תשובה | יערה שחורי על מאמרו של אסף ענברי

"אפשר לכתוב ממואר גם אם לא לחמת בטנק, כבשת ארץ, הקמת קיבוץ. כל מה שצריך הוא להיות מי שחיה בעולם והביטה בו ובעצמה. יש בו מקום למה שנתפס כאינטימי מדי, כואב, מלוכלך. כל מה שדרוש הוא עט, זיכרון ורפלקסיה." תגובה למאמר "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם"

אלברכט דירר, קרנף, חיתוך עץ, 31.7X24.8 ס"מ, 1515

.

הקרנף של אסף

מאת יערה שחורי

 

בשנת 1515 צייר אלברכט דירר קרנף. היות שדירר מעולם לא ראה קרנף בעיניו, הוא נסמך על רשימות, על תיאור כתוב וכנראה גם על רישום קיים, כדי ליצור את חיתוך העץ של הקרנף. הקרנף של דירר הוא ללא ספק מרהיב, אך רחוק מאוד מלהיות מדויק אנטומית. נזכרתי בקרנף ההוא כשקראתי את המסה של אסף ענברי, "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם", שהתפרסמה בהארץ, "תרבות וספרות", בגיליון האחרון לשנת 2019. היה נדמה לי שענברי כתב על הקרנף מבלי לפגוש אותו, קרנף מפי השמועה בלבד.

ובכן, אולי הגיע הזמן לתת לקרנף לדבר.

הרבה הנחות יסוד מגולמות ברשימה של ענברי. האחת היא שיש דבר ברור ומובחן ששמו ספרות. השנייה היא שאנו חיים בעידן נרקיסיסטי. מן הפופולריות של הסלפי, מילת השנה של מילון אוקספורד לשנת 2013, הוא מותח קו ישיר לפריחת האוטוביוגרפיה. את ההנחה הזאת אפשר להציב לא רחוק מזו הגורסת שהשימוש הנרחב באמוטיקונים בהודעות טקסט משיב אותנו לכתב ההירוגליפים, ולצד ההבחנה המבוססת שכשאנו היינו ילדים יצאנו לשחק בחצר ובטבע, ואילו ילדים בימינו דבוקים למסכים. כידוע, כל דור מתלונן על רמתם המוסרית של הצעירים. לפחות נטיית הלב הזאת נמשכת.

תחת המטרייה הרחבה של כתיבה אוטוביוגרפית כורך ענברי כמה ז'אנרים. למעשה ההבחנה העיקרית שהוא עורך היא בין מה שראוי ומה שלא ראוי. הכתיבה האוטוביוגרפית אליבא דענברי היא סוגה נרקיסיסטית, סוגה שמעידה לרוב על אוזלת ידו של הכותב, על חוויותיו המצומצמות, על נפשו הלא מפותחת ועל אופקיו המוגבלים. וכאן טוב שייאמר מה שלא נכתב מפורשות: מעידים על הכותבת ואופקיה. כי העניין המגדרי מסתתר שם איפשהו, לא רחוק כל כך מפני השטח. הכתיבה האוטוביוגרפית שענברי מתנגד אליה היא זו שהיא אישית מדי, נסמכת מדי על חוויות הילדות, מביאה את קורותיו של האדם החווה ולא האדם הפועל, כפי שהוא מכנה זאת, כשברור שכף הזכות מוטית לטובת השני, העושה בעולם, חורש, נוטע וסולל, אדם תורם. אידיאל שאפילו גיבוריו של י"ח ברנר ניגפו מולו. נראה שהסבילוּת מקוממת את ענברי, והדבר שהוא מכנה אי־עשייה כמעט מעביר אותו על דעתו. אבל אלה לא החולשות היחידות שהוא מזהה באוטוביוגרפיה לעומת סוגת הרומן הנרמזת כאן כמועדפת, בהיותה מושתתת על עלילה (כל זאת אף שהרומן כבר מראשיתו פרע את הצורה הסדורה, שבר את התבנית העלילתית, בין בטריסטרם שנדי של סטרן ובין בהגלים של וולף). לטענתו, הביוגרפיה היא ברובה יצירה נטולת עלילה ועל כן גם לא מוסרית. "עלילה היא תבנית בעלת משמעות אנושית", כותב ענברי, ואף בעלת ציווי אתי, לעומת מה שהוא מכנה "אוסף של זיכרונות".

