נסה לדמיין: אתה בעלים של משרד עורך דין מצליח בבודפשט, אב לשני בנים מחוננים הדואג לאיזון בין חיי מקצוע תובעניים לבין חיי משפחה תוססים ומוצא זמן גם לבלות עם חברים. גבר יפה תואר בן 51 שמתחיל את יומו בבריכה, בחורף נוסע לחופשות סקי באלפים עם משפחתו ובחודשי הקיץ מבלה באי לופה הסמוכה לבודפשט בווילה שנבנתה בסגנון באוהאוס, קו ראשון לשפת הדנובה.
אלה היו חייו הטובים של טיבדר שורוש, אביו של הכלכלן והמשקיע המיליארדר המפורסם ג'ורג' שורוש, שהסתיימו לאחר פלישת הצבא הגרמני להונגריה במרץ 1944. הונגריה הייתה בעלת ברית של הרייך השלישי ודווקא בשל כך נחשבה, גם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, כמקלט ליהודים שחיו שם בשקט יחסי. אחרי הכיבוש רדיפת היהודים התגברה, ובתום תקופת מעבר של שלושה שבועות הוכרזו הגזרות על יהודים כגון איסור לעבוד במקצועות רבים – כולל עריכת דין, חובת ענידת טלאי הצהוב, איסור שהייה במקומות ציבוריים: בפארקים, מסעדות, בתי קפה ובתי מרחץ. חל איסור על היהודים להחזיק עובד נוצרי או עוזרת בית נוצרייה ואיסור שימוש בטלפונים ציבוריים. חודש לאחר מכן יהודים הוכרחו לדווח על הנכסים שלהם לרשות המקומית, כולל רהיטים ותכשיטים, והיו חייבים למסור את מכשירי הרדיו. בעקבות גירושם ורדיפתם של יהודי הונגריה נרצחו כ-600.000 יהודים הונגריים.
שורוש לא היה בן אדם שנכנע בקלות. שנותיו בשבי הרוסי והרפתקאותיו אחרי הבריחה מהשבי בסיביר במהלך מלחמת העולם הראשונה לימדו אותו שלחיים עצמם הערך הגדול ביותר. לכן, הוא כותב באוטוביוגרפיה שלו, הצליח בקלות לנטוש את אורח החיים הבורגני. זה מה שאפשר לו לוותר על רכוש, ולא להיתקע בדירה שלו ולהסתמך על המזל. או לטפח אשליות שהבית וההרגלים והביטחון האישי המדומיין יוכלו להציל אותו.
הספר הוא יחיד במינו. הקורא מקבל מענה לא רק לסקרנותו על התקופה, אלא גם סיפור על הישרדות כנגד כל הסיכויים. האוטוביוגרפיה של טיבדר שורוש על הישרדותו בבודפשט בשנת 1944 נכתבה והתפרסמה בשפה האספרנטו(1965) Maskerado ĉirkaŭ la morto. Nazimondo en Hungarujo, ותורגמה לתשע שפות מאז – הוא למד את השפה בשבי הרוסי במלחמת העולם הראשונה. הספר יוצא דופן בספרות הביוגרפית של ניצולי השואה, כי הוא מביא סיפור של בן האדם עצמאי השולט בגורלו גם בתקופה הקשה ביותר. שורוש הסתיר את הזהות היהודית שלו בעזרת מסמכים מזויפים ושכנע את החברים והמכרים שלו לעשות זאת גם כן. הוא שכנע נוצרים למסור לו את תעודת הזהות שלהם – הם יכלו לטעון שאיבדו אותה ולבקש חדשה בלי בעיה. הוא חיפש ומצא זייפנים, פעל כמתווך בין הזייפנים ובין היהודים הזקוקים לזהות חדשה. הוא עבד בין היתר כאחראי על בתי דירות בבודפשט, והמשיך במקצוע גם אחרי הכיבוש לכמה שבועות, כי הרשויות שכחו במקרה מהכנסת התחום הזה לצווים, ויהודים יכלו להמשיך לעבוד בו. שורוש הכיר בתים ואנשים שהשכירו דירות, מה שסייע לו בהמשך להשיג דירות ליהודים שחיפשו מקלט. הוא קנה תעודות מזויפות, ותמיד היה לו למי לתת או למכור אותם. ויותר מזה: היה לו חוש טוב לאנשים, וכך ידע למי אפשר לעזור ולמי לא. הוא הבין מהר שלא מספיק להחזיק את התעודה השווה ביותר ביד, צריך גם לדעת איך להשתמש בה.
למה האוטוביוגרפיה הזאת היא מיוחדת במינה? טיבדור שורוש היה בעל תושייה יוצאת מן הכלל, שבחר בהחלטה הגורלית לא לציית לגזירות הבלתי חוקיות של המשטר. כעורך דין ידע שורוש היטב איפה נמצא הקו בין להישמע לבין לא להישמע לחוק, ולפני הכיבוש הנאצי הוא תמיד עמד בצד של החוק. אבל כאיש מקצוע טוב, הבין גם בקטגוריות של הגנה עצמית לגיטימית. הוא חש שמוסר וצדק עומדים לצידו. הוא קלט יותר מהר מאחרים שהפרדיגמה השתנתה וחובתו כלפי עצמו ומשפחתו לא לשחק לפי כללי המשחק הקודמים. הוא לקח את עצמו בידיים.
שורוש כתב את ספרו עשרים שנה אחרי האירועים, ומתאר את מעשיו באותה תקופה מפרספקטיבה מאוחרת. הוא מדבר על הספקות שלו כמתווך תעודות ומסביר מה הניע אותו לעשות זאת. שורוש האמין בחכמה של ניצול הזדמנויות. במילים שלו: "עלינו לתאם בין רגשות ויצרים לבין דרישות ונסיבות השעה". בן אדם מוכשר מאזן בין הכוחות האלה. בספר הוא מתאר את עצמו כמישהו שהצליח לבצע בפרקטיקה את הפילוסופיה הזאת, ובזכותה לפעול למען היהודים, ומדי פעם גם הצליח להציל אותם.
שורוש לא וויתר על מקומו בחברה שהשיג כעורך דין מוכר. להיפך, הוא קיבל תמריץ בשעת הדחק להשתמש בכוח הזה – שהתבטא בקשרים ובחושים טובים – לטובת היהודים הנרדפים והוא עצמו בתוכם. הוא דאג שמשפחתו לא תישאר ביחד, כי היה סבור שליחידים תמיד יש יותר סיכוי לשרוד. בנו הבכור פאל, בן השמונה עשרה, קיבל ממנו תעודה של תלמיד נוצרי בן 17 (לצבא גייסו נוער מעל גיל 18). כך פאל נשאר בעיר וישב בספריות. גם ג'ורג' (ג'ורי) בן הארבע עשרה היה צריך להסתדר לבד, תחת ההשגחה הרחוקה של אבא, בזמן שאמו הסתתרה כפליטה נוצרייה בדירה שכורה בעיר.
החל מאמצע יוני 1944 שורוש האב החליט להוריד את הטלאי ולהסתתר במחסן ששיפץ מיד אחרי הכיבוש לצורך מחבוא אישי בבית ליד הדנובה. הוא לקח לצידו יהודי אחר, אדריכל במקצועו, כדי שלא יהיה לו משעמם. איש התחזוקה של הבניין סיפק להם אוכל. שורוש הודיע למכריו שאפשר למצוא אותו בכנסייה הסמוכה בימי שני ושישי בין השעה שמונה לתשע בבוקר, זה היה המקום הפומבי היחיד שבו אפשר היה לפגוש את החברים ואת הלקוחות. שני המסתתרים עברו את הדנובה ברגל בשעה שבע בבוקר ונכנסו לבית מרחץ רודש (Rudas). במהלך היום הם שוחחו וקראו במחבוא, ובלילה יצאו להליכה על שפת הדנובה.
קהל העובדים של בית המרחץ ולאט לאט גם הקהל שהגיע לשם הבינו שהמתרחץ הוא עורך דין שאפשר להתייעץ אתו בחינם. שורוש פגש את בניו בגגות שיזוף, אבל כמובן הנחה אותם לא לגלות שהם קשורים זה לזה, להתלבש לחוד וכמובן לא לקרוא לו אבא. אחרי שהבית שהוא הסתתר בו הוגדר כמקום מגורים של היהודים – אחד מבניני הטלאי הצהוב – שורוש וחבריו שכרו חדר במקום אחר. שורוש המשיך לפגוש את בניו בבית המרחץ ונהג להישאר שם עד שעות הצהריים. מכיוון שלבית המרחץ לא היה מקלט, הוא המשיך לשכב על מיטות השיזוף על הגג גם במשך הפעולה של הצבא האדום והפצצות על ידי הצבא הבריטי.
הסתיו הגיע וגם החורף. שורוש ושני הבנים עברו להסתתר ביחד. צבא רוסיה שחררה את העיר באמצע ינואר 1945. המשפחה הגרעינית (אבא, אם, אמא של האם ושני הבנים) שרדה והתחיל פרק חדש בהיסטוריה של מדינת הונגריה.
