ריאיון | פיליפ רות' בשיחה על חברו הטוב סול בלו

קטעים מהריאיון האחרון עם רות', שערך הבמאי אסף גלאי במהלך צילומי סרט על חייו ויצירתו של סול בלו

פיליפ רות'. מתוך סרטו של אסף גלאי

.

פיליפ רות' – הריאיון האחרון

ראיין: אסף גלאי

מאנגלית: דפנה לוי

.

בשנת 2017, במהלך צילומיו של סרט העוסק בחייו ויצירתו של סול בלו, נפגש הבמאי אסף גלאי עם פיליפ רות' בביתו שבקונטיקט. רות', שמיעט מאוד להתראיין, התפנה לשיחה ארוכה על בלו. על אף פער הגילים בין בלו לרות' – שמונה־עשרה שנה – מערכת היחסים האישית והספרותית שלהם הייתה הדוקה וארוכת שנים, וכללה עשרות מכתבים ומאות שעות שיחה. הריאיון שערך עימו גלאי היה כנראה הריאיון האחרון של פיליפ רות', שהלך לעולמו כשנה לאחר מכן.

***

.

גלאי: איך נפגשת לראשונה עם סול בלו?

פגשתי את סול בסביבות 1956. הייתי צעיר, בן עשרים ושלוש, מדריך בקורס לאנגלית באוניברסיטת שיקגו, והוא בא לבקר באחד הקורסים שלימד חבר שלי, ושם נפגשנו לראשונה. אחר כך שתינו קפה. אני, כמובן, כבר הערצתי אותו אז. הספקתי לקרוא כמה פעמים את הרפתקאות אוגי מארץ' – הפעם הראשונה הייתה כשלמדתי בקולג' – וזה לא דמה לשום דבר שקראתי קודם. כשהגעתי לשיקגו ללימודי תואר שני קראתי את הספר שוב, וכשפגשתי את סול זה היה כאילו אלוהים הגיע לשיקגו. הוא היה הגיבור שלי.

 

איזה מין טיפוס הוא היה?

הוא תמיד היה לבוש בהידור, מאוד שיקגואי. הוא היה נאה מאוד והיו לו עיניים נפלאות ומלאות הבעה, פנים נהדרים. והוא היה יכול להיות מפתה מאוד, כפי שאנחנו יודעים. כשרק נפגשנו הוא לא ממש התאהב בי, ולכן הוא היה לפעמים נשכני מאוד, אבל לי זה לא שינה. אני הייתי מאוהב בו. לא הפכנו לחברים של ממש עד שסול וג'ניס, אשתו, עברו לגור בוורמונט, שאינה רחוקה מאוד מהבית שלי כאן בקונטיקט, והתחלנו להיפגש, כלומר אני התחלתי לעלות לרגל לוורמונט עם חברים. נהגנו להישאר במוטל לא רחוק כדי לבלות חצי שבוע עם הזוג בלו. הזמן הזה היה יקר לי מאוד. גם דיברנו לא מעט בטלפון.

 

הוא היה איש מצחיק? איזה תפקיד היה להומור בחייו?

סול היה איש מאוד מאוד מצחיק שאהב בדיחות, ואם מישהו סיפר לי בדיחה מיד הייתי מתקשר לאחי ולסול כדי לספר להם אותה, והם כבר היו מפיצים אותה ברשתות שלהם. אני עדיין שומע בדיחות וחושב, חבל שסול לא כאן. זאת לא הסיבה היחידה שבגללה אני מצטער שהוא לא פה. הוא היה משעשע מאוד ויש המון הומור בספרים שלו. הכתיבה שלו הייתה ספוגה אירוניה ומלנכוליה, אבל ההומור היה מרכיב ברור בכתיבה שלו, השעשוע.

 

אומרים שהוא שינה את שפת הרומן האמריקני. אתה כתבת הרבה על השפה שלו.

אוגי מארץ' היה ספר מהפכני במלאוּת שלו. זה לא היה סתם שפע, זה היה שפע אדיר במונחים של שפה. טווח השפה של בלו היה הרי עצום, משפת רחוב עממית ועד דיבור אלגנטי ומונחים פילוסופיים, הכול שם. הוא גם ידע לגלוש מזה לזה – גלישה "בֶּלוֹאית" – הוא עבר מהזעיר עד הקוסמי באותה פסקה ובאנרגיה פראית ובמין קלילות מלאת השראה. זו לא הייתה קלילות חלושה, אלא חצופה. הוא שחרר את המשפטים מהכבלים, הכבלים שהמינגווי הניח עליהם. צריך לזכור שאוגי מארץ' ראה אור ב-1953, ושנה לאחר מכן המינגווי זכה בפרס נובל לספרות – הוא היה המושל העליון של המשפט האמריקני, והמשפט הזה היה צנוע וחמור, והמינגווי הפשיט ממנו את כל העיטורים שחדרו לתוכו במאה התשע־עשרה, תלש את הריפודים והותיר סוג של יופי שֵייקרי, של משפט הצהרתי שהיה יפה מאוד…

המינגווי, אמן המשפט האמריקני, ובלו היו ממש הפוכים בכתיבתם. המוטו של המינגווי היה "אל תחשוב על זה", והמוטו של בלו היה "חשוב על זה", ולכן המשפטים שלו לא היו רק מלאי תיאורים ומלאי אנרגיה מילולית, אלא גם מלאי מחשבה. המוח, התודעה, עבדו בכל משפט. אצל בלו היו הממשי – שהוא ידע לתפוס באופן מופלא – וגם המנטלי, ושניהם פעלו זה על זה. חוויה ומודעות. זה העשיר מאוד את המשפט. אני לא חושב שזו הייתה התקוממות מודעת נגד המינגווי, אני חושב שהוא העריך והעריץ אותו, אבל כשבלו החל לכתוב הוא חולל מהפך גדול בתפיסה לגבי השאלה מהו סגנון כתיבה נהדר. גם לפוקנר היו משפטים שיריים, אבל מסוג אחר.

 

איזה ספר של בלו הכי אהבת?

תראה, כולם הממו אותי. אין רומן אחד שלו שלא טלטל אותי במהלך הקריאה. והוא היה גם אמן הסיפור הקצר. אני חושב ששני ספריו שחזרתי וקראתי הכי הרבה היו אוגי מארץ' והרצוג. אוגי מארץ' פשוט שינה את ההבנה שלי בנוגע למה שרומן יכול לעשות, ומה שסופר יהודי יכול לעשות בחוויות שלו, כי עד אז לא היה סופר יהודי כמותו, סופר שלא עסק ביחסי ציבור או כיבודים ותשבחות ליהודים או בניסיונות לגונן עליהם. בלו פשוט הציג יהודים כמו שהכיר, וזה היה משחרר מאוד.

גם הרצוג היה ספר גאוני, בהמצאות שבו, בעיקר במכתבים האלה שהוא כותב לכל המפורסמים ובעומק הרגשות שבו. וכמובן, סול היה צייר דיוקנאות נפלא. מה שמרתק בספרים הללו הוא הדמויות, לא בהכרח המסַפר, אלא הטיפוסים הגדולים מהחיים שמקיפים אותו. סול התרגש והתלהב מאוד מאנשים גדולים, אנרגטיים, חצופים, אנשים כאלה מצאו את דרכם אל ספריו, והיה כיף גדול לקרוא אותם. הוא הבחין היטב במה שהוא כינה "הגיהינום האווילי" (Moronic Inferno) של העסקים והמסחר בתרבות הפופולרית, וכל זה התבטא אצלו בדמויות האלה.

 

אמרת שסול אהב לכתוב על מפלצות

אלה מפלצות לכאורה, לא מהסוג האלים. הוא אהב נשמות שאינן נשמעות לחוקים, ואנשים שהיה להם אומץ לדבר, שדיברו בצורה יצירתית בכל רמה של שיח, אפילו מי שאמרו דברים מפלצתיים. הוא לא התענג על המפלצתי שבחיי האדם. בקטע מרכזי בהרצוג הגיבור שלו נכנס לבית המשפט ויש לו הרבה זמן לכן הוא נכנס לאולם שמתקיים בו משפט של גבר ואישה הנאשמים ברצח ילד. המאהב של האישה הטיח את הילד בקיר וריסק לו את הראש. הרצוג יושב שם ומתבונן בהם וכשהוא יוצא הוא אומר "אני לא מצליח להבין…" הוא כל כך מזועזע מהמפלצתיות.

 

בלו ראה את עצמו כסופר יהודי?

לא במיוחד. הוא היה סופר אמריקני גדול שהיה יהודי וכתב על יהודים, אבל אני לא חושב שעל המצבה שלו הוא היה רוצה שייכתב "כאן טמון סופר יהודי". אני חושב שהוא היה מעדיף את הכתובת "כאן טמון סול בלו, סופר". זה מספיק.

הוא פתח את אוגי מארץ' במשפט "אני אמריקני, יליד שיקגו". הוא לא כתב 'אני יהודי, בנם של מהגרים'. ההזדהות המהותית שלו הייתה עם אמריקה ועם רוחה הדמוקרטית. הוא הרחיק את עצמו בבירור משושלת הכותבים היהודים שקדמה לו, כמו הנרי רות' ואחרים, ויצר שושלת חדשה משל עצמו.

במחצית הראשונה של המאה העשרים הספרות האמריקנית נשלטה על ידי שני סופרים: ויליאם פוקנר וסול בלו. על פוקנר אפשר לומר שהוא סופר דרומי במובהק, מה שנכון, אבל הוא גם השפיע השפעה עצומה על הכתיבה האמריקנית בכלל, כי הוא היה כוח אדיר. כמותו היו גם הרמן מלוויל והנרי ג'יימס. יש כאלה רק שלושה־ארבעה בכל מאה, סופרים עם כוח כביר, שכנוע, אותנטיות, טווח. סול היה התגלמות העוצמה הזו, הספרים שלו מכים בך, בכוח השפה, בכוח יצירת הדמויות, בכוח העיסוק בנושאים עמוקים, בכוח ההרהור המעמיק, בכוח הרהיטות ורוחב האופקים. יש מעט מאוד כלים שהוא לא ידע להשתמש בהם. היה לו ארגז כלים מצוין.

.

סול בלו

 

"הרצוג" הוא דוגמה להיקסמות של בלו מרעיונות. אתה חושב שלפעמים הם תפסו בכתיבתו את מקום העלילה?

לא. אולי בפסקה פה ושם. הגאונות שלו באה לידי ביטוי באופן שבו הוא מצא כלים למסור דרכם את הרעיונות האלה. בהרצוג הוא כותב מכתבים לנשיא אייזנהאואר, לדה גול, לוויטגנשטיין. שם הוא תוחם את הרעיונות שלו, כדי שהנרטיב לא ייקטע. לא כמו אצל תומאס מאן, ששם יש המון שיחות בין אינטלקטואלים והנרטיב באמת נקטע. אני צולח את זה, אבל זה שעמום.

 

איפה ניכרת ההשפעה של בלו בכתיבה האמריקנית היום?

יש לנו המון סופרים טובים, הרבה כישרונות גדולים, אבל אין אסכולת כתיבה אמריקנית. כל אחד מוצא את דרכו. איש לא הפך לסופר "בֶּלוֹאי", אבל ההשפעה שלו הייתה עצומה. ג'ון אפדייק לא כתב כמוהו ולא עסק באותם נושאים, אבל חש את השפעתו, כך גם אד דוקטורוב, וגם אני. היה לנו טמפרמנט אחר, ביוגרפיה שונה, כישרונות שונים מאוד – היו לנו תפיסות פוליטיות כמעט הפוכות – אבל בלו היה שיעור במצוינות. אתה משתפר מעצם זה שאתה משתתף במרוץ שיש בו הרבה סוסים חזקים.

כשסופרים צעירים מגיעים לזירה, המבוגרים יותר נוטים לשנוא אותם. למשל, מר [יצחק בשביס] זינגר שנא אותי, ובכל פעם ששמי עלה הוא היה ממהר לומר: [רות' מחקה את המבטא היידישי] "לא קראתי, לא קראתי". סול לעומת זאת היה מאוד מעודד. בראשית דרכי הוא כתב עליי ביקורת נהדרת. סופרים צעירים בהרבה, כמו ניקול קראוס ואחרים, מרגישים את הכוח של בלו בלי לכתוב כמותו, הם קיבלו ממנו תעוזה לפרוץ מסגרות.

 

אתה עדיין חוזר וקורא אותו?

אני מציץ. סול מת לפני עשר שנים, והוא כל הזמן במחשבתי. הוחתמתי על ידי הנוכחות שלו, הפרוזה שלו, ההשפעה שלו. זה לא שאני כותב כמוהו, אנחנו כותבים אחרת לגמרי ונאלצתי ללמוד בעצמי איך לפרושׂ משפטים, אבל הוא לימד אותי שאפשר לעשות הכול בספרות, לקבוע בעצמך את הכללים ואפילו את הסטנדרטים האסתטיים. הוא היה המשחרר הגדול.

הוא קרא את הטיוטות האחרונות שלי. שלחתי לו אותן כשחשבתי שכבר עשיתי בספר כל מה שאני מסוגל לעשות. לא תמיד היו לו הערות מועילות, אבל תמיד רציתי לדעת מה הוא חושב, ואם זה מצא חן בעיניו הייתי מרוצה מאוד.

 

בלו כתב הרבה על אנשים קרובים אליו מאוד.

לסול הייתה עין בוחנת וריאליסטית מאוד, אתה יודע, הוא ראה הכול והיה מוקסם מההתנהגות האנושית. הוא לא היה יכול שלא לכתוב על מה שראה בעולם, זה מה שסופר עושה. מציאות הייתה הגירוי האדיר שלו. החשיבה הפילוסופית שלו הייתה מזיקה לו כסופר אלמלא עיניו היו נעוצות בעולם. אנשים נפגעו, כעסו, נעלבו, תבעו לדין וכן הלאה, אבל אי אפשר להיות סופר וגם לדאוג לתדמית שלך…

 

אתה עצמך ראיינת את בלו – הוא היה חשוף וגלוי?

בסוף שנות התשעים עבדתי על ספר שיחות עם סופרים שונים מכל העולם. אהרן אפלפלד, איוואן קלימה, מילן קונדרה. רציתי לכלול את סול, אבל הוא היה בשנות השמונים לחייו ובכל פעם ששלחתי לו שאלות במייל – שהיו בעצם מאמרים קצרים על ספריו ובקשות שיהרהר על מה שהעליתי בהם – קיבלתי תשובות קצרצרות, ולפעמים הוא היה שותק במשך שלושה חודשים. אז החלטתי לנסוע אליו ולבלות איתו שבוע. היינו יושבים ומדברים, שלוש־ארבע שעות ברציפות, אבל אפשר לומר שהניסיון הזה נכשל, כי הוא היה כמובן מתעייף והראש שלו לא היה בזה. זה מובן לי היום, אני כעת בשנות השמונים שלי וגם אני לא רוצה לדבר הרבה…

 

אתה מתגעגע אליו…

הו, אני מתגעגע אליו נורא… ספר הכתובות שלי נראה כמו בית קברות. כולם מתו… אני מתגעגע למתיקות ולעדינות של סול. הרגשתי שהוא אהב אותי והוא הרגיש שאהבתי אותו.

 

בשנותיו האחרונות הוא נהיה רוחני מאוד

הוא היה בעיקר עצוב מאוד, כי הוא לא הצליח להתמקד והיו לו בעיות זיכרון קשות והוא כבר לא היה יכול לכתוב. הוא התחיל להאמין בחיים שלאחר המוות אבל לא הקשבתי לו… אני לא יודע מאיפה הגיעו המחשבות המיסטיות האלה. נדמה לי שהוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שכל הקסם הזה ייגמר. זה בלתי נתפס שכל החיים מכינים אותך ל… כלום. אני מקווה שהוא צדק. אבל אני חושב שהוא טעה.

.

פיליפ רות'. קטע מסרטו של אסף גלאי

 

אסף גלאי הוא במאי קולנוע תיעודי. בשנת 2013 ביים עם שאול בצר את הסרט "המוזות של בשביס זינגר", שהוקרן בפסטיבל דוקאביב. סרטו "ארמי אוף לאברז בארץ הקודש" (2018) זכה במקום הראשון בתחרות הקולנוע הדוקומנטרי של פסטיבל חיפה. סרטו "הרפתקאותיו של סול בלו" (2019) יוקרן בקרוב בערוץ PBS האמריקני. הסרט, שבמסגרתו נערך הריאיון עם פיליפ רות', הופק על ידי אינג׳יניו הפקות, בתמיכת קרן אבי חי ו-National Endowment for Humanities.

 

« במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: גארי שטיינגרט בריאיון לדפנה לוי וברשימה פרי עטו

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת – שירה | נוף שאינו מולדתו

"הוא אינו מצליח להימנע מעצם התנועה הדיאלקטית בין הטבעי לאנושי, מהרצוא ושוב ביניהם. הוא משתוקק להתאחד עם הטבע אך בד בבד הופך אותו לראי נפשו האנושית". אורית נוימאיר פוטשניק על "תפוס מקום לגשם" מאת שחר־מריו מרדכי

ליאור שטיינר, עד העונג הבא, שמן על בד, 170X110 ס"מ, 2018

.

נוף שאינו מולדתו: קריאה ב"תפוס מקום לגשם" מאת שחר־מריו מרדכי

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

 

בספר תפוֹס מקום לַגשם, ספר השירה הרביעי של שחר־מריו מרדכי, מתאר המשורר תשוקה אל הטבע, תשוקה לשוב אליו ולהתאחד עמו. תשוקת האחדות הזאת היא המניעה את כל קובץ השירים הזה ופועמת בתוכו. מרדכי כמעט פותח בהצהרה שהאנושי אינו יכול להיבדל מהטבעי; שהוא במהותו חייתי.

 

"אֲנַחְנוּ לֹא נוֹדֶה בַּזֶּה, אֲבָל אֵין בֵּינֵינוּ לְבֵינָם הֶבְדֵּלִים.
אֲנַחְנוּ אָמְנָם מַגְדִּילִים אֶת הַמֶּרְחָק בְּעִקְּשׁוּת,
מַעֲדִיפִים לַחְשֹׁב שֶׁהֵם קִשּׁוּט שֶׁל הַטֶּבַע אוֹ סְתָם מִטְרָד,
שֶׁאֲנַחְנוּ טִבְעִיִּים בְּאֹפֶן מְכֻבָּד, וַאֲנַחְנוּ לֹא
שָׂמִים לֵב שֶׁהַמַּאֲמָץ לְהִבָּדֵל מֵהֶם מְעוֹרֵר חֶמְלָה"

("תזה על ממלכת אחי", עמ' 12)

 

תיאורי הטבע בקובץ מרהיבים ומסחררים. עולה מהם תחושה של התפעמות עמוקה – התאהבות. הטבעיות והטבע אופפים את הכֹל. גם העיר שהוא מתאר ובה הוא חי כמהה כל הזמן אל הפראי והטבעי ומשתוקקת לשוב ולהתמזג בתוך רשרוש העלים ובנהמת החי.

 

דִּירָתִי בַּקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית – חֲמִשִּׁים מֶטֶר מְרֻבָּע שֶׁל
יַעַר גֶּשֶׁם. בַּבֹּקֶר מִסְתַּנֶּנֶת אֶל רִצְפַּת חֲדַר הַשֵּׁנָה
קֶרֶן שֶׁמֶשׁ וְעַל רֹאשִׁי
זוֹרְמִים גִּשְׁמֵי הַמִּקְלַחַת.

("טבע בעיר", עמ' 10)

 

מרדכי המשורר מבקש להיבלע בטבע, להתמזג בו, להיות עצמו וגופו לתנועת הצבאים, הציפורים, היער הנהר והשלגים:

 

הוּא מִתְפַּשֵּׁט צָף וְנִגְרָף לְרַגְלַי וְעַל רֹאשִׁי
מִשְׂתָּרֵג סְבִיב נַפְשִׁי, הַיַּעַר בְּמַעֲלֶה הָהָר
עוֹלֶה מִן הָרַחֲצָה כְּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.

("על תכונות היער", עמ' 17)

 

אבל הוא אינו מצליח להימנע מעצם התנועה הדיאלקטית בין הטבעי לאנושי, מהרצוא ושוב ביניהם. עמדתו היא עמדת ההלך, המתבונן. הוא משתוקק להתאחד עם הטבע אך בד בבד הופך אותו לראי נפשו האנושית. ייתכן שכישלון זה נובע מכך שהוא נמנע כמעט מלעסוק בגופו שלו. הגוף עצמו של ההלך הנע בתוך הנוף, על כל רמ"ח ושס"ה שלו, כמעט אינו נוכח בשירים. בהימנעות הזאת מהגוף האנושי מרדכי מנכיח את עצמו כמשורר יהודי מאוד.

מרדכי המשורר מתהלך בנוף שאינו נוף מולדתו: ערים מושלגות, נהרות שוצפים ויערות גשומים שבהם צבאים וסנאים ואווזים מגיחים מכל עבר. אך עיניו, המתבוננות בנופים האלה, אינן שואבות כמעט דבר מהמבטים שכבר חלפו בתוך אותם נופים. הוא אינו צועד בשבילים שהניחו בשבילו, באותם נופים, הנרי דיוויד תורו או רוברט פרוסט. הוא מביא את מולדתו השירית עימו, מולדת הנטועה במקרא, בספרות ההלכה ובספרות השו"ת.

 

מֵאָז שֶׁנִּשְׁטְפוּ הַשָּׁמַיִם אֶל קַו הַחוֹף שֶׁל הַנֶּפֶשׁ,
קָדְמָה לְשׁוֹן הַתּוֹרָה לְתוֹרַת הַלָּשׁוֹן
כְּמוֹ שֶׁבִּנְדוֹד הַשֵּׁנָה קוֹדֶמֶת אַשְׁמֹרֶת שְׁנִיָּה לָרִאשׁוֹנָה
כָּכָה – עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר
נִצָּבִים הַשָּׁמַיִם בֵּינִי לְבֵין סַכָּנָה
מִן הַחוּץ וּפְרִיעָה מִן הַפְּנִים. כָּךְ אֲנִי הוֹלֵךְ
לִישׁוֹן בַּלַּיְלָה, כָּךְ אֲנִי הוֹלֵךְ בַּבֹּקֶר
הַרְחֵק מִגְּבוּלוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַעֲמִיק
בְּלִי מֵשִׂים אֶל סוֹד הַפַּרְדֵּסִים.

("תוואי הנהר בין וויטהול מיל לדרואיד היל", עמ' 40)

 

מה פשר העירוב הזה? מרדכי אינו כופה את מורשתו הר כגיגית על הארץ הזרה. שירתו עדינה מאין כמוה ומבטו נח ברכות על פני הנוף. נדמה שהיבוא הזה של המסורת היהודית אל תוך הנופים האמריקאים נובעת מאותה תשוקה לאחדות, כאשר לאחדות בין האנושי לטבעי נוספת גם התשוקה לאחדות עם האלוהי.

הנוכחות היהודית והפואטיקה היהודית הולכת ומתעצמת בשירי האהבה בספר. ב"חורף בהיר" מתאר המשורר נסיעה אל אהובו באישון לילה, בכביש המהיר האמריקאי. הוא מאזין לרדיו האמריקאי המבשר על בואה של סופת טורנדו אמריקאית, אך בסופו של דבר, כאשר הוא מגיע אל אהובו, אל המימוש האירוטי עצמו, היהדות מתפרצת אל תוך השיר:

 

וְלֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת שֶׁאֲנִי יוֹצֵא בַּלַּיְלָה־מִלַּיְלָה לְאוֹר גָּדוֹל
כִּי אֵיךְ יָכֹלְתִּי לָדַעַת עַל מִפְתַּן הַדֶּלֶת כְּשֶׁעָמַדְתִּי לְהִכָּנֵס
שֶׁבָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁעָשָׂה לִי נֵס.

("חורף בהיר", עמ' 50)

 

הארוטי אצל מרדכי שזור ביתר שאת ביהודי, והתחושה הזאת מגיעה לשיאה בשירים "השתוקקות" ו"השתוקקות נוספת". בשירים אלה, הנושאים ברגישות נוגעת ללב גם את דליה רביקוביץ אל לב הארץ החדשה, כבר לא ניתן להבחין בין התשוקה להתאחד עם האהוב לתשוקה להתאחד עם האלוהות.

 

כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בּוֹעֵר כַּתַּנּוּר
וְנִדְהַם כּוֹחִי הַמִּתְעוֹרֵר
לִפְתֹּחַ מַנְעוּלֶיךָ, לֵב וּקְלִפָּה
כִּי קוֹרֵן עוֹר פָּנַי בִּהְיוֹתְךָ אִתִּי
וְסוֹדְךָ לִירֵאֶיךָ וְאָהַבְתִּי
אַרְכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּה, רְחָבָה מִנִּי יָם
וּגְבוֹהָה מִסֻּלְמוֹת רְקִיעִים.

("השתוקקות נוספת", עמ' 40)

 

אבל מרדכי בוחר גם להתנער משרעפי אהבה, מהצמרות הגשומות, סופות השלגים והכמיהה הרומנטית אל ההיטמעות בטבע, כדי לחזור בכל עוזו לאנושי: לעיר הקשוחה ולפוליטיקה האכזרית, הפוליטיקה האמריקאית. ב"נאום מצב האומה" הוא מעלה על נס את דמותו של אדם אחד: פרדי גריי:

 

בַּ־12 בְּאַפְּרִיל אַלְפַּיִם וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה
עָצְרוּ שִׁשָּׁה שׁוֹטְרִים אֶת פְרֶדִי גְּרֵי
בְּבּוֹלְטִימוֹר, בִּפְּרוֹיֶקְט שִׁכּוּנִים, פְּרִי עֲמָלָם שֶׁל
פּוֹעֲלִים אֶבְיוֹנִים. לֹא מִן הַנִּמְנָע
שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם הוּבְאוּ מֵאַפְרִיקָה כְּשֶׁגִּלּוּ הַלְּבָנִים
אֶת אָמֶרִיקָה וְאֶת לָבְנָם. מָה בֵּינָם
לְבֵין פְרֶדִי גְּרֵי שֶׁמִּתְהַלֵּךְ בְּעִירוֹ
הַשְּׁחוֹרָה, בְּעוֹרוֹ
הַשָּׁחוֹר וְנֶחְשַׁד

("נאום מצב האומה", עמ' 68)

 

מרדכי מוסר את סיפורו של גריי, קורבן הגזענות האמריקאית, שמותו בעקבות אלימות שספג בעת הבאתו למעצר עורר מהומות זועמות ואלימות בבולטימור (שבה מתגורר מרדכי) באפריל 2015. בבחירה בפרדי גריי מהדהדת בחירה קודמת של מרדכי, בספרו מי בעניין שלנו (עם עובד, 2013), להביא את קולו השר של מוחמד אלבועזיזי, הירקן התוניסאי שהצית את עצמו במעשה של ייאוש ומחאה על סגירת דוכן הירקות שלו ועל האלימות הכלכלית נגדו והצית את האביב הערבי כולו.

 

אֲנִי מֻחַמַּד בּוֹעְזִיזִי,
וְעַל אַף שֶׁמַּתִּי
וְחָיִתִי בְּתוּנִיסְיָה, שֶׁבָּהּ נִרְמַסְתִּי לְרַגְלֵי עָרִיצִים,
אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם
שֶׁתּוּנִיסְיָה הִיא אֶרֶץ שֶׁאֶפְשָׁר לְהָרִים בָּהּ רֹאשׁ
אִם רוֹצִים.

("מוחמד אלבועזיזי", מי בעניין שלנו, עמ 16)

 

"נאום מצב האומה" פותח רצף שירים המוקדש כולו לפרדי גריי. בשירים האלה, מרדכי, בעל הטון המינורי בדרך כלל, מתמסר ללהט המחאה ובתוך כך נוטש את הטבע, עובר כל כולו לעיר הסואנת, ומשתקע באמריקאיות עד כדי כך שהוא עובר לכתוב באנגלית. המוזיקליות הנפלאה של מרדכי המתנגנת לאורך כל הספר אינה נוטשת אותו בנוף שאינו נוף מולדתו ואינה נוטשת אותו בשפה שאינה שפת אימו.

 

Hold your head higher
Above the rest of our dead
Above the narrative of the empire
Higher Freddie. Hold you head.

("Dig through the wall", עמ' 70)

 

החריגה מעמדת ההלך המתבודד בנוף, מההתמסרות אל הטבע וההשתקעות בעירוני, באנושי ובחברה האמריקאית, מצליחה למשוך לבסוף את מרדכי בעקבותיה של מסורת אמריקאית. הוא נמשך בעקבות הגאון שמצא את מותו באותה בולטימור שבה חי מרדכי ובה חי ומת גם פרדי גריי ובוחר במנגינת האימה של אדגר אלן פו, ומיטיב לבטא דרכה את השסע הגזעי האמריקאי:

 

עִיר שְׁחֹרָה עָטָה עָלַי
וְטוֹב לִי בָּהּ, אֲנִי אוֹמֵר
זוֹ בְּהֶחְלֵט תְּחוּשָׁה פְּרָטִית
תְּחוּשָׁה פְּרָטִית וְלֹא יוֹתֵר
אֲנִי חוֹזֵר:
רַק פְּרָטִית. לֹא יוֹתֵר.

("כביש 83", עמ' 74)

 

וכך, כשהלהט קורא לו, מרדכי יוצא לבסוף לשוטט גם בין מסורות, והוא עושה זאת באותה מיומנות מרהיבה שבה הוא מהלך בין הנופים.

 

.

שחר־מריו מרדכי, "תפוֹס מקום לַגשם", פרדס, 2019.

 

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", יראה אור ב-2019 בהוצאת פרדס.

 

» אורית נוימאיר פוטשניק על "בגד מאש" מאת מיכל בן נפתלי

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על "ונשיקתי תהיה רוצחת" מאת ציליה דראפקין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 – שירה | זוג נשרים קרֵח מחפש טרגדיה

שירים מתוך "התוואי האופקי", ספר הביכורים של רות ביגר

משה מירסקי, ללא כותרת, אקריליק על בד, 90X90 ס״מ, 2013

.

שירים מתוך "התוואי האופקי" / רות ביגר

.

טיפול נמרץ

הַלֵּב שֶׁל אִמָּא דּוֹלֵק
הַמּוֹנִיטוֹר שֶׁלְּיָדָהּ
מְנַגֵּן אָדָגְ'יוֹ בְּסוֹל מִינוֹר שֶׁל אַלְבִּינוֹנִי
נִימוּסָיו הָרָעִים שֶׁל אַבָּא
מַגְבִּירִים אֶת הַטֶּמְפּוֹ
שִׁשִּׁים שְׁנוֹת נִשּׂוּאִין בְּדַקָּה
אַחֲרוֹנָה מְצֻמְצֶמֶת
תִּקְוָה תּוֹךְ־וְרִידִית
שֶׁהַטֶּמְבֶּל עוֹד יִשְׁתַּנֶּה

 

אמא

1.
צוֹעֶקֶת לְתוֹךְ שְׁפוֹפֶרֶת:
זַיִן כְּמוֹ זְבוּב
סָמֶךְ כְּמוֹ סוּס
לָמֶד כְּמוֹ לְבָנוֹן
בֵּית כְּמוֹ בֵּית חוֹלִים
סָמֶךְ כְּמוֹ סוּס (אוֹתוֹ סוּס)
קוּף כְּמוֹ קוֹף
יוֹד כְּמוֹ יַלְדָּה (אוֹתָהּ יַלְדָּה)

2. שׁוֹמַעַת אֲבָל לֹא
(מַקְשִׁיבָה)
מִסְתַּכֶּלֶת אֲבָל לֹא
(רוֹאָה)
אוֹכֶלֶת אֲבָל לֹא
(שְׂבֵעָה)
יוֹלֶדֶת אֲבָל לֹא
(יַלְדָּה)

 

ואני אגיד

1.
הוֹ, סִינְדֶּרֶלָה קְטַנָּה
שׁוֹשַׁנִּים נִפְלָאוֹת עוֹד יִפְרְחוּ בְּגַנֵּךְ
בְּעֵינַיִךְ הַשְּׁחֹרוֹת כְּבָר שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ
(כֶּתֶם גּוּפוֹ הַחַם שָׁפוּךְ עַל שִׂמְלָתֵךְ)
וְרֵיחַ פַּרְדֵּס מְקֻפָּל
יִשָּׁכַח בְּתִיק אֹכֶל קָטָן
תּוֹךְ כְּדֵי
רִיצָה מְבֹהֶלֶת הַבַּיְתָה.

2.
הוֹ, סִינְדֶּרֶלָה קְטַנָּה
אֵיךְ תּוּכְלִי לִשְׁכֹּחַ
מַה שֶּׁבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי לִזְכֹּר?

3.
לְלֹא הַשְׁגָּחָה עֶלְיוֹנָה
לְלֹא הַשְׁגָּחָה תַּחְתּוֹנָה
לֹא הָיָה לָךְ סִכּוּי

 

חלון

מִבַּעַד לְצַמְּרוֹת בֵּטוֹן
זוּג נְשָׁרִים קֵרֵחַ
מְחַפֵּשׂ טְרָגֶדְיָה
לְדִלּוּל הָרָעָב.

כְּשֶׁהָעֶרֶב יוֹרֵד
חֹם הַיּוֹם מְטַפֵּס אֶל חֲלַל הַקֵּן
מְמַלֵּא אוֹתָם תִּקְוָה
כִּי אֵין לָדַעַת

אוּלַי מָחָר
חֲתוּלַת הַבַּיִת תִּדָּרֵס
אוּלַי דְּגֵי הַזָּהָב
יִתְהַפְּכוּ עַל גַּבָּם

אוּלַי אֲנַמְנֵם עַל הַסַּפָּה
וְאַתָּה שׁוּב תְּבַלְבֵּל
בֵּין דֶּלֶת לְבֵין חַלּוֹן

יֶלֶד בַּעַל פְּנֵי יָרֵח
אִמּוֹ עַיִן יְבֵשָׁה

 

ילד ציפור

הוּא בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים.
עַכְשָׁו הוּא שׁוֹכֵב
עַל סַפָּה אֲדֻמָּה בַּסָּלוֹן
בְּפִּיגָ'מָה שֶׁל סְפַּיְדֶּרְמֶן.
הָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ
לֹא מַבִּיטוֹת חֲזָרָה.
זֶה יִקַּח שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת
אוּלַי קְצָת יוֹתֵר, אוֹמֶרֶת הָרוֹפְאָה בַּקַּו הַשֵּׁנִי.
בֵּינְתַיִם תַּחְשְׁבוּ עַל זֶה כְּמוֹ עַל דַּלֶּקֶת אָזְנַיִם,
תִּנְעֲלוּ חַלּוֹנוֹת וּדְלָתוֹת
וְתִתְקַשְּׁרוּ מָחָר.

 

מילים להכתבה

1. זְבוּב, חַלּוֹן, יֶלֶד, תָּלוּי (אֶפְשָׁר בְּלִי וָו), שֶׁבֶר, גֶּשֶׁם, קוּקִיָּה.
2. בָּרֶוַח בֵּין הַמִּלִּים צוֹמְחִים עֲשָׂבִים שׁוֹטִים:
שֵׁן-הָאֲרִי, דַּרְדַּר צָהֹב.

3. בָּרֶוַח בֵּין הַמִּלִּים מִסְתַּתֶּרֶת צִפִּיָּה דְּרוּכָה (לְמַשְׁמָעוּת).
4. מִי אָמַר אֶת זֶה?
5. אַבָּא, אִמָּא וּשְׁנֵי יְלָדִים מְחַיְּכִים חִיּוּךְ רָחָב עַל רֶקַע סִפְרִיָּה בַּסָּלוֹן.
6. אַבָּא, אִמָּא וּשְׁנֵי יְלָדִים נוֹסְעִים לִכְפַר סָבָא.

7. בְּמִרְפְּאַת מֻמְחִים בְּפַאֲתֵי הָעִיר דּוֹקְטוֹר קֶרֶן תִּכְתֹּב:
קשִׁי רַב מוּל שִׁנּוּיִים.
הֲבָנַת הַנִּקְרָא מְצֻיֶּנֶת.
שִׁמּוּשׁ לָקוּי בְּמֶחֱווֹת לֹא מִלּוּלִיּוֹת
(לְמָשָׁל, חִיּוּךְ).
הִצָּמְדוּת לְמִסְגֶּרֶת קְבוּעָה
(לְמָשָׁל, חַלּוֹן).

פִּי. דִּי. דִּי.
אֵי. דִּי. דִּי.
אוֹ. סִי. דִּי.
בִּי. אֵי. דִּי.
אֵי. אֵס. דִּי.
אֵם. סִי. דִּי. דִּי.

 

רות ביגר, "התוואי האופקי", ספרי עיתון 77, 2019.

.

 

» במדור מודל 2019 – שירה בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך "היום שאחרי", מאת שרון אס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | חסד סוד העמדת הפנים

"אפילו שאת בוודאי יודעת להזדקן כמוה, כשתלכי לעולמך ייחסך ממני כאב האבל והאובדן, כי אינך באמת". קטע מתוך ספר בכתובים מאת ענת רוסמן

רונית ברנגה, ילדוּת חימר (פרט), פיסול בטכניקה מעורבת, 60X70X60 ס"מ, 2019

.

מסכה

מאת ענת רוסמן

.

ארזתם שתי מזוודות ואמרתם לי שסבתא תשמור עליי למשך שלושה שבועות ויצאתם מהדלת וחלק מהמגנטים שהיו עליה נפלו. אני זוכרת את המספרים שנפלו – 7 כתום, 5 צהוב, פעמיים 1 ירוק ומגנט פטרייה ורודה אחד. ערב קודם סידרתי אותם בטור מעל הידית, ואחרי שיצאתם, סבתא, שעוד יכלה להתכופף אז, אספה את כולם אל תוך ידה והניחה אותם במגירת המטבח. יותר מזה אני כמעט לא זוכרת דבר. רק שהייתי חולה ורגליה של סבתא רצו על המדרכה ואני אחריה. שתינו רצנו להספיק לקופת החולים. נשימותיה היו מהירות והתערבבו בשיעול הקצר שלי. ואחר כך דלת המקרר שנפתחה והסירופ נגד שיעול בטעם בננה כי לא היה בטעם תות.

ואחר כך חזרתם. אבל ידעתי ששום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה. חדר השינה שלכם נראה אותו הדבר. הנחת את המזוודה שנראתה פתאום גדולה מזו שלקחת, ואמרת שיש לך בשבילי מתנות, והסתכלתי עלייך ואבא אולי היה במטבח או יצא לעשן במרפסת או אולי לא חזר בכלל.

ובזמן שהוצאת שמלה אחר שמלה הסתכלתי עלייך וידעתי שאת לא אמא שלי. והרי אני בכלל לא אוהבת שמלות.

וחייכת במתיקות מזויפת כששאלת: "את באמת חושבת שאני מכשפה?", ולא עניתי. וציטטת את מה ששיננת בטיסה: "רוצה לנסות להוריד לי את המסכה?", ואני התפתיתי והתחלתי בניסיון להוריד לך אותה מכיוון האוזניים, אבל ידעת היטב איך להדביק את הפנים וידעת שלעולם לא אצליח להסיר. ואולי, אני חושבת עכשיו, הייתי צריכה להתחיל מהמצח או מהסנטר או מכל מקום אחר – זו הייתה הטעות.

אבל אז לא עלו לי בי כל פעולות ההצלה הללו, והדבר היחיד שידעתי לעשות הוא לתפור מסביבי את הקרום. ואף על פי שאמי האמיתית לא לימדה אותי לתפור עדיין, ברגע ההוא היא חזרה בפעם האחרונה ותפרה אותו בשבילי.

וידעתי ללבוש את השמלות שהבאת וידעתי לקרוא לך אמא אבל מעולם לא חשפתי בפנייך שאני את האמת יודעת, שמתחת למסכה שלך המחבקת את המסכה שלי מבצבץ אותו הבית שהיה פעם – בזמן ההוא, לפני שלקחת את אמי. ואפילו שאת בוודאי יודעת להזדקן כמוה, כשתלכי לעולמך ייחסך ממני כאב האבל והאובדן, כי אינך באמת. כי התאבלתי כל הזמן. אבל אזכור לך את חסד סוד העמדת הפנים, שתמיד הזכיר בתוך החיבוק הריק את האהבה שהייתה פעם בתחילת החיים.

 

ענת רוסמן, ילידת 1978, מתגוררת בגבעתיים. בוגרת לימודי תיאטרון ומסיימת M.A בביבליותרפיה. תסריטאית, שחקנית ומנחת סדנאות כתיבה יוצרת. "המסכה", שירה בפרוזה, היא חלק מספר בכתובים.

 

» במדור בעבודה בגיליון קודם של המוסך: קטע מרומן בכתובים מאת שמעון צימר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן