פעם בשנתיים, הזברה קמה

הזוכים בפסטיבל בין-לאומי לסרטים קצרים המבוססים על שירה, 'זברה'

מאת ריקי כהן

קריאת שירה היא לרוב תחביב אינטימי, החוויה שכל אדם עובר מול השיר היא פרטית ואפילו דיסקרטית. גם בעידן שבו שירה מופצת ברשתות החברתיות וכל נחשף יכול להגיב, לבטא ולשתף בתחושות שעלו בו בעקבות הקריאה, המסתורי לא נפרם, הפענוח של הצופן בשיר, הוא עניין אישי. עולה התהייה האם פרשנות קולנועית לשיר מפקיעה ממנו את המסתורין הפרטי במובן כלשהו ומנכסת אותו, או אולי להפך, מעצימה את הטקסט, מעניקה לו בפרשנות הויזואלית זיקה רגשית, אסתטית ואינטלקטואלית אל הצופה.

סרטוני קולנוע קצרים המבוססים על שירים הם נושא פסטיבל בינלאומי דו-שנתי המתקיים בגרמניה מאז 2002, "פסטיבל זברה לסרטוני שירה". כמה מסרטיו מוקרנים גם בישראל במוזיאון ת"א במסגרת פסטיבל אופוס. הפסטיבל האחרון התקיים באוקטובר 2016, הוגשו 1100 סרטים ממדינות ברחבי העולם ורק 80 מתוכם נבחרו כמועמדים בתחרות הראשית בו. שלושה סרטים, מיפן, אנגליה ונורבגיה, זכו בתחרות בפרס של 12,000 יורו.

המעניין בסרטים הזוכים, שרק שניים מהם מופיעים ברשת, הוא שהסרטים אינם מחויבים לשמש אילוסטרציה לשיר ומקפידים על נרטיב עצמאי. הקורלציה לשיר מתרחשת בניואנסים. הסרט האנגלי, Off the trail, שמקריין המשורר גארי סניידר, מהדהד את השיר במחוות ויזואליות פיוטיות, חלקן סוריאליסטיות, והוא יפהפה.

 

Goldfish" – CHOREOGRAPHIC CAPTURES 2016" (שיר יפני, כתוביות למילות השיר גם באנגלית)
Rain Kencana
Poem: "Golden Fish" Shuntaro Tanikawa

 

Rain Kencana "Goldfish" – CHOREOGRAPHIC CAPTURES 2016 from CHOREOGRAPHIC CAPTURES on Vimeo.

 

OFF THE TRAIL
Jacob Cartwright & Nick Jordan
Poem: "Endless Streams and Mountains" Gary Snyder

 

Off the Trail from Nick Jordan on Vimeo.

 

הסרט השלישי הוסר מהרשת על ידי הבמאית.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 5

     
     
      
     

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 4

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

ספר התורה של המלך ליום אחד

אחד מהשמות הידועים ביותר של חג השבועות, מלבד "יום הביכורים" ו"חג הקציר", הוא כמובן חג מתן תורה. לכבוד חג זה בחרנו להציג בפניכם ספר תורה קטנטן וייחודי שהוזמן על ידי דמות ייחודית לא פחות: רבי שאול ואהל, שהיה מלך פולין ליום אחד.

ספר התורה שהוקדש לרב שאול ואהל

שאול קצנלבוגן נולד לתוך משפחת אצולה יהודית. אביו היה הרב שאול יהודה קצנלבוגן, רבה הראשי של קהילת ונציה המשגשגת. לאחר שגדל והתחנך בפדובה שבאיטליה, נשלח אל פולין כדי ללמוד באחת מישיבותיה הידועות. הוא הוכיח את עצמו במהרה כתלמיד מבריק וגדול בתורה והוסמך בבגרותו לרב ולראש ישיבה. תפקידיו הדתיים לא מנעו ממנו להתעסק גם ב"ענייני העולם הזה". הוא נכנס לעסקי מסחר, עשה חיל בתחום ובשנת 1580 אף חכר את מכרות המלח של מלך פולין – לשם כך עבר להתגורר בקרקוב. ברבות השנים, הפך שאול ליועץ קרוב ונאמן של המלך. הוא נפטר בשנת 1617.

