בלילה של ה-15 בינואר 1948 יצאה מחלקה של 35 לוחמי פלמ"ח והגנה לתגבר את גוש עציון הנצור. על המחלקה פיקד דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון.
לפנות בוקר התגלתה המחלקה, כותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נהרגו בקרב שנמשך כל היום. אסון הל"ה הפך לאחד המיתוסים החשובים ביותר של מלחמת השחרור ולסמל של הערכים והאמונות שעליהם התחנכו הדורות הבאים. על הקרב הנורא כתב חיים גורי, איש הפלמ"ח, את שירו "הנה מוטלות גופותינו", והקדיש אותו "לדני וחבריו".
באותו זמן, המשורר חיים גורי, ששימש כמפקד מחלקה בפלוגה א' של הפלמ"ח, נכלל במשלחת חברי פלמ"ח והגנה לאירופה לאחר השואה, שפעלה בקרב הנוער היהודי ששרד את ההשמדה. הוא וחבריו הגיעו לבודפשט בחודש מאי 1947.
בוקר מושלג אחד הוא שוטט ברחובות העיר. הוא רואה עיתון באנגלית ששימש את הצבא האמריקאי. בעמוד הראשון הוא קורא: "35 חיילים יהודים נפלו בקרב בהר חברון". ברשת הקשר של ההגנה נודעו לו פרטים נוספים וביניהם שמו של מפקד הפעולה – דני מס, חברו לקורס מפקדי המחלקות בקיץ 1944.
בשובו לבסיס הפעולה שלו בבודפשט, יושב בחדרו שבדירה מושכרת ומתחיל לכתוב שיר קינה על נפילת הל"ה. חורף קר ותנור פחמים. ליל. הכתיבה אינה עולה בידו. הוא מאגרף את הנייר ומטילו אל הגחלים. כתב היד נח לרגלי התנור.
למחרת, בשובו עם ערב, אומרת לו בעלת הדירה כי מצאה משהו שוודאי נפל מכיסו ומוסרת לו את הנייר המיושר בידיה.
גורי ערך כמה תיקונים בטיוטה ושלח את השיר לתל-אביב, לידי המשורר אברהם שלונסקי. את השיר חתם בשם ג'ורי, כשמו בין חבריו, ומתחתיו כתב "בנכר".
השיר פורסם בעמוד הראשון של השבועון הספרותי "עתים".
לימים שב גורי ארצה, אל הפלמ"ח ולחם כסמ"פ בגדוד ה-7 של חטיבת הנגב.
את השיר "הנה מוטלות גופותינו" ראה לראשונה לאחר שנים רבות. הוא פורסם ב-19 במרץ, 1948. אז נוכח לדעת כי חתם על השיר בשם ג'ורי, כשמו בין חבריו, ומתחתיו נכתב "בנכר".
בשנת 1935 ארזה רבקה ספיר מקבוצת כנרת את מטלטליה ואת בתה הקטנה נעמי בת החמש ויצאה למסע אל וילנה שבאירופה. העילה הרשמית לנסיעה הייתה להתרפא ממחלת הקדחת שממנה סבלה. רבקה ובתה נעמי (לימים שמר) התארחו בביתם של קרובי משפחה: אחות האב היחידה ברטה, בעלה יחיאל ושלוש בנותיהם.
זיכרונות המסע לווילנה נטמעו בנעמי הקטנה, "אַ מייעדלע פון ארץ-ישראל" (ילדה מארץ ישראל) כפי שנהגה לכנותה דודתה ברטה.
שנים יחלפו ובשנת 1976 תתבקש נעמי שמר לכתוב פזמונים להצגה "מסעות בנימין השלישי" שהועלתה בתיאטרון בימות. המחזה "מסעות בנימין השלישי" עובד ובוים בידי שמואל בונים והתבסס על ספרו של מנדלי מוכר-ספרים משנת 1878.
משתתפי המחזה היו השחקנים ספי ריבלין, אברהם מור, תמי ספיבק, דינה גולן, שלום קינן, מתי סרי, יוסי פולק אורית ברוך ודורון נשר. הספר "מסעות בנימין השלישי" המשיך מסורת מסעות "בנימינית" (בנימין מטודלה הראשון ובנימין השני) ומספר באופן סאטירי את סיפורו של בנימין מהעיר בטלון המבקש לפגוש ב"יהודים האדמונים מעבר לנהר הסמבטיון".
עלילת המחזה מתרחשת בעיר "בטלון". "בטלון. מהי בטלון"? שואל המספר הדובר במחזה ומשיב "עיר קטנה באחד המקומות הנשכחים מרגל אדם. וכשנזדמן לשם פעם אחד מעוברי דרך, משגיחים בו מן החלונות ומציצים מן החרכים, משתוממים ומשתאים: מי הוא זה? ומאין זה?" בני העיר בטלון, במילותיו של בנימין גיבור המחזה הם "אביונים גדולים וקבצנים נוראים כנהוג בישראל. אבל יש להודות שהם אביונים שמחים וקבצנים טובי לב ובעלי בטחון משונים".
ביום בהיר אחד הזדמן לעיר בטלון אורח לא מוכר, ר' יהודה שמו. "מה לו פה ומי לו פה ולמה נתכוון בביאתו? מאין ר' יהודה?" תהו אנשי המקום. "מארץ ישראל" קרא אחד מתושבי המקום. הקהל שנאסף הגיב בגיחוך "מארץ ישראל? לא פחות ולא יותר…". ר' יהודה מצדו פנה אל הקהל, הוציא מתרמילו תמר, הניף אותו אל-על ואמר "והרי סימן בידי. תמר מארץ ישראל". הקהל הנדהם אחז בתמר מעביר אותו מיד ליד כלא מאמין.
המפגש עם ר' יהודה עורר בבנימין את הרצון לצאת למסע: "באותה שעה נכנס בי הרוח ועוררה התשוקה לנסיעתי, שהייתה הולכת ומתגברת בי מיום ליום. סיפורי המעשיות הנפלאים ביהודים האדמונים מעבר לנהר הסמבטיון, ועשרת השבטים נכנסו עמוק עמוק בלבי". למשימתו גייס בנימין את סנדרל תושב המקום ושניהם יצאו למסע משותף אל ארץ ישראל.
שלושה עשר שירים כתבה נעמי שמר למחזה. בדומה למחזות אחרים ששמר כתבה בעבורם פזמונים, כמה משירי המחזה פרשו כנף אל מעבר לגבולות המחזה והפכו מוכרים בזכות עצמם. כך השירים "סימן שעוד לא הגענו", "שירת העשבים" והשיר "פירות חמישה עשר" או בשמו הנוסף "שלג על עירי" שנכללו במחזה "מסעות בנימין השלישי".
"שֶׁלֶג עַל עִירִי כָּל הַלַיְלָה נָח / אֶל אַרְצוֹת הַחׂם אֲהוּבִי הָלַךְ / שֶלֶג עַל עִירִי וְהַלַיְלָה קַר / מֵאַרְצוֹת הַחֹם לִי יָבִיא תָּמָר" כתבה נעמי שמר בשיר "פירות חמישה עשר". מי היא "העיר" של שמר? ומאלו "ארצות חום" ישוב אהובה? הדוברת בשיר יושבת ב"עיר", בטלון או כל עיר או עיירה אחרת בניכר, מחכה לאהובה שישוב "מארצות החום" שהן דימוי לארץ ישראל, משם יביא עמו פירות שנשתבחה בהם הארץ: תמר, תאנה, ואפילו תפוח-זהב.
השיר כאמור נכלל במחזה אולם נותר באלמוניותו. בתכנית הרדיו "לחם האוהבים" משנת 1991 שערכה דליה און-פריזנט והגישה רבקה מיכאלי סיפרה נעמי שמר את סיפורו של השיר "פירות חמישה עשר":
"הראשונה שהחייתה את 'שלג על עירי' הייתה רוחמה רז, וזה תמיד מתחיל מזה שמישהו עם אוזן חדה שומע איזה הד משלו בתוך השיר. הנה עוד הפעם; רוחמה הירושלמית איכשהו חשבה על שלג בירושלים, כמובן שמדובר על געגועים של פירות חמישה עשר, געגועים מהחורף האירופי; זה יותר וילנה – 'ירושלים דליטא' מאשר ירושלים של רוחמה. אבל לא חשוב, זה לגיטימי… כמו שאנשים חשבו ש'העיר באפור' זו תל אביב. ואחר כך היה ביצוע שמאוד אהוב עלי של 'שוקולד מנטה מסטיק' עם עיבוד מקסים של גיל אלדמע. ואז עוד ועוד ביצועים והשיר הגיע למקום שהיה צריך להגיע אליו…".
בשנת 1966 הקימה נעמי שמר רביעיית בנות שנקראה "האחיות שמר". רביעיית הבנות כללה את הזמרות אומנה כהן (אז אומנה גולדשטיין), דליה אורן, דינה גולן (אז דינה מנחם שגם השתתפה בהמשך במחזה "מסעות בנימין השלישי") ורותי ביקל. הרביעייה ביצעה שירים שכתבה רחל המשוררת והולחנו בידי נעמי שמר, שירים מתורגמים ושירים אחרים פרי עטה של שמר. בין שירי התכנית "איפה הגברים?" של הרביעייה נכלל שירה של רחל "התשמע קולי" (מוכר גם כ"זמר נוגה") שאת הלחן שלו כתבה נעמי שמר.
למעט מספר כתבי יד השמורים בארכיון נעמי שמר, הקלטות בודדות שהקליט "קול-ישראל" ותכניית המופע, כמעט שלא נותר תיעוד נוסף של רביעיית הבנות.
בשלהי שנת 2010 נתרם ארכיונה האישי של נעמי שמר למחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית. בין הפריטים שנמסרו נמצא "יומן אישי לשנת 1967". יומן זה הוא גם היומן שבו נמצאה טיוטת הבית הרביעי לשיר "ירושלים של זהב" שכתבה נעמי שמר במהלך מלחמת ששת הימים.
בדף האחרון של היומן מופיעות ארבע תיבות מוזיקליות רשומות בדיו ורודה בכתב ידה של שמר ומעליהם הטקסט "…אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַי / כְּחַכוֹת רָחֵל לְדוֹדָה". קוראי התווים מביניכם יוכלו לזהות את המוטיב המוזיקלי כלחן השיר "פירות חמישה עשר".
"בראשון לספטמבר 1939 נותק הקשר עם דודה ברטה. כולם נספו בפונאר. כל המשפחה", ספרה נעמי שמר בראיון. מותה של ברטה, אחותו היחידה של אביה השפיע מאוד על משפחתה "אבא לא הפסיק לבכות אותם עד יומו האחרון בדמעות שליש". השיר "פירות חמישה עשר" מאגד בתוכו זכרונות מסוגים שונים: זכרונות ילדות של שמר, געגוע אל בני משפחתה שנספו וזכרון מוזיקלי של לחן – "זמר נוגה" שהפך לשיר געגועים. "וּבְתוֹךְ הַפְּרִי כָּל גַּעֲגּוּעַי…".
"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"
תיעוד היסטורי מצמרר: 59 מעטפות המעידות על השמדתן של עשרות קהילות יהודיות ברחבי פולין. "חשוב שהעולם ידע כי הפולנים היו שותפים למעשי האכזריות של הגרמנים בתקופת השואה, וידעו על הזוועות".
"יש בידי פריט חשוב מאוד שאני מוכרח למסור אותו לידיכם", אמר הקול שמעבר לקו, "ואני מבקש שתבואו לקבלו באופן אישי, בהקדם." שמו של האיש שהתקשר בהתרגשות לפני כחצי שנה אל מחלקת הארכיונים, מוכר היטב בספרייה: זהו המהנדס יוסף וייכרט, בנו של מיכאל וייכרט, שארכיונו הגדול והעשיר שמור בספרייה הלאומית מזה קרוב ליובל שנים.
כאשר באנו לבקרו בתל-אביב, ציפתה לנו הפתעה: מר וייכרט הגיש לנו פריט שלא הופקד, מסיבות שונות, עם יתר חומרי הארכיון של אביו, ונותר ברשות המשפחה. בהתרגשות רבה הוא מסר לידינו אלבום בכריכה דהויה ואמר: "כעת זהו הזמן למסור פריט היסטורי זה לידיכם. חשוב שהעולם יכיר את הסיפור ויזכור, ויידע גם כי הפולנים היו שותפים למעשי האכזריות של הגרמנים בתקופת השואה, וידעו על הזוועות".
בתוך האלבום, סודרו בקפדנות רבה 59 מעטפות של מכתבים שנשלחו בין ספטמבר 1940 למאי 1941 אל סניפיו השונים של ארגון העזרה הסוציאלית היהודית העצמית, מן המשרד המרכזי בקרקוב. מיכאל וייכרט, יושב-ראש הארגון, קיבל את כל המכתבים ששיגר בחזרה.
שירות הדואר הפולני החזיר אותם למשרדו, זמן מה לאחר המשלוח, בתוספת הערות שונות, בכתב יד, על גבי המעטפה: "עזב את הכתובת"; "היהודים גורשו" או "מועצת היהודים איננה קיימת עוד".
אין ספק כי הדוורים הפולנים ידעו היטב מה עלה בגורלם של הנמענים, שאת מכתביהם החזירו לשולח. מיכאל וייכרט הזדעזע מן המכתבים שחזרו, ביודעו כי ההערה של הדוור הפולני על גבי כל מעטפה רומזת על קיצה של הקהילה, שאיננה עוד. המעטפות, שחלקן הוטבעו גם בחותמת פולנית: "ניצחון לגרמנים בכל החזיתות!" הביעו בעיניו גם את שיתוף הפעולה וההזדהות הבלתי-מסויגת של פונים רבים עם מעשי הנאצים.
וייכרט החליט להטמין מעטפות אלה במקום מסתור, יחד עם תיעוד נוסף מאותם ימים. בסוף המלחמה, הוא הוציא מעטפות אלה ממקום מחבואן, כך סיפר לנו בנו, שהיה עד לאותו מעשה, וצירף אותם לארכיונו. אך מי היה מיכאל וייכרט ומה היה אותו ארגון שבשמו שלח את אותם מכתבים אל עשרות הקהילות בפולין?
מיכאל וייכרט נולד בשנת 1890 בעיר פודהייצה, גליציה המזרחית. משיכתו לעולם הספרות והתיאטרון והצטיינותו בלימודים קלאסיים התוו את דרכו של צעיר מוכשר זה, שהחליט להקדיש את חייו לתיאטרון היהודי.
לאחר שסיים את לימודיו, בהצטיינות, בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה, הוא נסע לברלין ונרשם ללימודים באקדמיה לאמנויות הבמה שבראשה עמד הבמאי הנודע מקס ריינהרדט. בתום מלחמת העולם הראשונה חזר וייכרט לפולין והתיישב בבירה ורשה, שם פתח, בשנת 1929, סטודיו לתיאטרון ניסיוני צעיר שהתפתח, בהדרגה, ל"תיאטרון היהודי הצעיר" ("יונג-טעאטער"). על אף ההצלחה הגדולה שהייתה מנת חלקו של וייכרט כמנהלו של תיאטרון זה, הוא נאלץ לעבוד במשרה נוספת, כדי להשלים את הכנסתו הדלה, ועסק במקצועו כעורך דין בשירותם של מוסדות צדקה וסיוע סוציאלי יהודיים שונים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מצא עצמו וייכרט, יועצו המשפטי של ארגון הגג שאיחד את ארגוני העזרה הסוציאלית העצמית היהודיים בפולין, עומד בעין הסערה. מנהיגותו הטבעית הביאה אותו להיות האיש שהחליט לקבל את הצעת הגרמנים להמשיך ולהפעיל ארגונים אלה. כספי הסיוע, שהגיעו לאותה התאגדות מארגון הג'וינט בארצות הברית, היוו גורם מכריע בהחלטת הגרמנים להתיר את פעילותו גם להבא, תחת פיקוחם ההדוק. במאי 1940 הועבר וייכרט לקרקוב, שם מונה להיות יושב-ראש ארגון העזרה הסוציאלית היהודית העצמית – ייס"א (יידישער סאציאלע אליינהילף או בפולנית: Żydowska Samopomoc Społeczna – ŻSS).
לצד וייכרט, שימש בהנהלת הארגון גם מארק ביברשטיין, ראש היודנראט בקרקוב. קשריו ההדוקים של ארגון זה עם השלטונות הגרמנים היו לצנינים בעיני רבים, ובסוף המלחמה הם אף גרמו להאשמתו של וייכרט בשיתוף פעולה עם הנאצים. האשמות אלו פגעו מאוד בווייכרט, שהקדיש שנים רבות לטיהור שמו ולהוכחת חפותו.
כל קשרי החוץ של ייס"א היו חייבים להתנהל – בפקודת השלטונות – באמצעות הצלב האדום הגרמני, ובכלל היה הארגון כבול לפיקוח הדוק מצד השלטונות. אף הנהלתו אושרה ישירות על ידי השלטונות בספטמבר 1940. לארגון היו יועצים לכל אחד מארבעת מחוזות הגנרל-גוברנרמן ונציגים לוועדי העזרה המקומיים. באמצעות ייס"א חולק המזון ליהודי הגנראל-גובנרמן ונוהלו פעולות סיוע רחבות היקף אחרות – כגון הפעלת מרכזים להכשרה חקלאית שבהם נמצאו חברי תנועות הנוער הסוציאליסטיות, עזרה ליהודים במחנות כפייה, ועוד.
סניפי הארגון בערי השדה, שהיו כפופים לווייכרט מבחינה מנהלתית כללו יישובים רבים. הנהלת הארגון בקרקוב, בראשותו של וייכרט, תיאמה, יזמה ופיקחה על פעולות העזרה הסוציאלית בכל היישובים שבתחום אחריותה, ובכלל זה של ארגונים שונים שהיו, למעשה, כפופים לה אך פעמים רבות ניתן להם חופש פעולה מלא. במשך שלוש שנות פעילותו, טיפל ארגון זה בכחצי מיליון בני אדם, מחצית מן המספר הכולל של יהודים ששהו באזור שתחת אחריותו. למרות הפער העצום בין צרכי הציבור לבין היכולת לסייע לו, הארגון העצמי הצליח לספק מנות מזון למטבחים של בתי תמחוי, לשלוח חבילות של מזון יבש, תרופות ובגדים לנזקקים. עם תחילת יישומו של "הפתרון הסופי", נסגר הארגון בפקודת הגרמנים. ב-29 ביולי 1942 פסקה פעילותו ובמקומו נפתח משרד לעזרה עצמית יהודית, שהיה כבר כפוף לגסטאפו ומפוקח באופן הדוק על-ידו.
החיכוכים הרבים שבין וייכרט לבין ארגוני המחתרת הפולנים השונים הביאו לכך שהוא נאלץ להסתתר מפניהם ולהיות בסכנת-חיים כפולה שנבעה לא רק מזעמם של אלה שראו בו משתף פעולה עם הכיבוש הנאצי, אלא גם מן העובדה שלמעשה כבר נידון למוות גם על ידי הגרמנים עצמם, שהוציאו נגדו צו מעצר. וייכרט, רעייתו ובנו הצליחו לשרוד את ימי האימים של השואה. עם בואם ארצה, בשנת 1958, הם נשאו במטענם גם ארכיון גדול ויקר ערך של תיעוד ייחודי בחשיבותו לתולדות השואה – אך גם, ואולי זה היה העיקר בעיני וייכרט עצמו – חומרים שסיפרו את תולדות התיאטרון היהודי בפולין ערב השואה, בזמן המלחמה ובתקופת הפריחה הקצרה שלאחר המלחמה.
מעטפות המכתבים שהוחזרו לווייכרט מן הסניפים השונים של ארגון העזרה שבהנהלתו, היו עדות צורבת וזיכרון כואב לאותם ימים קשים. הדוורים הפולנים הם אלה שלמעשה הודיעו לו על השמדתן של עשרות קהילות יהודיות ברחבי פולין. תיעוד יוצא דופן זה שמור מעתה בספרייה הלאומית והוא עומד לרשותם של חוקרים והיסטוריונים שללא ספק, עוד ימשיכו ויחקרו פרק אפל ונורא זה בהיסטוריה האנושית.
"אני יושב במשרדי ב'קול ישראל', יש טלפון. מי בקו השני? תרצה אתר.
'משה אני מבקשת אותך, יש לי הצעה בשבילך. אני עכשיו מתרגמת מחזה להבימה ואני כתבתי שיר, טקסט, שאני עומדת על זה שהוא יבוצע ויכלל בהצגה, הצעתי את זה להבימה והם קיבלו את זה ואני רוצה שאתה תכתוב את השיר הזה.'
כתבתי.
כנראה השיר הביע את האווירה ששררה בהצגה, שם דובר על איבוד עצמו לדעת, ומי שידע – ידע, שתוכן השיר הוא אוטוביוגרפי ובתור שכזה, כנראה זה השפיע אצלי על כתיבת השיר כי מרגישים בזה את האווירה הזו. (…)".
למלחין משה וילנסקי הייתה חברות קרובה ושותפות יצירתית רבת שנים עם המשורר נתן אלתרמן, ואחרי מותו של אלתרמן ב-1970, נשמר הקשר עם בתו, תרצה אתר. לא בכדי ביקשה אתר מוילנסקי להלחין את "בלדה לאישה", שיר שהיה כה חשוב בעבורה.
אולי לא רבים זוכרים זאת היום, אבל אתר הייתה לא רק סופרת, משוררת ופזמונאית מוכשרת אלא גם מתרגמת נהדרת שבאותן שנים תרגמה את מיטב המחזות מאנגלית. היא תרגמה לעברית למשל את "מותו של סוכן" לארתור מילר, את "חתולה על גג פח לוהט" לטנסי וויליאמס, את "מי מפחד מוירג'יניה וולף" לאדוארד אלבי, ועוד מחזות רבים.
המחזה שעליו עבדה אתר ב-1977 ושעבורו כתבה את השיר היה "ארבע נשים" מאת פאם ג'יימס – "סיפור על נשים בחברה הנשלטת על ידי גברים". המחזה עוקב אחרי "חיי ארבע נשים צעירות המנסות לפתור את בעיותיהן מבלי להיעזר בגברים. הן גרות יחד בדירה אחת, ותוך כדי כך נרקמים ביניהן יחסים, ההולכים ומתחדדים לקראת התרחשויות קומיות ודרמטיות חריפות."
"מי הן ארבע הנשים? רוזה – גרושה הנאבקת לקבל את ילדיה מבעלה שעזב אותה; פיש – אישה "משוחררת" שנמצאת במאבק מתמיד בין בעיותיה האישיות והרגשיות לבין השקפת עולמה הפוליטית; סטאט – בחורה חזקה, מציאותית ואינטליגנטית העובדת כפיזיותרפיסטית ומנסה לחסוך כסף על ידי עבודה צדדית בזנות כדי לסיים את לימודי הדוקטורט שלה; ויאולט – בחורה צעירה ממעמד הפועלים הנפלטת מהחברה לעיר האורות, מתמכרת לסמים ומתוך מרד נתפס לכל דבר שבאופנה: צמחונות, יוגה, מדיטציה.
המפגש בין ארבע הנשים מתפתח תוך כדי רגעי הומור ומתח למצבים מפתיעים ובלתי צפויים. במחזה זה מופיעות נשים כאדם שלם על כל בעיותיו ולא כמשלימות את הגבר. על הגברים בחייהן אנו יודעים רק מסיפוריהן." (מתוך עלון ההצגה).
מספרים שתרצה הלכה יום יום לחזרות לצד הבמאית הלנה קאוט-האוסון, כדי להביא את התרגום לשלמות, ושהעבודה הצמודה עם הבמאית והשחקניות מילאה אותה סיפוק והשיבה לה את הרצון לחזור ולשחק בעצמה.
"ארבע נשים" לא היה הפרויקט היחיד שתרצה עבדה עליו אז. באותם ימים היא עמלה גם על הוצאת ספר משיריה, כתבה פזמונים ליהודית רביץ ורקמה תכניות לפרויקטים משותפים עם קול ישראל והטלוויזיה הלימודית.
"אך הגורל סיכל תכניות אלו", דווח במעריב בחודש ספטמבר 1977. "יום לפני האסון בחצותה את הכביש, פגעה בה מונית והפילה אותה. ראשה של תרצה נחבט בכביש, נהג המונית נמלט. כיוון שלא נראו סימני פציעה חיצונית, קיבלה במד"א זריקה.
בערב חשה בראשה ונטלה כדורים חזקים, עבר עליה לילה קשה וכשנפלה עליה, סוף סוף, שינה לפנות בוקר, הופרעה מנוחתה בצעקות פועלים שעבדו בבית הסמוך. היא ניגשה אל החלון שספו נמוך מן המקובל כדי לבקש שקט מן הפועלים. בחקירת המשטרה נקבע, כי הדעת נותנת שבגלל הלילה הקשה, נתקפה בסחרחורת, איבדה את שיווי משקלה, בעת שרכנה החוצה כדי לשוחח עם הפועלים, ונפלה אל חצר הבית."
וילנסקי ממשיך לספר:
"היא כבר לא שמעה את השיר. אני זוכר פה בחדר הזה על יד הפסנתר הזה עמדו הבמאית ויונה אליאן, ששיחקה בתפקיד הראשי, ובאותו רגע צלצל הטלפון, אני ניגשתי, וזה היה שמוליק עומר, האדמיניסטרטור של הבימה, הוא דיבר איתי ובאותו זמן היה טלפון שני, והוא עזב אותי לרגע ואני שמעתי את האנחה שלו: 'הו. היא כבר איננה'."
אפשר מאוד שתרצה אתר שהתמודדה שנים ארוכות עם דיכאון וגם עם משאלת מוות, ואולי אפילו באותה התקופה, נפלה אל מותה בלי שהתכוונה.