מבחינת ענברי, כותב האוטוביוגרפיה או הממואר (צרה קטנה יותר בעיני ענברי, ולו בשל ממדיה הצנועים, ובכל זאת צרה) הוא כמעט בהכרח נרקיסיסט. מי שבעצם אינו נושא בעול או נושא אלונקה על שכם, לא מקים משפחה או לא מתמיד לתפקד כאיש משפחה הגון, שמוצב כאן כנורמה המיטבית. מי שמחפש בגסות את האושר. סובייקט נהנתני וצרכני, ובעל זהות מגדרית או אתנית החורגת מהזהות הניטרלית לכאורה של גבר לבן, זה שאין צורך לדבר עליו כי הוא מובן מאליו בהיותו שווה וזהה לתרבות. ואותו סובייקט חורג עוד סבור שיש טעם להתעכב על זהותו, ומפיק ממנה זכויות והקלות ואפילו ספרות. נימת אימה ברורה מתגנבת לדברים, חלחלה מאלה העומדים עלינו לכלותנו. כי מילא, שידברו, אבל בינינו, מה כבר יש להם (או להן) להגיד.

ענברי אינו מזכיר במפורש כתיבה נשית. יותר מכך, הוא אינו מזכיר ולו כותבת אחת של הז'אנר. האישה היחידה שמוזכרת ברשימה של ענברי היא חוקרת פמיניסטית שמופיעה ללא שמה, רק כמשל ושנינה לקריאה לא ביקורתית. בדרך המלך של הכתיבה האוטוביוגרפית ראויים לצעוד רק אנשי שם שעשו די כדי להכשיר את הסוגה. למרבה הצער, האופן שבו הוא קורא אותם הוא לכל הפחות תמים. הוא נדרש לאבי הז'אנר אוגוסטינוס, אך מיד מזכה אותו בדין, משום שכתיבתו חדורת שליחות שנועדה להחזיר את קוראיו בתשובה. האומנם ענברי מאמין עד כדי כך להצהרותיו של הכותב עד שהוא מבלבל בין האצבע המורה לבין הדבר שהיא מצביעה עליו? האם בווידויים של אוגוסטינוס תיאורי הילדות והנעורים החושניים, תיאורי תשוקותיו שלו, הם אך ורק אמתלה דידקטית שתכליתה להפוך את קוראיו לנוצרים טובים? ואם כך היה הדבר, האם מישהו היה קורא היום בעניין את הווידויים? גם רוסו אגב יוצא נקי, משום שכתב מתוך "להט פרוגרמטי" (כך), ומשום שכתיבתו האוטוביוגרפית פורסמה רק לאחר מותו, ולפיכך לא רווה נחת מפרסומה בחייו. נימוק מוזר למדי. גם ביאליק ניצל משום שליחותה ההיסטורית של שירתו, מה שנקרא נרקיסיזם בשירות הציונות, וכמה אומללה הקריאה הזאת בביאליק. אבל האחרים, או שמא האחרות? ענברי קורא לכולנו להתרחק בזהירות מהמקלדת.

המאפיינים של הכתיבה שהוא סבור שהיא בעייתית הם בדיוק אלה שבמשך שנים זוהו כנשיים וכתווי ההיכר של הכתיבה הנשית. לפחות מאז שנתנו להן עטים, כפי שאמר מי שאמר. חוסר מוסריות, נרקיסיזם, סבילות, התעכבות על הזעיר, השולי והיומיומי, חוסר היכולת להבחין בין עיקר וטפל או לבנות מבנים משמעותיים. היעדר ראייה מערכתית או להט פרוגרמטי, ובעיקר "ההתבזבזות על הצדדי", כמו שהגדירה זאת עמליה כהנא־כרמון. ובמילים אחרות, מה לכן להטריח את הקוראים עם הקטן, הפרטי, האישי מדי, הדבר שאין לו תוקף אוניברסלי והוא לכל היותר בבחינת עדות אישית ולא ספרות.

התעלמותו מכל כותבות הממואר ומכותבות שאר הז'אנרים האוטוביוגרפיים שכאמור נבללים אצלו זה בזה מגלה את הדבר שעליו הוא שותק. אם נתבונן לרגע אפילו בספרות המאה העשרים נמצא שם בין היתר את וירג'יניה וולף, סימון דה בובואר, מרגריט דיראס, נטליה גינצבורג, בל הוקס, מאיה אנג'לו, ג'ואן דידיון, מארי קאר ואנני ארנו. במאה העשרים ואחת אפשר לקרוא בין היתר את ג'נט וינטרסטון, רוקסן גיי, מגי נלסון, אלכסנדרה פולר, דלפין דה ויגאן ורבות אחרות, ובארץ נזכיר בין היתר את יעל נאמן, ארנה קזין, איריס לעאל, נגה אלבלך, נורית זרחי, מיכל זמיר ואיילת צברי, שכותבת באנגלית שהעברית נעשית ליסוד הזר שלא נטמע בה. לרשימה אפשר בהחלט להוסיף את הרומאן המצרי של אורלי קסטל־בלום, שמערער כמה מהנחות היסוד בסוגיה מהי ביוגרפיה ומהי אוטוביוגרפיה של יוצרת, ואת קול צעדינו של רונית מטלון, שהוא רומן שסמוך מאוד לביוגרפיה, ובמידה רבה מכונן על אוטוביוגרפיה, לא משום שהרומן בולע אליו את פרטי החיים, אלא על שום האופן שבו האוטוביוגרפיה מבנה מחדש את כללי הרומן. המגמה המדאיגה של כתיבה ממוארית נמשכת. רק לאחרונה ראו אור ספריהן של הדס גלעד, רוני גרוס וזהר אלמקייס, השייכים לסוגה זו. ודאי שכחתי רבות, אך למעשה קשה יותר שלא למנות אותן מאשר להזכירן.

ענברי, שמנסה לעמוד בפני "מגפת הנרקיסיזם", צודק בדבר אחד: הז'אנר הזה אינו מיישר קו עם להט פרוגרמטי. זה, איך נאמר, לא המניע העיקרי לכתיבת ספרות ממוארית. הכתיבה האוטוביוגרפית – ובעיקר הממואר, אותו עיבוד אמנותי של חוויות חיים מתוך ניסיון לטעון במשמעות חוויות ואירועים – אינה מחייבת כיבוש של חצי עולם או כינון מסורת דתית. אפשר כמובן לקרוא ממוארים של גנרלים, אבל ספק אם נפיק מכך יותר ממה שנפיק מקריאת מועדון השקרנים של מארי קאר. במשך מאות שנים סיפורי חיים של נשים, שכתבו נשים, הוסטו אל השוליים וסומנו כחסרי חשיבות. והנה גם כשהם נכתבים היום יש מי שמעדיף שלא ייכתבו או לפחות יוחבאו תחת הכר או תחת המקבילה בת זמננו למעשה הרקמה. אפשר לכתוב ממואר גם אם לא לחמת בטנק, כבשת ארץ, הקמת קיבוץ. כל מה שצריך הוא להיות מי שחיה בעולם והביטה בו ובעצמה. יש בו מקום למה שנתפס כאינטימי מדי, כואב, מלוכלך. כל מה שדרוש הוא עט, זיכרון ורפלקסיה.

"נרקיס אהב כל כך את עצמו/ טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל", כתבה דליה רביקוביץ. היכולת להפוך את השולי לעיקר, להתבונן במה שלכאורה אין טעם להביט בו, זהו בדיוק אחד מכוחות הספרות. לא רק משום שהמצומצם מכיל את המרובה ומשום שהכתיבה האוטוביוגרפית אינה מוכרחה לציית לתבנית העלילה המקודשת, שמהווה, לפי ענברי, מחסום כנגד הנרקיסיסטים. כתיבה שכזו בכוחה לבנות מחדש את הנרטיב ואת השאלה מהו נרטיב. היא מביאה בחשבון מוסכמות ספרותיות, אך במיטבה גם משנה אותן, מַבְנָה מחדש את אזורי הספר שבין בדיון לחיים, וכן נותנת תוקף גם לחוויות נשיות ולקול חד־פעמי ואישי, גם אם יש מי ששומע אותו – אם נשוב למונחיה של כהנא־כרמון – כשירת עטלפים במעופם. והכותבות אותה יכולות לחיות ולכתוב לא רק במה שענברי מכנה "קהילות סגורות ונוקשות או מדינות טוטליטריות", אלה שתושביהן, לטענתו, אולי יוכלו להפיק עניין מסוים מהז'אנר. ומה לעשות שהסגירוּת והנוקשות אינן נחלתן של קהילות כאלה בלבד, אלא מתקיימות גם מחוץ להן, אף אם יש מי שמתעקש שלא לראות את הגדרות.