 

סטפאן באטורי, מלך פולין לו ייעץ הרב שאול

 

אם כאן היה מסתיים סיפורו של היהודי האיטלקי שעלה לגדולה, היינו אומרים ניחא. הוא אכן מרשים וראוי להערכה, אבל לא בדיוק הסיפור שהיינו עוצרים בשבילו את ארוחת השבועות. אז זהו, שכאן המקום לגלות לכם שיש דרך נוספת לספר את חייו של שמואל קצנלבוגן/ואהל – דרך בה אגדה ומציאות נארגות יחדיו לסיפור הפנטסטי הבא.

יום אחד ביקר הנסיך הפולני באיטליה. המסע המפואר ככל הנראה הכביד על כיסו של בן המלוכה וכל כספו אזל. בעודו בוונציה הציע רבה של הקהילה לדאוג לכל צרכיו של הנסיך: הוא סיפק לו מזון, שיכן אותו במגורים הראויים לנסיך ודאג לשלוח אותו למסע חזרה הביתה עם סכום כסף נכבד. הנסיך, אסיר תודה על המחווה יוצאת הדופן שהפגין כלפיו הרב, חיפש את בנו של הרב מרגע שחזר הביתה. הוא מצא את הבחור הצעיר, שאול קצנלבוגן שלנו, באחת מישיבות הממלכה, והפך אותו ליועצו הקרוב. כשפגש המלך (אביו של הנסיך) את שאול, התרשם ממידותיו הטובות ומשכלו החריף ומינה אותו לשר משרי הממלכה.

משעה שמת המלך, כמעט ונקרעה הממלכה לגזרים במלחמות ירושה כואבות. החוקה הקדושה של פולין קבעה שמלך חדש נבחר בידי אצילי הממלכה – תהליך שאסור שיארך יותר מ-21 יום. לצורך כך סגרו עצמם אצילי הממלכה באולם גדול, בעוד הדיונים הלכו והתארכו, הוויכוחים התרבו והרוחות סערו. ועדיין, שום הכרעה לא נראתה באופק. האצילים המכובדים מיצו את 21 הימים העומדים לרשותם.

על מנת שלא להפר את החוקה ולדרדר במהרה את הממלכה אל מצב של אנרכיה מוחלטת, הוצע הרעיון הבא: שאול קצנלבוגן, שר הממלכה הנודע, יוכתר כמלך זמני ליום אחד. כל אצילי הממלכה אהבו את הרעיון, היות שידעו שאדם הגון כשאול לא יעז לדרוש את הכתר ליותר מהיממה שהוקדשה לו. בהכתרתו המהירה קיבל שאול את שם המשפחה "ואהל", שמשמעותו בפולנית הוא "הנבחר". בניגוד למצופה, המלך ליום אחד לא בזבז את זמנו, ובעוד האצילים עמלים במציאת פתרון הולם, העביר הוד מעלתו ואהל שורה ארוכה של חוקים המיטיבים את מעמדם של יהודי הממלכה הפולנית. בתום יום המלכות שלו התבקש המלך הזמני להכריע בין שני המועמדים שהוצגו בפניו. הוא נתן את קולו לנסיך זיגמונד השלישי, אשר הוכתר ברוב טקס והדר למלך פולין הקבוע.

בין אוצרות הספרייה השונים נמצא בידינו ספר תורה קטנטן, עשרה סנטימטר גובהו, המוקדש לשאול ואהל.

 

 

האם מדובר בספר שהועתק והוקדש בחופזה למלך היהודי על מנת שיישא עמו ספר תורה לכל אשר ילך, על פי המצווה המוטלת על מלך יהודי? האם בכלל היה מלך יהודי בשם שאול ואהל?

 

 

הסיפור הפנטסטי הזה לא מופיע במקורות לא-יהודיים ואמינותו ההיסטורית מוטלת בספק. ובכל זאת, הרי לכם סיפור טוב שאפשר לחלוק עם המשפחה בערב שבועות.

 

תמונות ספר התורה: חנן כהן, הספרייה הלאומית

כך גייסה הציונות את חג השבועות

בשנות ה-30 לקחה על עצמה התנועה הציונית את המשימה רבת החשיבות: לצקת תוכן חדש בשורה של חגים יהודיים עתיקים – ל"ג בעומר, ט"ו באב, חנוכה וכמובן, שבועות.

נערה עם כד חלב 1941. צילום: רודי ויסנשטין, אוסף הצלמניה

גלו עוד על התנועה הציונית: תמונות נדירות של אישים וכינוסים של התנועה, סיפורים מאחורי התנועה הציונית, מערכי שיעור למורים ועוד

 

לחג השבועות יועדה חשיבות עצומה: הוא נועד לסמל את "חידוש ימינו כקדם". הדבר נעשה באמצעות שינוי מוקד החג – מ"חג מתן תורה" ל"חג הביכורים".​

​הימים שנבחרו להתחדש היו כמובן ימי הבית השני, שבהם עלו בני ישראל לירושלים והגישו לכהנים בבית המקדש את ביכוריהם, הפירות הראשונים של השנה משבעת המינים. הזכרת הימים ההם התאים לתנועה הציונית שביקשה להדגיש בחג השבועות המחודש, את חזרת העם היהודי אל ארצו ואת עבודת אדמת המולדת.

בשנת 1932 התקיימו בחיפה חגיגות הביכורים הראשונות. החשיבות של חיפה להתיישבות הציונית הייתה בכך שהעיר הצפונית סימלה יותר מכל את הקשר עם ההתיישבות הכפרית. בהיותה עיר המחוז של ההתיישבות ובמיקומה האקסקלוסיבי היא שימשה כקשר המרכזי של העמק (עמק יזרעאל ועמק הירדן) והשומרון (זיכרון יעקב של  אותם הימים) ונחשבה כעיר החקלאית ביותר בארץ ישראל.

 

חג הביכורים הראשון בחיפה, כרזה משנת 1932

 

בסדרת כרזות שהנפיק "ועד הדר הכרמל" נקראו התושבים להתכונן לקראת החג ולקראת האורחים הרבים הבאים מכל אזורי הצפון. התוכנייה לחג מנתה שורה של אירועים לא שגרתיים: תערוכת "חיפה עיר העתיד" (כפי שהבטיח הרצל בספרו "אלטנוילנד"), טיולים רגליים אל הר הכרמל והסביבה, ואפילו טיולים במכוניות – שהיו נדירים באותם הימים – לאזור עכו והצפון.

שיא האירועים היה התהלוכה העממית של מביאי הביכורים: עשרות חקלאיות וחקלאים מכל יישובי הצפון שהוזמנו להציג את מרכולתם ברחבי העיר. הכניסה – כיאה לאירוע ציוני עממי – הייתה חופשית. לרגל האירוע החגיגי נדרשו תושבי חיפה היהודיים להירתם למשימה לקשט ולהאיר את הרחובות ולדאוג לניקיונם המוחלט.

 

תערוכת "חיפה עיר העתיד" ושאר פעילויות מסעירות, כרזה משנת 1932

 

ההצלחה הייתה מסחררת וכך, שנה לאחר מכן, ב-1933, פרסם "ועד הדר הכרמל" מודעה נוספת הקובעת בשמחה: "עוד זכורים לנו ימי חגיגות הביכורים דאשתקד והרושם הכביר שעשו על כל בני עירנו ואורחינו. הניסיון הראשון שהוכתר בהצלחה כה גדולה לפני שנה הוכיח עד כמה חשוב הוא המפעל החדש ההולך ונהפך למפעל מסורתי ביצירת הווי בארצנו המתחדשת".

 

חג הביכורים השני בחיפה, כרזה משנת 1933

 

לשם המשך פיתוח אותו הווי, הוכרז על המשך החגיגות גם בשנה זו. עיר התעשייה העברית של אותם ימים הושבתה כליל לקראת חג השבועות. תעשייה ונמל זה יפה וטוב, אבל התנועה הציונית נשאה על דגלה דווקא את החקלאות העברית.

 

ביטול מלאכה כללי לקראת החג, כרזה משנת 1933

 

וכמו כדי לחזק את הקשר המתהדק בין "עיר העתיד" ובין ההתיישבות החקלאית הסובבת אותה, נחנך שוק חדש בשכונת הדר הכרמל. וכיצד נחנך? עם הבאת ביכורים מן הכפרים והיישובים שבסביבה, כמובן!

 

חונכים את השוק בהדר הכרמל, כרזה משנת 1933

 

התושבים העליזים נקראו לקשט את בתיהם ב"דגלים, ירק, פרחים, מרבדים", להאיר את החלונות ולהישמע להוראות הסדרנים. באותה שנה נוספה מיוחדת מהתושבים: "אכסנו בסבר פנים יפות את האורחים שיבואו בהמוניהם ושלא ימצאו להם מקום בבתי מלון".

 






מיוחד לשבועות: הכול אודות שרה – על עקרותה של שרה בפיוט של יניי, המאה השישית. מאת אופיר מינץ-מנור

מַתִּיר אֲסוּרִים / הַתֵּר אֲסוּרָי / וְרַפֵּא יִסּוּרָי / צָעֲקָה שָׂרָי. לוּ לֹא נוֹצָרְתִּי / כִּי נֶעֱצָרְתִּי / מַה נֶּחֱקַרְתִּי / כִּי נֶעֱקָרְתִּי.

Abraham en Hagar bespied door Sara, Georg Pencz, 1546 - 1550 rijks museum

.

ולמה נתעקרו האמהות?
שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן,
ומתאוה לשיחתן.
(מדרש בראשית רבה מה, ד)

 

יַנַּיי הוא אחד המשוררים הפוריים והמקוריים ביותר בתולדות השירה הפייטנית. על פי הידוע לנו, יניי פעל בגליל במאה השישית לספירה והיה אחד מחלוצי הסגנון הפייטני החדש: עד למאה הרביעית לספירה שלט בכיפה סגנון השירה המקראי אולם בתקופה זו עם צמיחתה של האימפריה הביזנטית החלה מתפתחת מסורת שירית חדשה שהייתה משותפת למשוררים יהודיים, נוצריים ושומרונים. הקשרו הביזנטי של הפיוט נלמד גם משמו, ששאול מן היוונית (פּוֹיֵטֵס) ומשמעו בקירוב ׳שירה׳, בדומה למשל למילה poetry באנגלית. שירתו של יניי ושל המשוררים הנוספים בני זמנו חוללה מהפכה של ממש בתולדות השירה העברית. הפיוט סטה מהפואטיקה של השירה המקראית כמעט בכל דבר ועניין למעט השימוש בלשון העברית; בפיוט אנחנו מוצאים לראשונה שקילה שיטתית, שימוש בחריזה, חלוקה לבתים, חתימה של שם הפייטן בטורי השיר ועוד. על פי העדויות שבידינו הפיוטים הפכו חלק משמעותי ביותר בחוויה הליטורגית של המתפללים; בתוך השגרה של נוסח הקבע של התפילה נכתבו מאות רבות של קטעי שיר שחלקם החליפו את נוסח הקבע, וחלקם נוספו אליו בדרכים מגוונות אחרות. הציבור שפקד את בתי הכנסת בארץ ישראל בה נהגו לבצע פיוטים נחשפו ליצירות שיריות מרשימות ומורכבות מדי שבת בשבת. מצב תרבותי דינמי זה, שאינו עולה בהכרח בדמיונם של בני המאה העשרים ואחת, משתלב יפה עם, למשל, הפסיפסים הססגוניים והמורכבים שעיטרו את רצפות חלק מבתי הכנסת בהם בוצעו הפיוטים. אלו הן רק שתי דוגמאות קרובות לפריחה התרבותית-ספרותית של התרבות היהודית בתקופה המכונה כיום שלהי העת העתיקה.

הפיוט הוא יצירה ליטורגית, זאת אומרת שנכתב על מנת להשתלב בסדר התפילות בבית הכנסת, ויניי חיבר מחזור שירים נרחב (כמאה וחמישים קומפוזיציות) שנועד ללוות את מחזור קריאת התורה בשבתות שעל פי המנהג ארץ ישראל הקדום ארך כשלוש וחצי שנים. מנהג זה שונה מאוד מן המנהג המוכר כיום שעל פיו מסיימים את קריאת התורה במהלך שנה אחת, שמסתיימת ומתחילה בשמיני עצרת, הוא חג שמחת תורה. מנהג זה מקורו בבבל וכבר במרוצת ימי-הביניים הוא הפך למנהג הנוהג בכל קהילות ישראל.

אחד הפיוטים היפים והמרשימים ביותר של יניי עוסק בעקרותה של שרה. הפיוט נועד להיות מבוצע בשבת שבה הקריאה בתורה עסקה בפרשה זאת כמתואר בסדר הקריאה המתחיל בבראשית טז, א: וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. הפיוט עצמו כולל כמאה טורים והנה קטעים נבחרים לפניכם מתוכו. יניי פותח את היצירה בשני בתים המתארים את מצבה העגום של שרה:

 

אֵם כְּיוֹנָה בְּחַגְוֵי סֶלַע
בִּטְנָהּ בִּהְיוֹת חָסוּם כְּסֶלַע
ג… … .ודה וְסֶלַע
דַּלְתֵי רַחְמָהּ לִפְתֹּחַ בְּסֶלַח

הָיְתָה כְמוֹ גַן נָעוּל
וַחֲתוּמָה כְּגַל נָעוּל
זָעֲקָה וְדָפְקָה כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל
חַנּוּן לְחָנְנָהּ מִבַּעְלָהּ עוּל

 

השורות הללו מבליטות את אופייה של שירת יניי: לשון גמישה, שימוש יצירתי בפסוקי מקרא וחיבה מיוחדת למשחקי צליל (כמו למשל בחריזת הטורים או באליטרציות ׳חַנּוּן-חָנְנָהּ׳ ו׳בַּעֲל-עוּל׳ בטור האחרון של הבית השני). תחילה מתוארת שרה כיונה המקוננת בסלע (בעקבות שיר השירים ב, יד) אך בטנה חסומה כאילו בסלע. הטור השלישי לא השתמר בצורה ברורה אך מסיום הבית עולה תקוותה ללדת ילד. לאחר מכן מתוארת שרה כגן או גל (אבנים) סתום, שוב תיאור מטפורי לעקרותה, כאן בעקבות לשון שיר השירים ד, יב. יניי מוסיף ומתאר את זעקתה של שרה לנוכח עקרותה ואת תפילתה שהאל (המכונה ׳חַנּוּן׳) יעמיד לה מאברהם ילד (׳עוּל׳, המתחרז יפה עם ׳נָעוּל׳ ו׳מַּנְעוּל׳); גם כאן לשון הטור מבוססת על פסוק משיר השירים ה, ה. הטור השלישי בבית הראשון (הוא טור האות ג׳ על פי רצף האקרוסטיכון) השתמר בצורה חלקית וזה המקום לומר מספר מילים על האופן שבו הגיעה לידינו שירת יניי. המחזור המקיף שחיבר יניי הלך לאיבוד במרוצת ימי-הביניים ונתגלה מחדש בסוף המאה התשע-עשרה עם גילויה של הגניזה הקהירית. רובו של מחזור שירי יניי שוחזר מכתבי היד של הגניזה אך בשל מצב השתמרותם של חלק מכתבי היד פה ושם חסרות מילים או טורים שלמים כפי שקרה במקרה שלפנינו.

מעט בהמשך מתאר יניי כיצד פונה שרה לאברהם ומציעה לו שייקח את הגר כדי שתוליד לה צאצא:

 

מִמִּשְׁפַּחְתִּי אֵין לִי בּוֹנֶה
נָא מִשִּׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה
סָחָה יִסְכָּה לְאָב בְּמַעֲנֶה
עַד גַם אֲנִי אִבָּן בַּמַחֲנֶה

 

יניי מפייט פה את הפסוק השני של סדר הקריאה מהתורה (בראשית טז, ב) שבו נאמר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְיָ מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.יש לשים לב כיצד מעמת יניי בין המילים ׳מִמִּשְׁפַּחְתִּי׳ ו׳מִשִּׁפְחָתִי׳ ובין הצירופים ׳אֵין לִי בּוֹנֶה׳ ו׳אוּלַי אִבָּנֶה׳ המצטרפים יחדיו לתיאור מצבה העגום של שרה, המכונה כאן ׳יִסְכָּה׳ (על פי בראשית יא, כט). בחלק השלישי של הקומפוזיציה משווה יניי בין שרה העקרה לבין התיאור המטפורי של ציון כאישה עקרה. הנה שני בתים מחלק זה:

 

יָה לְאֵשֶׁת אֵיתָן צִיּוֹן הִשְׁוֵיתָה
בְּנִסּוּי וּמַסָּה אֲשֶׁר עָלֶיהָ שִׁוִּיתָה

נֶאֱמַר עַל שָׂרָה לֹא יָלָדָה
נֶאֱמַר עַל שָׂרָתִי לֹא יָלָדָה

 

שרה, שמכונה פה ׳אֵשֶׁת אֵיתָן׳ (איתן הוא כינוי נפוץ לאברהם) משווה לציון, היא הפרסונה הנשית של ירושלים ועל פי יניי על שתיהן נגזר לעמוד בניסיונות קשים. בבית הבא מוצא יניי סימוכין טקסטואלי להקבלה שבין שרה לציון, על ידי שימוש בשני פסוקים. האחד הוא פסוק סדר קריאת התורה שבו נאמר ששרה לא ילדה והשני מפסוק קריאת ההפטרה (הקטע מהנביאים המצורף לקריאת התורה) מישעיה נד, א שבו מתוארת ציון (המכונה ׳שָׂרָתִי׳ על פי איכה א, א) כאישה עקרה: רָנִּי עֲקָרָה לֹאיָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְיָ.

אולם הקטע היפה והמפתיע ביותר ביצירה מגיע אחר-כך, בו מציג יניי את תפילתה של שרה על עקרותה, תפילה שאיננה נזכרת ולו ברמז במקרא או במדרש:

 

מַתִּיר אֲסוּרִים
הַתֵּר אֲסוּרָי
וְרַפֵּא יִסּוּרָי
צָעֲקָה שָׂרָי

לוּ לֹא נוֹצָרְתִּי
כִּי נֶעֱצָרְתִּי
מַה נֶּחֱקַרְתִּי
כִּי נֶעֱקָרְתִּי

אִם מִמֶּנִּי הִיא כִּי לֹא אוֹלִיד
וְאִם מֵאִישִׁי הִיא כִּי לֹא מוֹלִיד?
יָבוֹא נָא אֶל אֲמָתִי וְאֵדַע מִי מוֹלִיד
וְעֵת בָּא אֵלֶיה מִיָּד מִמֶּנָּה הוֹלִיד

בָּטְחָה בִתְפִלָּה
וְלֹא טָחָה תִפְלָה
שָׂם קֵץ לְכָל תִּכְלָה
רַחֲמֶיךָ לֹא תִכְלָא
קָדוֹשׁ

 

תחילה פונה שרה לאל (המכונה באופן מתוחכם ׳מַתִּיר אֲסוּרִים׳), ומתחננת אליו שיגאל אותה מעקרותה (שמוצגת כסוג של מאסר) ומייסוריה. למעלה מכך, היא שואלת מה בעצם הטעם בחייה אם אין לה ילדים, ומדוע בכלל עליה לעמוד במבחן הזה? ייצוג זה של שרה כאישה חזקה שאינה מהססת לטעון כלפי האל טיעונים חזקים הוא מורכב מבחינה מגדרית. מחד גיסא, דגם זה של אישה הפועלת באופן עצמאי נוגד את התפקיד המסורתי שנשמר לנשים, מאידך גיסא הוא משמר את התפיסה הפטריארכלית שבו לאישה ללא ילדים אין זכות לקיום, הילדים הם תמצית קיומה.

תעוזתה של שרה מגיעה לקיצוניות בטור הבא שבו היא מעלה את הסברה שאולי לא היא העקרה אלא דווקא אברהם. הרעיון, שהעקרות אינה בהכרח מנת חלקה של האישה בלבד, לא היה מקובל – בלשון המעטה – עד לתקופה המודרנית. שרה עורכת, לפיכך, ניסוי ושולחת את אברהם לשכב עם השפחה שלה, הגר, וגם פה מגלה יניי תעוזה משום שכפי שראינו בסיפור המקראי שרה שולחת את אברהם להגר כדי שהיא תלד "עבורה" צאצא ולא כדי לערוך לאברהם "מבחן פוריות". עם זאת פעולתה של שרה שוב יוצרת מורכבות מגדרית באשר פעולתה האסרטיבית נעשית על חשבונה של אישה אחרת, בעלת מעמד נמוך. אך תעוזתה של שרה, כפי שמציג יניי, מתנפצת על קרקע המציאות הפטריארכלית, משום שהגר נכנסת להיריון ומתברר שאכן שרה היא העקרה. כך יוצא שבסופו של דבר תמונת העולם המסורתית מתאשרת והעקרות מקושרות דווקא לצד הנשי; עם זאת מבחינה זו ליניי לא הייתה ״ברירה״ אחרת: כך הוא הרי הסיפור המקראי. הבית האחרון של תפילת שרה נפתח עם קולו של הדובר בשיר, שמתאר את שרה כאישה חסודה שבוטחת באל ולא כאחת שאומרת דברים תפלים (׳תִפְלָה׳ בלשון השיר). ואכן שרה מצהירה על בטחונה שהאל (המכונה ׳שָׂם קֵץ לְכָל תִּכְלָה׳) לא יכלא את רחמיו ממנה, ושוב אני עדים לשימוש הוירטואוזי של במשחקי המשמעות והצליל – התפילה שנפתחה במטפורות של כליאה, גם  מסתיימת עמן. המילה ׳קָדוֹשׁ׳, שמופיעה בסוף הקטע, היא כינוי לאל והוא ניצבת בסיומו של כל קטע שיר רביעי בקומפוזיציות של יניי. אמנות הקומפוזיציה של יניי היא אכן מרשימה בפני עצמה אך עניין זה דורש רשימה עצמאית שאין מקומה כאן.

היבט מגדרי נוסף שעולה מקטע שיר זה נוגע לשימוש של שרה בתפילתה במילה ׳אִישִׁי׳ ולא במילה ׳בַּעְלִי׳, כפי שמופיע למשל בבית הראשון ובעוד מספר מקומות בפיוט. הבדל זה נוגע כמובן למגדריות החדה של הלשון העברית אולם נראה שבחירתו של יניי להשתמש במילה ׳אִישִׁי׳ היא בעלת משמעות בעיצוב הכולל של הפיוט. הבידול הלשוני-מגדרי בין שתי המילים היה ודאי מוכר היטב ליניי מנבואתו של הושע: ׳וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִיעוֹד בַּעְלִי (ב, יח). פסוק זה לקוח מנבואת גאולה של הושע, שמשתמשת במטפורת הזוג הנשוי, והנביא משחק בה בכפל המשמעויות של המילה ׳בַּעַל׳: איש שנשא אישה ושם האל הכנעני. הושע מתאר את הגאולה העתידית תוך התייחסות לשינוי הלקסיקלי, שקשור לאופי הממוגדר של הלשון העברית, ונראה שאף יניי בוחר לבדל את לשון תפילת שרה בעזרת השימוש בצורה ׳אִישִׁי׳, שבשונה מהנהוג בעברית המודרנית שימשה במקרא במשמעות ׳בן-זוג׳ פעמים רבות מאוד.

מבחינות מסוימות קרוב פיוטו של יניי למאמר המופיע במדרש בראשית רבה ושהובא כמוטו לרשימה זו: ׳למה נתעקרו האמהות? שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן ומתאוה לשיחתן". כידוע, שלוש מתוך ארבע האמהות בספר בראשית (שרה, רבקה ורחל) היו עקרות והדרשן מנסה להבהיר עניין זה; הפתרון שלו, עם זאת, בעייתי אף יותר ממורכבויות המגדר בפיוטו של יניי: הצגת האל כגבר המתאווה לשמוע קול אישה (שנחשב כידוע ׳ערווה׳ במסורת ההלכתית הקלאסית) ולפיכך גורם לעקרותה הוא תיאור מטריד מאוד.

* * *

הקטעים הללו מתוך פיוטו של יניי פותחים צוהר לעולם תרבותי ייחודי שעדיין לא זכה למקום הראוי לו בקרב קוראי שירה בני זמננו אף כי בשנים האחרונות עלתה קרנו של הפיוט, בעיקר זה האנדלוסי מימי הביניים ומראשית העת החדשה. השירה הפייטנית בכלל, ושירתו של יניי בפרט, מציגות בפנינו שירה גמישה, חדשנית ותוססת וראוי לה שתתפוס מקום מכובד בארון הספרים של אוהבי השירה העברית.

.

ד״ר אופיר מינץ-מנור הוא חוקר של השירה העברית משלהי העת העתיקה ומימי-הביניים באוניברסיטה הפתוחה וחבר להקת הרוק-הפואטי ׳כריכה רכה׳.

.

לקריאה נוספת:
אופיר מינץ-מנור, "הפיוט הקדום – אנתולוגיה מוערת", הוצאת אוניברסיטת תל-אביב,2015.
אופיר מינץ-מנור, "מגדר ומיניות בתרבות חז״ל", האוניברסיטה הפתוחה, 2017.

.

תוכן עניינים – גיליון מס' 5

     
     
      
     

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 4

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1