמה על הדרך לירושלים בתש"ח) בדרכו לקרב בלטרון, וכן הסיכום שלאחריו: "חשבון ארוך ומכאיב, שנפרע עתה עד הפרוטה האחרונה… האם הגיעו זו הפעם אל קצו?"

 

"לאחר גאולת ירושלים". דף קרבי שיצא ביומה השלישי למלחמה, השביעי ביוני 1967

 

 

חזית פיקוד המרכז התייחדה בכך שקו החזית שלה עבר בתוך שכונות המגורים בירושלים: "הבית צועד על ידך חיילי, הבית הוא כאן". הצבא פעל ברקמה אנושית אחת יחד עם האוכלוסייה ושאב ממנה תעצומות נפש: "ירושלים של ברזל". גם מטה הפיקוד עלה ביום השני למלחמה לירושלים והתמקם במרתף בנייני האומה. הכוח הלוחם האורגני של הפיקוד היה החטיבה הירושלמית, שחייליה ומפקדיה היו ברובם בני העיר וחיו בה עם משפחותיהם: "כמעט קשר עין בין מערך הגדודים ובין הכביסה המתנופפת על מרפסת ביתם". תודעת העיר החצויה היתה עבור תושבי ירושלים תזכורת מתמדת לאבדן העיר העתיקה, במיוחד הכותל המערבי, ולפער שבין היותה עיר הבירה, הגדולה והוותיקה בערי ישראל שהיא גם סמל לאומי היסטורי ותודעתי, לבין מציאות החיים בתנאי ספר. משפרצו הקרבות בירושלים הם ניטשו במחוז כיסופים שאין שני לו, ובד בבד גם ביישוב אזרחי גדול ושוקק חיים: "הן רק אתמול בער הגבול סמוך לחלוני וכבר אין איש המאמין שזה היה אתמול".

שבוע לאחר סוף המלחמה, בפקודת היום לסיכום הקרבות, סיכום עוזי נרקיס את תוצאותיה במילים הזורעות אור על הדברים הנרגשים שנכתבו בדף הקרב עם פריצת הקו העירוני, ביום הלחימה הראשון: "הקרב הסתיים, אף כי לא תמה עוד המלחמה אשר הכריזו עלינו אויבינו מיום שקמה עצמאות ישראל. שוב נתן עמנו את היקר מכל – את מיטב בניו, אך גדול הניצחון וגדול השכר: ארץ-ישראל כולה שלנו, מגבול ארץ היאור ועד רמת הגולן והחרמון. חיילים ומפקדים – חזקו ואמצו".

דפי קרב אלה חשפו את עולמו הפנימי של המפקד לפני לוחמיו הנתונים מחד גיסא בסערת הקרבות ותחת הרושם הקשה של האבדות הרבות, ומאידך גיסא בהתרוממות רוח לנוכח הישגי מלחמת הבזק אשר סחפה את העם כולו ואת צה"ל אתו. זוהי מלאכת מחשבת מופתית של פיקוד על צבא-עם הנלחם על חייו וכבודו. מקץ חמישים שנה היא פותחת למעיין בה צוהר אל המנהיגות שהניעה את חיילי פיקוד המרכז לשורת ההישגים שנחרטו בדפי ההיסטוריה.

 

זירת מערכת סיני ביומה השני של המלחמה, השישי ביוני 1967