ירושלים לילדים – באנגלית, ובחרוזים

חדש על המדף, והפעם: "כדי למצוא את ירושלים על מפת העולם רדו מארצות הברית דרומה, ואז פנו למזרח הים התיכון. במזרח תראו מדינה גדולה ששמה סוריה, וסמוך לה שטח זעיר המסומן "ישראל". בפנים, קרוב לגבול עם ירדן, תמצאו את ירושלים."

צילום מתוך הספר O Jerusalem

ירושלים היא, כנראה, העיר שהכי הרבה שירים נכתבו לכבודה ועליה – במגוון שפות, נושאים וקהלי קוראים. בספר הילדים O Jerusalem (שיצא לאור ב1996 לחגיגות ה- 3000 שנים לירושלים) מביאים ג'יין יולן וג'ון תומפסון מראות ומקומות בירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות.

שירי הספר מתמקדים בהיבטים הדתיים והחברתיים של ירושלים, בדגש על חשיבותה ליהדות, לנצרות, ולאסלאם. הם מתארים אתרים קדושים, עולי רגל ואנשי דת, מנהגי פולחן ומסורות. האיורים משקפים את ירושלים הממשית – תמונות של מבני העיר ואנשיה – תוך כדי התכתבות עם הטקסט.

כזה למשל הוא השיר על המנהג של עולי רגל לקחת איתם מזכרות בעלות הקשר דתי מירושלים. עולי רגל נוצריים נהגו לקחת אבנים מאזור שער הרחמים, יהודים נהגו למלא שקיות קטנות בעפר ירושלים ולפזרן בקבר בזמן הקבורה בגולה, והיו גם עולי רגל שנהגו לקחת מים מהשילוח וממעיינות אחרים באזור ירושלים מתוך אמונה בסגולות המרפא של מים אלו.

Tokens from Jerusalem

If each of us takes a token stone
Smooth and round as tears;
If each of us takes a hanful of earth
The color of all our fears;
If each of us fills a flask with water
Sogged as human cares
Will Jerusalem still bear the weight
Of pilgrim hopes and prayers?

עיצובו של הספר O Jerusalem מיוחד: הטקסט כתוב על גבי הציור ומשתלב בו. כל כפולת דפים נפתחת בשיר, ואחריו תיאור המאורע או הנושא שאליו השיר מתייחס. ברוב הדפים בעמוד הראשון מעוצב הטקסט, והשני מוקדש לאיור. האיורים ריאליסטיים מאוד, לפעמים נדמה שמדובר בצילום אומנותי ולא בציור.

כותבי הספר מוכרים ומנוסים, כל אחד בתחומו. ג'יין יולן היא סופרת, משוררת ועורכת יהודייה -אמריקנית ילידת 1939 שכתבה וערכה מעל ל-300 ספרים וזכתה בפרסים רבים. ג'ון תומפסון, המאייר האמריקני יליד 1940, הוא פרופסור לאומנות שהציג את יצירותיו במוזיאונים שונים וזכה בפרסים על איוריו.

במבוא "על אודות ירושלים" כותבת יולן (בתרגום חופשי שלי):

כדי למצוא את ירושלים על מפת העולם רדו מארצות הברית דרומה, ואז פנו למזרח הים התיכון. במזרח תראו מדינה גדולה ששמה סוריה, וסמוך לה שטח זעיר המסומן "ישראל". בפנים, קרוב לגבול עם ירדן, תמצאו את ירושלים.

ירושלים שוכנת שם כבר 3000 שנה, והיא העיר הקדושה של שלושת הדתות המרכזיות בעולם: יהדות, נצרות ואסלאם.

אפשר להניח שמקום חשוב לכל כך הרבה דתות, עיר שנודעה גם בכינוי "עיר השלום", תהיה מקום שקט ורוגע. אבל למעשה נלחמו על העיר ובתוכה אין סוף צבאות ולוחמים. העיר נהרסה ונבנתה מחדש על ידי כובשים שונים במשך 3,000 שנות קיומה.

בכל יום אנשי ירושלים – יהודים, נוצרים, ומוסלמים – מתפללים לאל. כל שלושת הקבוצות מאמינות שירושלים צריכה להיות שלהם. זו נקודת החולשה של ירושלים – וזהו מקור כוחה.

Stone Upon Stone
Stone upon stone a city rises,
Stone upon stone it falls,
Man upon man each war surprises
Altars, buildings, walls.

David,
Solomon,
Nebuchadnezzar,
Maccabee,
Herod,
And Hadrian,
Constantine,
Khosrau,
Saladin,
And Suleiman.

This is a song we sing to conquerors,
A hymn we make to war,
To straight plumb line of rules and rulers –
That's what fighting's for.

Stone upon stone a city rises,
Stone upon stone it falls,
Man upon man each war surprises
Us all.

בגלל הלילה: החושך שהחריד את חייה של תרצה אתר

משחר ילדותה חששה תרצה אתר מפני הלילה והחושך שבא עימו. אחד משיריה האהובים ביותר, שהולחן לאחר פטירתה, חושף חלק מהסיבות לכך. וגם - איך השפיע הלילה האחרון בחייה של אתר על התאונה שהביאה למותה?

תרצה אתר, 1962. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הלילה, על החושך, הפחד והמסתורין שבו, העסיק אותנו כבני אדם, מאז ומתמיד. לכן מככב מוטיב הלילה בהמון יצירות אומנות מסוגות שונות. הוא מטאפורה חזקה ומוכרת, שדרכה ניתן להביע הרבה רעיונות, דעות ורגשות. גם תרצה אתר כתבה על הלילה. הוא לא היה אחד מנושאי הכתיבה המרכזיים שלה, אך הבליח בכמה וכמה משיריה. לאחר מותה התמקדו רבים במערכת היחסים הסבוכה שלה עם אביה, נתן אלתרמן, כפי שהתבטאה בשיריה. אחרים ניסו להתחקות אחר מוטיב החלון ביצירתה, כדי למצוא בו רמז לאחריתה, אבל גם ללילה ולאימה שהוא עשוי להשרות היה מקום ביצירתה של אתר, ולא בכדי.

אתר כתבה עד מותה מאות שירים, ובאקו"ם רשומים תחת שמה יותר ממאה שירים ופזמונים מולחנים. חלקם הולחנו עוד בחייה, אחרים לאחר מותה. בין השירים והפזמונים המולחנים ישנם כמה וכמה ידועים ומושמעים. ובכל זאת, שורה אחת משיר אחד מהדהדת שוב ושוב כשמתייחסים ליצירתה. זוהי הפתיחה של "בגלל הלילה", שיר שנכלל בספר שיריה הראשון של אתר, והפך לפזמון לאחר מותה.

"בגלל הלילה" התפרסם בספר "צפנת" שיצא בשנת 1964, כשאתר הייתה רק בת 23. כמעט עשרים שנה לאחר מכן הופיע אותו שיר כפזמון באלבומה של חוה אלברשטיין "נמל בית", בשינויים קלים ובקיצוץ כמה משורותיו, ומאז הפך למוכר וידוע. מעבר לכך, מילות הפתיחה שלו הפכו למעין מטבע לשון, וככותרת הממסגרת את יצירתה: הן שימשו כשם המופע שהעלתה אלברשטיין אחרי הוצאת האלבום, כשם מופע מחווה לשיריה של אתר, ואף כשם הביוגרפיה המרתקת שכתב ד"ר מוטי זעירא על אתר, ויצאה לאור לא מכבר.

בגלל הלילה, בגללו, ניסינו להתחקות אחרי הקסם שבשיר הזה, ולגלות מה היה יחסה של אתר אל הלילה. במהלך מסענו גילינו איך התמודדה אתר עם לילותיה מילדותה, לטוב ולרע, ואולי נוכל לשפוך כאן אור על הקסם והטרדה שבחושך בחייה של אתר.

בִּגְלַל הַלַּיְלָה, בִּגְלָלוֹ אֲנִי כָּעֵת
יוֹשֶׁבֶת וְלֹא נִלְקַחַת.
בִּגְלַל הַחשֶׁךְ, בִּגְלָלוֹ אֲנִי נִדְמֵית לְךָ
חוֹלֶמֶת, אוֹ מִשְׁתַּעֲשַׁעַת.

אֵינֶנִּי נִלְקַחַת לְשׁוּם מָקוֹם.
אֲנִי בָּכִיתִי בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת
וּבִגְלָלְךָ, לְמָשָׁל, בָּכִיתִי רַק לְרֶגַע
מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בִּי דִּמְעוֹת־פִּתְאֹם.
שֶׁאֵינָן שַׁיָּכוֹת לְשׁוּם גָּבִיעַ יְפֵה־רֶגֶל
וּלְשׁוּם כְּאֵב גָּדוֹל
לֹא בָּכִיתִי בַּעֲבוּר שֶׁתֵּלֵךְ,
רָצִיתִי לְהַחֲלִיף אֶת הַמִּלִּים,
בִּקַּשְׁתִּי לָלֶכֶת מְעַט אַחֲרֶיךָ,
חָשַׁבְתִּי שֶׁתֵּלֵךְ בִּצְעָדִים קְטַנִּים.

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹשֶׁבֶת
וַאֲנִי לֹא כְלוּם
רַק צוּרָה
פָּנַי בּוֹכוֹת לְמַעְלָה, אֶל הָאוֹר,
הֵן בּוֹכוֹת מִפְּנֵי אוֹר בִּלְבַד

הָאוֹר הֶחָזָק מַפְרִיעַ לִי
לִבְכּוֹת אֶת צַעַרְךָ
וַאֲנִי רַק תְּמוּנָה בְּהִירָה, נְקִיָּה,
אֲנִי רַק תְּמוּנַת־אִשָּׁה.

אתר הייתה בתם היחידה של משורר ושחקנית – נתן אלתרמן ורחל מרקוס. ממנו לקחה את המשיכה הבלתי נשלטת לעיסוק במילים, וכנראה גם את הכישרון ללהטט במילותיה. ממנה לקחה את אהבת התיאטרון וחלום הילדות הנלהב ומלא התשוקה – להיות שחקנית.

אבל עיסוקיהם של הוריה היו אולי גם חרב פיפיות. הרקע שלה השפיע על בחירותיה של אתר לאורך השנים, על כמיהותיה ופחדיה, ובמידה רבה עיצב את זהותה.

היא כתבה כל חייה – אתר ניהלה יומן במשך שנים ארוכות ושירבטה שירים ופזמונים ביומניה עוד בגיל שבע. בבגרותה כתבה שירה, תרגמה מחזות רבים, כתבה ספרי ילדים ולקראת מותה אף כתבה פרוזה ומחזות משלה. במקביל, היא הייתה בטוחה שתגדל להיות שחקנית תיאטרון כמו אמה. היא קראה מחזות קלאסיים באדיקות, ונהנתה עד מאוד ללכת לתיאטרון ולקולנוע בצעירותה, לפנטז באולם המוחשך שיום אחד היא זו שתעמוד על הבמה.

נעמי פולני ותרצה אתר רוקדות יחד בלהקת השיריון. ארכיון נעמי פולני זמין דיגיטלית, באדיבות בעלת הארכיון ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, להקת מחול בת-שבע ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד

מן הצד השני, הפחות נעים, מילאו עיסוקיהם של ההורים את אתר בפחדים, פחדים שנבעו מהיעדרותם. בשנות העשרים לחייה, כשאתר כבר הייתה שחקנית מבטיחה ומשוררת מתחילה, היא קיבלה החלטה דרמטית. לאחר שילדה את בתה הבכורה בגיל 26, החליטה אתר לוותר על החלום לו נכספה מאז ילדותה ולעזוב את עולם המשחק. לפחד מן הלילה היה תפקיד מרכזי בכך:

"…כילדה תמיד היו משכיבים אותי לישון אנשים זרים. ברגע שירד הערב, הייתה אמא יוצאת לתיאטרון ומותירה אותי בידי המטפלת. או לפעמים, בידיה של סבתי. ולילה לילה הייתי בוכה, כאילו זה קורה בפעם הראשונה. היה לי פחד נורא מפני החושך והעובדה כי אמי יוצאת לעבודה בחושך נראתה לי מפחידה במיוחד. תמיד חרדתי כי לא תחזור עוד. […] את יודעת מה? אין לי צל של ספק שזו הסיבה להתנהגותי עם משפחתי שלי היום. אני עושה טעות, אין לי ספק, אבל אני מסרבת להשאיר את בתי עם אנשים זרים בלילה".

[ריאיון להגר אנוש, מתוך "במחנה", גליון יום העצמאות, 16 באפריל 1972]

נתן אלתרמן, תרצה והתינוקת יעל. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ד"ר מוטי זעירא, הביוגרף של אתר, מצא ביומנה האישי הדהוד לשורה מהשיר "בגלל הלילה". בספרו הוא מנסה להסביר כיצד המתח הרב שהשרו עליה אירועי היום בבית ילדותה התגלגל לסיוטים ולפחדים בלילה: "למתח בין רחל ואלתרמן בבית הייתה נוכחות קבועה ומטרידה בעולמה של תרצה. 'אבא ואמא רבו, ואמא שופכת מובן את כל זעמה עליי', כתבה ביומן ב-22 באוגוסט 1956. ושבוע אחר כך הוסיפה: 'האמת היא שבכיתי בגלל עוד המון דברים, בגלל הבחינה שמעיקה עליי נורא, ואבא שרב עם אמא ואיתי ולא דיבר איתנו המון זמן'". השורות הללו מצטלצלות ב"בגלל הלילה": "אֵינֶנִּי נִלְקַחַת לְשׁוּם מָקוֹם. אֲנִי בָּכִיתִי בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת…", טוען זעירא בספרו.

ניתוח שטחי של הטקסט השירי מראה שלפחות בשיר "בגלל הלילה" התייחסה אתר ללילה ולחושך כמסווה, שבגללו לא רואים אותה עצמה. מסווה שגורם למי שרואה אותה לחשוב שהיא חולמת, או משתעשעת, כשבעצם היא בוכה, והבכי משמש עבורה תחליף למילים. אותן מילים שהן לחם חוקה. התחושה החזקה שעולה מהשיר היא שהלילה מפריע לאתר להיות מי שהיא, היא נותרה רק כתמונת אישה, דמות ולא בשר ודם.

בתור ילדה, עושה רושם שפחדי הלילה של אתר לא השפיעו על האינטנסיביות ושמחת החיים של שעות היום. אתר אהבה לעמוד במרכז תשומת הלב, לצחוק, להציג ולשחק בפני כל קהל מזדמן. אבל ככל שהתבגרה, הפכו הלילות של אתר לאקס טריטוריה שבה רחשו בלבול, אימה ופריקת-עול, באופן שאיים על חייה של אתר עצמה.

"אם מסתכלים על חייה של אתר דרך הפריזמה של הלילה, אפשר לראות איך הוא היה גם גורם מאיים מבחינתה", אומר ד"ר זעירא. "כשחקנית תיאטרון צעירה, שלא ישנה בלילות, אלא חוגגת ומתהוללת, הוא היה תפאורה להתפרקויות בחייה של אתר. ניסיון ההתאבדות שלה בלהקה הצבאית קרה בחסות הלילה".

באותה תקופה היו לילותיה של אתר מקור לסיוטים. בתקופת שהותה בניו יורק עם בעלה דאז, עודד קוטלר, השתמשה במיני תרופות ונרקוטיקה כדי להתמודד עם הדיכאון העז שפקד אותה בארץ זרה. בספר "כבו כל האורות", קובץ קטעי פרוזה שפורסם לאחר מותה, היא מתארת כיצד בערב אחד חשה ברע, רבה עם בן זוגה וסבלה מסיוטים.

השחקנית תרצה אתר בהצגה "שטח של הפקר", 1962. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גם לאחר חזרתה של אתר ארצה, איים הלילה על שלוותה של אתר. באחד הלילות שב קוטלר לביתם המשותף, וראה את אתר מתקתקת בקדחתנות על מכונת הכתיבה, כשמוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע. עודד ביקש מתרצה להפסיק את המוזיקה ולכתוב ביד ולא במכונת הכתיבה, כדי שיוכל להירדם. אתר לא הצליחה להפסיק מתקתוקיה, וקוטלר המטושטש מחוסר שינה קם מהמיטה, ובדרכו לסלון נתקל בדלת הזכוכית שהפרידה בין החדרים. קוטלר פצע את עצמו עד כדי ביקור במיון. לאחר התקרית הזו נפרדו השניים.

בעקבות הפרידה, כשהיא בדיכאון, ולאחר ששוחחה כל הלילה בטלפון עם חברה קרובה, דפקה אמה רחל על דלת ביתה של אתר בבוקר. כששוכנעה אתר לפתוח אותה, עמד ריח חזק של גז באוויר, ואתר הייתה על סף עילפון.

"אני חושב שמבחינתה של אתר הלילה העצים הרבה מאוד דברים שערערו אותה מלכתחילה", אמר לנו זעירא בשיחה עמו, "גם את הקשיים והפחדים מהילדות, וגם את הקשיים והפחדים מהתקופה שבה היה בה אי שקט נורא בתקופת הצבא והגירושין מקוטלר, שבה השתמשה בתרופות. הייתה שם כנראה נפילה לדיכאון עמוק שהלילה העצים אותו. זה ידוע שבהיעדר השגרה וההרגלים הלילה מאיים עלינו. משהו 'מרפה' בלילה וכל הפחדים חודרים פנימה. מה ששומר עלייך באור יום ובשגרת החיים, ברצף של העשייה, משתחרר בחושך ובמקומו מגיעים כל השדים", הוא מסביר. ואכן בעשר שנותיה האחרונות הקפידה אתר לשמור על שגרה נוקדנית, ודאגה להקדים לישון בכל ערב, קצת אחרי שהשכיבה את שני ילדיה לישון, ולקום עם הנץ החמה לעבודת הכתיבה או התרגום.

השחקנית תרצה אתר בהצגה "שטח של הפקר", 1962. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"הלילה היה באמת גורם מאיים מבחינתה", מוסיף זעירא. "הלילה האחרון בחייה היה גם הוא משמעותי מאוד עבורה, כיוון שהיא לא זכתה לישון במהלכו. רק לפנות בוקר היא ישנה שינה עמוקה שהופרעה. לקח לה זמן עד שנרדמה באותו לילה, עם כל הכאבים מתאונת הדרכים שעברה באותו יום, ובהשפעת התרופות והכדורים שלקחה. ולכן רק לפנות בוקר היא זכתה לישון שינה כבדה שהופרעה אחרי שעה והוציאה אותה מאיפוס". אותם טשטוש ובלבול הם אלו שגרמו, ככל הנראה, לכך שנפלה מחלון דירתה, כשניסתה לבקש מפועלי הבניין לידה שיפחיתו מרעשם.

ולמרות הכל, למרות האימה והפחדים והספקולציות לגבי תפקידו המאיים של הלילה בחייה, רצינו להביא לסיום גם צד מפויס ואוהד יותר של אתר אל השעות החשוכות ביממה. הפעם זהו פזמון שגם אותו ביצעה לראשונה חווה אלברשטיין, בלחנו של חנן יובל, ופורסם בשנת מותה של אתר, 1977. שם גרסו מילותיה של אתר שהלילה עצמו הוא שירים, ומכיל בתוכו תמימות ותפילות וחדוות נעורים, ואולי בכך ננוחם.

חַכּוּ נָא עוֹד רֶגַע, חַכּוּ נָא בְּשֶׁקֶט,
חַכּוּ בִּזְהִירוּת, הַמָּסָךְ יוֹרֵד.
הַלַּיְלָה אֵינֶנּוּ רַק חשֶׁךְ עַל דֶּרֶךְ,
לִפְעָמִים הוּא שִׁירִים וְנִגּוּן וָהֵד.

כֵּן, לִפְעָמִים הַלַּיְלָה הוּא שִׁירִים רַבִּים.
לִפְעָמִים, כֵּן, לִפְעָמִים
הַלַּיְלָה מְנַגֵּן וּמַכֶּה בַּתֻּפִּים,
לִפְעָמִים הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ תָּמִים.

חַכּוּ נָא עוֹד הֶרֶף, עִצְמוּ הָעֵינַיִם
חַכּוּ עוֹד שְׁנִיָּה — זֹאת וְלֹא יוֹתֵר.
הַלַּיְלָה אֵינוֹ רַק חֲלוֹם וְשָׁמַיִם,
לִפְעָמִים הוּא תְּפִלָּה לְמָחָר אַחֵר.

כֵּן, לִפְעָמִים, הַלַּיְלָה הוּא תְּפִלּוֹת רַבּוֹת.
לִפְעָמִים, כֵּן, לִפְעָמִים
הַלַּיְלָה מִתְפַּלֵּל וְעֵינָיו עֲצוּמוֹת.
לִפְעָמִים הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ תָּמִים.

חַכּוּ נָא עוֹד רֶגַע, הִיא כְּבָר מְסַיֶּמֶת,
רַק רֶגַע וְסוֹף — הָאוֹרוֹת כָּבִים.
הַלַּיְלָה אֵינֶנּוּ רַק אֶרֶץ רוֹדֶמֶת,
לִפְעָמִים הוּא, פָּשׁוּט, קְצָת שִׁירִים יָפִים.

כֵּן, לִפְעָמִים הַלַּיְלָה הוּא שִׁירִים יָפִים.
לִפְעָמִים, כֵּן, לִפְעָמִים
הַלַּיְלָה הוּא נִגּוּן וְחֶדְוַת נְעוּרִים,
לִפְעָמִים, הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ תָּמִים.

הַלַּיְלָה מְנַגֵּן וּמַכֶּה בַּתֻּפִּים
לִפְעָמִים, כֵּן, לִפְעָמִים.
לִפְעָמִים הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ תָּמִים.

 

תודה רבה לד"ר מוטי זעירא על הסיוע בהכנת כתבה זו.

 

לקריאה נוספת:

בגלל הלילה – תרצה אתר, סיפור חיים. מחבר: מוטי זעירא, הוצאת כתר, 2019

תרצה אתר – כל השירים. עריכה ואחרית דבר: נגה אלבלך, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב

הבית של אוריאל אופק

איך בונים בית של ספרים וסופרים? אוריאל אופק היה אחד מהיוצרים הפורים ביותר בימי ספרות הילדים העברית. אבל הרבה לפני שהוא היה כותב ומתרגם הוא היה קודם כל בעל ואב. מכתביו לביתו הקטנה מספקים לנו הצצה לאוריאל האבא, לקשר המיוחד שהיה לו עם בנותיו ואשתו ולהשראה שהוא היה עבורן.

אוריאל אופק עם ביתו עטרה

"כאשר אמירה תהיה גדולה, אז את תספרי לה סיפורים, נכון, עטר'לה? את זוכרת איך הייתי מספר לך ערב ערב סיפורים לפני השינה?"

את המילים האלה כתב אוריאל אופק לבתו בת השבע, עטרה.

הוא שהה אז בטורונטו הקפואה, והיא, יחד עם אמה בינה ואחותה התינוקת אמירה שזה עתה נולדה (ושאותה אוריאל עדיין לא פגש), היו בישראל. בביתם שבנוף ים.

ב-1960 נסע אוריאל, כבר אז יוצר מוערך שליצירתו מקום של כבוד במדף הספרים הישראלי, להשלים את עבודתו האקדמאית בקנדה. הרופאים לא אישרו לבינה ההרה לצאת לנסיעה הארוכה הזו, והיא ועטרה נאלצו להמתין בארץ ללידה ולהתאוששות, ולהצטרף לאבי המשפחה המתגעגע רק מספר חודשים לאחר מכן.

בינתיים הם התכתבו ביניהם. מכתבים מלאי געגוע ואהבה ו – סיפורים. נראה שכבר אז, אוריאל התייחס לבתו עטרה כאל סופרת-לעתיד קטנה, שותפה לחזונו המקצועי ולאהבתו הגדולה לסיפורים בכלל ולספרי ילדים בפרט.

מכתבים אלה שמורים בארכיון אוריאל אופק המופקד במכון גנזים, וזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מכון גנזים – אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל (ע"ר) והספרייה הלאומית.

מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)
מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)

אוריאל אופק היה אחד היוצרים הפוריים ביותר בתולדות ספרות הילדים העברית, כשהוא לא מדלג על אף תפקיד במעגל היצירה הספרותית: הוא כתב, תרגם וערך פרוזה, שירה, תסריטים ועיתונות. הוא היה העורך הראשי של עיתון "דבר לילדים", ובמקביל עסק במחקר אקדמאי מקיף על ספרות הילדים בכלל וספרות הילדים העברית בפרט.

בדור שלא ידע את ויקיפדיה וגוגל, הוא כתב על הספרים והסופרים, מספק לקוראים הישראלים הצצה אל מאחורי הקלעים של תהליך היצירה הספרותית.

איך מצליחים גם ליצור בהיקף כזה וגם להיות אבא נוכח בחיי בנותיו?

בתקופה ההיא, הנוכחות האבהית לא הייתה מובנת מאליה. אבות רבים יצאו לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות וחזרו בשעות הערב או הלילה, מותירים את הטיפול בילדים לאימותיהם. אבל אוריאל היה שם, מספר סיפורים לפני השינה, מכוון, מעודד ותומך.

הוא בחר להכניס את חייו המקצועיים הביתה, או למשוך אליו החוצה את משפחתו, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה.

עטרה לוקחת חלק ביצירתו של אביה, כתבה בעיתון "דבר", 5 באוגוסט, 1970. מתוך אוסף העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית.

"את קירות הבית שלנו", מספרת לנו בתו עטרה, "לא כיסו טפטים כמו אצל השכנים, אלא ספרים".

הבית עלה על גדותיו מספרים, ומאחר ובספרייה הציבורית בהרצליה באותם ימים היו כמעט רק ספרי מבוגרים, בית משפחת אופק הפך לספרייה ציבורית לילדים, או כפי שקראו לה ילדי נוף ים: "הספרייה של בינה".

בינה ניהלה את הספרייה ביד רמה. בחדר אחד היה יושב אוריאל ועובד: כותב, מתרגם או עוסק בחקר הספרות, ובחדר האוכל, דרך החלון הצרפתי הגדול שפנה לרחוב, היא הייתה ממליצה לילדים על ספרי קריאה וניהלה את תיקיית ההשאלות וההחזרות העמוסה לעייפה.

בתוך כל זה גדלה עטרה.

היא למדה לקרוא הרבה לפני שנכנסה לכיתה א'. כבר כשהייתה בת שלוש אביה היה מושיב אותה על ברכיו והיה מקריא לה את הדברים שהוא היה קורא אז – ספרי ילדים או מכתביהם של שלונסקי, ביאליק ואחרים. הוא היה מניח את אצבעו בסבלנות מתחת למילים שקרא, והיא קלטה עם הזמן את צורת האותיות והניקוד. עד מהרה יכלה כבר לקרוא קטעים קצרים ומנוקדים בעצמה.

אוריאל עם עטרה בתו

כשאוריאל נסע לקנדה, הם ניהלו חליפת מכתבים מלאת געגועים, שכללה את יצירותיה הבוסריות של עטרה מצד אחד, וגאווה גדולה, עידוד והכוונה מצידו של אוריאל.

"לפני חצי שעה קיבלתי את המחברת שלך, עטרהלה מתוקה, שהכנת לי – עם הציורים והשירים. איזה יופי של הפתעה קיבלתי לכבוד שבת. פשוט, עוד קשה לי לכתוב כמה אני שמח לה. אקרא את כולה, ואביט בציורים ואראה לכל הידידים שלי ואשוויץ נורא (מותר להגיד "נורא" וגם לכתוב "נורא" במכתבים, אבל לא בסיפורים)".

מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)
מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)

הוא גם שיתף אותה בעבודתו:

"את יודעת עטרהלה? גם כאן, בטורונטו, התחלתי לכתוב סיפורים לילדים. בית הספר "בית צדק", שבו אני מלמד חמישה ילדים בני שמונה, החליט להוציא חוברות לילדים: בכל שבועיים תצא חוברת אחת. יהיו בהן סיפורים, חידות, ודברי שעשועים, ואני אכתוב את החוברות. כאשר תצא החוברת הראשונה אשלח לך אותה בדואר ותאמרי לי אם היא מוצאת חן בעיניך".

 

מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)
מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)

האם אוריאל התכוון במודע להפוך את אשתו ואת בנותיו לכותבות, עורכות ומתרגמות, או שהאהבה האדירה שהייתה בו כלפי ספרות הילדים פשוט פרצה ממנו והציפה את הבית? זאת לא נדע, אבל עובדה היא שזה עבד היטב.

כשהציעו לו לכתוב את התסריטים לסדרה "סמי וסוסו", הוא לא רצה להתחייב לכתיבה שבועית, והפשרה שהגיע אליה עם אסתר סופר (מפיקת התוכנית) הייתה שהוא יכתוב את הסדרה יחד עם בינה.

אבל אז, מספרת בינה בראיון לעיתון "דבר":

"… פשוט חטפתי את זה מאורי. לא, הוא לא כעס, להיפך. אין בינינו קנאה. הרי סיפרתי לך שאנחנו עובדים מצוין יחד. הוא אפילו שמח להתפנות לעבודות שריתקו אותו יותר".

עם הזמן, בינה שעד אז הייתה הדמות המעשית במשפחת אופק, זו שניסתה "לתפוס" את אוריאל טוב הלב לפני שהוא מבטיח למישהו עבודה ללא תמורה כספית, זו שניהלה את ספרי החשבונות ואת העניינים המשפטיים של הבית, החלה לכתוב בעצמה. סיפורים וספרים יפהפיים ורגישים ותרגומים עשירי שפה של קלאסיקות על זמניות כמו הרוזן ממונטה כריסטו, פיטר פן, שלושה בסירה אחת ועוד רבים.

מהר מאד, הצטרפה גם עטרה לעשייה המקצועית המשפחתית.

כשהיא הייתה בת שבע עשרה בלבד, אביה העביר אליה בקשה לתרגום שקיבל מעדה תמיר, מי שערכה אז את ספרי "כתרי". וכך היא התחילה. בעט פרקר ירוק היא שקדה על עבודה שנשענה רבות על עבודתו הקודמת והכוונתו של אביה.

עד היום, היא מספרת, היא משתמשת בעצותיו שהדריכו אותה אז. כשהיא עורכת, היא מנסה לספר את הסיפור מחדש – לילד. ואת השאלות של איך זה ישמע לו? איך זה לא יהיה משעמם? היא שומעת בקולו של אביה עד היום.

אוריאל עם ביתו עטרה
אוריאל עם בתו עטרה

אבל כשעטרה הייתה בשנות השלושים המוקדמות שלה, אוריאל הלך לעולמו. מוקדם מידי, אחרי מחלה ארוכה מידי, כשהוא רק בן 60.

הוא השאיר אחריו עולם שלם של סיפורי ילדים, החל מלקסיקון ספרות הילדים העברית דרך ספריו שלו ("שבע טחנות ועוד טחנה", "ההצגה חייבת להימשך") וכלה בתרגומיו הנפלאים לספרות הילדים העולמית ולקלאסיקות נטולות גיל. תום סוייר, עליסה בארץ הפלאות, המומינים, צ'ארלי והשוקולדה – שמות של ספרים שההורים של כולנו קראו כילדים ואנחנו קונים עדיין לילדנו שלנו.

ומעל הכל, הוא השאיר אחריו גם שלוש נשים יוצרות מופלאות שינקו ממנו וגדלו על ברכיו המקצועיות.

מספריו ותרגומיו של אוריאל אופק

אחרי שאיבדה את אביה האהוב, קרה לעטרה משהו שלא קורה להרבה בנות: היא נקראה ליצור מחדש יצירות שהוא טיפל בהן קודם. יצירות שמבחינתה היו קודש קודשים של עבודתו.

כשבמודן התחילו להפיק את סדרת "הרפתקה" החדשה (בה מתורגמות מחדש יצירות קאנוניות של ספרות קלאסית), פנו אליה וביקשו שתיקח חלק בפרויקט הזה. כשהיא קיבלה את רשימת הספרים האופציונליים לידיה, הספר היחיד שממש דיבר אליה ודגדג לה לתרגם אותו מחדש היה אליס בארץ הפלאות, או כמו שהיא קוראת לו בקיצור – אליס.

הייתה רק בעיה אחת – בעמודים הראשונים של ספרי אליס שנמכרו אז בחנויות הופיע הקרדיט הבא: "מאנגלית: אוריאל אופק". איך היא יכולה במו ידיה להוריד מהמדפים את יצירתו של אביה?

רק לאחר שהיא הבינה שתרגום חדש יצא בכל מקרה לאור (נאמר לה שיש מישהי שכבר עובדת על אחד כזה כמה שנים), היא החליטה לקחת את המשימה על עצמה. עדיף שהיא תעשה את זה, במלוא הכבוד לעבודתו של אביה, ולא מישהי אחרת.

במשך חודש ימים היא לא עשתה שום דבר אחר. היא אכלה נשמה וישנה – אליס. כשהיו לה התלבטויות – היא פנתה לתרגום של אביה, כשהוא מספק לה הנחיה ומשען גם כשהוא עצמו לא נמצא כאן כבר כדי לענות על שאלותיה.

חודש לקח לה לתרגם מחדש את אחד הספרים המורכבים ביותר לתרגום.

מאז, היא ערכה מחדש גם את תרגומו של אביה ל"הרוח בערבי הנחל", שיצא מחדש בפורמט יפהפייה שחתומים עליו שניהם יחד.

אין הרבה משפחות שניתן לומר שהשפעתן על ספרות הילדים העברית והישראלית הייתה גדולה ומעצבת כמו משפחת אופק.

אוריאל, בן דור המייסדים, היה מהראשונים שלקחו ועיצבו ובנו את היסודות של כל מה שמוכר לנו. הוא התייחס לתרגום, ל"עברות" הסיפורים, בחרדת קודש.

אשתו ובנותיו לקחו את העשייה הזו דור ושניים קדימה, כשהן כותבות כבר בשפה חדשה, נוגעות כל אחת מהן בילדי ונערי דורה, ממשיכות לעשות את מה שאוריאל אהב כל כך: לספר סיפורים שיגיעו ללבבות ויגעו בהם.

תודה גדולה לעטרה אופק על סיועה בהכנת הכתבה

המכתבים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון אוריאל אופק המופקד במכון גנזים וזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מכון גנזים – אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל (ע"ר), משרד ירושלים ומורשת ותכנית ציוני דרך, חטיבת היודאיקה בספריית הרווארד והספרייה הלאומית של ישראל.

חזרת פתאום: מי הייתה דפנה עבר-הדני ואיך נוצר הדואט "שוב"?

דפנה עבר-הדני כתבה ספרי ילדים, תרגמה שירים וקלאסיקות ספרותיות, והמציאה את המילה אי-גיון. אבל בחייה הקצרים היא דווקא הייתה הגיונית מאוד, ולא הפסיקה לנסות לפרוץ לתודעה בזכות כשרונה הספרותי. בזכות היוזמה והדחף היצירתי שלה, נוצר לבסוף אחד הדואטים האהובים ביותר במוזיקה הישראלית - "שוב", שביצעו שמוליק קראוס וג'וזי כץ. איך בא לעולם השיר, ואיך קשורה לכך נעמי שמר?

1

דפנה עבר-הדני, באדיבות המשפחה

יום אחד קיבלה נעמי שמר מכתב. היא קראה את הטקסטים שהיו במעטפה ומיד ביקשה ליצור קשר עם הכותבת. "גרנו באשקלון, שאז נחשבה רחוקה ובטח לא מחוברת לברנז'ה, והיא רצתה שיגלו אותה" – "היא" זו דפנה עבר-הדני, סופרת, משוררת ומתרגמת; הדובר הוא בנה, רן עבר-הדני, שנזכר בקשר שנרקם בין אמו לבין "המשוררת הלאומית", נעמי שמר.

"נעמי התקשרה אליה בהתלהבות וסיפרה לה שהיא מקבלת המון מכתבים, ולרוב אין בהם שום דבר", מספר רן, "אבל העבודות שלה באמת מיוחדות. שמר חשבה אז על הקמה של שלישיית בנות והיא רצתה להשתמש בחומר עבורן, אבל לא יצא מזה הרבה. באותה תקופה, נעמי שמר איגדה סביבה המון אנשים מוכשרים וניסתה לקדם אותם. היא באמת ניסתה לעזור".

"אני זוכר פגישה עם נעמי שמר בבית ברחוב ברודצקי בתל אביב", משחזר יורם עבר-הדני, בנה הצעיר של דפנה. "הייתי קטן ונעמי שמר נראתה לי כמו אלוהים. אמא לקחה אותי איתה וממש התרגשתי. בחוסר צניעות אציין שהזיכרון הכי חזק שלי זה שנעמי שמר אמרה 'יא, איזה ילד יפה' והשווצתי בזה שנים. אני זוכר את החום ואת הפרקטיות, בעיקר על רקע הפיזור של אמא".

1
משפחת עבר הדני – אלי, דפנה ושלושת הבנים: רני משמאל, אורי על ברכיה של דפנה ויורם על ידיו של אלי. באדיבות המשפחה

"הרצון של נעמי לעזור היה מאוד חשוב לאמא, אבל היא רצתה שהדברים ינועו מהר יותר והם לא, וזה תסכל אותה מאוד", מוסיף רן.

מי הייתה דפנה עבר-הדני וכיצד היא הגיעה לשלוח מכתב דווקא לנעמי שמר? נספר כעת.

עבר-הדני נולדה ב-20 בנובמבר 1940 בירושלים, בתם השנייה מתוך שלוש של טוביה וברטה אוּרדַנג. אביה היה אגרונום ואמה, ילידת לונדון שהשתקעה בארץ בשנת 1934, נעשתה לימים אספנית אומנות משפיעה. בשנת 1948, כשהייתה דפנה בת שבע, נהרג אביה בשעה שעלה על מוקש בבית צפאפה. אמה הייתה אישה מאוד פעלתנית ונוכחת, אך מותו של טוביה זעזע את עולמה. זמן קצר לאחר מותו לקחה האם את בנותיה אל משפחתה באנגליה, והחלה לנהל את משרד ההסברה של הסוכנות היהודית שם. המשפחה חיה שם כשנה וחצי, אך הבנות חוו קשיי הסתגלות ולכן הן חזרו לארץ. אחרי תקופה ברטה עזבה שוב לאנגליה והפעם הבנות נשארו בארץ. רינה, הבכורה, לקחה אחריות על הילדות והשכנים סייעו להן.

1
ברטה אורדנג ושלוש הבנות: דפנה מימין, רינה משמאל ובמרכז מירי, תמונה מסוף שנות ה-40. צילום מסך מתוך סרטו של מוזיאון ישראל, "ברטה אורדנג: גלריה משלה"

בגיל 15 עברה עבר-הדני ללמוד בבית הספר החקלאי "הדסים". היא גם חוותה שם קושי חברתי – בית הספר עירב אוכלוסיות רבות – ילידי הארץ, ילדי בורגנים ועולים חדשים, חלקם ניצולי שואה וחלקם מארצות ערב. "הציקו לי שם", היא סיפרה בריאיון ליהודה אטלס בשנת 1995. "הייתי ילדה מתבודדת תמיד, שמשתדלת להיות עם עצמה. הם התרחקו ממני ואני התרחקתי להם. היו לי שתי חברות טובות, תמי ורחל, גם הן יתומות מאב […] מאוחר יותר הפכתי למשוררת של הקבוצה. לכל ערב שבת, למסיבה, הייתי כותבת שני שירים, אחד שמח ואחד עצוב".

"היא הייתה התלמידה שכתבה את כל המסכות," מספר בנה הצעיר יורם. "אלה היו שנותיה הראשונות של המדינה והיא כתבה ברוח ההירואית ששלטה אז, כתיבה מלאת פאתוס".

"זה אפיין את הכתיבה שלה בעברית", ממשיך בנה הבכור, רן. "באנגלית היא כתבה בצורה יותר קלילה ורומנטית". בריאיון עם יהודה אטלס, התוודתה עבר-הדני שמאז ומתמיד הייתה לה חיבה למילה הכתובה. כבר בגיל ארבע היא כתבה וקראה בשתי השפות, ובגיל שש חיברה את שירה הראשון באנגלית. 

1
שיר שכתבה דפנה בגיל 7 וחצי, ציוני-הירואי ברוח התקופה. באדיבות המשפחה

את הבגרויות החלה להשלים בלימודי ערב בירושלים. שם הכירה את אלי עבר-הדני, ירושלמי גם הוא, ממשפחה אורפלית שניהלה חנות תבלינים בשוק מחנה יהודה. השניים הגיעו מעולמות שונים לגמרי ולמרות זאת האהבה פרחה. אלי, שעבד בשירותי הביטחון, נדד בארץ יחד עם עבודתו והמשפחה נדדה איתו. רן ואורי נולדו בחיפה ויורם באשקלון, שם השתקעה המשפחה לבסוף. 

בשנות ההורות הראשונות התמסרה דפנה עבר-הדני לגידול הילדים. בריאיון עם יהודה אטלס סיפרה שעולמה היה מלא והיא לא חשה דחף יצירתי. עם זאת, בניה מספרים כי ילדותם הייתה שלובה בסיפורים ובשירים שדפנה הייתה ממציאה לאורך היום או לפני השינה. חלקם היו הבסיס לספר הילדים הראשון שכתבה, "הגברת צפרדע בוכה במקלחת", שהיה מבוסס על שירי ילדים שפרסמה בעיתון הילדים "פילון".

1
דפנה ואלי עבר-הדני ביום נישואיהם. באדיבות המשפחה

ניסיון הפריצה העיקרי הראשון של דפנה עבר-הדני לתודעה הקולקטיבית היה כשתרגמה ספר שירים של אדוארד ליר. "ב-1969 התיישבתי לתרגם וזה לקח לי כמה חודשים", סיפרה באותו ריאיון עם יהודה אטלס. "ההתחלה הייתה בקיץ, בחופש הגדול. הילדים משתוללים וצורחים סביבי, תמיד משהו מתבשל על האש, רעש, בלגן, ואני כותבת ומשפצת, כותבת ומשפצת". כשסיימה יצאה לסיבוב מו"לים, אך משנתקלה רק בסירוב, החליטה בצעד מאוד לא מקובל באותה תקופה, אפילו אוונגרדי, לממן בעצמה את הוצאת הספר. לשמחתה, הספר הפך פופולרי מיד, ותוך כמה חודשים יצא בארבע מהדורות ומכר למעלה מ-8,000 עותקים. באותו ספר המציאה עבר-הדני את המושג אי-גיון כתרגום למילה נונסנס, שימוש שהתקבע בקרב דוברי העברית עד היום.

זה הזמן, פחות או יותר, שבו נכנסה לתמונה נעמי שמר. במידת מה, היא בהחלט אחראית להצלחתה היחסית של עבר-הדני במהלך שנות השבעים, אז הוציאה את ספרי הילדים שלה והמשיכה לכתוב שירים שזכו להצלחה.

בשלב ראשון, חיברה שמר את עבר-הדני עם יהורם גאון, שנסע אז לסיבוב הופעות באוסטרליה. עבר-הדני תרגמה לו את מילות השירים לאנגלית כך שיתאימו ללחן. עוד לפני כן תרגמה עבר-הדני לאנגלית גם שירים של שמר עצמה.

1
תרגום של דפנה עבר-הדני לאחד מהשירים המוכרים ביותר של נעמי שמר. תצליחו לזהות את השיר המקורי? מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

"נעמי שמר הייתה מי שחיברה בין אמא ובין שמוליק קראוס וג'וזי כץ", מספר רן עבר-הדני. "הם רצו שיר לפסטיבל הזמר והפזמון ונעמי הציעה את אמא. שלושתם ישבו אצל נעמי ואמא כתבה את המילים לפי לחן שכבר היה קיים. במקור זה היה שיר שג'וזי הייתה אמורה לשיר לבדה, אבל ברגע האחרון שמוליק החליט שהוא רוצה לעלות לבמה גם כן, ואז היא הוסיפה את החלק שמשקף את הבית הראשון, באלתור של רגע".

"פה אני רוצה להוסיף," אומר יורם, "שהשיר 'שוב' מנכיח את הראייה הרעננה והמורכבת של אמא. בתקופה ההיא 'תן לי דקה להתרגל אליך שוב' לא היה קונספט מקובל, וזה מתחדד עוד יותר על רקע הקשר בין שמוליק וג'וזי. זה עוד יותר חזק עבורי כי אמא שלי לא הייתה אדם מחובר, היא התקשתה מול קודים חברתיים ומול המציאות. אבל היה בה משהו ביכולת שלה לתפוס תובנות, אולי לראות מהצד, בגלל שהיא הייתה אאוטסיידרית. השיר הזה שרד כי הוא מורכב ורלוונטי, בועט וחושב מחוץ לקופסא".

"תמיד מדברים על השיר 'שוב', אבל אמא תרגמה עוד להיט מוסיקלי", מבקש להזכיר רן. "זה היה שיר פרסי בשם 'ללא כוכב' ששר ג'ו עמר. אז כבר הכירו אותה ברשות השידור והזמינו אותה כדי שתתרגם את השיר. מישהו תרגם לה את משמעות השיר בגדול והיא תרגמה אותו לעברית ושמרה על רוח המילים והמקצב. זה שיר שעד היום יש לו לא מעט ביצועים".

1
מילות השיר "שוב" של דפנה עבר-הדני

את כל הסיפור הזה, על אומנית המילים שאספה לה מילים וארגה מהן עולם, אולי לא היינו מכירים כלל, לולא היינו נתקלים לגמרי במקרה במכתב היפהפה שכתב יורם בנה לנעמי שמר, מעט אחרי מותה של עבר-הדני. את המכתב הראשון שכתבה עבר-הדני לשמר אולי לא הצלחנו למצוא בארכיון נעמי שמר ששמור בספרייה הלאומית, אבל דווקא את המכתב הזה כן. "ברגעים רבים היית עבורה גשר על פני מים סוערים", כתב שם יורם עבר-הדני. "מין קיצור דרך ידידותי לעולם היומיום והאמיתי, שבו כותבים תרגומים ליהורם גאון…עולם שאמא שלי הרגישה בו, בכל 56 שנותיה, כאורחת שלא מכירה בדיוק את נימוסי השולחן".

1
המכתב שכתב יורם עבר-הדני לנעמי שמר לאחר מותה של אמו דפנה. מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

דפנה עבר-הדני הלכה לעולמה בשנת 1997 לאחר מאבק בסרטן, והיא רק בת 56. על מצבתה נחקקו מילים מתוך השיר האחרון שכתבה, חודשים ספורים לפני מותה:

"אולי אראה דברים יפים שלא ראיתי עד עכשיו

ומה שלא אזכה לראות פשוט מאוד אינו נחשב

אולי אבכה בשקט חם, נחנק מרוב געגועים

או ייתכן ששם אמצא את מרחביי הרגועים

בכל מקרה, אם כך או איך,

שלום שלום – אני אלך"

1
מצבתם של אלי ודפנה עבר הדני עם שירה של דפנה חקוק עליה. באדיבות המשפחה

תחושת ההחמצה שוודאי עולה עם קריאת הדברים הייתה גם מנת חלקה של דפנה עבר-הדני עצמה. בריאיון למוסף "סגנון" מנובמבר 1995 היא סיפרה בגאווה על הצלחתו של בנה יורם כתסריטאי וכסופר, אך לא הפנתה מבטה מהמשתמע: "הצטערתי בשבילי, אבל בשבילו שמחתי. צצה איזו מחשבה שהעניינים שלי עוד לא הסתדרו ושכאילו צריך להיות תור. וזה לא לגמרי בסדר שהתור שלי עוד לא הגיע…". את דבריה סיימה בתקווה ראויה: "אני מאוד מקווה שספרים יישארו באופנה, ולא רק מכיון שאני היצרן, אלא מפני שאכפת לי מילדים. אני חושבת שספר נותן מרווח נשימה ומלווה אותך לאורך זמן".