באִמרות משפחה, הממואר שכתבה נטליה גינצבורג, היא מתארת את כעסו הקבוע של אביה על מנהגי יושבי הבית. "אם הספגנו את הלחם ברוטב היה צועק: אל תלקקו את הצלחות! אל תשפריצו! אל תעשו כתמים!" … הוא היה אומר: אתם לא יודעים לשבת ליד שולחן! אתם לא בני אדם שאפשר להביא למקומות!" הדברים שמרגיזים את האב הם בדיוק הדברים הצדדיים, השוליים, הפירורים, החומרים שמהווים את חומרי הממואר: "יציאה לטיול בנעליים קלות, עירוניות; קשירת שיחה, ברכבת או ברחוב, עם שותף לנסיעה או עם עובר אורח; דיבורים דרך החלון עם שכנים; חליצת הנעליים בסלון וחימום כפות הרגליים מול פתח ההסקה; השמעת תלונות, בשעת טיול בהרים, על צמא, עייפות, או קילופים בכפות הרגליים; הבאת מאכלים מבושלים ושמנים לטיולים, והבאת מפיות לקינוח האצבעות." אכן כן, יש שומרים מסוגים שונים. יש מי שדבריו הלוהבים מנוסחים בסימני קריאה ויש מי שאומר זאת בנימת אב מקפיד מעל גבי העיתון. אך גם אלה וגם אלה צועקים כשהצלחות מתלכלכות, אלה וגם אלה אומרים, אתם לא בני אדם שאפשר להביא למקומות.

אני נזכרת בקיץ 2018, כשבמהלך שהותי בארצות הברית הוזמנתי עם עוד שתי סופרות לדבר בפני קהל בספרייה נאה בסיאטל. לפני הצגת המשתתפות סיפר המארח שעד לפני כמה עשורים הכניסה לספרייה הזאת הוגבלה לגברים בלבד. אני פתחתי את דבריי במה שנראה לי נימה אירונית ואמרתי, "תודה שנתתם לנו להיכנס". היושבים בקהל צחקו והכול נמשך כשהיה. חשבתי לא מעט על הרמת הגבה המנומסת שלי, על האירוניה המדודה שהפגנתי. נהגתי לפי הכללים אף שלמעשה כעסתי על המשחק שנקלעתי אליו, ובעצם אני עדיין כועסת. אני כועסת על שהמארח הציג זאת כאנקדוטה משעשעת ולא אמר, אני מתבייש בעבר שלנו ובאופן שבו הוא מקרין על ההווה. ככותבת נמאס לי להגיד תודה שנותנים לי להיכנס למועדון או לספרייה או לחסותה של איזו גוורדיה שמחליטה מהי ספרות ומה מותר ואסור לעשות בה, מה ראוי ומה מוצדק. במשך שנים חשבתי שלמועדונים האלה יש תוקף של אמת. למרבה ההקלה, לי, כמו לכותבות וקוראות אחרות, סופרות, משוררות, חוקרות, מתרגמות ועורכות, כבר אין עניין במועדון הזה. המועדון הזה נרקב מזמן. בתפאורה המתפוררת אתם יכולים להמשיך להרים את הפטיש ולהנחית אותו בזעם, לתקן תקנות, לאסור ולהתיר. אנחנו גמרנו.

 

יערה שחורי היא סופרת ועורכת. ספרה "שנות העשרים" ראה אור ב־2019 בהוצאת כתר. רשימת ביקורת פרי עטה התפרסמה בגיליון 64 של המוסך.

.

» עמליה כהנא־כרמון על המכשולים בדרכה של אישה־סופרת, בגיליון 44 של המוסך.

» מאמרו של אסף ענברי, "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם", הארץ, "תרבות וספרות", 25.12.19

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו