נעילה
תִרְאֶה אותִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי
לֹא עוֹד זָר בְּעִירִי
כִּי לִוִּיתִי אֶת צְמִיחַת הַבָּתִּים הָאֵלֶּה
עֵד הָיִיתִי לִמְתִיחַת כְּבִישִׁים חֲדָשִׁים
תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי
כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמן מֵעֲבָרִי
וְקִיּוּמִי פֹּה שׁוּב אֵינֶנּוּ מֻתְנֶה
אֲנָשִׁים מְבָרְכִים אוֹתִי בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב
יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט
וְאַף לֹא שׂוֹנֵא אֶחָד
וְאִם בְּכָל זֹאת מִישֶׁהוּ פַּעַם יִתְרַגֵּז אוֹ יֻטְרַד
אָז לֹא נוֹרָא
אֲנִי מְדַבֵּר בַּשָּׂפָה הַזֹּאת כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּה
כָּכָה זֶה בַּחַיִּים אִם מִתְגַּבְּרִים
וְדוֹחִים אֶת הֶבֶל הַסַּכָּנָה
הַיָּמִים בָּאִים כְּמו מַתָּנָה
וְהָאָדָם סוֹפוֹ לְהִתְפַּיֵיּס עִם קִיּוּמוֹ
אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי
פרץ-דרור בנאי יודע את מקומו. ולא בטוח שזו אמירה חיובית.
שירו "נעילה" נכתב לפני כארבעים שנה, וראה אור בספר "יפעת ולא משהו אחר" שיצא בשנת 1982. בשיר מנסח בנאי עבור נמען אנונימי את מצבו כעולה ותיק, שכבר איננו זר, והוא בן בית בארצו.
נימת השיר שלמה ומפויסת, והוא נכתב מעמדה של אדם הבטוח בסביבתו ויודע את מקומו. על פני השטח מתאר הדובר את חייו כ"סטטוס קוו" מכבד ומכובד למדי:
אֲנָשִׁים מְבָרְכִים אוֹתִי בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב
יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט
וְאַף לֹא שׂוֹנֵא אֶחָד
לכאורה זהו תיאור של סיפור הצלחה. מהגר שנטמע בארץ אליה פנה, שהצליח לטשטש את ההבדלים בינו, ה"חדש", ובין סביבת ה"ותיקים" אליה נכנס.
ובכל זאת, קריאת השיר מייצרת תחושת חוסר נחת. שתי שורות שיר בתוך התיאור החיובי של "סיפור ההצלחה" מטרידות את הקורא בהן:
"תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי
כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי"
הביטוי "אני יודע את מקומי" טעון במשמעות כפולה. מילולית, זוהי טענה של אדם שהגיע למקום חדש, ועתה, לאחר שנים של הסתגלות הוא סוף סוף יודע, ומכיר את מקומו, כבן בית. אך ברובד שמעבר לכך, ניתנת כאן עדות מצמצמת, המצביעה בתחכום על נחיתותו של הדובר: "אני יודע את מקומי", קרי, אני מבין שלעולם לא אהיה יותר ממה שהנני, ואני מקבל על עצמי, ללא יומרות וללא שאיפות גדולות, להישאר במעמדי הצנוע, כמהגר.
כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי
שורת השיר הזו אף היא מעוררת אי נוחות גדולה: "כי נגמלתי במשך הזמן מעברי" – מדוע היה על הדובר "להיגמל" מעברו? האם עברו היה חטא קדמון עליו יש לכפר, או התמכרות מגונה שאותה יש לדחות בשאט נפש? ומדוע על מנת להיות מקובל ואהוד במקומו החדש, על מנת להיטמע ב'כור המצרף' הישראלי, היה עליו למחוק את רכיבי הזהות החשובים כל כך שספג בעברו המשפחתי, ובעברו הגאוגרפי?
האם באמת נגמל בנאי מעברו?
פרץ-דרור בנאי, יליד 1947, נולד בעיר קמישלי שבצפון סוריה, והתחנך בבית ספר פרוטסטנטי בחאלב. בילדותו סבל מעוני ומחסור ומתנאים מחיה קשים, וכבר בגיל 13 נרתם לעזור לפרנסת משפחתו.
ב-1962, כשמלאו לו 16, עלה לישראל, והתיישב עם משפחתו בכפר סבא.
שירתו של פרץ-דרור בנאי נפרסת על פני חמישה עשורים, והיבול השירי שלו רב. כחמישה עשר ספרי שירה הוציא, למן ספרו הראשון "חמצן" שיצא ב-1980, ועד לספרו האחרון "שמחה קרועה" שיצא בשנת 2012 . נוסף על הללו כתב גם מספר שירים בערבית ופרסם אותם בבמות שונות תחת שם בדוי. פרץ-דרור בנאי עסק גם בתרגום משוררים ערבים כמוחמד דרוויש וג'וברן חליל ג'וברן.
עיון מדוקדק ביצירתו של פרץ-דרור בנאי מוכיח כי המשורר כלל לא נגמל מעברו. עברו של בנאי שב וחוזר אליו בכל זמן, ובכל רגע נתון. הוא כותב ללא הרף על הרקע התרבותי שבו גדל ועל בני משפחתו, וניכר שזהותו העדתית והמשפחתית שימשו כחומר מרכזי בשירתו.
למעשה כבר מהשיר הראשון שפרסם ניכרת החזרה לעבר ולילדות, תוך הדגשת חשיבותו של העבר בחייו שבהווה: את ספרו הראשון "חמצן" פותח בנאי בשיר הערצה לאביו, שנודע לימים כאחד השירים הבולטים ביותר שלו:
על אביו, שלא חסך מבניו ספר במחסור וברעב סיפר בריאיון:
"אבי נולד למשפחה דתית ולמד בתחילה ב'חיידר'. בשלבים מאוחרים יותר הוא מרד וביקש מסבי ללמוד בבית ספר חילוני. הוא היה מרדן עד הסוף והתפקר. בנשמתו היה בוהמיין ולבסוף מצא את דרכו לחבורות של נגנים שהוא היה כותב להם את הטקסטים ושר אותם.
"כשעלינו לארץ ב-1962 המוזיקה והטקסטים כבר לא היו רלוונטיים בגלל אובדן השפה, ואבי נאלץ לעבוד במפעל אלומיניום… במבט לאחור אני מתפלא על אבי: הוא עצמו, שידע את כל המשקלים של השירה, לא לימד מזה מאומה, לא אותי ולא את אחי."
(מתוך ריאיון עם פרץ דרור בנאי שערכו גלעד מאירי ונעה שקרג'י)
את ספרו הראשון של בנאי מאכלסות דמויות משפחתיות רבות הנטועות בעולמו הישן של פרץ דרור בנאי. כך למשל שרטט את דמותה של סבתו, דמות, שבדומה לבנה, אביו של בנאי, הייתה גורם מתוק ומיטיב בחייו:
ושיר דיוקן נוסף, המשמר באופן דומה את חוויית המתיקות של דורות העבר:
לפני כעשר שנים, באחד הראיונות המעטים שהתקיימו עם פרץ-דרור בנאי הוא נשאל:
האם אתה מרוצה מהמעמד שלך בעולם השירה?
וכך ענה:
"אני לא יודע. אם לומדים אותך בבית הספר זו הכרה? אם מתרגמים אותך לשפות אחרות זו הכרה? אם אתה מקבל פרסים חשובים זו הכרה?
"יש לי ביקורת כלפי הפוליטיקה הספרותית בישראל: בשנים האחרונות מחלקים את פרס ביאליק בסיטונאות לאנשים בגיל מסוים שמפרסמים בהוצאה מסוימת. זה כבר לא פרס יוקרתי. רוני סומק שמאדיר את שם ישראל בעולם לא מקבל את הפרס הזה, ארז ביטון לא מקבל את הפרס הזה… מה, כבר לא יודעים במדינה הזאת להעריך ספרות טובה?
עשור עבר, ומים רבים עברו בנהרות השירה העברית וועדות הפרסים.
ארז ביטון כבר זכה בפרס ביאליק, ואפילו בפרס ישראל. הוא מכהן בראש ועדת ביטון, שתפקידה לבסס את העיסוק בשירה המזרחית בבתי הספר. גם רוני סומק זכה בפרסים רבים ובהוקרה על שירתו.
ופרץ-דרור בנאי? גם אם איננו עטור פרסים כחבריו לסקטור המשוררים המזרחיים, אין ספק ששמו לא נפקד מן השירה העברית: רבים משיריו נלמדים בבתי הספר. הוא זכה פעמיים בפרס היצירה על שם לוי אשכול, ובעוד מספר פרסים. שיריו תורגמו לעשרות שפות, בהן אנגלית, צרפתית, יידיש, סינית וטורקית, ומצאו מקום באנתולוגיות של שירה עברית שהופצו ברחבי העולם.
במונחים 'מקצועיים' אפשר להגיד שהוא זכה להכרה כמשורר.
אֲנִי מְדַבֵּר בַּשָּׂפָה הַזֹּאת כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּה
"השפה" זוכה לתפקיד מרכזי ומשמשת רכיב משמעותי בחיבוטי הזהות של בנאי המשורר והמהגר.
ב"נעילה" מעיד על עצמו בנאי כי שפתו העברית הפכה לשפת אם וכי הצלחתו עם העברית היא חלק ממה שהפך אותו ל"סיפור ההצלחה".
אולם שוב ושוב, חוזר בנאי אל העובדה כי בתמורה להצלחה זו, היה עליו ל'מחוק' רכיבי זהות מהותיים מאד. הנה למשל תיאורו את המעברה, ואת תהליך ההיטמעות החברתית של העולים דוברי השפות הזרות, תהליך שהיה כרוך במחיקת שפת האם:
ובכל זאת, הפכה העברית לחומר הגלם של שירתו. ובה יצר והביא לאור את מאות שיריו שנכתבו בחלוף השנים.
אִם מִתְגַּבְּרִים וְדוֹחִים אֶת הֶבֶל הַסַּכָּנָה… הָאָדָם סוֹפוֹ לְהִתְפַּיֵיּס עִם קִיּוּמוֹ
באחד הריאיונות, בנסיון להבין מנין נחל בנאי את שירו, הוא נשאל מהי חוויית היסוד שהובילה אותו לכתיבת שירה. וכך ענה:
"החלטתי להיות משורר אחרי מלחמת יום הכיפורים, שממנה חזרתי הלום קרב…לחמתי על סף חרמונית, בעמק הבכא, היינו תחת הפגזה כבדה ואני זוכר את עצמי רץ בין עמדות, רץ בין פצועים, רואה את הגוויות נאכלות על ידי חיית השדה והחברים שלי צועקים לי: תקבור את עצמך, מטומטם, יורים! …"
בהמשך מתאר בנאי נס הצלה פרטי שזכה לו במהלך המלחמה ומוסיף:
"אמרתי 'אלוהים, אני ראיתי אותך, תיתן לי חיים ואני אחזיר לך בחזרה'. להחזיר, עבורי, זו בעצם הבחירה בשירה. הייתי בן 26 כשהחלטתי להיות משורר. התחלתי לחפש את הקול שלי, את הביטוי למה שקרה לי, את הדרך שבא אהלל את מי שנתן לי את החיים. הרגשתי שאני זקוק קודם כל לחמצן, ולכן כך גם נקרא ספרי הראשון".
מוראות המלחמה גם הם מוצאים להם הד בשירתו של פרץ-דרור בנאי, ממש כשם שזיכרונות עבר רחוקים, הופכים לחומרי החיים של שירתו.
אך כור ההיתוך של מלחמות ישראל, שבו עבר בנאי, איננו משכיח, ואיננו מוחק את ייחודו ואת מרכיבי זהותו.
אתה נתפס כמשורר מזרחי? הוא נשאל באותו ראיון שצוטט.
"בהחלט כן". הוא עונה בפסקנות.
"כך לדעתי גם הוחלט. הקונספט של 3 בשביל 1. העורך הבין שיש גל חדש של יוצרים טובים ופירסם את הספר הזה".
"העורך", אליו מכוון בתשובתו פרץ בנאי, הוא גבריאל מוקד, עורך כתב העת "עכשיו" ש"גילה" את בנאי, תוך שכרך את התגלית בשתי תגליות פואטיות נוספות: רוני סומק ואלי בכר.
בשנת 1980 הוציא מוקד קובץ קטן משיריהם של שלושה משוררים תחת השם "1 בשביל 3; 3 בשביל 1". במסת סיום לאנתולוגיה זו "על שלושה משוררים צעירים", ניסה מוקד, בדרך פתלתלה, להצדיק את כינוס שלושת המשוררים יחד, בלי "לקרוא לילד בשמו", ובלי לזהות אותם כקבוצה "מזרחית". הנה במילותיו של מוקד:
"הפעם רציתי לדבר על שלושה משוררים מחוננים ורבי כח, אשר כבר השאירו את רושמם על השירה העברית והעתידים להטביע את חותמם עוד יותר. אין לומר שהביקורת התעלמה מהם עד עכשיו: אך היא גם לא התייחסה אליהם במידה ראויה של תשומת לב… ומדוע 'שלושה'? מדוע קבוצתיות חלקית זו? על כך אפשר להשיב, כי אצל שלושת המשוררים הללו גם יחד בולט מיזוג מיוחד במינו של נימה חברתית, של תיאור נוף חברתי של ישראל דלמטה, עם נימות ליריות ואישיות. הם הצליחו לפתור בדרכם הצנועה באורח יחסי את אשר לא הצליחו לעשות לפעמים גדולים מהם בגיל ובמעמד: הכוונה כאמור למיזוג היסוד החברתי עם היסוד האישי, הלירי או הבלתי לירי."
מרתק לראות כיצד מסתבך מוקד בסבך התקינות הפוליטית וכיצד מתקשה להבהיר לקוראים כי מצא לנכון לאגוד את שלושת המשוררים שלפניהם, מסיבות של מוצא עדתי.
שלושים שנה אחרי פרסומו של הספר, עונה בנאי למראייניו על השאלה "אתה נתפס כמשורר מזרחי" בפסקנות: "בהחלט כן". בטבעיות, ללא שמץ תסבוך, הוא מביא את העניין העדתי לקדמת הבמה. בגאון, ולא, כפי שעשה מוקד בשעתו, מתוך הסתרה.
ולסיום, מחווה קטנה שכדאי ללמוד מפרץ-דרור בנאי.
כשנשאל על מקורות ההשפעה על שירתו, ועל 'אבותיו הרוחניים', המשוררים בעקבותיהם הוא כותב, הוא מסתייג ממתן תשובה אחת נחרצת. לדידו של בנאי, כולם בחזקת מקורות השפעה משמעותיים ולגיטימיים. והוא משתדל לקבל מכל אחד מה שניתן. לבסוף הוא מציין:
"אני נוהג להוציא מהספרייה ספר של אלמוני, שהוציא ספר שירה אחד בלבד, ולחפש בו שורה אחת יפה של שיר, זו גאולה קטנה."
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן
