וּבְעִבְרִית | כל אישה מכירה את העץ שלה

תרגומים לשירה טורקית עכשווית מאת בז'אן מאטור, אפה דויאן ומוהסין ארדה

לירון אוחיון, מקננת, מתוך עבודת הווידאו־ארט "מקננת" (תיעוד של פרפורמנס הקמת קן במגרש נטוש בעפולה), 37 דק', 2018

 

שירה טורקית עכשווית

 

בז'אן מאטור (Bejan Matur)

תרגום: עידן בריר

כל אישה מכירה את העץ שלה

כְּשֶׁהִגַּעְתִּי אֵלֶיךָ
עָמַדְתִּי לִפְרֹשׂ אֶת כְּנָפַי
וְלָעוּף מָעַל הָעִיר הַנְּטוּשָׁה הַזֹּאת
הַבְּנוּיָה אֲבָנִים שְׁחֹרוֹת,
לְהִתְיַשֵּׁב עַל אֶחָד מֵעֲנָפָיו שֶׁל עֵץ שֶׁאֶמְצָא
וְלִזְעֹק בִּכְאֵב.

כָּל אִשָּׁה מַכִּירָה אֶת הָעֵץ שֶׁלָּהּ.

בַּלַּיְלָה הַהוּא עַפְתִּי,
עָבַרְתִּי בָּעִיר שֶׁאֵלֶיהָ פָּחֲדָה הַחֲשֵׁכָה לְהִכָּנֵס
וּבְהֶעְדֵּר צִלִּי, נַפְשִׁי הָיְתָה בּוֹדֵדָה. יִלַּלְתִּי.

 

קרחון

זֶה אַלְפֵי שָׁנִים אֲנִי מֵת בָּאֲגַם הַזֶּה, מֻקָּף קֶרַח.
הֵעַרְתָּ אוֹתִי.
הִתְעוֹרַרְתִּי וּמָצָאתִי עַצְמִי יָשֵׁן בְּאִבּוּכֵי יַעַר שָׂרוּף.
גּוּפִי נִצְמַד לַלַּיְלָה.

הַלֹּבֶן הַזּוֹרֵם לָעוֹר מֵאוֹר הַמַּעֲמַקִּים שֶׁל קַרְחוֹן
הִזְכִּיר לִי:

אַתָּה צָעַדְתָּ בָּאֲגַם הַזֶּה
וְהוֹתַרְתָּ אַחֲרֵיִךָ עוֹר וַעֲקֵבוֹת.

 

אם זו קינה

מְדַבְּרִים עַל אֶרֶץ לֹא קַיֶּמֶת
עַל שָׂפָה לֹא קַיֶּמֶת, עַל אַחֲוָה.
וְאֵין דְּבָרִים.
מִלִּים אַיִן.

וְאִם נוֹעַדְנוּ לְהָבִין אֶת הָעוֹלָם
מִי יַסְבִּיר אֶת הַמָּוֶת?
אֶת נְשִׁימוֹת הֶהָרִים?
אֶת הָאֲפֵלָה הַיּוֹרֶדֶת?
מִי יַסְבִּיר
מָה צוֹמֵחַ בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל יֶלֶד,
מִי?

כַּנְפֵי צִפּוֹרִים מְרַפְרְפוֹת אֵלַי
הַיְשֵׁר מִמָּשָׁל עַתִּיק,
קִרְבַת הַגּוּף לָאֶבֶן
שֶׁעָלֶיהָ מְסַפְּרוֹת נָשִׁים זְקֵנוֹת.

אֲנִי מְקוֹנֶנֶת, אֵין כָּל שְׁאֵלָה,
וְעִם רֶדֶת אֲפֵלָה
מֵעֵבֶר לֶהָרִים
כָּל מִי שֶׁעוֹלֶה בְּזִכְרוֹנִי מַבִּיט בִּי בְּיִסּוּרִים.

אִם זוֹ קִינָה,
הַבֶּכִי טֶרֶם הֵחֵל.

 

בז'אן מאטור, משוררת טורקייה, נולדה בעיר מראש בדרום טורקיה בשנת 1968 למשפחה כורדית־אלווית. היא נחשבת לאחת המשוררות הבולטות של דור המשוררים הצעיר בטורקיה. מאטור סיימה תואר במשפטים באוניברסיטת אנקרה ופרסמה את קובץ השירים הראשון שלה, "אחוזות טרופות רוחות", בשנת 1996. מאז פרסמה עוד חמישה קובצי שירה, זכתה בפרסים רבים בטורקיה ומחוץ לה ושירתה תורגמה ליותר מ־25 שפות. שירתה מלאה בשיחות עם האל, במיסטיקה, באזכורים לסיפורים מספרי הקודש וממיתולוגיות מזרח־תיכוניות ויש בהם עיסוק רב בנושאי נשים ובטבע.

.

עידן בריר מתרגם שירה, פרוזה וספרות עיון מערבית, פורטוגזית וטורקית, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית העוסק בעיראק, בכורדים ובקהילה היזידית ומרצה במחלקות ללימודי המזרח התיכון ולפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. בין תרגומיו: "בסוף כל המסעות", קובץ משיריו של המשורר העיראקי פאדל אל־עזאווי (הוצאת קשב לשירה, 2016); "אין בבעלותי דבר מלבד החלומות: אנתולוגיה של שירה אזידית בעקבות האסון, 2014–2016" (מכתוב: ספרות ערבית בעברית בשיתוף עם הוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת עולם חדש, 2107). תרגומיו לשירי המשוררת העיראקית דוניא מיכאיל הופיעו בגיליון 52 של המוסך.

 

.

אפה דויאן (Efe Duyan)

נמלה מתרוצצת

תרגום: מתי שמואלוף

סוֹף הָעוֹלָם קָרֵב
וְהָאוֹר הַבָּהִיר מִדַּי שֶׁמַּגִּיעַ מִדְּרוֹם־מַעֲרָב
הוֹלֵם בְּפָנֵינוּ, מְעוֹרֵר מִיגְרֵנָה

לִפְעָמִים חֲלוֹמוֹתֵינוּ מִתְגַּשְּׁמִים
מַשְׁאִירִים שׁוּרוֹת אֲרֻכּוֹת עַל עֶצֶם הַשּׁוֹק
מֻגְלָה כְּחֻלָּה סְמִיכָה מְמִסָּה אֶת הַתְּפָרִים וּמְטַפְטֶפֶת
כְּמוֹ מִתּוֹךְ שְׂרִיטוֹת חָתוּל שֶׁרוֹצֶה
שֶׁתִּפְתַּח אֶת הַחַלּוֹן,

כְּמוֹ טַבְלִיָּה מִתְמוֹסֶסֶת
אֲנִי מַשְׁלִיךְ אֶת כָּל מַחְשְׁבוֹתַי עַל הַמַּהְפֵּכָה
לְתוֹךְ הַמַּיִם לִפְנֵי שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לִישֹׁן
אֲנִי בֶּאֱמֶת אוֹהֵב מִשּׁוּם־מָה אֶת הַתֵּזוֹת עַל פוֹיֶרְבָּך
אַחַר כָּךְ אֲנִי דּוֹחֵס אֶת הַחֲלוֹמוֹת שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְהִזָּכֵר בָּהֶם
לְתוֹךְ בַּקְבּוּק מַיִם

אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בַּנְּמָלָה הַמִּתְרוֹצֶצֶת
בְּטֵרוּף, רוֹשֵׁם הֶעָרוֹת
לַנְּאוּם הָאָרֹךְ
שֶׁאֲנִי מִתְכַּוֵּן לָשֵׂאת

 

נקודות דמיון בין מהפכות

תרגום: טל ניצן

גַּם מַהְפֵּכוֹת
כְּמוֹ תָּכְנִיּוֹת דְּגוּלוֹת
אִי אֶפְשָׁר לִרְקֹם לִפְרָטֵי־פְּרָטֵיהֶן

כְּמוֹ רַכָּבוֹת דַּיְקָנִיּוֹת
הֵן מַשְׁרוֹת שַׁלְוָה
וּמֵרֶגַע שֶׁיָּצְאוּ לְדַרְכָּן אַף פַּעַם לֹא יַבִּיטוּ לְאָחוֹר

כְּמוֹ הִתְאַבְּדוּת
כָּל פַּעַם הֵן קוֹשְׁרוֹת
בֵּינֵינוּ וּבֵין מָה שֶׁלֹּא אוּכַל לִנְקֹב בִּשְׁמוֹ

כְּמוֹ חֲבֵרִים קְרוֹבִים
הֵן יְעִילוֹת לְהַסְתָּרַת פְּגָמֵינוּ

כְּמוֹ תִּינוֹקוֹת צוֹוְחִים בְּשִׂמְחָה
לְעוֹלָם אֵינָן מִתְעַיְּפוֹת

כָּמוֹנִי
הֵן – לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר – לֹא אוֹהֲבוֹת הֲמוֹן אָדָם

כְּמוֹ כֻּלָּנוּ
שֶׁקֶר הוּא שֶׁהֵן שׁוֹאֲפוֹת לַטּוֹב בְּיוֹתֵר עֲבוּר כֻּלָּם

כְּמוֹ כָּל הָאֵלִים
הֵן מְשֻׁכְנָעוֹת שֶׁיּוּכְלוּ לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם בְּיָמִים אֲחָדִים

כְּמוֹ מַעַרְכוֹת יְחָסִים
אַתָּה מְגַלֶּה פִּתְאוֹם שֶׁהִשְׁתַּעְבַּדְתָּ

כְּמוֹ נָשִׁים
אַתָּה יָכוֹל רַק לְשַׁעֵר שֶׁאַתָּה מֵבִין אוֹתָן

כְּמוֹ מְאַהֶבֶת
הֵן יְכוֹלוֹת רַק לְאַכְזֵב אוֹתְךָ

כְּמוֹ אַהֲבָה אַפְּלָטוֹנִית
הֵן יָפוֹת אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל

 

מביט בך

תרגום: טל ניצן

הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה שֶׁהָפְכָה אֶת הַצָּב, נִמְלֶטֶת
בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, הַצָּב רוֹאֶה שָׁמַיִם

 

אֶפֶה דוּיָאן, משורר וארכיטקט, נולד באיסטנבול ב-1981. למד ארכיטקטורה ופילוסופיה באוניברסיטה הטכנולוגית המזרח־תיכונית ומלמד ארכיטקטורה באוניברסיטת מימאר סינאן. פרסם שלושה ספרי שירה והיה חבר מערכת בכתבי עת רבים. ספרו "עיצוב הדמויות בשירתו של נאזים חיכמת" ראה אור ב-2008.

.

מתי שמואלוף הוא משורר, עורך וסופר. פרסם עד כה שישה ספרי שירה. האחרון שבהם: "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" (פרדס, 2017; בעריכת אלון בר). ספר סיפוריו "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" ראה אור בשנת 2014 (זמורה־ביתן, בעריכת תמר ביאליק ויגאל שוורץ). תסכית פרי עטו, Das künftige Ufer, שודר ב-2018 בתחנת הרדיו הגרמנית WDR. בשנת 2019 עתידות לראות אור אסופת מאמריו (הוצאת עיתון 77) ואסופה ראשונה משיריו (הוצאת AphorismA, גרמניה). שיריו וסיפוריו תורגמו לכמה שפות – כורדית, ערבית, גרמנית, יפנית, אנגלית ועוד. ייסד את קבוצות השירה "גרילה תרבות" ו"החאפלה הפואטית" וכעת חבר ב"Anu אנו نحن: Jews and Arabs Writing in Berlin".

.

טל ניצן היא משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת. ממקימות ועורכות המוסך.

 

.

מוהסינה ארדה (Muhsine Arda)

תרגום: דורית ויסמן

הנערה האפריקאית

הָיִיתִי נַעֲרָה אַפְרִיקָאִית

הַטֶּבַע הַנִּפְלָא שֶׁל הַיַּבֶּשֶׁת שֶׁלִּי
עָשָׂה אוֹתִי מְאֻשֶּׁרֶת

אָהַבְתִּי
אֶת שִׁבְטִי
וְגַם אֶת הָאֲחֵרִים

אַפְרִיקָה הִיא עֲצוּמָה
עֲנָקִית

כְּמוֹ הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם גְּבוּל
הִיא אֵינְסוֹפִית
עַל אַדְמָתָהּ וּפוֹרִיּוּתָהּ
עַל חֻמָּהּ וּצְחִיחוּתָהּ

יִחוּדִיִּים
אִסוּרֶיהָ וְחַיוֹּתֶיהָ

מְשֻׁלָּבִים בָּהּ
הַמִּכְרוֹת שֶׁלָּהּ וּכְאֵבֶיהָ

נִצְחִיִּים
הַחֹשֶׁךְ וְהַזְּהִירוּת שֶׁלָּהּ,
תְּמִימוּתָהּ וְחָכְמָתָהּ אֵינְסוֹפִיּוֹת
אֵינְסוֹף בְּגִידוֹת, מוּסִיקָה וְרִקּוּדִים

אָמָּנִים
יְכוֹלִים לְצַיֵּר אָפֹר
עַל יְדֵי עִרְבּוּב לָבָן וְשָׁחֹר
אוֹ הַהֵפֶךְ
עִרְבּוּב שָׁחֹר בְּלָבָן

שֶׁקֶר שֶׁקֶר שֶׁקֶר!
לָבָן הוּא לָבָן
שָׁחֹר הוּא שָׁחֹר בְּאַפְרִיקָה

הַטֶּבַע הֶעֱנִיק נָשִׁיּוּת
אֲבָל הַמְּכַשֵּׁפָה־הָרוֹפְאָה גָּדְעָה אֶת הַדַּגְדְּגָן
בְּטַעֲנָה שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ

פָּחַדְתִּי
הָיִיתִי מְבֹעֶתֶת מִלַּהַב סַכִּין הַגִּלּוּחַ שֶׁל הַמְּכַשֵּׁפָה־הָרוֹפְאָה

אִמָּא בָּכְתָה
כְּשֶׁדָּחֲפָה אוֹתִי פְּנִימָה

אִמָּא בָּכְתָה
כְּשֶׁאֲנִי צָרַחְתִּי

אִמָּא בָּכְתָה
כְּשֶׁהָרֶחֶם שֶׁלִּי דִּמֵּם

אִמָּא בָּכְתָה
כְּאִלּוּ נִפְרַדְתִּי מֵאַפְרִיקָה

הַקְשִׁיבִי, אִמִּי הָאַפְרִיקָאִית שְׁחוֹרַת־הָעוֹר:

אִשָּׁה נוֹצֶרֶת
אֲפִלּוּ אִם הַמָּסֹרֶת מַקְרִיבָה אוֹתָהּ
אֲפִלּוּ אִם הַטַּאבּוּ מַשְׁתִּיק אוֹתָהּ

הִיא תִּגָאֵל
אִם תִּלְמַד לֶאֱהֹב
אֶת עַצְמָהּ
וְאֶת כָּל הַנָּשִׁים

 

המשוררת מוּהסינֶה אַרדָה נולדה בטורקיה ב-1952. חיתה בבריטניה, גרמניה, ערב הסעודית וארה"ב, למדה באוניברסיטת ניו יורק וכיום מתגוררת בעיר מולדתה בּוּרסה. פרסמה חמישה ספרי שירה וספר סיפורים קצרים, ועליו זכתה ב-1997 בפרס Ömer Seyfettin. מאז 1999 היא עורכת וכותבת מאמרים בכתב העת הספרותי Dikili Ekin. מסותיה ראו אור בספר ב-2018. ב-2015 פרסמה את הרומן İntihar Gözyaşları והוא תורגם לשוודית ולספרדית. השיר "הנערה האפריקאית" ייכלל באנתולוגיית שירת מחאה חברתית־נשית בינלאומית, בעריכת דורית ויסמן.

.

דורית ויסמן, משוררת, מתרגמת ועורכת, הוציאה עד כה עשרה ספרי שירה וספר פרוזה וערכה את האנתולוגיה של שירת מחאה חברתית נשית, "מלכה עירומה". מבחר תרגומיה השני לשירת צ'רלס בוקובסקי, "מה יגידו השכנים", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2018. זכתה בפרס אקו"ם בעילום שם על כתב היד "דראגה קלרי", שיראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ויסמן מפיצה אחת לשבוע שיר בתרגומה מאנגלית לעברית, במסגרת הפרויקט הבינלאומי "שיר השבוע", ומייסדת ועורכת אמנותית – מאז 2013 – של המדור "מקום לשירה" בטלוויזיה, ערוץ 98.

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת המשוררת הרוסייה זויה אזרוחי, בתרגום ולרי מיכאילובסקי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הספרים שנולדו מצמדים

מביאליק ורבניצקי ועד מאיר שלו ויוסי אבולעפיה: בואו להתאהב בספרים שנוצרו בשניים

1

חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי. צילום: ספריית הרווארד

ספרות גדולה עוסקת, כידוע, בנושא שמעסיק יותר מכל את הנפש האנושית מקדמת דנא: האהבה. זו יכולה להיות אהבה רומנטית, אהבת אם ואב, אהבה בין אחים, חברות ורעות, וגם אהבה יום-יומית לדברים שעושים את החיים למה שהם. וכבר כתבו גדולים ממני על האהבה המניעה את השמש והכוכבים (אליגיירי), ועל איך כל מה שצריך זאת אהבה (לנון).

מרגש כה עז אי אפשר להתעלם, ולכבוד יום האהבה העברי, ט"ו באב, כינסנו כאן כמה מהזוגות הספרותיים שקמו בספרות העברית־ישראלית לדורותיה. יש כאן זוגות מכל המינים – חברים שעבדו יחד, סופרים ומאיירים, זוגות נשואים ועוד כיד הדמיון הטובה. מוקדש לכם באהבה.

 

ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי

האבות המייסדים של שיתופי הפעולה הזוגיים בספרות העברית; ג'ון ופול של עולם האגדה היהודי. נכון, אנחנו מתעלמים קצת מההיסטוריה היהודית הקדומה יותר ומזוגות כדוגמת שמעיה ואבטליון או הלל ושמאי. אבל שמות אלו היו ודאי מוכרים פחות בחברה הישראלית החילונית לולא השניים האלה. שיתוף הפעולה ביניהם התחיל עוד ב-1891, אז פרסם רבניצקי בעיתונו את שירו הראשון של ביאליק "אל הציפור". אך שמם של השניים נחקק יחד לעד כשעבדו על מפעלם הגדול "ספר האגדה", שבו קיבצו וליקטו אגדות ומדרשים מאוצרות ספרות האגדה היהודית בתקופת חז"ל. הפרוייקט המונומנטלי שהתחיל ב-1903 הושלם סופית רק ב-1930, ולאחר שהשניים התיישבו בארץ ישראל.

1
ביאליק ורבניצקי עובדים. מקור: The David B. Keidan Collection of Digital Images from the Central Zionist Archives, Harvard Library

 

1

 

אפרים קישון וקריאל גרדוש (דוש)

שני יהודים ילידי הונגריה, ניצולי שואה ובעלי חוש הומור נפגשים במערכת עיתון. שלא תצא מזה מערכת יחסים ספרותית? קישון ודוש היו רק שניים מהחבורה ששלטה במסדרונות העיתון "מעריב" וכונתה "המאפיה ההונגרית" (איתם עבדו שם גם יוסף (טומי) לפיד והקריקטוריסט זאב), ומשם יצאו השניים לדרך משותפת ופורייה. לרוב היה קישון אחראי על הלשון המחודדת, ודוש על הקווים העוקצניים. דוש אייר רבים מספריו של קישון, אך שיא תוצרתם המשותפת מתבטא בצמד הספרים "סליחה שניצחנו" (1967) ו"אוי למנצחים" (1969). שני הספרים בעלי הכותרות הסרקסטיות עוסקים בסאטירה על מצבה המדיני של ישראל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. "סליחה שניצחנו" נעשה להיט מצליח במיוחד, והוא מורכב מטורים שכתב קישון בזמן המלחמה ולאחריה, המלווים בקריקטורות היומיות שצייר דוש לעיתון "מעריב" באותה התקופה.

1
איור לדף השער של הספר המשותף "סליחה שניצחנו", מתוך ארכיון דוש בספרייה הלאומית

 

1
מודעה מתוך העיתון "מעריב" לרגל צאת הספר "סליחה שניצחנו". מתוך ארכיון דוש בספרייה הלאומית

 

מכאן נצלול לעולם ספרות הילדים השוקק זוגות ספרותיים שעבדו יחד. למה? אולי כי קשה מאוד לכתוב ספרות ילדים איכותית, וטובים השניים מן האחד במאמץ הזה. ואולי משום הסיבה הפרוזאית, שבמוקד ספרות הילדים לפעוטות עומד זוג יוצרים – הסופר/ת והמאייר/ת. אם תנסו להיזכר בספרי הילדים האהובים עליכם מילדותכם, ודאי תיזכרו מיד גם באיורים שהגיעו עם המילים, איורים שהם לרוב חלק בלתי נפרד מהסיפור עצמו, ולעיתים אף מגלים יותר מהטקסט. בחרנו שלושה זוגות כאלו.

 

דינה וארי רון

על הספר שכתבה דינה רון ואייר ארי, בעלה, שמה של הכותבת כלל לא מופיע. מי שקיבלה את הקרדיט על הטקסט המחורז היא דווקא לאה גולדברג, שלזכותה נזקף בזיכרון הקולקטיבי הספר "איה פלוטו". הכלב המפורסם, גיבור הספר, היה כלבם של הזוג רון שאותו אייר בחן ארי בעבור בתם אסנת, ולה גם מוקדש הספר. אולי בניגוד לנהוג, כאן צורפו הסיפורים של דינה לאיורים של ארי בדיעבד, ולא להיפך. הציורים והסיפורים שקיבלו מקום של כבוד בחדר האוכל בקיבוץ מגידו התגלגלו לידיה של לאה גולדברג, שבשיתוף בני הזוג עיבדה את הסיפור וזכתה לקרדיט היוקרתי. פרט טריוויה חביב נוסף על ארי רון המעצב הגרפי: הוא זה שעיצב את קלפי הטאקי, ובזאת אחראי לשני דברים לפחות שכמעט כל ילדי ישראל מכירים.

1
מתוך כריכת ההוצאה הראשונה של הספר (שנת תשי"ז). איור העטיפה שונה מזה המוכר לנו היום.

1

 

ט. כרמי ושושנה הימן

זוג נשוי נוסף שכתב ספר ביחד, אך לא תמצאו כך את שמם בשום ביבליוגרפיה לילדים. כרמי היה משורר והימן הייתה פסלת וציירת ממייסדות כפר האומנים עין הוד. הזוג כתב ספר לכבוד בנם המשותף (מוטיב חוזר ביצירה לילדים?) ששמו גדי, כמו גיבור הספר הקצר, המוכר בשם "שמוליקיפוד". אם תבדקו, תראו שמחבר הספר נקרא בשם כוש – שם העט המשותף שאותו בחרו השניים, ראשי תיבות של כרמי ושושנה. שנים אחר כך סיפר גדי שהוריו נאלצו לספר על קיפוד שבא לבקר ושב אל הוריו, כדי להסביר כיצד קיפוד שהגיע לחצרם נעלם זמן קצר לאחר מכן. למען האמת, בעת יציאתו לאור (רק שנה אחרי "איה פלוטו"), זכה "שמוליקיפוד" לביקורות קשות, אך נראה שמהר מאוד צבר פופולריות בקרב הקהל, ועובד לשלל הצגות ותסכיתי רדיו. בעיבודים הייחודיים יותר היו תקליט ילדים מצליח שביצעה הזמרת דליה פרידלנד, והצגה דו לשונית שבה הקיפוד דובר עברית ואילו גדי דובר ערבית.

1

 

מאיר שלו ויוסי אבולעפיה

הזוג האחרון גם הוא זוג של סופר ומאייר, וגם המודרני שבהם. הפעם, לשם שינוי, לא מדובר בזוג נשוי, אלא פשוט בזוג חברים שמכירים כבר ארבעים שנה בערך. מאיר שלו ויוסי אבולעפיה שיתפו פעולה בשורה ארוכה של ספרי ילדים ופעוטות שרבים מכירים: "הכינה נחמה", "אבא עושה בושות", "הטרקטור בארגז החול" וספרי "קרמר החתול". את העבודה המשותפת הם תיארו בעבר כשיתוף פעולה מלא, הכולל הערות הדדיות והקפדה בלתי מתפשרת לפרטים. אנחנו כבר מחכים לספר הילדים הבא שלהם.

1

1

בחלוף השנים פעלו זוגות רבים ונרשמו הרבה שיתופי פעולה ספרותיים, גם בספרות העברית וגם בספרות העולמית – כאלה שיצרו ספרים ששווה להתכרבל איתם בט"ו באב. מיהם הזוגות האהובים עליכם?

מודל 2019 | קחי. זה יהיה הסוד שלנו

פרק מתוך הספר "לגדול על מים", מאת אשרה גרינבלט, על פגיעה מינית בחברה הדתית

אפרת פלג, ללא כותרת, חול על עץ, 60x60x5 ס"מ, 2005

.

פרק מתוך "לגדול על מים" / אשרה גרינבלט

.

בדרך חזרה מבית הספר שמרית מרימה מהאדמה אצטרובל שנראה שלם למדי, ורק כשהוא כבר בידה היא רואה שהצד שהיה מונח על האדמה שבור ומפורק והיא זורקת אותו מידיה. היא מחליטה לחפש אחד שיהיה גם פתוח וגם שלם. המשימה אינה פשוטה ושמרית שמחה לדבוק בה. אחרי עשרה אצטרובלים חצי מרוסקים היא מתייאשת. היא רואה את יעקב צועד מהמחסן אל הרפת ורצה לקראתו. "אבא, אבא, אתה צריך עזרה?"

"במה את רוצה לעזור לי?" הוא שואל בלי לעצור.

"ברפת. אתה צריך עזרה?" הוא מרים צינור מים מהאדמה ומסמן לה עם היד שתזוז. "לא, שמרית. אני לא צריך עזרה," ומגלגל את הצינור סביב זרועו. "אבל תראה. אני כבר ממש חזקה. אני יכולה לפזר חציר בחביות." היא מושיטה את ידיה לידית הקלשון בביטחון ומאיטה את תנועותיה כשהיא חשה את כובד משקלו. "נו, שמרית! תעזבי! זה מסוכן! אם זה ייפול לך על הרגל זה יפצע אותך!" מופתעת מעוצמת סירובו היא מניחה את הקלשון במקומו. "אז בלי קלשון." היא מושיטה את ידיה אל חבילת חציר פרומה, אוספת ככל יכולתה ומניחה בחביות ההאכלה. יעקב מוציא מעמדות החליבה שש פרות ומכניס אחרות במקומן. "איפה צדוק כשצריך אותו," הוא רוטן, ושמרית מיד מציעה שוב את עזרתה. "תראה, אבא, אני חזקה." היא נתלית על מוט ברזל, מוודאת שהוא מביט בה, ואז מכופפת את ידיה ומשחררת – כמו שהבנים עושים על העמוד שעליו תלויה הנדנדה. "אני עושה מתח. תראה. אני מצליחה." היא נעמדת על האדמה, מאוכזבת מאביה שאינו עוצר מעיסוקו להביט בה. צדוק עובר מאחוריה. עכשיו לא רק שאבא לא ירצה ממנה שום עזרה, אלא שמכל הילדים דווקא זה שהיא הכי פחות אוהבת יהיה זה שיעזור במקומה. "הו, צדוק! חיכיתי לך! תוציא את הפרות. צריך כבר להכניס אחרות."

יעקב מזרז אותו ושמרית משפשפת את ידיה משאריות חלודה שדבקו בהן ומתאמנת בעמידת גשר על האדמה. החולצה שלה גולשת מהמותן אל הפופיק. רק שיעקב יבחין בה, שיראה כמה היא חזקה וגמישה. לפני שהיא מאתרת אותו בעיניה היא שומעת אותו רוטן לעברה, "שמרית! זה לא יפה ככה. תסדרי את החולצה!"

אמירה יוצאת לגינה עם משפך בידה. לא אחת העיר יעקב שהוא אינו רואה תועלת במעשיה ולמרות זאת היא ממשיכה לטפח את הגינה. "אימא!" שמרית רצה לקראתה. "קמת מהשינה!" אמירה מחייכת ומזמינה את שמרית להצטרף אליה.

"צריך להשקות, אימא?" שואלת שמרית. "גם," אומרת אמירה, "אבל פרחים לא גדלים רק על מים. צריך לשתול אותם באדמה טובה, לחשוף אותם לשמש, לגזום מדי פעם, לדשן."

אמירה גוזמת פרחים שנבלו ושמרית גורפת עלים יבשים ואוספת אותם בידיה, כשקוץ ננעץ בבשרה. "איי!" היא צועקת ומבקשת מאמה להסתכל מה קרה לה. "אין לך כלום," אומרת אמירה ומציעה לשמרית לשבת לנוח קצת בזמן שהיא ממשיכה לעבוד. "אימא? את עצובה?" שואלת פתאום שמרית. "למה את חושבת ככה?" אמירה משיבה בשאלה, ושמרית אינה יודעת להסביר. "אני לא עצובה בכלל," אמירה מצביעה על הפרחים. "תראי את ניצני הפרחים החדשים שתכף יפרחו. אנחנו צריכים להגיד תודה על מה שיש לנו." "מה יש לנו?" שואלת שמרית. "הכול, מתוקה. יש לנו כל מה שאפשר להצטרך. יש לך בית ואוכל ובגדים ואבא ואימא ואחים ובית ספר וחברים. לא לכל הילדים בעולם יש את כל הדברים שהם צריכים."

"אבל אין לי טלוויזיה כמו אצל אביב," משיבה שמרית, ואמירה מחייכת. "יש לי גם קוץ," היא בוחנת את כף ידה, ואמירה אומרת, "ולי יש ילדה חמודה ומפונקת."

על שרפרפי המתכת מצטופפים ילדי המשמרת הראשונה. אלה שחזרו מבית הספר בשתיים ורבע. תלמידי בית הספר היסודי ותלמידי החטיבה. עיניה של שמרית מרפרפות בין היושבים, מחפשות את אביב. שושנה מניחה יד על ראשה ומברכת אותה, "ברוכה הבאה. בואי, אני אתן לך צלחת ואכין לאביב צלחת ותשבי איתו בחדר כי עכשיו קצת צפוף פה." נוכחותו של בן ציון במטבח היא כנראה הסיבה לשקט המאופק סביב השולחן. שושנה מניחה על מגש שתי צלחות ומסמנת לשמרית לבוא איתה.

היא מתיישבת על מיטתו של אביב והם אוכלים בשמחה. "אתה כבר לא נראה חולה," היא מציינת בסיפוק לפני שהיא פונה לשוב הביתה.

גם המשמרת השלישית והאחרונה של ארוחת הצהריים הסתיימה בינתיים. תלמידי הכיתות הגבוהות בתיכון הספיקו לשוב גם הם ולסיים את ארוחתם. היא עומדת לצאת כשנאור קורא לה מהחדר הסמוך, "שמרית, שמרית, יש לך שנייה? אני צריך עזרה." הוא מסובב את גבו ומסמן לה לבוא אחריו אל החדר שלו. "תראי, נפלה לי פה מחברת ואני לא מצליח להוציא אותה," הוא אומר ומצביע אל מאחורי המיטה. על המיטה הנוספת יושב צדוק, מנסה להרכיב ווקמן חצי מפורק. שמרית שמה ברך על המיטה של נאור, רוכנת אל סוף המיטה ומושיטה יד לאסוף את המחברת שנפלה, אבל המחברת רחוקה וידיה קצרות מכדי להגיע. שמרית מעבירה את הברך קרוב יותר למרכז המיטה ורוכנת שוב. הפעם ידה נוגעת במחברת אבל לא מצליחה לאחוז בה. היא נשכבת על המיטה. זהו. עכשיו היא מצליחה. היא מגישה את המחברת לנאור והוא מחייך אליה. "את מעולה. עכשיו חכי רגע. תישארי רגע. אני רוצה לדבר איתך."

נאור מושך ברגלו כיסא מלפני השולחן ומעמיד אותו מול המיטה שצדוק יושב עליה. מניח את כפות ידיו על כתפיה ומכוון אותה לעמוד מולו בזמן שהוא מתיישב. "את יודעת שאנחנו מאוד אוהבים אותך," הוא אומר ומקרב את כיסאו לכיוונה. "את ואביב כמו אחים שלנו אבל את גם חברה מצוינת ואני רוצה שמדי פעם תבואי לחדר שלנו קצת ותהיי איתנו." היא מרגישה שמשהו נוגע בה מאחור. זה כנראה צדוק. היא מסתכלת לאחור ונאור אומר לה, "תעזבי אותו, תסתכלי אלי." הוא מדבר ומדבר, אומר מילים ומשפטים אבל היא קולטת רק שברי מילים. "חברה", "אחות", "לעזור" ו"מתנות". היא מרגישה שמכנסיה מופשלים ממנה ורואה את ברכיו של צדוק משני צידי גופה. רק אחרי שהיא רואה אותן היא גם מרגישה שהן חובקות את מותניה. היא מסתובבת לראות מה הוא עושה אבל נאור מניח יד על לחיה ומסובב את פניה אליו.

"תעזבי את צדוק. הוא כבר גומר. את איתי, שמרית? תבואי אלינו לפעמים?" הוא מגיש לה חופן סוכריות ג'לית ושואל, "את אוהבת סוכריות, נכון? כל פעם שתבואי אני אתן לך סוכריות." היא מביטה בו ולא זזה. צדוק מתנתק ממנה ומרים את מכנסיו. היא מתמהמהת. מנסה להבין מה מותר לה ומה אסור. אם היא יכולה להרים את מכנסיה. נאור מאשר לה לסדר את בגדיה. היא מושכת את המכנסיים למעלה ושותקת. "קחי את הסוכריות, שמרית." היא מסתכלת עליו בשתיקה. "קחי. זה מגיע לך. זה יהיה הסוד שלנו. אף אחד לא צריך לדעת שהיית פה ושנתתי לך סוכריות." היא מהנהנת, לוקחת את הסוכריות והולכת.

היא חוצה את חורשת האורנים הקטנה בצעדים שקטים. כמו מצמצמת את קיומה. אילו יכלה היתה מתאדה כך שאיש לא ירגיש. שאיש לא יכעס עליה, ואם אפשר גם שאיש לא ירגיש בחסרונה. בתוך הבית היא מרפרפת במבטה אל החדרים השונים ומחפשת מקום לעצמה. אבא ברפת, אימא נחה במיטה, ובחדר שלהן יעל שוכבת על השטיח וממלאת בצבעים שונים משבצות קטנות בדף שתלשה ממחברת חשבון.

היא מצביעה על הדף ושואלת, "אפשר גם?" יעל מגישה לה מחברת ושמרית פותחת באמצע ותולשת דף כפול. "ככה הכי טוב לתלוש. ככה. מהסיכות. אחרת הדפים בצד השני מתחילים להתפרק לך," היא מסבירה נוכח מבטה התוהה של יעל. "לא אכפת לי. זו מחברת ישנה," אומרת יעל. שמרית נשכבת על השטיח ליד יעל, ויעל מפנה לה מקום בשמחה.

שמרית מביטה בציור של יעל. כל משבצת בגוון בהיר יותר מזו שסמוכה לה ואפשר כבר לנחש שכל הצבעים ביחד ישלימו איזו תמונה. שמרית בוחרת לצבוע את המשבצות לסירוגין. אחת כן ואחת לא. על הדף מתחילות להופיע שורות אלכסוניות. מדרגות. שמרית צובעת ביסודיות. אילו יעל לא הייתה מבקשת להחליף איתה טוש, היא לא הייתה שמה לב שכל המשבצות אצלה באותו צבע. שמרית מתמסרת לדיוק כאילו הוא זה שיקבע שאכן הדברים מתנהלים כסדרם.

היא מטפסת אל המיטה העליונה במיטת הקומתיים. היא שוכבת על הגב ומביטה במדבקות הכוכבים התלויות על התקרה הקרובה כל כך. הכוכבים נעלמים בהדרגה והיא שוקעת בשינה. מתוך השינה היא מרגישה מים באים. תחילה מלטפים אותה בעדינות. את העקבים, אחר כך את הטוסיק ואז את הגב והעורף. היא מרגישה שהיא מרחפת מעל המים. כמו בחופשה המשפחתית בים המלח כשתמיר לימד אותה לצוף. מפלס המים עולה עוד טיפה ותנוכי האוזניים נרטבים. עתה האוזניים שקועות לגמרי ושמרית נבהלת. היא נזכרת שניסתה לצוף בכנרת ללא הצלחה ואיך רגליה חיפשו את הקרקע שוב ושוב. היא מנסה להתהפך. חצי סיבוב. רק לשכב על הצד. מאמצת את שרירי הצוואר והחזה, מנסה להרים את הכתף הימנית כדי להטות את הגוף שמאלה אבל הגוף לא נענה לה. המוח שולח אל היד פקודה להיאחז במעקה אבל היד לא נענית. עקצוצים עקצוצים והיד מתכווצת לתוך עצמה. היא זוכרת שהמיטה שלה לא כל כך גבוהה. שאם תצליח לרדת מהמיטה ולהניח את רגליה על הרצפה, ראשה יהיה עדיין מעל פני המים ויש ביכולתה לקום ולהציל את עצמה. כל מה שהיא צריכה זה להציל את עצמה. והיא לא מצליחה.

 

אשרה גרינבלט , "לגדול על מים", הוצאה עצמית, 2019.

 

.

/

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך "אני טיטובה, מכשפה שחורה", מאת מאריז קונדה, זוכת פרס הנובל האלטרנטיבי לספרות לשנת 2018

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 – קומיקס | אני רוצָה שיכיש אותי נחש

"כמה טוב לתת סופסוף שם לכאב שעד עכשיו הטריף ביתמותו". רצועה מרומן גרפי מאת אורית עריף

מתוך הספר

.

מתוך "היי, מישהו שומע אותי" / אורית עריף

.

.

 

.

אורית עריף, "היי, מישהו שומע אותי", הוצאת אָנָאעָארֶף, 2019.

.

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן